ביום שני י' במרחשון ת"ש בשעה עשר בבוקר צעדו מכביש בית ליד-חדרה לכפר הרואה קבוצת נערים עם מטלטליהם. שבועות רבים ציפו לשעה זאת שמציאות כובשת מקומו של חזון, וכשהגיעה - היו הרגשות מעורבים.
"בדרך העולה לכפר סיפרו לנו: אלו ואלו כבר באו, והיתה שמחה מרובה בלבנו וגם צער. שמחה על פלוני שבטחנו בו שלא יבוא והנה בא, וצער על פלוני שהוריו לא הניחוהו לבוא", תיאר נתנאל קצבורג. "בפתח בית הכנסת מוטלים היו מזוודות וצרורות וחבילות מחבילות שונות. ישנה שמחה, אך היא מלאה דאגה עמוקה: הנצליח?"
ליד צריף בית הכנסת קיבל את פניהם מיודעם משה-צבי נריה שהקדים להגיע כדי להתכונן לבואם. לשאלתו העניינית של יוסקה גולדשמיט: "נו, מה עכשיו?" השיב בפשטות: "ראשית כל יושבים ללמוד". החברים נכנסו לבית הכנסת, וללא גינוני טקס ודברי פתיחה רשמיים פתחו גמרות מסכת "ביצה" דף ח'.
על רושם הנחת היסוד לישיבה כתב אברהם קויפמן: "ומה היסוד? לא הנחת אבן פינה לבית, כי אם פתיחת הגמרות והתחלת הלימוד. לא בתופים ובמחולות, כי אם בשקט, כמו שמצינו: לוחות הראשונים למה נשתברו? על שניתנו ברעש גדול, לפי ביאור רש"י, מה שאין כן לוחות השניים, אלה שניתנו בצנעה היו בני קיימא".
"יסוד זה", הסביר הרב נריה, "היה מעשה סמלי. הוא הביע שעיקר מעיננו בלימוד תורה, והכיוון שלנו הוא מעשי. העדפנו את הלכות יום טוב במסכת 'ביצה' הנוגעות לחיי היום-יום על פני סוגיות 'בבא קמא' או 'בבא מציעא'".
השיעור נמשך כשעה וחצי ובסיומו הלכו החברים להניח חפציהם ולהתארגן. מקום מגורים שימשו להם שלושה "ליפטים" ריקים (צריפוני עץ דקים שעולי גרמניה הביאו בהם את מעט רכושם), ורפת בחצרו של אריה בניסובסקי, לימים הרב אריה בינה ראש ישיבת "נתיב מאיר". מיומנות להכנת מיטות ומזרונים קנו להם בהיותם במחנה ה"חוגים" בקיץ: שמו קרשים על פחי נפט הפוכים והניחו עליהם שקים מלאים בקש. אכסניית הנוער המאולתרת לא היתה מן המעלה הראשונה, אך החברים היו מוכנים לקשיים ולא נבהלו. "כל הנדרש ניתן לנו בתנאי העוני של הימים ההם", סיפר יצחק לב. "בית הכנסת שימש לתפילה, ללימוד וארוחות. עזרת הנשים היתה למטבח ו'ליפט', דיר ורפת היו לשינה. הרב נריה שבילה בכפר כמה ימים לפני כן, דאג לכל".
במסגרת ההתארגנות הראשונית הקדימה לבוא גם צילי אפנקרויט, לימים רעייתו של יצחק לב, שהיתה אחראית על ענייני המטבח והמשק. הרעיון שתגיע לישיבה עם חבורת המייסדים "התבשל" בשלבים. על מהלכה סיפרה:
"למסעדת 'הפועל המזרחי' בירושלים שבה עבדתי, נכנסו מדי פעם גם חברי 'בני עקיבא', ונריה ביניהם. לקראת הסמינריון השני למדריכים הוא ביקש ממני להיות אחראית על ענייני המטבח, וכיוון שהייתי קרובה ברוחי לתנועה הסכמתי. באתי לכפר הרואה, ובמבנה נטוש של רפת ארגנתי פינת בישול והכנתי את הארוחות לחברי הסמינריון. נראה שהיו מרוצים ובקשו שאבוא גם למחנה קיץ שהתקיים באותה שנה בפרדס חנה. לפני הקונגרס הציוני, כשבנימין שחור ונריה נסעו לנמל חיפה, הם עברו דרך המחנה להיפרד מהחניכים. באותה הזדמנות סיפרו לי שיש להם תכנית להקים ישיבה בכפר הרואה. כשהחליטו לפתוח את הישיבה הפצירו בי להיות אחראית ךניהול המשק. הם הסבירו שזה ממש הכרחי ובאתי".
טרם בואה אמנם הבטיחו לה שכר של שתי תא"י לחודש - יחידה מאנשי הצוות שדובר איתה מראש על משכורת, אולם לעזוב באותה תקופה מקום עבודה מסודר לטובת מוסד שעתידו לא מובטח היה מעשה של מסירות נפש.
