מייד עם כניסתנו לגני התערוכה ביום ראשון בערב הבנו שאספלט לא נראה כאן בקרוב. אלפי ניירות פלאיירים ומדבקות מכל הסוגים היו פזורים על הכבישים ועל המדרכות, ממש יער גשם שלם. כמה עשרות בני נוער ניסו את כוחם בדחיפת ניירות לידינו. רובם נכשלו.
אתר ההצבעה לבחירת רשימת המועמדים של הליכוד לכנסת ה16- מוקם בביתן 26. עד לביתן, לאורך שדרה שאורכה כמה מאות מטרים, הציבו המתמודדים (145 במספר) דוכנים בהם ביקשו להציע את מרכולתם לבוחרים המתלבטים. הזכות להציב דוכן כזה עלתה לכל מועמד כמה אלפי שקלים.
אלפים באו לנסות ולהשפיע. הרוב המוחלט שייך לאגף המקורבים, אוהדים וסתם סקרנים. רבים אחרים היו פעילים בשכר של המתמודדים. מבין האחרונים, חברי מרכז בעלי זכות הצבעה הם מיעוט שולי.
בחירות בליכוד היו מאז ומעולם אירוע צבעוני במיוחד. המתמודדים ניסו לייצר גימיקים שונים שימשכו את תשומת הלב. אחמד אל נאסרה יוצג על ידי חבורה צוהלת המתופפת על תופי טאם-טאם. דני נווה ארגן מסך ענק המוצב על משאית שהקרין פרסומת לעצמו. יחיאל לסרי הביא בובות ענק, כמו אלה שרואים לעיתים במגרשי הכדורסל. עוזי לנדאו בחר בלהטוטנים על קביים. זאב בוים שידר את נאומיו בכנסת. לימור לבנת העדיפה לגוון דווקא בעניין הצבעים. בשלט הגדול שלה בלטו הצבעים סגול וצהוב, לעומת כל הכחול-לבן-שחור (עם פס אדום להדגשת מילת המחץ) של מתחריה.
רבים מהמתמודדים הפיקו ג'ינגל והשמיעו אותו בקולי קולות ברחבי הגן. התוצאה היתה מזעזעת. הרעש הפך מחריש אזניים, עד שלא ניתן להבחין בין שיר לשיר. הכל התערבב לבליל אחד, רועש ומטריד. אני לא יודע אם הג'ינגלים השפיעו על ציבור הבוחרים, אבל הם בהחלט דפקו את השמיעה שלי ושל עוד רבים אחרים שהיו נוכחים במקום. ככל שהתקרבנו להקלפי הלכה הצפיפות וגברה. האזור הקרוב ביותר נראה כבר כמו השורות הראשונות בהפגנת ענק. צפוף, כמעט ולא ניתן לזוז בלי לדרוך על מישהו. המוני שלטים והמון רעש. חשבתי לעצמי מה היה מצבינו היום אילו היו הליכודניקים מביאים את כל הלהט הזה להפגנת ימין אחת גדולה.
הצלחה למחנה נתניהו
לקראת 3:00 לפנות בוקר התפרסמו התוצאות המפתיעות. מחנה נתניהו זכה להצלחה גדולה, כששמונה מחבריו שובצו בעשרים המקומות הראשונים: נתניהו עצמו, ישראל כץ, גדעון עזרא, נעמי בלומנטל, יובל שטייניץ, מאיר שיטרית, רוחמה אברהם ודניאל בן לולו. לשרון יש לא יותר מארבעה חברי כנסת בין העשרים הראשונים: שרון עצמו, סילבן שלום, שאול מופז וציפי לבני.
בסך הכל עד למקום הארבעים יש לנתניהו עשרה נציגים, ולשרון יש 13. המחנה הגדול ביותר בליכוד הוא המחנה הלא מזוהה. כלולים בו שמונה נבחרים עד למקום העשרים: צחי הנגבי, דני נווה, לימור לבנת, עוזי לנדאו, גילה גמליאל, מיקי איתן, דוד לוי וגדעון סער. עד למקום הארבעים מונים הבלתי מזוהים 17 חברים.
המחנה הנייטרלי מעניק לשרון יתרון מסוים. הוא יאפשר לכמה מנאמניו של נתניהו לעבור ולשבת על הגדר, ממש כפי שעשו דני נווה או צחי הנגבי בקדנציה האחרונה. אל תתפלאו אם כמה מקורבים לנתניהו יטענו ביום מן הימים שהם אינם מזוהים עם מחנה זה או אחר.
הצרות של שרון מתחילות דווקא עם הנציגים הנמנים לכאורה על תומכיו. סילבן שלום, למשל, מעולם לא השתייך למחנה שרון. תמיכתו בשרון נובעת משיקול פוליטי קר בדרך למשרד ראש הממשלה. מופז, שנכווה קשות בבחירות הללו והתדרדר עד למקום ה,12- עלול לגלות שהבטחה לתיק הביטחון לא מועילה לו הרבה במקרה של ממשלת אחדות למשל. אם כך יקרה הוא עשוי להסיר את תמיכתו בשרון. על ציפי לבני יש שמועות שהיא תתמנה לשגרירה אחרי הבחירות.
אבל הצרה הגדולה מכולם היא התבוסה של מקורביו הגדולים ביותר: אולמרט, שנדחק לשולי הרשימה; ריבלין, שהתדרדר למקום 37 הספק-ריאלי, ואברהם הירשזון, שמזוהה אף הוא עם שרון, ונבחר הפעם במקום ה36-. שמות אחרים ברשימה הנמנים על תומכי שרון הם בעיקר חיילים אלמונים, שלא ממש מוכרים לציבור הרחב.
