"הציבור צריך לדעת שהמלחמה הפלסטינית במדינת ישראל נעשית בכל מישור שהוא: לצד מעשי רצח יומיומיים ישנה פגיעה בכלכלת המדינה, פגיעה בחופש התנועה וטרור הקשור למים. מלחמה זו לא נאמדת רק באופן מספרי-סטטיסטי, אלא גם בפוטנציאל שלה לפגוע ולחבל, גם בהמשך", כך התבטא שר התשתיות אפי איתם בנושא 'אינתיפאדת המים', מונח שהוא עצמו טבע.
אין זה סוד כי מצב משק המים בישראל כיום על גבול הקריטי. חדשות לבקרים עולים נתונים מדאיגים על משק המים: בצורת, שאיבת מים לא מבוקרת, זיהום והמלחת בארות למכביר. האזרח ששם 'חסכמים' על הברזים ושוטף את האוטו עם דלי וסמרטוט, לא מודע למאבק הפוליטי-מדיני על מקורות המים.
"אינתיפאדת המים", אומר השר אפי איתם, "היא חלק ממלחמת הפלסטינים נגד ישראל. הפלסטינים פוגעים במקורות המים שלנו, על ידי קידוחים בלתי חוקיים של בארות באקוויפר ההר ושאיבה של מיליוני קוב מים, פיצוץ צינורות המזרימים מים מישראל לפלסטינים ע"י ירי וזיהום נחלים ומי תהום הנגרם כתוצאה מאי-טיפול בשפכים והזרמתם לשטחי ישראל במכוון".
המאבק על המים מתרחש, ככלל, הרחק מעינו של האזרח, ולאחרונה מסתבר שגם הרחק מעינו של החוק.
במסגרת ההסכמים של ישראל עם הפלסטינים, כ-90% מהמים המגיעים להם מישראל הם לצורכי שתייה, שימוש ביתי, חקלאות ותעשייה. אלא שמאחורי גבו של החוק נגרמים נזקים חמורים למקורות מים: רק בגזרת קלקיליה, טול-כרם, שכם וג'נין, ידוע על כמאתיים קידוחים פיראטיים, שאינם עמוקים אך הולכים ומתרחבים, ומלבדם ישנם עוד התחברויות פיראטיות לקידוחים ושאיבות תת-קרקעיות. ערים וכפרים פלסטיניים ביו"ש גם מזרימים שפכים למקורות המים של ישראל: מקלקיליה לשפלה, מטולכרם, שכם וג'נין לנחל אלכסנדר ומכפרי יו"ש לערד ובקעת באר שבע. כ-30 מיליון קוב שפכים בממוצע לשנה זורמים אל הנחלים, ובדרכם מחלחלים ומזהמים מקור מים חשוב מי התהום של אקוויפר ההר, המהווים כ-40% ממקורות המים בישראל. בהערכה גסה, מספק מקור זה 300 מיליון קוב מים בשנה. בעיה חמורה לא פחות היא בעיית המזבלות. בתחומי הרשות הפלסטינית ישנן קרוב ל-400 מזבלות, שהתשטיפים שלהן מחלחלים למי התהום ומזהמים אותם. הנזק הנגרם מכל התופעות הללו הולך וגדל בהדרגה.
השאיבה מהווזאני הכרזת מלחמה
וכאילו לא די בכך, לאחרונה עלו לכותרות ניסיונות להטות את נחל הווזאני, הזורם מצפון לתוך שטחה של מדינת ישראל ומהווה חלק ניכר מזרימת המים לכינרת.
השר איתם, האם הטיית מים בצפון היא חלק מהמלחמה?
"אין ספק שכל מדינה במזרח התיכון רואה את המים כמשאב אסטרטגי. ישראל ידועה במיקום האקלימי-גיאוגרפי המדברי שלה, ולכן כל ניסיון לגזול מישראל מים הזורמים לשטחה פירושו קריאת תיגר אסטרטגית".
ומה תהיה התגובה לכך?
"ישראל קבלה החלטה להתמודד עם העניין באמצעים מדיניים באמצעות תיווך אמריקני, וכרגע הדברים נמצאים במישור הזה. אך במידה ודרך זו תיכשל, יש דרכים תקיפות יותר להשתמש בהן. מדינת ישראל אינה מחפשת משברים ומאבקי כוח, ולדעתי יש למצות עד תום את המהלכים המדיניים".