חוויות ראשונות נזכרו לפרטיהן:
"הגעתי לכפר הרואה יום לפני החברים כדי להתארגן. נריה שהתארח בבית הרב ישראלי, הגיע קודם והתחיל בסידורים ראשוניים. יחד קיבלנו את פני הבאים. בעזרת הנשים של בית הכנסת, מאחורי הפרגוד, סידרתי פינת מטבח. סכום כסף של שלוש לירות שקיבלתי היה התקציב לקניית לחם, מרגרינה, גריסים, עדשים וכדו'. קיבלנו גם קצת עודפי פרות וערקות מאיכרי הכפר. הבאתי מההנהלה הארצית מעט כלים שנשארו ממפעלי הקיץ, ובסיר קטן נאלצתי לבשל פעמיים כדי שהאוכל יספיק לכולם. כיוון שהייתי בחורה יחידה זכיתי לדיור הגון אצל אחד האיכרים בכפר, אך נדהמתי לראות שאני לא הדיירת היחידה. היו שם עכברים, וכמעט חזרתי לירושלים".
חברי הכפר הופתעו מהיוזמה
חברי כפר הרואה לא ידעו מראש על הכוונה לחנוך בכפרם את ישיבת "בני עקיבא". למראה הבאים ומ"צ נריה בראשם שמחו מאד וקיבלו אותם בסבר פנים יפות ובזרועות פתוחות. בסמינריונים למדריכים ובמחנה "החוגים" הכירו אותם, ועתה שמחו שידידיהם הצעירים חזרו ובאו להקים במקום את מפעלם התורני. אנשי תורה ועבודה אלה מרוצים היו שניגון של תורה יהדהד בחלל הכפר, וכן קיוו שבמסגרת החדשה ילמדו גם ילדיהם.
במסיבת רעים שערכו לרה נריה במלאות לו שבעים שנה סיפר פרופ' נתנאל קצבורג כי הידיעה ש"נריה מתייצב בראש הבאים לישיבה" עוררה אז הפתעה: "הוא כבר היה מנהיגו המוכר של הנוער הדתי. שמו הלך לפניו כאדם מיוחד בעל דרך מיוחדת שאפיינה אותו גם בכתיבה. אין ספק שבשלהי שנות השלושים צפו לו קריירה מזהירה בתחום החינוכי ובתנועה. לא חשבנו שאדם בשיער קומתו יהיה מוכן לקשור את עצמו לעניין שלא ידעו מהו. אך הנה הוא התייצב בראש העומדים וטבע את הדפוסים הראשונים בלימוד ובחברה, נוסח שנשאר ועומד".
יצחק לב התפלא על קביעה זו: ,ודאי ידענו שנריה יוצא איתנו. מפתיע שהיה מישהו שלא ידע. קשה להבין את זה".
בראיון על תקופה זו ציין הרב אברהם צוקרמן: "כבר בקיץ תרצ"ט דיברו שהרב נריה יצא עם הגרעין להקים את הישיבה וירכז אותה בתור הסממן העיקרי. ב'בני עקיבא' לא היו הרבה דמויות של בני ישיבה והוא היה הדמות הדומיננטית, המרכזית".
הרב צבי קפלן, שליווה מקרוב את כל השותפים להקמת המפעל, הסביר: "אף שלא היתה החלטה רשמית היה ברור שנריה יגיע. הוא גיבר איתי על תפקידו המיועד כמכוון וכמשפיע והזכיר זאת גם בשיחה שקיים עם הרב ישראלי לפני שנסע לקונגרס. בפגישה עם בנימין שחור בביתו של אלינר, למחרת שמחת תורה, הוא ערך תכנית לסדר היום בישיבה ומובן היה שבכוונתו ליטול בה חלק פעיל. לחברים היה נראה שזה מפעל שהם מייסדים, ונריה טיפח את הרגשת העצמאות והאחריות שלהם כי סבר שיש בכך ערך חינוכי. יתכן שלא כולם חשבו שהוא אכן יבוא ולכן כתבו לי אז 'גם נריה אתנו'. בסגנונו האופייני הגיב על זה: 'כמו שהחברים אומרים - גם אני כאן'".
חברי הכפר היו ערים למצוקה הכספית של המפעל החדש והשאילו לתלמידים שמונה עשר סטים של ש"ס עד שיוכלו לרכוש ספרים משלהם. כן אישרו להם אשראי בסך שלושים לא"י לקניית מצרכי מזון בצרכנייה שבבעלותם. כשעברו את גבול האשראי, הפסיקו את אספקת החלב והמרגרינה, אך תמיד סיפקו לחם ותפוזים. זו היתה עזרה חשובה מאוד בתנאי אותם ימים.
המסגרת התורנית המתגבשת עוררה בקרב כמה מפרנסי הכפר פקפוק והם לא האמינו שהמוסד יחזיק מעמד. יעקב מנדלסון, מראשוני הכפר, היה בין המסופקים: "הרב נריה, בעודנו רווק, בא עם קבוצת בחורים לכפר הרואה. כשראינו את הקבוצה הקטנה חשבנו: לזה ייקרא ישיבה? לא חלמנו שייצא מזה משהו רציני".
הרב שאול ישראלי שלימד את החברים יום-יום העלה על נס את ערכה של היצירה המגבשת: "בא קומץ נערים הרוצה להמשיך את מסורת האבות. בצחוק קיבלו אותו כל הגדולים, אף על פי כן יצרו הנערים האלה ישיבה, והצחוק הפך רצינות, מציאות. מקווים אנו שהישוב יכיר בחשיבות זו של הגדולים-הקטנים האלה, שימלאו מקום חשוב בארץ ישראל ההולכת ונבנית".
