מסמטת המוות אפשר לראות היטב את הבטונדות שהניחו כוחות הביטחון לאורך ציר המתפללים, שיוצרות מעין שרוול בטון. הבטונדות האלה מעוררות גיחוך אצל תושבי קריית ארבע. "אפשר לחשוב שזה יעזור", הם רוטנים, "במקום לטפל בבעיה האמיתית ממגנים אותנו עוד יותר".
הם באים לשם בזה אחר זה, חברי כיתות הכוננות של קריית ארבע, מתבוננים שוב ושוב ברצפת הבטון שעליה דיממו חבריהם למוות, בבתים שבתוכם הסתתרו המחבלים ומתוכם ירו עליהם, מספרים שוב ושוב על מה שהיה, נופלים זה בזרועותיו של זה ובוכים. רעות מקודשת בדם. דם המחבר בין עולים חדשים מחבר העמים שיהדות הייתה רחוקה מהם, בין אברכים מישיבת ההסדר בקרית ארבע והישיבה הגבוהה בחברון, לבין בעלי בתים תושבי קריית ארבע וחברון.
צוותי הכוננות מחפשים אבא
כיתת הכוננות, הוא מוסד מעין-צבאי המופעל על ידי תושבי המקום, במטרה לסייע לצבא להגן על הישוב. הוגה רעיון של כיתות הכוננות היה יצחק בואניש הי"ד, ושאר הישובים העתיקו את המודל מקריית-ארבע. בואניש היה אחראי על תוכנית ההגנה היישובית בכל יישובי יש"ע. גם קצינים בכירים בצבא העריכו את מקצועיותו, שמעו את דעתו וקיבלו אותה.
במקרה של הקרב האחרון בקריית ארבע, צוותי הכוננות האלה ניהלו למעשה כמעט לבדם את הקרב עם המחבלים, וחילצו גם את החיילים הפצועים. במשרד הביטחון ובצה"ל מתקשים לבלוע את יצור הכלאיים הזה. "את העזרה שהם מעניקים בשטח, מקבלת המדינה בחום רב. אבל כשצריכים לשלם היא מתנערת ולא מכירה בחברי כיתת הכוננות", כובל הרב שמעון בן עמרם, ר"מ בישיבת ההסדר ומ"פ חי"ר במילואים, שמתפקד כאחד ממפקדי צוותי הכוננות של קריית ארבע.
דו-השיח בנושא ההכרה בצוותי הכוננות אינו חדש והוא מתנהל זה זמן רב. בעקבות האירועים האחרונים, התעוררה שוב השאלה אם להתייחס לאנשי צוותי הכוננות כחיילים או כאזרחים? ההשלכות של השאלה נוגעות גם ליחס כלפי הפצועים ומשפחות ההרוגים. האם יוכרו ההרוגים כנפגעי מערכות ישראל, ויובאו לקבורה צבאית? כיצד יטפלו במשפחות השכולות? ומי יממן את שיקום הפצועים?
נכון לרגע זה, המצב אינו ברור. מערכת הביטחון אינה מכירה בכיתות הכוננות כחיילים בעת אירוע, דבר שיוצר לחץ רב בקרב חברי צוותי הכוננות. הם מסכנים את חייהם ללא ביטחון בכך שבמקרה שייפגעו תשוקם שמשפחתם.
"מה בסך הכל רציתי?" מתרעם צבי קצובר, ראש מועצת קריית ארבע, "שמשרד הביטחון יכיר בחברים האמיצים האלה כחללי צה"ל? שייתן להם כבוד אחרון ויתמוך במשפחות שלהם? הם לא נפגעי טרור, הם נקראו על ידי הצבא לעזור בפעולה קרבית, לחלץ חיילי צה"ל, הם ניהלו קרב צבאי לכל דבר ועשו למעשה את עבודת הצבא, למה משרד הביטחון מתנער עכשיו?"