מאות קולות בוזבזו על עמרי
על פי אחת הסברות בזבז שרון קולות רבים על בנו. עמרי שרון זכה בבחירות אלו ב742- קולות, כמעט 500 קולות יותר ממה שהיו דרושים לו כדי לגבור על מתחרהו במחוז, ליאור קצב. אם ה500- הללו היו מצביעים עבור אולמרט או ריבלין הם היו עכשיו בעשירייה הראשונה.
לא מן הנמנע שבוחרי הליכוד נהגו בבחירות הללו בשיטת 'האיזונים והבלמים', כפי שנהוג בארצות הברית. אם הנשיא מגיע ממפלגה אחת, הרוב בשני בתי הקונגרס יהיה בדרך כלל ממפלגה אחרת. כך גם בליכוד, אם ראש הממשלה ניצח בהפרש גדול את נתניהו, לפחות הרשימה לכנסת לא תזוהה עם שרון. הדבר יבטיח למרכז ששרון לא יוכל לעשות במפלגה כבתוך שלו.
מה שבטוח, שרון לא יוכל להתעלם יותר מנתניהו ותומכיו. הוא יהיה חייב למנות את נתניהו לתפקיד בכיר, וכך גם את תומכיו שהתברגו עמוק בתוך העשיריה הראשונה. אם שרון ינהג אחרת הוא יקומם עליו את כל הסיעה ואולי גם את המרכז, ואת זה שרון לא יכול להרשות לעצמו בשיטה הפרלמנטרית המקובלת בישראל.
שיטת בחירות פגומה
המנצחים מיהרו לחגוג. הנגבי, שנבחר במקום הראשון, הצהיר שזוהי הבעת אמון בעמדותיו. אך לפני שבוע התהדר אותו הנגבי בכך שמינה 80 אנשי ליכוד במשרדו. ישראל כץ, שנבחר חמישי, הבהיר כי הוא רואה עצמו מקבל תפקיד בממשלה הבאה. סילבן שלום, מקום שני, הסביר כי הוא לא מופיע טוב בסקרים בגלל ששם משפחתו מתחיל באות ש'. "ואני חושב שמדובר בהבעת אמון גדולה בי. אני אהיה באחד מהתפקידים הבכירים בממשלה הבאה". מנצח אחר, יובל שטייניץ שהגיע למקום ה11- , הזכיר כי הוא היחידי שנבחר במקום כה גבוה מבלי שהיה שר או סגן שר או ראש מטה. "אני אשמח להיות חבר בממשלת ישראל. אני מאמין שהפעם לא יקפחו אותי".
לצד מופז, אולמרט, ריבלין והירשזון ישנם מפסידים נוספים. מאיר שטרית נסוג מהמקום החמישי ל14- . עוזי לנדאו נשאר במקומו מהפעם הקודמת למרות שאיפות ברורות להתקדם לחבורת הצמרת, כשבדרך עוקפים אותו צעירים ממנו כהנגבי, נווה וכץ. על הגבול מוצא את עצמו איוב קרא, שהוצב במקום ה40-.
השיטה המוזרה של הליכוד גרמה לכך שקרא נדחק אחורה למרות שזכה ב563- קולות, שהם יותר מפי שניים ממה שקיבל מגלי וואהבה, ששוריין כנציג המגזר הלא יהודי. הדברים נכונים גם לגבי אברהם הירשזון, שהתדרדר עד למקום ה36- עם 745 קולות, למרות שבמחוז ת"א נבחר גדעון סער עם 649 קולות בלבד.
מספר חברי כנסת נותרו מחוץ לרשימה במקומות לא ריאליים לחלוטין. אלי כהן, שקיבל 336 קולות, הגיע למקום ה51-. לדבריו, מאחר ולא היה שייך לשום מחנה, הציג קו אידיאולוגי ולא הסתמך על דילים, נגרע מקומו. נוסף על כך, כהן כיהן בכנסת תקופה קצרה ולכן זכה לחשיפה נמוכה ביותר. גורמים בליכוד סיפרו שאנשי שרון הכריזו מלחמה על כהן בעקבות מלחמתו נגד המדינה הפלשתינית וקריאתו לשרון להתפטר.
"הרשימה היא תוצאה של שיטת בחירות פגומה. אפילו לא של רצון הבוחר", אומר כהן. "ביום שלישי שעבר הלכתי לכותל וביקשתי שיהיה טוב לעם ישראל. אפילו מהבורא לא ביקשתי על עצמי, אני לא יכול לבקש דבר כזה".
חברי כנסת נוספים שלא נכנסו לרשימה הם חברי מפלגת המרכז: רוני מילוא, נחמה רונן ויחיאל לסרי. מילוא הגיע למקום ה48- וזכה ב381 קולות בלבד. יחיאל לסרי נדחק עד למקום ה55-, ואילו נחמה רונן נעלמה לחלוטין לאחר שהשיגה 89 קולות בלבד.
פייגלין: הדילים לא כובדו
כישלון נוסף שטעון הסבר הוא כישלונה של מנהיגות יהודית בראשות פייגלין. מנהיגות יהודית הגיעה לבחירות הללו כקבוצה המגובשת הגדולה ביותר במרכז הליכוד, עם 133 חברי מרכז. למרות זאת, לא הצליחו פייגלין ואנשיו לייצר את הכוח כדי לנצח את יחיאל חזן, לשעבר סגן ראש עיריית אריאל ומקורבו של ראש הממשלה. גם בחזית העולים נכשלה הקבוצה, כשהמועמדת שלה אסיה אנטוב לא הצליחה לגבור על מיכאל גורולובסקי. "אילו כל מי שנתנו לו קולות היה נותן בחזרה הייתי היום בחמישייה הראשונה", טוען פייגלין. "הבעיה הייתה שעומרי שרון הזרים מאות קולות למתחרה שלי במטרה למחוק אותי מהרשימה. על אף שלא נכנסתי למשבצת שעליה התמודדתי, נכנסתי למקום על גבול הריאלי. הוצעו לי הצעות מאוד מפתות אבל דחיתי את כולן, כי המטרה היא לא תפקיד אלא העיקרון. אנו רוצים להשפיע על המערכת באופן ערכי".