את חווייות ה"אתחלתא" סיכמו הבחורים בהתלהבות ובתקווה:
"התחלנו בשלוש עשרה חברים, בגימטריה אחד. גוף אחד מלוכד ומגובש. ישיבת 'בני עקיבא' שהיתה פעם חלום בתוך חלום, הפכה במשך הזמן להיות חלום בתוך מציאות. והנה באנו כיום הזה להפוך את החלום היפה למציאות. מציאות בתוך מציאות. קשים חבלי לידה. כל התחלה קשה, אולם שבעתיים קשה להתמיד. להתמיד ברעיון, על כך נשקוד עתה. כולנו חדשים להגשמה בשטח זה שבחרנו, בשטח התורה, בהגשמתה. אותו שטח שהיה עד כה כל-כך עזוב יחל לפרוח על ידי הקמת הישיבה. 'ישיבת בני עקיבא' - כמה יפה מצלצל הדבר. יפה ההתחלה, למרות כל הקשיים, על אף כל המכשולים, וההמשך - מי ישורנו? ימים יגידו".
הרהורים על צפונות עתיד התגנבו גם ללב מתווי הדרך. סיפר הרב נריה:
"בימיםהראשונים של הישיבה פחדנו כי יצר הרע יפריע ויהיו ח"ו מכשולים, כדרך שהאגדה מספרת על השטן שהפריע לאברהם בדרכו לעקוד את יצחק. כך היא דרכו, שהוא מפריע בכל מקום שיש בו משהו ממסירות נפש, אלא שככל שההפרעות יותר גדולות זה מראה עד כמה הרעיון הוא גדול".
לימים יאמר: "חכמינו ז"ל אמרו לנו: 'הבא ליטהר מסייעין בידו'. בכל העניינים הנוגעים להקמתה של הישיבה היו גילויים של השגחה פרטית, של סייעתא דשמיא. אם כל העניין של 'כי לא תשכח מפי זרעו' הוא נס גלוי, הרי הפעם היה זה נס בולט בגילויו. כנראה הקב"ה מרוצה מהדרך הזאת. בני אדם יוצרים עובדות והקב"ה עוזר להם".
ללא לימודי חול
במהרה נתגבשה המסגרת ונקבעו דפוסיה. סדר היום שנקבע מראש ביטא את כיוונה הייחודי של הישיבה. סח הרב נריה: "התכנית ביסודה היתה זו המקובלת בישיבות ותיקות שבמרכזה לימוד סוגיית גמרא ומפרשיה, אך היה ברור שנוסיף על כך. ידענו שמגמת התלמידים להגיע לקיבוץ והכנסנו לימוד משניות 'זרעים' כהכנה למצוות התלויות בארץ, תרומות ומעשרות, שמיטה וכדו', וכן לימוד הלכות מ'קיצור שולחן ערוך'. בעולם הישיבות לא היה נהוג ללמוד תנ"ך באופן רשמי וחידשנו לימוד פרק יומי בבוקר אחרי התפילה כחלק מתכנית היום. כמו כן רצינו שלימוד מוסר, שיחות הנוגעות לאמונה ולהשקפת עולם, יקבלו אצלנו משמעות רחבה יותר. שאלת לימודי החול לא התעוררה אז כי החברים ראו את עצמם מועמדים לצאת לקבוצה תורנית. גם בקרב הנוער החילוני לא היתה נהירה להמשך לימודים מאחר שרוה הנוער יצא לעבודה אחרי בית הספר היסודי.
בנוסף ללימוד התורני היה טבעי שבחדרי המגורים ובחדר האוכל יתפתח הווי של תנועת נוער: שמחה, ריקוד ושירה. התכנית היתה ליצור צירוף מקורי, לשלב בית מדרש ליטאי בעל סממן ישראלי - לימוד תנ"ך ומשניות, עם חיי חברה של תנועת נוער, והכול - לאור דרכו של הרב זצ"ל".
"הימים הראשונים עברו בשמחה מרובה, שמחה על החדש", כתב נתנאל קצבורג, "ואף שבסדרי דיור דחוקים היינו, ובתנאי המחיה והכלכלה לא כל שכן, רוח טובה היתה שרויה עלינו שהשכיחה הצרות וכיפרה על כל פגעים רעים. מתקשים היינו תחילה היאך לומדים בניגון. אמרנו: יפה השקט ללימוד, עד שבא נריה ולימדנו ניגון וכיצד לומדים בו".
ניגון זה - ניגון של ישיבה היה, ותוכו רצוף אהבת תורה, שהיא תנאי לתלמודה. "בחוגי הישיבות, מאז ומעולם היה הנושא העיקרי אהבת התורה. על כל מכשולי תפיסה וקליטה התגברה אהבת התורה", אמר מ"צ נריה בכינוס של רשת החינוך התלמודית. "עלינו רק לדעת כיצד להעיר ולעורר את האהבה לתורה אצל הנוער, להביאם לבית המדרש מתוך רצון אמיתי. היום צריך להחדיר בנוער את ההכרה כי ללמוד תורה זאת אומרת להיות יהודי. דורות ראשונים אמרו 'אין עם הארץ חסיד', ובדורנו יש לומר 'אין עם הארץ יהודי'. עם הארץ של היום הוא עם הארץ רק ביהדות ואילו בתורות אחרות הוא תלמיד חכם גדול. וכאן הסכנה. מי שאינו נתפס לתורה, נתפס לתורות אחרות".