ואכן, ככל שנאספות עדויות מתברר כי חברי כיתות הכוננות של קריית ארבע ניהלו קרב שלא היה מבייש יחידה מובחרת של צבא סדיר. כל חברי כיתת הכוננות היו לוחמים ביחידות מובחרות. הצבא מעריך אותם מאוד ואף משתמש בהן ככוח. הבעיה מתחילה כשהחברים נפצעים או חלילה נהרגים בפיגועים.
הצבא מממן ומתעלם
מאז שהוקמו צוותי הכוננות בכל רחבי יש"ע הלכו והשתכללו גם האמצעים שלהם, שכוללים כלי נשק, אפודי מגן, קסדות, מכשירי קשר וכו'. חלק מהאמצעים מגיעים מתרומות, חלקם מהמועצות המקומיות והאזוריות, וחלקם מצה"ל.
כיתות הכוננות בכל יישובי ביש"ע עוברות אימונים שונים במטרה להתכונן להגנה על הישוב במקרה של אירועי טרור. אחת למספר שבועות או חודשים הם יוצאים לאימונים. הצוותים מגובשים באחווה מיוחדת. זה שנים שישנה בעיה בקשר לצוות הכוננות והביטוח שהם זכאים לו, והאם בשעות פעילות נקראים בשם חיילי מילואים או לא.
"הצבא מתייחס לצוות הכוננות ככוח הכרחי, קו אחרון המגן על הישוב", אומר שמעון בן עמרם. לרוב צוותי הכוננות הם הקו הראשון באירועי טרור, כי הם נמצאים שם לפני הצבא. המקרה האחרון מורה על כך, אבל גם באירוע הקודם, שאירע לפני מספר חודשים בישיבה התיכונית, ובו ניסו מחבלים לחדור לתוך הישיבה התיכונית, נוהל הקרב על ידי צוות הכוננות בפיקודו של בואניש. נכון שהמח"ט דרור ויינברג הי"ד הגיע תוך דקות, אבל מי שפגע במחבל היה אחד המאבטחים של הישיבה התיכונית שהוא חבר צוות הכוננות, וכל הסריקות בוצעו על ידי הצוות לפני שהצבא הספיק להגיב.
"אין כאן ביקורת על הצבא", מדגיש שמעון בן עמרם. "מטבע הדברים, אנשי צוותי הכוננות מכירים היטב את השטח, נמצאים קרוב ועל פי רוב מגיעים ראשונים. המערכת הצבאית תומכת בנו מבחינת אמצעים, ומכירה בחשיבות של צוותי הכוננות. הצבא גם משקיע זמן וכסף על מנת לאמן אותנו. לכן לא מובן מדוע ברגע שמישהו מצוותי הכוננות נפגע, לפתע מפנים לנו עורף".
שנים רבות מעסיק הנושא הזה את סא"ל (מיל.) יאיר הלר. הוא עסק בעבר בהגנה מרחבית והעביר השתלמויות לרכזי בטחון של הישובים, וכיום הוא מפקד כיתת הכוננות במקום מגוריו, קרני שומרון. "ישנה בעיה בכל נושא החיול של כיתת הכוננות", הוא אומר. "ברגע שמקפיצים את כיתת הכוננות, כמו בצבא כשמקפיצים לאירוע, הם חייבים להיות מחוילים, עם כל המשמעות הנובעת מזה. בעיקר כשהגורם המקפיץ הוא הצבא. המצב כרגע הוא שהצבא אינו מוכן לחייל אותם, כי לא ליצור תקדימים. בעבר היה הדבר מעוגן בפקודות הצבא: הפקודות אמרו שכשיש אירוע ביישוב מקפיצים את כוח הכוננות וחבריו מחוילים באופן אוטומטי. אולם הדברים לא תורגמו לרמה המעשית של הוצאת צווים וכדומה. בשנתיים האחרונות הבעיה רק מתעצמת. מה שקרה בקרית ארבע הוא שייך לנושא נוסף, כיוון שהקרב התרחש מחוץ ליישוב, ולכאורה הלגיטימיות של פעולת כיתת הכוננות היא אך ורק בתוך היישוב".
