כיהודי מאמין, נקודת המוצא שלי הייתה ותישאר שארץ ישראל כולה שייכת לעם ישראל, מכוח הזכות ולא בזכות הכוח. אך כשאין ברירה יש להפעיל גם כוח. בכוח אולצנו להילחם במלחמת ששת הימים, כשמטרת מדינות ערב אז הייתה חד משמעית חיסול מדינת ישראל. בניצחון מפואר חזרנו לחלקים חשובים בלבה של ארץ ישראל, אך יש לזכור ששבנו לחלקים אלה מתוך מלחמת מגן ולא מתוך שאיפות כיבוש.
חשוב שנכיר בכמה נתונים דמוגרפיים שאולי יבהירו את התמונה ברצועת עזה. האוכלוסייה הערבית בעזה מתחלקת לשניים: כשליש ממנה 'עזתיים' מקוריים, והשאר טוענים בתוקף שהם פליטים מאז מלחמת השחרור, ושאיפתם הגלויה היא לחזור לביתם ביפו, ברמלה ובאשקלון. כמובן שאין לעלות על הדעת אפשרות שאי פעם ישובו למקומות אלו בלב הארץ.
מדינות ערב עשו הכל במהלך השנים על מנת להנציח את מחנות הפליטים. מאז ומתמיד אוכלוסייה זו הושפלה, ולא ניתנה לה האפשרות להשתקם. המטרה ברורה: הפליטים נועדו לשמש נשק הסברה והתרסה נגד ישראל. מטרה זו אף הובילה את מצרים לבצע טרנספר בפליטים שברחו לשטחה ב-1948 לחבל עזה, כדי להשאיר את בעיית הפליטים למדינת ישראל. גם בהסכמי השלום סירבו המצרים לקבל לידיהם חלקים מחבל עזה.
הבריחה המוצעת על ידי עמרם מצנע מ'בעיית עזה', תתפוצץ בעצמה הרת אסון בפרצופינו אם ננסה לנקוט בה. ה'סיפור' של עזה ירדוף אותנו, המוני הפליטים בעזה ימשיכו לחיות בתנאים מחפירים ולהפוך לחבית בערה של טרור. במצב כזה גם לא יהיו לצה"ל היכולות המבצעיות שיש לו עתה, כשהוא נמצא בשטח, לעצור את טרור הרצח הנוצר ע"י הרשות הפלשתינאית.
למי ששואל מה האלטרנטיבה, אני עונה שיש פתרון, אך הוא ארוך טווח. עכשוויזם לא יעזור, מי שיברח מהמערכה יזמין מערכות קשות הרבה יותר להתמודדות. לכן, בשיקול דעת ובקור רוח, יש לתכנן את העתיד, לברך על הקיים ולדעת ששמונה-עשר היישובים הישראליים של גוש קטיף מאפשרים לצה"ל להישאר במקום ולא לתת למאבק לפרוץ ללבה של מדינת ישראל.
תושבי הגוש מגינים בהתיישבותם על כל אזרחי המדינה, לכך הסכים גם ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, כשהכריז בנאומו המדיני האחרון על חשיבות יישובי גוש קטיף. אפילו על נצרים אמרו אלופים בצה"ל, שאלמלא הייתה קיימת היו צריכים להמציא אותה.
אחרי שנדאג לביטחוננו, וכשיוכח לעולם הערבי ולעולם כולו שאנו בעלי כושר עמידה איתן, רק אז אולי יבינו שכנינו שהשלום הנו מצרך חשוב גם להם, והם ייהנו ממנו לא פחות מאתנו. בשלב הזה, משימתנו הראשונה תהיה למצוא פתרון הולם לבעיית הפליטים. במסגרת פתרון הקבע, מדינות ערב יהיו חייבות להעניק אזרחות לפליטים שבתחומם. ישראל תתחייב מצדה להקים יישובים לפליטי המחנות שיפורקו, גם מחבל עזה, ובמימון בינלאומי יוקם להם סוף-סוף בית במרחבי סיני, ואולי אף בירדן. לתושבי חבל עזה הנותרים יינתן מנהל עצמי אוטונומי בשני מחוזות, אך האחריות הביטחונית תישאר בידי ישראל.
התהליך הזה לא יתרחש מחר בבוקר, ולצערנו עם ישראל יספוג עד אז עוד אבדות, במסגרת הניסיונות הנואלים לשבור את רוחו. אסור לנו להישבר. אין לי ספק שפתרונות של בריחה וייאוש יובילו אותנו לאסונות גדולים יותר בעתיד.
כבר בהסכמי אוסלו ראינו מה עומד לקרות, אך אז קראו לנו נביאי זעם המנותקים מהמציאות. המציאות גילתה לכולם שדווקא אנחנו המחוברים. מחוברים למציאות, לציונות ולארץ ישראל. המנותקים הם אלו שהביאו עלינו אסונות בעבר, ומאיימים גם היום לגדוע את מפעל ההתיישבות המפואר של הציונות.