רוך הניגון וקול המנגן
החברים שנתפסו לתורה, הוסיפו טון חדש לניגונה. "יצרנו מושג חדש של הגשמה - 'הגשמה קדושה', תלמוד תורה. נס גדול היה פה. מתי ואיפה קם נוער להקים מוסד לימודי לעצמו ובכוחות עצמו", כתבו. "רק לפני חודשיים אחזו את הגמרא בקושי. היום, קרבו אותיות הגמרא ללב החבר. למד לחבבם. שורה לשורה, עמוד לעמוד, דף לדף, אלה היו הלבנים. כך נוצרו הנדבכים לבניין הישיבה".
מתיקות של לימוד נקנתה בנעימות. הסביר הרב נריה:
"הרקע של התלמידים לא היה ישיבתי. אלו שלמדו בסמינר 'מזרחי' למדו קצת גמרא. זה היה קשה בשבילם, וה'קצת' שלמדו הספיק להשניא עליהם את הלימוד. בישיבה התחילו להבין שבגמרא יש היגיון פנימי ונגמלו מההתנגדות שהיתה להם. בזמן הראשון לא היה עניין של בחינות ולחץ של ציונים. בחורים באו ללמוד מרצונם החופשי. החברים השקדנים דובבו את האחרים, הצטרפו אליהם לחברותות כדי להכניסם לתלם. הכול נעשה ברוח טובה".
משב רוח חמים זה הורגש עם אשמורת ראשונה של בוקר. מ"צ נריה הכניס חידוש מרענן, ובשחרו של יום העיר את הישנים מתרדמתם בניגון:
"ישראל עם קדושים, קומו לעבודת הבורא.
אידאלאך, אידאלאך, טיער'ע כושר'ע אידאלאך
שטייט אוף לעבודת הבורא".
"תוך מלחמה בשד השינה", תיאר בהתפעלות שבתאי דניאל שביקר בישיבה, "מתדפקת על החלונות אזעקה ישנה-חדשה שהתגלגלה דרך שדרות של דורות והקימה יהודים ממשכבותיהם: 'ישראל עם קדושים'. מתובל בה טל שחרית ורצון למלא צו היוצר".
הערת בוקר ערבה זו הפכה למסורת בישיבה. רוך הניגון וקול המנגן המשיכו והדהדו שנים הרבה באוזני החברים.
מאמרותיו של הרב נריה זצ"ל
"לא הקפדן מלמד"- פירשו קדמונינו שהטעם הוא לא רק מפני שהתלמידים מפחדים מפניו ונמנעים מלשאול, אלא גם משום שהקפדן אינו אהוב על תלמידיו, וכשהמורה אינו אהוב גם תורתו אינו אהובה.
כשמלמד המורה בנחת רוח, לא רק ש"דברי חכמים בנחת נשמעים", ותלמידים מרשים לעצמם לשאול, ומקשיבים יפה לתשובה, אלא כיוון שהמורה אהוב על התלמידים, גם תורתו אהובה.
***
דרך חינוכנו היא תמונה בארבעה ממדים. שלושה הממדים של חינוך תורני, השכלתי ואנושי,
ואליהם מתווסף הממד החלוצי.
***
אין אצלנו חמשושים. יש אצלנו תלמידים מהחמישית. אחים קטנים שבאו אלינו, ואנחנו אחים גדולים,
מתגייסים לעזור להם.
***
תפקידו של מוסד חינוכי אינו רק לקצור תהילות ותשבחות על תלמידים טובים. מוסד חינוכי חייב לקבל גם תלמיד חלש, לעודד אותו, לעזור לו בפיתוח כשרונותיו, מידת רצונו ויכולתו, ולהביאו לביטחון עצמי, שגם אם פעם ייכשל, ינסה שנית עד שבסופו של דבר יצליח.
***
גילינו פתיחות לגבי קבלת תלמידים שלא הסתדרו בישיבות אחרות מתוך הנחה שהיחס החיובי שלנו יזכה להיענות חיובית, והתלמיד שבמקומו הקודם לא נהג כראוי, יפתח אצלנו דף חדש, חלק וישר.
***
האליל החדש של "מימוש עצמי" הוא עבודה זרה מהגרועות ביותר. "מימוש עצמי" זה לא אבא, לא אמא, לא עבר ולא עתיד. כאן ועכשיו. להתמודד עם עולם כזה, להכניס בחור לאווירה לא חמדנית, לאווירה תורנית - זה לא פשוט כלל וכלל. אנחנו צריכים להיות "תיבת נוח" כשמסביבנו מבול...
***
איו אנו שוללים את הדרך המעשית בכיוון לקריירה, אך אנו משתדלים להוציא את העוקץ החומרני ממנה. תלמיד המגלה כשרון ללימודי פיסיקה, אנו עוזרים לו ומכוונים אותו להמשיך בלימודי פיסיקה,
אבל משתדלים שרמתו הישיבתית-רוחנית תהיה גבוהה יותר. שיהיה פיסיקאי - אבל פיסיקאי בן התורה.
אנו מחנכים אותו שכפיסיקאי יבליט את תרומתו להתפתחות המדינה והכלל. "אדרבא", אנו אומרים לו, "תהיה פיסיקאי, אבל לא כדי שתוכל לרכוש דירה נאה ומכונית, אלא כדי שתמלא שליחות ציבורית כפולה ומכופלת. גם כאיש מדע שפועל לטובת המדינה, וגם כמייצג את הציבוריות הדתית בחברה הישראלית".