למרות הכל, מתנדבים לסכן חיים
הראשון שנפגע במסגרת כיתת הכוננות היה יוסף טוויטו מאיתמר. הוריו מנהלים כרגע קרב מול משרד הביטחון. בעקבות זאת הוקמה במשרד הביטחון וועדה מיוחדת לבחינת הנושא. הוועדה טרם סיימה את עבודתה, וכרגע המצב הוא שכיתות הכוננות לא מוכרות. הצבא יודע שחברי כיתות הכוננות חדורי מודעות לביטחון ומוטיבציה, והם לא יחזירו את כלי הנשק, אלא ימשיכו להגן על משפחותיהם ויישוביהם. הנפגעים העיקריים הם המשפחות.
"אתה צריך להבין", אומר הלר, "אנשים שמתנדבים לא מקבלים שום תמורה על עבודתם. לרכזי הביטחון זאת אומנם פרנסה, אבל הם עושים מעל ומעבר, כי הסיכון בעבודה הזאת הוא רב. בואניש הוא רכז הביטחון השני המשלם בחייו, הראשון היה גלעד זר הי"ד. ישנם ויכוחים בשאלה עד כמה צריך לפעול כוח הכוננות של הישוב. למשל, מי צריך לפרוץ לבית במקרה של התבצרות מחבל? האם צריך לרוץ לתוך האש למקום שבו נמצא המחבל, או שכוח צבאי מיומן יותר אמור לעשות זאת? ועוד בעיה, אנשי כיתת הכוננות עושים את כל האימונים על חשבונם. האימונים לא יורדים מימי המילואים שלהם. עד שהוועדה לא תסיים את עבודתה לא נדע אם המצב ישתנה. בינתיים המצב זועק עד השמיים", אומר הלר.
אבל המצב לא מונע מעוד אנשים להתנדב לכיתות הכוננות. בשעה ששוחחתי עם הרב שמעון בן עמרם, ניגשו אליו ושאלו אותו האם ניתן להתגייס לכיתת הכוננות כדי להשלים את השורות. "אני מקבל פניות רבות כאלה, ואין לי ספק שנשלים את השורות. נמשיך ללכת לאורם של הנופלים, אור של מסירות נפש ללא חשבון למען הכלל".
הם באים לשם בזה אחר זה, חברי כיתות הכוננות של קריית ארבע, מתבוננים שוב ושוב ברצפת הבטון שעליה דיממו חבריהם למוות, בבתים שבתוכם הסתתרו המחבלים ומתוכם ירו עליהם, מספרים שוב ושוב על מה שהיה, נופלים זה בזרועותיו של זה ובוכים. רעות מקודשת בדם. דם המחבר בין עולים חדשים מחבר העמים שיהדות הייתה רחוקה מהם, בין אברכים מישיבת ההסדר בקרית ארבע והישיבה הגבוהה בחברון, לבין בעלי בתים תושבי קריית ארבע וחברון.
צוותי הכוננות מחפשים אבא
כיתת הכוננות, הוא מוסד מעין-צבאי המופעל על ידי תושבי המקום, במטרה לסייע לצבא להגן על הישוב. הוגה רעיון של כיתות הכוננות היה יצחק בואניש הי"ד, ושאר הישובים העתיקו את המודל מקריית-ארבע. בואניש היה אחראי על תוכנית ההגנה היישובית בכל יישובי יש"ע. גם קצינים בכירים בצבא העריכו את מקצועיותו, שמעו את דעתו וקיבלו אותה.
במקרה של הקרב האחרון בקריית ארבע, צוותי הכוננות האלה ניהלו למעשה כמעט לבדם את הקרב עם המחבלים, וחילצו גם את החיילים הפצועים. במשרד הביטחון ובצה"ל מתקשים לבלוע את יצור הכלאיים הזה. "את העזרה שהם מעניקים בשטח, מקבלת המדינה בחום רב. אבל כשצריכים לשלם היא מתנערת ולא מכירה בחברי כיתת הכוננות", כובל הרב שמעון בן עמרם, ר"מ בישיבת ההסדר ומ"פ חי"ר במילואים, שמתפקד כאחד ממפקדי צוותי הכוננות של קריית ארבע.