'בוגדים' אינם רצויים
אם מסתכלים על הבחירות הללו במבט על ניתן להבחין בכמה תופעות חשובות. הראשונה, חברי מרכז הליכוד שונאים ש'בוגדים' בהם. לכן נעלמו מהרשימה חברי מפלגת המרכז, נוטשי הליכוד בעבר. יוצא מכלל זה דוד לוי, שזכה לאמפתיה רבה בעקבות פציעת שלושת בניו בפיגוע בסניף הליכוד בבית שאן. ובנוסף, לוי הוא לוי הוא לוי. כמי שהיה ראש מחנה גדול מאוד בליכוד לפני עשר שנים, עדיין יש אנשים התומכים בו.
השנייה, חברי המרכז מתגמלים על מינויים פוליטיים. לכן זכה אלוף המינויים הנגבי במקום הראשון, ואילו ריבלין שלא מינה נדחק. תופעה נוספת שניתן להצביע עליה היא שאידיאולוגיה ורקורד ציבורי אינם בהכרח מקדמי מכירות טובים בליכוד. מי שניסה למכור את עצמו בעזרת שני אלה לא ממש הצליח בבחירות הללו.
נקודה אחרונה ראויה לציון: לצד עשר מחוזות בניהם מחוז מועצות איזורית מחוז ת"א דן השפלה ומישור החוף לא מצאו בליכוד מקום לשריון המגזר הדתי. הראשונה ברשימה שמשתייכת למגזר היא לאה נס במקום ה-34. סגנית ראש המועצה המקומית גבעת שמואל וד"ר לביוכימיה בבר אילן.
העבודה: היונים עפו
תוצאות הבחירות בעבודה היו אמורות להתפרסם ביום שלישי בבוקר. בפועל נדחה הפרסום עד יום שלישי בערב. הדבר עורר זעם רב במפלגה. המתחרים המותשים כבר לא יכלו להמתין יותר. "אם הם לא מסוגלים לנהל יום בחירות, איך הם רוצים לנהל את המדינה?" תמה אחד המתמודדים. במחנה בן אליעזר אף חששו שהעיכוב נובע מניסיון לשנות את התוצאה. זיופי בחירות אינם זרים לחברי מפלגת העבודה.
אחר הצהריים הקריא משה שחל יו"ר וועדת הבחירות את התוצאות, והיו"ר מצנע קרא לשלב ידיים ולצאת לניצחון על הליכוד. אבל מצנע לא יכול ממש לחייך. כמו בליכוד, גם בעבודה זכה המפסיד בקרב על ראשות המפלגה, בן אליעזר, בניצחון בקרב על הרשימה לכנסת. למרות שחלק מהחברים לא תמכו בו בבחירות הוא צירף אותם לדיל שלו. כך היה עם איתן כבל ודליה איציק, שתמכו בכלל ברמון. גם בכירים אחרים במחנה בן אליעזר זכו להישגים. אפרים סנה שנבחר לעשירייה הראשונה, ויצמן שירי שניצח בנגב, אלי בן מנחם בשכונות, שלום שמחון במושבים - כולם אנשי פואד. גם אברהם בורג, דני יתום, יצחק הרצוג, סופה לנדבר, קולט אביטל ואורית נוקד נסמכו על שולחנו של בן אליעזר.
מתוך 25 נבחרים 13 נתמכו על ידי פואד. בהתחשב בעובדה שיש ארבעה משוריינים (מצנע, בן אליעזר, פרס ואופיר פינס, מזכ"ל המפלגה), מדובר במספר גדול במיוחד. עם זאת, אמנם מדובר בניצחון לפואד, אבל לא בטוח שמדובר במחנה. סביר יותר שזה בסך הכל דיל מוצלח של אנשי בן אליעזר. אם מצנע יתרסק בבחירות הקרובות יהפוך הדיל הזה למחנה גדול ומאוחד, שימהר להחזיר את מצנע לחיפה. "מי יודע", העיר פרשן פוליטי בציניות, "אולי הוא עוד יספיק להתמודד על ראשות עיריית חיפה פעם נוספת".
אבל ללא ספק המפסידים הגדולים הם יוני המפלגה. "היונים עפו", הכריז שריד ביום שלישי בערב. הכוונה היא ליעל דיין, צלי רשף, יוסי כץ וכמובן יוסי ביילין. רוב הפרשנים הפוליטיים מאוחדים בדעה שהתרסקותו של ביילין נובעת משתי סיבות. האחת, הוא מזוהה יותר מכל עם הסכם אוסלו. והשנייה, ביילין הכריז מלחמה נגד פואד בבחירות האחרונות. מבדיקת התוצאות עולה כי כישלונם של ארבעת החברים לא נובע דווקא מעמדותיהם היוניות. הדיל של בן אליעזר דחק אותם החוצה. צריך לזכור שביילין הכריז "רק לא פואד", ומחנה בן אליעזר מיהר להשיב מלחמה. ויצמן שירי, למשל, שאמר שאם ביילין יהיה בכנסת הבאה הוא עצמו לא יהיה חבר בה, שמח השבוע. "זה שביילין לא יהיה ברשימת העבודה זה רק יביא יותר מנדטים למפלגה", הוא אמר בשמחה. ההוכחה שמדובר בדיל היא אברהם שוחט, מראשי המפלגה, שנדחק למקום ה15-, האחרון ברשימה הארצית שנחשב לריאלי, לאחר שלא נכלל בדיל.