"בדרך העולה לכפר סיפרו לנו: אלו ואלו כבר באו, והיתה שמחה מרובה בלבנו וגם צער. שמחה על פלוני שבטחנו בו שלא יבוא והנה בא, וצער על פלוני שהוריו לא הניחוהו לבוא", תיאר נתנאל קצבורג. "בפתח בית הכנסת מוטלים היו מזוודות וצרורות וחבילות מחבילות שונות. ישנה שמחה, אך היא מלאה דאגה עמוקה: הנצליח?"
ליד צריף בית הכנסת קיבל את פניהם מיודעם משה-צבי נריה שהקדים להגיע כדי להתכונן לבואם. לשאלתו העניינית של יוסקה גולדשמיט: "נו, מה עכשיו?" השיב בפשטות: "ראשית כל יושבים ללמוד". החברים נכנסו לבית הכנסת, וללא גינוני טקס ודברי פתיחה רשמיים פתחו גמרות מסכת "ביצה" דף ח'.
על רושם הנחת היסוד לישיבה כתב אברהם קויפמן: "ומה היסוד? לא הנחת אבן פינה לבית, כי אם פתיחת הגמרות והתחלת הלימוד. לא בתופים ובמחולות, כי אם בשקט, כמו שמצינו: לוחות הראשונים למה נשתברו? על שניתנו ברעש גדול, לפי ביאור רש"י, מה שאין כן לוחות השניים, אלה שניתנו בצנעה היו בני קיימא".
"יסוד זה", הסביר הרב נריה, "היה מעשה סמלי. הוא הביע שעיקר מעיננו בלימוד תורה, והכיוון שלנו הוא מעשי. העדפנו את הלכות יום טוב במסכת 'ביצה' הנוגעות לחיי היום-יום על פני סוגיות 'בבא קמא' או 'בבא מציעא'".
השיעור נמשך כשעה וחצי ובסיומו הלכו החברים להניח חפציהם ולהתארגן. מקום מגורים שימשו להם שלושה "ליפטים" ריקים (צריפוני עץ דקים שעולי גרמניה הביאו בהם את מעט רכושם), ורפת בחצרו של אריה בניסובסקי, לימים הרב אריה בינה ראש ישיבת "נתיב מאיר". מיומנות להכנת מיטות ומזרונים קנו להם בהיותם במחנה ה"חוגים" בקיץ: שמו קרשים על פחי נפט הפוכים והניחו עליהם שקים מלאים בקש. אכסניית הנוער המאולתרת לא היתה מן המעלה הראשונה, אך החברים היו מוכנים לקשיים ולא נבהלו. "כל הנדרש ניתן לנו בתנאי העוני של הימים ההם", סיפר יצחק לב. "בית הכנסת שימש לתפילה, ללימוד וארוחות. עזרת הנשים היתה למטבח ו'ליפט', דיר ורפת היו לשינה. הרב נריה שבילה בכפר כמה ימים לפני כן, דאג לכל".
במסגרת ההתארגנות הראשונית הקדימה לבוא גם צילי אפנקרויט, לימים רעייתו של יצחק לב, שהיתה אחראית על ענייני המטבח והמשק. הרעיון שתגיע לישיבה עם חבורת המייסדים "התבשל" בשלבים. על מהלכה סיפרה:
"למסעדת 'הפועל המזרחי' בירושלים שבה עבדתי, נכנסו מדי פעם גם חברי 'בני עקיבא', ונריה ביניהם. לקראת הסמינריון השני למדריכים הוא ביקש ממני להיות אחראית על ענייני המטבח, וכיוון שהייתי קרובה ברוחי לתנועה הסכמתי. באתי לכפר הרואה, ובמבנה נטוש של רפת ארגנתי פינת בישול והכנתי את הארוחות לחברי הסמינריון. נראה שהיו מרוצים ובקשו שאבוא גם למחנה קיץ שהתקיים באותה שנה בפרדס חנה. לפני הקונגרס הציוני, כשבנימין שחור ונריה נסעו לנמל חיפה, הם עברו דרך המחנה להיפרד מהחניכים. באותה הזדמנות סיפרו לי שיש להם תכנית להקים ישיבה בכפר הרואה. כשהחליטו לפתוח את הישיבה הפצירו בי להיות אחראית ךניהול המשק. הם הסבירו שזה ממש הכרחי ובאתי".
טרם בואה אמנם הבטיחו לה שכר של שתי תא"י לחודש - יחידה מאנשי הצוות שדובר איתה מראש על משכורת, אולם לעזוב באותה תקופה מקום עבודה מסודר לטובת מוסד שעתידו לא מובטח היה מעשה של מסירות נפש.
חוויות ראשונות נזכרו לפרטיהן:
"הגעתי לכפר הרואה יום לפני החברים כדי להתארגן. נריה שהתארח בבית הרב ישראלי, הגיע קודם והתחיל בסידורים ראשוניים. יחד קיבלנו את פני הבאים. בעזרת הנשים של בית הכנסת, מאחורי הפרגוד, סידרתי פינת מטבח. סכום כסף של שלוש לירות שקיבלתי היה התקציב לקניית לחם, מרגרינה, גריסים, עדשים וכדו'. קיבלנו גם קצת עודפי פרות וערקות מאיכרי הכפר. הבאתי מההנהלה הארצית מעט כלים שנשארו ממפעלי הקיץ, ובסיר קטן נאלצתי לבשל פעמיים כדי שהאוכל יספיק לכולם. כיוון שהייתי בחורה יחידה זכיתי לדיור הגון אצל אחד האיכרים בכפר, אך נדהמתי לראות שאני לא הדיירת היחידה. היו שם עכברים, וכמעט חזרתי לירושלים".