דו-השיח בנושא ההכרה בצוותי הכוננות אינו חדש והוא מתנהל זה זמן רב. בעקבות האירועים האחרונים, התעוררה שוב השאלה אם להתייחס לאנשי צוותי הכוננות כחיילים או כאזרחים? ההשלכות של השאלה נוגעות גם ליחס כלפי הפצועים ומשפחות ההרוגים. האם יוכרו ההרוגים כנפגעי מערכות ישראל, ויובאו לקבורה צבאית? כיצד יטפלו במשפחות השכולות? ומי יממן את שיקום הפצועים?
נכון לרגע זה, המצב אינו ברור. מערכת הביטחון אינה מכירה בכיתות הכוננות כחיילים בעת אירוע, דבר שיוצר לחץ רב בקרב חברי צוותי הכוננות. הם מסכנים את חייהם ללא ביטחון בכך שבמקרה שייפגעו תשוקם שמשפחתם.
"מה בסך הכל רציתי?" מתרעם צבי קצובר, ראש מועצת קריית ארבע, "שמשרד הביטחון יכיר בחברים האמיצים האלה כחללי צה"ל? שייתן להם כבוד אחרון ויתמוך במשפחות שלהם? הם לא נפגעי טרור, הם נקראו על ידי הצבא לעזור בפעולה קרבית, לחלץ חיילי צה"ל, הם ניהלו קרב צבאי לכל דבר ועשו למעשה את עבודת הצבא, למה משרד הביטחון מתנער עכשיו?"
ואכן, ככל שנאספות עדויות מתברר כי חברי כיתות הכוננות של קריית ארבע ניהלו קרב שלא היה מבייש יחידה מובחרת של צבא סדיר. כל חברי כיתת הכוננות היו לוחמים ביחידות מובחרות. הצבא מעריך אותם מאוד ואף משתמש בהן ככוח. הבעיה מתחילה כשהחברים נפצעים או חלילה נהרגים בפיגועים.
הצבא מממן ומתעלם
מאז שהוקמו צוותי הכוננות בכל רחבי יש"ע הלכו והשתכללו גם האמצעים שלהם, שכוללים כלי נשק, אפודי מגן, קסדות, מכשירי קשר וכו'. חלק מהאמצעים מגיעים מתרומות, חלקם מהמועצות המקומיות והאזוריות, וחלקם מצה"ל.
כיתות הכוננות בכל יישובי ביש"ע עוברות אימונים שונים במטרה להתכונן להגנה על הישוב במקרה של אירועי טרור. אחת למספר שבועות או חודשים הם יוצאים לאימונים. הצוותים מגובשים באחווה מיוחדת. זה שנים שישנה בעיה בקשר לצוות הכוננות והביטוח שהם זכאים לו, והאם בשעות פעילות נקראים בשם חיילי מילואים או לא.
"הצבא מתייחס לצוות הכוננות ככוח הכרחי, קו אחרון המגן על הישוב", אומר שמעון בן עמרם. לרוב צוותי הכוננות הם הקו הראשון באירועי טרור, כי הם נמצאים שם לפני הצבא. המקרה האחרון מורה על כך, אבל גם באירוע הקודם, שאירע לפני מספר חודשים בישיבה התיכונית, ובו ניסו מחבלים לחדור לתוך הישיבה התיכונית, נוהל הקרב על ידי צוות הכוננות בפיקודו של בואניש. נכון שהמח"ט דרור ויינברג הי"ד הגיע תוך דקות, אבל מי שפגע במחבל היה אחד המאבטחים של הישיבה התיכונית שהוא חבר צוות הכוננות, וכל הסריקות בוצעו על ידי הצוות לפני שהצבא הספיק להגיב.