הרשימה החדשה היא למעשה ישנה. להבדיל מהליכוד, בעבודה יש רק שני שמות חדשים עד למקום ה25-, יצחק הרצוג וראלב מאג'דלה. זאת כיוון ששיטת הפריימריס מונעת למעשה ממתמודדים חדשים למצב את עצמם ברשימה הארצית. כדי להיבחר ברשימה הזו צריך לקבל חשיפה גדולה במיוחד, לה זוכים חברי כנסת או אנשים בעלי אמצעים כלכליים. פעיל מפלגה מרכזי ככל שיהיה לא יכול להתחרות עם חבר כנסת מכהן. אולי עוד יחזירו בליכוד את התשדיר המפורסם של ספי ריבלין מבחירות 1984 ששר אז "במערך אין כל חדש".
ברוך מרזל מס' 2
לצד האיחוד הלאומי והמפד"ל רצה גם 'חירות', רשימתו של מיכאל קליינר. בחירות מתגאים כי הם המפלגה הימנית ביותר בכנסת. "אנחנו היחידים שלא הצטרפנו לממשלת שרון", אומרים שם. אחד המסרים המייחדים את רשימתו של קליינר הוא "טיפול בבעיה הפלשתינאית בכל שטחי ארץ ישראל המערבית". בחרות מדברים על הפצצה מהאויר של כל המטרות הצבאיות ביש"ע, כשבמקביל יאפשרו "מעבר בטוח למדינות ערב לכל ערבי שירצה בכך".
בעניין ערביי ישראל, נאמנות היא תנאי לאזרחות. על פי הצעת חוק שהגיש קליינר, כל אזרח יחתום על הצהרת נאמנות למדינת ישראל כמדינה יהודית על דיגלה סימלה והמנונה 'התקוה'. במקביל, כל גורם עוין למדינה שירצה לקבל סל הגירה כספי בתמורה לויתור על זכות האזרח שלו, יוכל לעשות זאת. קליינר מציע להקים משרד ממשלתי לענייני דמוגרפיה, והוא ישמח גם לעמוד בראשו. "הנושא צריך לעלות לראש סדר העדיפויות הלאומי. אם המדינה תחדל להיות יהודית היא גם תחדל להיות דמוקרטית."
בנושא הכלכלי מתנגד קליינר להצעות חוק פופוליסטיות "אשר בסופו של דבר מגבירות את האבטלה, כמו למשל העלאת שכר המינימום". הוא בעד משק חופשי, בעד סיוע ישיר לשכבות חלשות, ובעד שוויון הזדמנויות בחינוך. לדברי גורמים בחרות, הוצע לקליינר להצטרף לליכוד אבל הוא סירב. "חשוב שהשם חירות לא יעלם מהמפה", מסבירים שם.
בראש הרשימה יעמוד כמובן מיכאל קליינר. סגנו יהיה ברוך מרזל, איש כך לשעבר ותושב חברון. לקליינר הייתה תכנית להציב בראש הרשימה את יונתן פולארד, אך הרעיון לא יצא אל הפועל. בכל מקרה, בחרות בטוחים שהם יעברו את אחוז החסימה. לדבריהם, על פי סקרים שנערכו לפני הצטרפותו של מרזל חירות ניצבת על גבול אחוז החסימה. האם זה יספיק? ימים יגידו.
רשימת הליכוד
1. אריאל שרון יו"ר התנועה
2. בנימין נתניהו (משוריין)
3. צחי הנגבי 1712 קולות
4. סילבן שלום 1414 "
5. דני נווה 1401 קולות
6. לימור לבנת 1249 קולות
7. ישראל כץ 1232 קולות
8. גדעון עזרא 1116 קולות
9. נעמי בלומנטל 1084 קולות
10. עוזי לנדאו 1058 קולות
11. גילה גמליאל (משוריין) 833 קולות
12. שאול מופז 1008 קולות
13. יובל שטייניץ 1004 קולות
14. ציפי ליבני 978 קולות
15. מיכאל איתן 932 קולות
16. מאיר שיטרית 863 קולות
17. דוד לוי 831 קולות
18. רוחמה אברהם 787 קולות
19. גדעון סער (מחוז ת"א) 649 קולות
20. דניאל בן לולו (מחוז שפלה) 317 קולות
21. מיכי רצון (מחוז דן) 541 קולות
22. מגלי וואהבה (מגזר לא יהודי) 261 קולות
23. יעקב אדרי (מחוז מישור החוף) 461 קולות
24. אהוד יתום (מחוז מועצות איזוריות) 554 קולות
25. אלי אפללו (מחוז הגליל והעמקים) 501 קולות
26. משה כחלון (מחוז חיפה) 657 קולות
27. עמרי שרון (מחוז הנגב) 742 קולות
28. מיכאל גורולובסקי (עולים) 251 קולות
29. ענבל גבריאלי (משוריין לאישה) 402 קולות
30. גלעד ארדן (צעירים) 551 קולות
31. רוני בראון (מחוז ירושלים) 609 קולות
32. יחיאל חזן (מחוז יש"ע) 549 קולות
33. אהוד אולמרט 773 קולות
34. לאה נס (משוריין לאשה) 360 קולות
35. זאב בוים 748 קולות
36. אברהם הירשזון 745 קולות
37. ראובן ריבלין 671 קולות
38. חיים כץ 570 קולות
39. פנינה רוזנבלום (משוריין לאשה) 337 קולות
40. איוב קרא 563 קולות
41. משה פייגלין 491 קולות
42. איתן סולמי 480 קולות
43. אביגדור קהלני 419 קולות
אתר ההצבעה לבחירת רשימת המועמדים של הליכוד לכנסת ה16- מוקם בביתן 26. עד לביתן, לאורך שדרה שאורכה כמה מאות מטרים, הציבו המתמודדים (145 במספר) דוכנים בהם ביקשו להציע את מרכולתם לבוחרים המתלבטים. הזכות להציב דוכן כזה עלתה לכל מועמד כמה אלפי שקלים.