את האינתיפאדה מרגישים אזרחי ישראל באופן מוחשי ויומיומי. כיצד באה 'אינתיפאדת המים' לידי ביטוי ברמת הפרט?
"קודם כל, בירידה בכמות המים ובאיכותם. אמנם עוד לא הגענו למצב של פגיעה במי השתייה, אך בתחומי החקלאות, הגינון והשימושים המשניים ישנם קיצוצים כבדים מאוד. כתוצאה מכך, שטחי חקלאות שלמים לא מעובדים, ומדינה שלא מעבדת את שטחה מאבדת את שטחה".
אלו פתרונות בטווח המיידי והארוך אתה מציע?
"בראש ובראשונה, מחובתה של מדינת ישראל לאכוף את החוק וההסדרים שסוכמו עם הפלסטינים, גם ע"י צבא או משטרה, אם צריך. יש לסגור את מאות הקידוחים הפיראטיים באמצעות אכיפה של הצבא וגורמי המנהל האזרחי במשותף. יש להטיל סנקציות קשות על הפוגעים במכוון בצינורות המזרימים מים לפלסטינים. הם, אגב, יורים ברגל של עצמם כשהם מפוצצים צינורות המשרתים אותם. בנוסף, צריך לחייב את הפלסטינים להקים פרוייקטים לטיפול בשפכים, ולהסביר לעולם לאן נעלמו מיליוני דולרים שהושקעו עד היום לצרכים אלו. במקביל, על ישראל לפתח מקורות מים אלטרנטיביים: מתקני התפלה ומי קולחין מטוהרים. לפני כחודש חתמו, לצורך העניין, משרד האוצר ומשרד התשתיות על פרוייקט הקמת מתקני התפלה לאורך קו החוף, שיספק כ-400 מיליון קוב מים מותפלים בשנה".
הבחירות מתקרבות. מה אתה משאיר לשר התשתיות הבא אחריך?
"קודם כל, אני מקווה שהוא יהיה בן דמותי. אשמח מאוד להמשיך לכהן בתפקיד זה. לגופו של עניין, נעשו דברים רבים. עיקר העבודה במשרד התשתיות היא בפרוייקטים ארוכי טווח. יש להמשיך בהקמת מוביל הגז הטבעי הארצי ובהקמת מערך תחנות הכוח החדשות על בסיס גז, פחם וכד'. בסדר קדימות גבוה צריך להאיץ את מהלך בניית מתקני ההתפלה ומניעת גזל המים בצפון. שר תשתיות בישראל, בנוסף לעבודתו, צריך גם לדעת להתפלל את תפילתו של חוני המעגל".
מצב משק המים בישראל והיחס ל'אינתיפאדת המים' מצדם של מומחים ואנשי מקצוע שונים מזכיר במקצת משל ידוע, המספר על נוסעי ספינה ששומעים יום אחד קולות חשודים מכיוון אחד מתאי הנוסעים. הם פורצים לתא ומגלים לתדהמתם את הנוסע קודח חור בקרקעית הספינה. את דרישותיהם הנזעמות להפסיק הוא דוחה בקור רוח: התא הזה שלי, שילמתי עליו ואני אעשה בו ככל העולה על רוחי.
הנמשל ברור, אך הבעיה אף חמורה יותר: בזמן שהנוסע מרחיב את החור בתאו, קברניטי הספינה עסוקים בוויכוח האם החור הוא אכן חור, אם הוא מהווה סכנה ומה יש לעשות בנדון אם בכלל. זה, פחות או יותר, המצב בישראל היום.
גם הכספים זורמים למקומות לא נכונים
יצחק (איצ'ה) מאיר, מנכ"ל איגוד ערים לאיכות הסביבה בשומרון ומנהל חברת קולחי שומרון, נשמע פסימי: "הפלסטינים מנהלים נגדנו מלחמה אקולוגית. אין להם שום כוונה או רצון לטפל בבעיות המים. הנזק הרב שהם מסבים הוא מכוון ומגמתי. נכון, גם מדינת ישראל גורמת לעצמה נזקים רבים ומאז ראשיתה לא נעשתה בה כל חשיבה בנוגע למשק המים. המדינה נהגה במים כמו ילד שאמו הפקידה בידיו כרטיס אשראי והוא אץ להשתמש בו בצורה חסרת גבולות. וגם מול הפלסטיניים והלבנוניים ננקטה אותה שיטה.