יש רגעים בהיסטוריה של העם היהודי, בהם למרות חילוקי הדעות בינינו, עמידתנו המאוחדת אל מול האויב היא הערובה היחידה לכך שנגיע לפתרון המיוחל שיביא בסוף לשלום אמת.
חשוב שנכיר בכמה נתונים דמוגרפיים שאולי יבהירו את התמונה ברצועת עזה. האוכלוסייה הערבית בעזה מתחלקת לשניים: כשליש ממנה 'עזתיים' מקוריים, והשאר טוענים בתוקף שהם פליטים מאז מלחמת השחרור, ושאיפתם הגלויה היא לחזור לביתם ביפו, ברמלה ובאשקלון. כמובן שאין לעלות על הדעת אפשרות שאי פעם ישובו למקומות אלו בלב הארץ.
מדינות ערב עשו הכל במהלך השנים על מנת להנציח את מחנות הפליטים. מאז ומתמיד אוכלוסייה זו הושפלה, ולא ניתנה לה האפשרות להשתקם. המטרה ברורה: הפליטים נועדו לשמש נשק הסברה והתרסה נגד ישראל. מטרה זו אף הובילה את מצרים לבצע טרנספר בפליטים שברחו לשטחה ב-1948 לחבל עזה, כדי להשאיר את בעיית הפליטים למדינת ישראל. גם בהסכמי השלום סירבו המצרים לקבל לידיהם חלקים מחבל עזה.
הבריחה המוצעת על ידי עמרם מצנע מ'בעיית עזה', תתפוצץ בעצמה הרת אסון בפרצופינו אם ננסה לנקוט בה. ה'סיפור' של עזה ירדוף אותנו, המוני הפליטים בעזה ימשיכו לחיות בתנאים מחפירים ולהפוך לחבית בערה של טרור. במצב כזה גם לא יהיו לצה"ל היכולות המבצעיות שיש לו עתה, כשהוא נמצא בשטח, לעצור את טרור הרצח הנוצר ע"י הרשות הפלשתינאית.
למי ששואל מה האלטרנטיבה, אני עונה שיש פתרון, אך הוא ארוך טווח. עכשוויזם לא יעזור, מי שיברח מהמערכה יזמין מערכות קשות הרבה יותר להתמודדות. לכן, בשיקול דעת ובקור רוח, יש לתכנן את העתיד, לברך על הקיים ולדעת ששמונה-עשר היישובים הישראליים של גוש קטיף מאפשרים לצה"ל להישאר במקום ולא לתת למאבק לפרוץ ללבה של מדינת ישראל.
תושבי הגוש מגינים בהתיישבותם על כל אזרחי המדינה, לכך הסכים גם ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, כשהכריז בנאומו המדיני האחרון על חשיבות יישובי גוש קטיף. אפילו על נצרים אמרו אלופים בצה"ל, שאלמלא הייתה קיימת היו צריכים להמציא אותה.
אחרי שנדאג לביטחוננו, וכשיוכח לעולם הערבי ולעולם כולו שאנו בעלי כושר עמידה איתן, רק אז אולי יבינו שכנינו שהשלום הנו מצרך חשוב גם להם, והם ייהנו ממנו לא פחות מאתנו. בשלב הזה, משימתנו הראשונה תהיה למצוא פתרון הולם לבעיית הפליטים. במסגרת פתרון הקבע, מדינות ערב יהיו חייבות להעניק אזרחות לפליטים שבתחומם. ישראל תתחייב מצדה להקים יישובים לפליטי המחנות שיפורקו, גם מחבל עזה, ובמימון בינלאומי יוקם להם סוף-סוף בית במרחבי סיני, ואולי אף בירדן. לתושבי חבל עזה הנותרים יינתן מנהל עצמי אוטונומי בשני מחוזות, אך האחריות הביטחונית תישאר בידי ישראל.
התהליך הזה לא יתרחש מחר בבוקר, ולצערנו עם ישראל יספוג עד אז עוד אבדות, במסגרת הניסיונות הנואלים לשבור את רוחו. אסור לנו להישבר. אין לי ספק שפתרונות של בריחה וייאוש יובילו אותנו לאסונות גדולים יותר בעתיד.
כבר בהסכמי אוסלו ראינו מה עומד לקרות, אך אז קראו לנו נביאי זעם המנותקים מהמציאות. המציאות גילתה לכולם שדווקא אנחנו המחוברים. מחוברים למציאות, לציונות ולארץ ישראל. המנותקים הם אלו שהביאו עלינו אסונות בעבר, ומאיימים גם היום לגדוע את מפעל ההתיישבות המפואר של הציונות.
יש רגעים בהיסטוריה של העם היהודי, בהם למרות חילוקי הדעות בינינו, עמידתנו המאוחדת אל מול האויב היא הערובה היחידה לכך שנגיע לפתרון המיוחל שיביא בסוף לשלום אמת.