אלפים באו לנסות ולהשפיע. הרוב המוחלט שייך לאגף המקורבים, אוהדים וסתם סקרנים. רבים אחרים היו פעילים בשכר של המתמודדים. מבין האחרונים, חברי מרכז בעלי זכות הצבעה הם מיעוט שולי.
בחירות בליכוד היו מאז ומעולם אירוע צבעוני במיוחד. המתמודדים ניסו לייצר גימיקים שונים שימשכו את תשומת הלב. אחמד אל נאסרה יוצג על ידי חבורה צוהלת המתופפת על תופי טאם-טאם. דני נווה ארגן מסך ענק המוצב על משאית שהקרין פרסומת לעצמו. יחיאל לסרי הביא בובות ענק, כמו אלה שרואים לעיתים במגרשי הכדורסל. עוזי לנדאו בחר בלהטוטנים על קביים. זאב בוים שידר את נאומיו בכנסת. לימור לבנת העדיפה לגוון דווקא בעניין הצבעים. בשלט הגדול שלה בלטו הצבעים סגול וצהוב, לעומת כל הכחול-לבן-שחור (עם פס אדום להדגשת מילת המחץ) של מתחריה.
רבים מהמתמודדים הפיקו ג'ינגל והשמיעו אותו בקולי קולות ברחבי הגן. התוצאה היתה מזעזעת. הרעש הפך מחריש אזניים, עד שלא ניתן להבחין בין שיר לשיר. הכל התערבב לבליל אחד, רועש ומטריד. אני לא יודע אם הג'ינגלים השפיעו על ציבור הבוחרים, אבל הם בהחלט דפקו את השמיעה שלי ושל עוד רבים אחרים שהיו נוכחים במקום. ככל שהתקרבנו להקלפי הלכה הצפיפות וגברה. האזור הקרוב ביותר נראה כבר כמו השורות הראשונות בהפגנת ענק. צפוף, כמעט ולא ניתן לזוז בלי לדרוך על מישהו. המוני שלטים והמון רעש. חשבתי לעצמי מה היה מצבינו היום אילו היו הליכודניקים מביאים את כל הלהט הזה להפגנת ימין אחת גדולה.
הצלחה למחנה נתניהו
לקראת 3:00 לפנות בוקר התפרסמו התוצאות המפתיעות. מחנה נתניהו זכה להצלחה גדולה, כששמונה מחבריו שובצו בעשרים המקומות הראשונים: נתניהו עצמו, ישראל כץ, גדעון עזרא, נעמי בלומנטל, יובל שטייניץ, מאיר שיטרית, רוחמה אברהם ודניאל בן לולו. לשרון יש לא יותר מארבעה חברי כנסת בין העשרים הראשונים: שרון עצמו, סילבן שלום, שאול מופז וציפי לבני.
בסך הכל עד למקום הארבעים יש לנתניהו עשרה נציגים, ולשרון יש 13. המחנה הגדול ביותר בליכוד הוא המחנה הלא מזוהה. כלולים בו שמונה נבחרים עד למקום העשרים: צחי הנגבי, דני נווה, לימור לבנת, עוזי לנדאו, גילה גמליאל, מיקי איתן, דוד לוי וגדעון סער. עד למקום הארבעים מונים הבלתי מזוהים 17 חברים.
המחנה הנייטרלי מעניק לשרון יתרון מסוים. הוא יאפשר לכמה מנאמניו של נתניהו לעבור ולשבת על הגדר, ממש כפי שעשו דני נווה או צחי הנגבי בקדנציה האחרונה. אל תתפלאו אם כמה מקורבים לנתניהו יטענו ביום מן הימים שהם אינם מזוהים עם מחנה זה או אחר.
הצרות של שרון מתחילות דווקא עם הנציגים הנמנים לכאורה על תומכיו. סילבן שלום, למשל, מעולם לא השתייך למחנה שרון. תמיכתו בשרון נובעת משיקול פוליטי קר בדרך למשרד ראש הממשלה. מופז, שנכווה קשות בבחירות הללו והתדרדר עד למקום ה,12- עלול לגלות שהבטחה לתיק הביטחון לא מועילה לו הרבה במקרה של ממשלת אחדות למשל. אם כך יקרה הוא עשוי להסיר את תמיכתו בשרון. על ציפי לבני יש שמועות שהיא תתמנה לשגרירה אחרי הבחירות.
אבל הצרה הגדולה מכולם היא התבוסה של מקורביו הגדולים ביותר: אולמרט, שנדחק לשולי הרשימה; ריבלין, שהתדרדר למקום 37 הספק-ריאלי, ואברהם הירשזון, שמזוהה אף הוא עם שרון, ונבחר הפעם במקום ה36-. שמות אחרים ברשימה הנמנים על תומכי שרון הם בעיקר חיילים אלמונים, שלא ממש מוכרים לציבור הרחב.