חברי הכפר הופתעו מהיוזמה
חברי כפר הרואה לא ידעו מראש על הכוונה לחנוך בכפרם את ישיבת "בני עקיבא". למראה הבאים ומ"צ נריה בראשם שמחו מאד וקיבלו אותם בסבר פנים יפות ובזרועות פתוחות. בסמינריונים למדריכים ובמחנה "החוגים" הכירו אותם, ועתה שמחו שידידיהם הצעירים חזרו ובאו להקים במקום את מפעלם התורני. אנשי תורה ועבודה אלה מרוצים היו שניגון של תורה יהדהד בחלל הכפר, וכן קיוו שבמסגרת החדשה ילמדו גם ילדיהם.
במסיבת רעים שערכו לרה נריה במלאות לו שבעים שנה סיפר פרופ' נתנאל קצבורג כי הידיעה ש"נריה מתייצב בראש הבאים לישיבה" עוררה אז הפתעה: "הוא כבר היה מנהיגו המוכר של הנוער הדתי. שמו הלך לפניו כאדם מיוחד בעל דרך מיוחדת שאפיינה אותו גם בכתיבה. אין ספק שבשלהי שנות השלושים צפו לו קריירה מזהירה בתחום החינוכי ובתנועה. לא חשבנו שאדם בשיער קומתו יהיה מוכן לקשור את עצמו לעניין שלא ידעו מהו. אך הנה הוא התייצב בראש העומדים וטבע את הדפוסים הראשונים בלימוד ובחברה, נוסח שנשאר ועומד".
יצחק לב התפלא על קביעה זו: ,ודאי ידענו שנריה יוצא איתנו. מפתיע שהיה מישהו שלא ידע. קשה להבין את זה".
בראיון על תקופה זו ציין הרב אברהם צוקרמן: "כבר בקיץ תרצ"ט דיברו שהרב נריה יצא עם הגרעין להקים את הישיבה וירכז אותה בתור הסממן העיקרי. ב'בני עקיבא' לא היו הרבה דמויות של בני ישיבה והוא היה הדמות הדומיננטית, המרכזית".
הרב צבי קפלן, שליווה מקרוב את כל השותפים להקמת המפעל, הסביר: "אף שלא היתה החלטה רשמית היה ברור שנריה יגיע. הוא גיבר איתי על תפקידו המיועד כמכוון וכמשפיע והזכיר זאת גם בשיחה שקיים עם הרב ישראלי לפני שנסע לקונגרס. בפגישה עם בנימין שחור בביתו של אלינר, למחרת שמחת תורה, הוא ערך תכנית לסדר היום בישיבה ומובן היה שבכוונתו ליטול בה חלק פעיל. לחברים היה נראה שזה מפעל שהם מייסדים, ונריה טיפח את הרגשת העצמאות והאחריות שלהם כי סבר שיש בכך ערך חינוכי. יתכן שלא כולם חשבו שהוא אכן יבוא ולכן כתבו לי אז 'גם נריה אתנו'. בסגנונו האופייני הגיב על זה: 'כמו שהחברים אומרים - גם אני כאן'".
חברי הכפר היו ערים למצוקה הכספית של המפעל החדש והשאילו לתלמידים שמונה עשר סטים של ש"ס עד שיוכלו לרכוש ספרים משלהם. כן אישרו להם אשראי בסך שלושים לא"י לקניית מצרכי מזון בצרכנייה שבבעלותם. כשעברו את גבול האשראי, הפסיקו את אספקת החלב והמרגרינה, אך תמיד סיפקו לחם ותפוזים. זו היתה עזרה חשובה מאוד בתנאי אותם ימים.
המסגרת התורנית המתגבשת עוררה בקרב כמה מפרנסי הכפר פקפוק והם לא האמינו שהמוסד יחזיק מעמד. יעקב מנדלסון, מראשוני הכפר, היה בין המסופקים: "הרב נריה, בעודנו רווק, בא עם קבוצת בחורים לכפר הרואה. כשראינו את הקבוצה הקטנה חשבנו: לזה ייקרא ישיבה? לא חלמנו שייצא מזה משהו רציני".
הרב שאול ישראלי שלימד את החברים יום-יום העלה על נס את ערכה של היצירה המגבשת: "בא קומץ נערים הרוצה להמשיך את מסורת האבות. בצחוק קיבלו אותו כל הגדולים, אף על פי כן יצרו הנערים האלה ישיבה, והצחוק הפך רצינות, מציאות. מקווים אנו שהישוב יכיר בחשיבות זו של הגדולים-הקטנים האלה, שימלאו מקום חשוב בארץ ישראל ההולכת ונבנית".