"אין כאן ביקורת על הצבא", מדגיש שמעון בן עמרם. "מטבע הדברים, אנשי צוותי הכוננות מכירים היטב את השטח, נמצאים קרוב ועל פי רוב מגיעים ראשונים. המערכת הצבאית תומכת בנו מבחינת אמצעים, ומכירה בחשיבות של צוותי הכוננות. הצבא גם משקיע זמן וכסף על מנת לאמן אותנו. לכן לא מובן מדוע ברגע שמישהו מצוותי הכוננות נפגע, לפתע מפנים לנו עורף".
שנים רבות מעסיק הנושא הזה את סא"ל (מיל.) יאיר הלר. הוא עסק בעבר בהגנה מרחבית והעביר השתלמויות לרכזי בטחון של הישובים, וכיום הוא מפקד כיתת הכוננות במקום מגוריו, קרני שומרון. "ישנה בעיה בכל נושא החיול של כיתת הכוננות", הוא אומר. "ברגע שמקפיצים את כיתת הכוננות, כמו בצבא כשמקפיצים לאירוע, הם חייבים להיות מחוילים, עם כל המשמעות הנובעת מזה. בעיקר כשהגורם המקפיץ הוא הצבא. המצב כרגע הוא שהצבא אינו מוכן לחייל אותם, כי לא ליצור תקדימים. בעבר היה הדבר מעוגן בפקודות הצבא: הפקודות אמרו שכשיש אירוע ביישוב מקפיצים את כוח הכוננות וחבריו מחוילים באופן אוטומטי. אולם הדברים לא תורגמו לרמה המעשית של הוצאת צווים וכדומה. בשנתיים האחרונות הבעיה רק מתעצמת. מה שקרה בקרית ארבע הוא שייך לנושא נוסף, כיוון שהקרב התרחש מחוץ ליישוב, ולכאורה הלגיטימיות של פעולת כיתת הכוננות היא אך ורק בתוך היישוב".
למרות הכל, מתנדבים לסכן חיים
הראשון שנפגע במסגרת כיתת הכוננות היה יוסף טוויטו מאיתמר. הוריו מנהלים כרגע קרב מול משרד הביטחון. בעקבות זאת הוקמה במשרד הביטחון וועדה מיוחדת לבחינת הנושא. הוועדה טרם סיימה את עבודתה, וכרגע המצב הוא שכיתות הכוננות לא מוכרות. הצבא יודע שחברי כיתות הכוננות חדורי מודעות לביטחון ומוטיבציה, והם לא יחזירו את כלי הנשק, אלא ימשיכו להגן על משפחותיהם ויישוביהם. הנפגעים העיקריים הם המשפחות.
"אתה צריך להבין", אומר הלר, "אנשים שמתנדבים לא מקבלים שום תמורה על עבודתם. לרכזי הביטחון זאת אומנם פרנסה, אבל הם עושים מעל ומעבר, כי הסיכון בעבודה הזאת הוא רב. בואניש הוא רכז הביטחון השני המשלם בחייו, הראשון היה גלעד זר הי"ד. ישנם ויכוחים בשאלה עד כמה צריך לפעול כוח הכוננות של הישוב. למשל, מי צריך לפרוץ לבית במקרה של התבצרות מחבל? האם צריך לרוץ לתוך האש למקום שבו נמצא המחבל, או שכוח צבאי מיומן יותר אמור לעשות זאת? ועוד בעיה, אנשי כיתת הכוננות עושים את כל האימונים על חשבונם. האימונים לא יורדים מימי המילואים שלהם. עד שהוועדה לא תסיים את עבודתה לא נדע אם המצב ישתנה. בינתיים המצב זועק עד השמיים", אומר הלר.
אבל המצב לא מונע מעוד אנשים להתנדב לכיתות הכוננות. בשעה ששוחחתי עם הרב שמעון בן עמרם, ניגשו אליו ושאלו אותו האם ניתן להתגייס לכיתת הכוננות כדי להשלים את השורות. "אני מקבל פניות רבות כאלה, ואין לי ספק שנשלים את השורות. נמשיך ללכת לאורם של הנופלים, אור של מסירות נפש ללא חשבון למען הכלל".