מאות קולות בוזבזו על עמרי
על פי אחת הסברות בזבז שרון קולות רבים על בנו. עמרי שרון זכה בבחירות אלו ב742- קולות, כמעט 500 קולות יותר ממה שהיו דרושים לו כדי לגבור על מתחרהו במחוז, ליאור קצב. אם ה500- הללו היו מצביעים עבור אולמרט או ריבלין הם היו עכשיו בעשירייה הראשונה.
לא מן הנמנע שבוחרי הליכוד נהגו בבחירות הללו בשיטת 'האיזונים והבלמים', כפי שנהוג בארצות הברית. אם הנשיא מגיע ממפלגה אחת, הרוב בשני בתי הקונגרס יהיה בדרך כלל ממפלגה אחרת. כך גם בליכוד, אם ראש הממשלה ניצח בהפרש גדול את נתניהו, לפחות הרשימה לכנסת לא תזוהה עם שרון. הדבר יבטיח למרכז ששרון לא יוכל לעשות במפלגה כבתוך שלו.
מה שבטוח, שרון לא יוכל להתעלם יותר מנתניהו ותומכיו. הוא יהיה חייב למנות את נתניהו לתפקיד בכיר, וכך גם את תומכיו שהתברגו עמוק בתוך העשיריה הראשונה. אם שרון ינהג אחרת הוא יקומם עליו את כל הסיעה ואולי גם את המרכז, ואת זה שרון לא יכול להרשות לעצמו בשיטה הפרלמנטרית המקובלת בישראל.
שיטת בחירות פגומה
המנצחים מיהרו לחגוג. הנגבי, שנבחר במקום הראשון, הצהיר שזוהי הבעת אמון בעמדותיו. אך לפני שבוע התהדר אותו הנגבי בכך שמינה 80 אנשי ליכוד במשרדו. ישראל כץ, שנבחר חמישי, הבהיר כי הוא רואה עצמו מקבל תפקיד בממשלה הבאה. סילבן שלום, מקום שני, הסביר כי הוא לא מופיע טוב בסקרים בגלל ששם משפחתו מתחיל באות ש'. "ואני חושב שמדובר בהבעת אמון גדולה בי. אני אהיה באחד מהתפקידים הבכירים בממשלה הבאה". מנצח אחר, יובל שטייניץ שהגיע למקום ה11- , הזכיר כי הוא היחידי שנבחר במקום כה גבוה מבלי שהיה שר או סגן שר או ראש מטה. "אני אשמח להיות חבר בממשלת ישראל. אני מאמין שהפעם לא יקפחו אותי".
לצד מופז, אולמרט, ריבלין והירשזון ישנם מפסידים נוספים. מאיר שטרית נסוג מהמקום החמישי ל14- . עוזי לנדאו נשאר במקומו מהפעם הקודמת למרות שאיפות ברורות להתקדם לחבורת הצמרת, כשבדרך עוקפים אותו צעירים ממנו כהנגבי, נווה וכץ. על הגבול מוצא את עצמו איוב קרא, שהוצב במקום ה40-.
השיטה המוזרה של הליכוד גרמה לכך שקרא נדחק אחורה למרות שזכה ב563- קולות, שהם יותר מפי שניים ממה שקיבל מגלי וואהבה, ששוריין כנציג המגזר הלא יהודי. הדברים נכונים גם לגבי אברהם הירשזון, שהתדרדר עד למקום ה36- עם 745 קולות, למרות שבמחוז ת"א נבחר גדעון סער עם 649 קולות בלבד.
מספר חברי כנסת נותרו מחוץ לרשימה במקומות לא ריאליים לחלוטין. אלי כהן, שקיבל 336 קולות, הגיע למקום ה51-. לדבריו, מאחר ולא היה שייך לשום מחנה, הציג קו אידיאולוגי ולא הסתמך על דילים, נגרע מקומו. נוסף על כך, כהן כיהן בכנסת תקופה קצרה ולכן זכה לחשיפה נמוכה ביותר. גורמים בליכוד סיפרו שאנשי שרון הכריזו מלחמה על כהן בעקבות מלחמתו נגד המדינה הפלשתינית וקריאתו לשרון להתפטר.
"הרשימה היא תוצאה של שיטת בחירות פגומה. אפילו לא של רצון הבוחר", אומר כהן. "ביום שלישי שעבר הלכתי לכותל וביקשתי שיהיה טוב לעם ישראל. אפילו מהבורא לא ביקשתי על עצמי, אני לא יכול לבקש דבר כזה".
חברי כנסת נוספים שלא נכנסו לרשימה הם חברי מפלגת המרכז: רוני מילוא, נחמה רונן ויחיאל לסרי. מילוא הגיע למקום ה48- וזכה ב381 קולות בלבד. יחיאל לסרי נדחק עד למקום ה55-, ואילו נחמה רונן נעלמה לחלוטין לאחר שהשיגה 89 קולות בלבד.
פייגלין: הדילים לא כובדו
כישלון נוסף שטעון הסבר הוא כישלונה של מנהיגות יהודית בראשות פייגלין. מנהיגות יהודית הגיעה לבחירות הללו כקבוצה המגובשת הגדולה ביותר במרכז הליכוד, עם 133 חברי מרכז. למרות זאת, לא הצליחו פייגלין ואנשיו לייצר את הכוח כדי לנצח את יחיאל חזן, לשעבר סגן ראש עיריית אריאל ומקורבו של ראש הממשלה. גם בחזית העולים נכשלה הקבוצה, כשהמועמדת שלה אסיה אנטוב לא הצליחה לגבור על מיכאל גורולובסקי. "אילו כל מי שנתנו לו קולות היה נותן בחזרה הייתי היום בחמישייה הראשונה", טוען פייגלין. "הבעיה הייתה שעומרי שרון הזרים מאות קולות למתחרה שלי במטרה למחוק אותי מהרשימה. על אף שלא נכנסתי למשבצת שעליה התמודדתי, נכנסתי למקום על גבול הריאלי. הוצעו לי הצעות מאוד מפתות אבל דחיתי את כולן, כי המטרה היא לא תפקיד אלא העיקרון. אנו רוצים להשפיע על המערכת באופן ערכי".