את חווייות ה"אתחלתא" סיכמו הבחורים בהתלהבות ובתקווה:
"התחלנו בשלוש עשרה חברים, בגימטריה אחד. גוף אחד מלוכד ומגובש. ישיבת 'בני עקיבא' שהיתה פעם חלום בתוך חלום, הפכה במשך הזמן להיות חלום בתוך מציאות. והנה באנו כיום הזה להפוך את החלום היפה למציאות. מציאות בתוך מציאות. קשים חבלי לידה. כל התחלה קשה, אולם שבעתיים קשה להתמיד. להתמיד ברעיון, על כך נשקוד עתה. כולנו חדשים להגשמה בשטח זה שבחרנו, בשטח התורה, בהגשמתה. אותו שטח שהיה עד כה כל-כך עזוב יחל לפרוח על ידי הקמת הישיבה. 'ישיבת בני עקיבא' - כמה יפה מצלצל הדבר. יפה ההתחלה, למרות כל הקשיים, על אף כל המכשולים, וההמשך - מי ישורנו? ימים יגידו".
הרהורים על צפונות עתיד התגנבו גם ללב מתווי הדרך. סיפר הרב נריה:
"בימיםהראשונים של הישיבה פחדנו כי יצר הרע יפריע ויהיו ח"ו מכשולים, כדרך שהאגדה מספרת על השטן שהפריע לאברהם בדרכו לעקוד את יצחק. כך היא דרכו, שהוא מפריע בכל מקום שיש בו משהו ממסירות נפש, אלא שככל שההפרעות יותר גדולות זה מראה עד כמה הרעיון הוא גדול".
לימים יאמר: "חכמינו ז"ל אמרו לנו: 'הבא ליטהר מסייעין בידו'. בכל העניינים הנוגעים להקמתה של הישיבה היו גילויים של השגחה פרטית, של סייעתא דשמיא. אם כל העניין של 'כי לא תשכח מפי זרעו' הוא נס גלוי, הרי הפעם היה זה נס בולט בגילויו. כנראה הקב"ה מרוצה מהדרך הזאת. בני אדם יוצרים עובדות והקב"ה עוזר להם".
ללא לימודי חול
במהרה נתגבשה המסגרת ונקבעו דפוסיה. סדר היום שנקבע מראש ביטא את כיוונה הייחודי של הישיבה. סח הרב נריה: "התכנית ביסודה היתה זו המקובלת בישיבות ותיקות שבמרכזה לימוד סוגיית גמרא ומפרשיה, אך היה ברור שנוסיף על כך. ידענו שמגמת התלמידים להגיע לקיבוץ והכנסנו לימוד משניות 'זרעים' כהכנה למצוות התלויות בארץ, תרומות ומעשרות, שמיטה וכדו', וכן לימוד הלכות מ'קיצור שולחן ערוך'. בעולם הישיבות לא היה נהוג ללמוד תנ"ך באופן רשמי וחידשנו לימוד פרק יומי בבוקר אחרי התפילה כחלק מתכנית היום. כמו כן רצינו שלימוד מוסר, שיחות הנוגעות לאמונה ולהשקפת עולם, יקבלו אצלנו משמעות רחבה יותר. שאלת לימודי החול לא התעוררה אז כי החברים ראו את עצמם מועמדים לצאת לקבוצה תורנית. גם בקרב הנוער החילוני לא היתה נהירה להמשך לימודים מאחר שרוה הנוער יצא לעבודה אחרי בית הספר היסודי.
בנוסף ללימוד התורני היה טבעי שבחדרי המגורים ובחדר האוכל יתפתח הווי של תנועת נוער: שמחה, ריקוד ושירה. התכנית היתה ליצור צירוף מקורי, לשלב בית מדרש ליטאי בעל סממן ישראלי - לימוד תנ"ך ומשניות, עם חיי חברה של תנועת נוער, והכול - לאור דרכו של הרב זצ"ל".
"הימים הראשונים עברו בשמחה מרובה, שמחה על החדש", כתב נתנאל קצבורג, "ואף שבסדרי דיור דחוקים היינו, ובתנאי המחיה והכלכלה לא כל שכן, רוח טובה היתה שרויה עלינו שהשכיחה הצרות וכיפרה על כל פגעים רעים. מתקשים היינו תחילה היאך לומדים בניגון. אמרנו: יפה השקט ללימוד, עד שבא נריה ולימדנו ניגון וכיצד לומדים בו".
ניגון זה - ניגון של ישיבה היה, ותוכו רצוף אהבת תורה, שהיא תנאי לתלמודה. "בחוגי הישיבות, מאז ומעולם היה הנושא העיקרי אהבת התורה. על כל מכשולי תפיסה וקליטה התגברה אהבת התורה", אמר מ"צ נריה בכינוס של רשת החינוך התלמודית. "עלינו רק לדעת כיצד להעיר ולעורר את האהבה לתורה אצל הנוער, להביאם לבית המדרש מתוך רצון אמיתי. היום צריך להחדיר בנוער את ההכרה כי ללמוד תורה זאת אומרת להיות יהודי. דורות ראשונים אמרו 'אין עם הארץ חסיד', ובדורנו יש לומר 'אין עם הארץ יהודי'. עם הארץ של היום הוא עם הארץ רק ביהדות ואילו בתורות אחרות הוא תלמיד חכם גדול. וכאן הסכנה. מי שאינו נתפס לתורה, נתפס לתורות אחרות".