'בוגדים' אינם רצויים
אם מסתכלים על הבחירות הללו במבט על ניתן להבחין בכמה תופעות חשובות. הראשונה, חברי מרכז הליכוד שונאים ש'בוגדים' בהם. לכן נעלמו מהרשימה חברי מפלגת המרכז, נוטשי הליכוד בעבר. יוצא מכלל זה דוד לוי, שזכה לאמפתיה רבה בעקבות פציעת שלושת בניו בפיגוע בסניף הליכוד בבית שאן. ובנוסף, לוי הוא לוי הוא לוי. כמי שהיה ראש מחנה גדול מאוד בליכוד לפני עשר שנים, עדיין יש אנשים התומכים בו.
השנייה, חברי המרכז מתגמלים על מינויים פוליטיים. לכן זכה אלוף המינויים הנגבי במקום הראשון, ואילו ריבלין שלא מינה נדחק. תופעה נוספת שניתן להצביע עליה היא שאידיאולוגיה ורקורד ציבורי אינם בהכרח מקדמי מכירות טובים בליכוד. מי שניסה למכור את עצמו בעזרת שני אלה לא ממש הצליח בבחירות הללו.
נקודה אחרונה ראויה לציון: לצד עשר מחוזות בניהם מחוז מועצות איזורית מחוז ת"א דן השפלה ומישור החוף לא מצאו בליכוד מקום לשריון המגזר הדתי. הראשונה ברשימה שמשתייכת למגזר היא לאה נס במקום ה-34. סגנית ראש המועצה המקומית גבעת שמואל וד"ר לביוכימיה בבר אילן.
העבודה: היונים עפו
תוצאות הבחירות בעבודה היו אמורות להתפרסם ביום שלישי בבוקר. בפועל נדחה הפרסום עד יום שלישי בערב. הדבר עורר זעם רב במפלגה. המתחרים המותשים כבר לא יכלו להמתין יותר. "אם הם לא מסוגלים לנהל יום בחירות, איך הם רוצים לנהל את המדינה?" תמה אחד המתמודדים. במחנה בן אליעזר אף חששו שהעיכוב נובע מניסיון לשנות את התוצאה. זיופי בחירות אינם זרים לחברי מפלגת העבודה.
אחר הצהריים הקריא משה שחל יו"ר וועדת הבחירות את התוצאות, והיו"ר מצנע קרא לשלב ידיים ולצאת לניצחון על הליכוד. אבל מצנע לא יכול ממש לחייך. כמו בליכוד, גם בעבודה זכה המפסיד בקרב על ראשות המפלגה, בן אליעזר, בניצחון בקרב על הרשימה לכנסת. למרות שחלק מהחברים לא תמכו בו בבחירות הוא צירף אותם לדיל שלו. כך היה עם איתן כבל ודליה איציק, שתמכו בכלל ברמון. גם בכירים אחרים במחנה בן אליעזר זכו להישגים. אפרים סנה שנבחר לעשירייה הראשונה, ויצמן שירי שניצח בנגב, אלי בן מנחם בשכונות, שלום שמחון במושבים - כולם אנשי פואד. גם אברהם בורג, דני יתום, יצחק הרצוג, סופה לנדבר, קולט אביטל ואורית נוקד נסמכו על שולחנו של בן אליעזר.
מתוך 25 נבחרים 13 נתמכו על ידי פואד. בהתחשב בעובדה שיש ארבעה משוריינים (מצנע, בן אליעזר, פרס ואופיר פינס, מזכ"ל המפלגה), מדובר במספר גדול במיוחד. עם זאת, אמנם מדובר בניצחון לפואד, אבל לא בטוח שמדובר במחנה. סביר יותר שזה בסך הכל דיל מוצלח של אנשי בן אליעזר. אם מצנע יתרסק בבחירות הקרובות יהפוך הדיל הזה למחנה גדול ומאוחד, שימהר להחזיר את מצנע לחיפה. "מי יודע", העיר פרשן פוליטי בציניות, "אולי הוא עוד יספיק להתמודד על ראשות עיריית חיפה פעם נוספת".
אבל ללא ספק המפסידים הגדולים הם יוני המפלגה. "היונים עפו", הכריז שריד ביום שלישי בערב. הכוונה היא ליעל דיין, צלי רשף, יוסי כץ וכמובן יוסי ביילין. רוב הפרשנים הפוליטיים מאוחדים בדעה שהתרסקותו של ביילין נובעת משתי סיבות. האחת, הוא מזוהה יותר מכל עם הסכם אוסלו. והשנייה, ביילין הכריז מלחמה נגד פואד בבחירות האחרונות. מבדיקת התוצאות עולה כי כישלונם של ארבעת החברים לא נובע דווקא מעמדותיהם היוניות. הדיל של בן אליעזר דחק אותם החוצה. צריך לזכור שביילין הכריז "רק לא פואד", ומחנה בן אליעזר מיהר להשיב מלחמה. ויצמן שירי, למשל, שאמר שאם ביילין יהיה בכנסת הבאה הוא עצמו לא יהיה חבר בה, שמח השבוע. "זה שביילין לא יהיה ברשימת העבודה זה רק יביא יותר מנדטים למפלגה", הוא אמר בשמחה. ההוכחה שמדובר בדיל היא אברהם שוחט, מראשי המפלגה, שנדחק למקום ה15-, האחרון ברשימה הארצית שנחשב לריאלי, לאחר שלא נכלל בדיל.