רוך הניגון וקול המנגן
החברים שנתפסו לתורה, הוסיפו טון חדש לניגונה. "יצרנו מושג חדש של הגשמה - 'הגשמה קדושה', תלמוד תורה. נס גדול היה פה. מתי ואיפה קם נוער להקים מוסד לימודי לעצמו ובכוחות עצמו", כתבו. "רק לפני חודשיים אחזו את הגמרא בקושי. היום, קרבו אותיות הגמרא ללב החבר. למד לחבבם. שורה לשורה, עמוד לעמוד, דף לדף, אלה היו הלבנים. כך נוצרו הנדבכים לבניין הישיבה".
מתיקות של לימוד נקנתה בנעימות. הסביר הרב נריה:
"הרקע של התלמידים לא היה ישיבתי. אלו שלמדו בסמינר 'מזרחי' למדו קצת גמרא. זה היה קשה בשבילם, וה'קצת' שלמדו הספיק להשניא עליהם את הלימוד. בישיבה התחילו להבין שבגמרא יש היגיון פנימי ונגמלו מההתנגדות שהיתה להם. בזמן הראשון לא היה עניין של בחינות ולחץ של ציונים. בחורים באו ללמוד מרצונם החופשי. החברים השקדנים דובבו את האחרים, הצטרפו אליהם לחברותות כדי להכניסם לתלם. הכול נעשה ברוח טובה".
משב רוח חמים זה הורגש עם אשמורת ראשונה של בוקר. מ"צ נריה הכניס חידוש מרענן, ובשחרו של יום העיר את הישנים מתרדמתם בניגון:
"ישראל עם קדושים, קומו לעבודת הבורא.
אידאלאך, אידאלאך, טיער'ע כושר'ע אידאלאך
שטייט אוף לעבודת הבורא".
"תוך מלחמה בשד השינה", תיאר בהתפעלות שבתאי דניאל שביקר בישיבה, "מתדפקת על החלונות אזעקה ישנה-חדשה שהתגלגלה דרך שדרות של דורות והקימה יהודים ממשכבותיהם: 'ישראל עם קדושים'. מתובל בה טל שחרית ורצון למלא צו היוצר".
הערת בוקר ערבה זו הפכה למסורת בישיבה. רוך הניגון וקול המנגן המשיכו והדהדו שנים הרבה באוזני החברים.
מאמרותיו של הרב נריה זצ"ל
"לא הקפדן מלמד"- פירשו קדמונינו שהטעם הוא לא רק מפני שהתלמידים מפחדים מפניו ונמנעים מלשאול, אלא גם משום שהקפדן אינו אהוב על תלמידיו, וכשהמורה אינו אהוב גם תורתו אינו אהובה.
כשמלמד המורה בנחת רוח, לא רק ש"דברי חכמים בנחת נשמעים", ותלמידים מרשים לעצמם לשאול, ומקשיבים יפה לתשובה, אלא כיוון שהמורה אהוב על התלמידים, גם תורתו אהובה.
***
דרך חינוכנו היא תמונה בארבעה ממדים. שלושה הממדים של חינוך תורני, השכלתי ואנושי,
ואליהם מתווסף הממד החלוצי.
***
אין אצלנו חמשושים. יש אצלנו תלמידים מהחמישית. אחים קטנים שבאו אלינו, ואנחנו אחים גדולים,
מתגייסים לעזור להם.
***
תפקידו של מוסד חינוכי אינו רק לקצור תהילות ותשבחות על תלמידים טובים. מוסד חינוכי חייב לקבל גם תלמיד חלש, לעודד אותו, לעזור לו בפיתוח כשרונותיו, מידת רצונו ויכולתו, ולהביאו לביטחון עצמי, שגם אם פעם ייכשל, ינסה שנית עד שבסופו של דבר יצליח.
***
גילינו פתיחות לגבי קבלת תלמידים שלא הסתדרו בישיבות אחרות מתוך הנחה שהיחס החיובי שלנו יזכה להיענות חיובית, והתלמיד שבמקומו הקודם לא נהג כראוי, יפתח אצלנו דף חדש, חלק וישר.
***
האליל החדש של "מימוש עצמי" הוא עבודה זרה מהגרועות ביותר. "מימוש עצמי" זה לא אבא, לא אמא, לא עבר ולא עתיד. כאן ועכשיו. להתמודד עם עולם כזה, להכניס בחור לאווירה לא חמדנית, לאווירה תורנית - זה לא פשוט כלל וכלל. אנחנו צריכים להיות "תיבת נוח" כשמסביבנו מבול...
***
איו אנו שוללים את הדרך המעשית בכיוון לקריירה, אך אנו משתדלים להוציא את העוקץ החומרני ממנה. תלמיד המגלה כשרון ללימודי פיסיקה, אנו עוזרים לו ומכוונים אותו להמשיך בלימודי פיסיקה,
אבל משתדלים שרמתו הישיבתית-רוחנית תהיה גבוהה יותר. שיהיה פיסיקאי - אבל פיסיקאי בן התורה.
אנו מחנכים אותו שכפיסיקאי יבליט את תרומתו להתפתחות המדינה והכלל. "אדרבא", אנו אומרים לו, "תהיה פיסיקאי, אבל לא כדי שתוכל לרכוש דירה נאה ומכונית, אלא כדי שתמלא שליחות ציבורית כפולה ומכופלת. גם כאיש מדע שפועל לטובת המדינה, וגם כמייצג את הציבוריות הדתית בחברה הישראלית".