הרשימה החדשה היא למעשה ישנה. להבדיל מהליכוד, בעבודה יש רק שני שמות חדשים עד למקום ה25-, יצחק הרצוג וראלב מאג'דלה. זאת כיוון ששיטת הפריימריס מונעת למעשה ממתמודדים חדשים למצב את עצמם ברשימה הארצית. כדי להיבחר ברשימה הזו צריך לקבל חשיפה גדולה במיוחד, לה זוכים חברי כנסת או אנשים בעלי אמצעים כלכליים. פעיל מפלגה מרכזי ככל שיהיה לא יכול להתחרות עם חבר כנסת מכהן. אולי עוד יחזירו בליכוד את התשדיר המפורסם של ספי ריבלין מבחירות 1984 ששר אז "במערך אין כל חדש".
ברוך מרזל מס' 2
לצד האיחוד הלאומי והמפד"ל רצה גם 'חירות', רשימתו של מיכאל קליינר. בחירות מתגאים כי הם המפלגה הימנית ביותר בכנסת. "אנחנו היחידים שלא הצטרפנו לממשלת שרון", אומרים שם. אחד המסרים המייחדים את רשימתו של קליינר הוא "טיפול בבעיה הפלשתינאית בכל שטחי ארץ ישראל המערבית". בחרות מדברים על הפצצה מהאויר של כל המטרות הצבאיות ביש"ע, כשבמקביל יאפשרו "מעבר בטוח למדינות ערב לכל ערבי שירצה בכך".
בעניין ערביי ישראל, נאמנות היא תנאי לאזרחות. על פי הצעת חוק שהגיש קליינר, כל אזרח יחתום על הצהרת נאמנות למדינת ישראל כמדינה יהודית על דיגלה סימלה והמנונה 'התקוה'. במקביל, כל גורם עוין למדינה שירצה לקבל סל הגירה כספי בתמורה לויתור על זכות האזרח שלו, יוכל לעשות זאת. קליינר מציע להקים משרד ממשלתי לענייני דמוגרפיה, והוא ישמח גם לעמוד בראשו. "הנושא צריך לעלות לראש סדר העדיפויות הלאומי. אם המדינה תחדל להיות יהודית היא גם תחדל להיות דמוקרטית."
בנושא הכלכלי מתנגד קליינר להצעות חוק פופוליסטיות "אשר בסופו של דבר מגבירות את האבטלה, כמו למשל העלאת שכר המינימום". הוא בעד משק חופשי, בעד סיוע ישיר לשכבות חלשות, ובעד שוויון הזדמנויות בחינוך. לדברי גורמים בחרות, הוצע לקליינר להצטרף לליכוד אבל הוא סירב. "חשוב שהשם חירות לא יעלם מהמפה", מסבירים שם.
בראש הרשימה יעמוד כמובן מיכאל קליינר. סגנו יהיה ברוך מרזל, איש כך לשעבר ותושב חברון. לקליינר הייתה תכנית להציב בראש הרשימה את יונתן פולארד, אך הרעיון לא יצא אל הפועל. בכל מקרה, בחרות בטוחים שהם יעברו את אחוז החסימה. לדבריהם, על פי סקרים שנערכו לפני הצטרפותו של מרזל חירות ניצבת על גבול אחוז החסימה. האם זה יספיק? ימים יגידו.
רשימת הליכוד
1. אריאל שרון יו"ר התנועה
2. בנימין נתניהו (משוריין)
3. צחי הנגבי 1712 קולות
4. סילבן שלום 1414 "
5. דני נווה 1401 קולות
6. לימור לבנת 1249 קולות
7. ישראל כץ 1232 קולות
8. גדעון עזרא 1116 קולות
9. נעמי בלומנטל 1084 קולות
10. עוזי לנדאו 1058 קולות
11. גילה גמליאל (משוריין) 833 קולות
12. שאול מופז 1008 קולות
13. יובל שטייניץ 1004 קולות
14. ציפי ליבני 978 קולות
15. מיכאל איתן 932 קולות
16. מאיר שיטרית 863 קולות
17. דוד לוי 831 קולות
18. רוחמה אברהם 787 קולות
19. גדעון סער (מחוז ת"א) 649 קולות
20. דניאל בן לולו (מחוז שפלה) 317 קולות
21. מיכי רצון (מחוז דן) 541 קולות
22. מגלי וואהבה (מגזר לא יהודי) 261 קולות
23. יעקב אדרי (מחוז מישור החוף) 461 קולות
24. אהוד יתום (מחוז מועצות איזוריות) 554 קולות
25. אלי אפללו (מחוז הגליל והעמקים) 501 קולות
26. משה כחלון (מחוז חיפה) 657 קולות
27. עמרי שרון (מחוז הנגב) 742 קולות
28. מיכאל גורולובסקי (עולים) 251 קולות
29. ענבל גבריאלי (משוריין לאישה) 402 קולות
30. גלעד ארדן (צעירים) 551 קולות
31. רוני בראון (מחוז ירושלים) 609 קולות
32. יחיאל חזן (מחוז יש"ע) 549 קולות
33. אהוד אולמרט 773 קולות
34. לאה נס (משוריין לאשה) 360 קולות
35. זאב בוים 748 קולות
36. אברהם הירשזון 745 קולות
37. ראובן ריבלין 671 קולות
38. חיים כץ 570 קולות
39. פנינה רוזנבלום (משוריין לאשה) 337 קולות
40. איוב קרא 563 קולות
41. משה פייגלין 491 קולות
42. איתן סולמי 480 קולות
43. אביגדור קהלני 419 קולות