"אם כיום לפחות 86% מהשפכים בישראל מטופלים, ותוך כחמש שנים יעברו כל השפכים בישראל טיפול הולם, הרי שביו"ש חברון ושכם המצב רחוק מכך. אם יטענו הפלסטינים שאין להם כסף לטיפול בבעיות הללו תהיה מידה של צדק בדבריהם: להם עצמם אין כספים, אך במסגרת הסכמי אוסלו הוקצו להם 150 מיליון מארק לטיפול בשפכים ובפסולת. למעט מתקן אל-בירה, לא נעשה דבר בעניין, וכל התכניות המשותפות להם ולישראל בתחום הטיפול במזבלות נגנזו. במסגרת הסכמי אוסלו הוקצו תקציבי עתק לפתרון בעיית הזיהום, שרובם ככולם נעלמו. לדוגמא, הכפר סלפית הסמוך לאריאל ומונה כ- 9000 איש. על אף שנתקבלו תרומות מגרמניה במיוחד לצורך טיפול בשפכים של הכפר, בורות הספיגה שם עלו על גדותיהם וכעת השפכים נשפכית בסמוך למעיין בשטח C, שממנו שואבים מים".
הבעיה חמורה אף יותר במקומות בהם לא ניתן לפקח. בעוד שתחומי B ו-C נמצאים תחת פיקוח כלשהו של יחידת פיקוח אזורי מפני זיהום (יצפ"א), בשטחי A לא ניתן לדעת מה מתרחש. מאיר מציע פתרונות: בטווח המיידי, מדינת ישראל תטפל על חשבונה באשפה ובביוב ותקזז את הסכום מהתקציבים המועברים על ידה לפלסטינים, העומד על כ-20 מליון ¤.
גם בטווח הרחוק ישנו פתרון: תכנית פרוייקטים אזורית להקמת מכוני טיהור, שיהפכו את השפכים לקולחין שישמשו להשקיה. תכנית זו יכולה לתת מענה לכמה בעיות, ובראשן בעיית זיהום המים. אלא שהרעיון נתקל בהתנגדות פלסטינית לכך שמי השפכים שלהם ישמשו לתועלתה של ישראל. הבעיה היא, אם כן, אידיאולוגית.
גם מצדה של ישראל ישנה בעיה: ויתור לפלסטינים בנושא זה הוא בעצם ויתור למי שמנהל נגדנו מלחמה. "צה"ל, לדוגמא, יכול לפרק את משאבות הווזאני, שנמצאות כחצי מטר מהגבול, תוך 10 דקות. ההחלטה היא פוליטית ותו לא. כל ויתור שלנו משמעותו פתח ליוזמות חדשות מצדם".
ביניים: ישראל עומדת בהתחייבויות לפלסטינים
בנציבות המים אומרים שישראל עומדת ב'פלוס' מבחינת התחייבויותיה כלפי הפלסטינים: הם קיבלו את כמות המים לה התחייבה ישראל, בתוספת 8 מליון קוב. זה מעורר כעס גדול עוד יותר על חוסר הרצון הפסיבי או האקטיבי מצד הפלסטינים לטפל בנזקים שם גורמים למקורות המים: ישנן תכניות, הגרמנים והאמריקאים הקציבו כספים, אבל דבר לא נעשה ברמת השטח, והנזק הולך וגדל. אם לא מתקבל שם אישור לקידוח, הם לא מוטרדים. פשוט קודחים באופן פיראטי.
"מבחינה אסטרטגית הייתי נוהג בדיוק כמוהם", אומר גורם בנציבות המים. "הם יודעים שאת עיקר הפגיעה ישראל תספוג, וגם אם לטווח הרחוק הם יינזקו במלחמה כמו במלחמה, הכל לגיטימי. כשתקציבי עתק מועברים אליהם עבור טיפול בבעיות המים, מבחינתם הזכייה היא כפולה: הם משיגים גם פגיעה במקורות המים של ישראל וגם בונוס כספי ממדינות העולם".
לא מזמן יצא שר התשתיות בהוראה להקפיא פרוייקטים חדשים של קידוחים ברשות הפלסטינית, עד שיופסקו הקידוחים הפיראטיים וגניבות המים, ויטופל הביוב המזהם. הוראה זו כבר גרמה לעבד אל רחמאן תמימי, בכיר בחברת המים הפלסטינית, להכריז כי בכך תימנע לחלוטין גישה למים מחלק מהכפרים, ובעקבות כך "אנשים ייאלצו לעזוב את אדמותיהם. זה מה שישראל רוצה ,כמובן".
אין זה סוד כי מצב משק המים בישראל כיום על גבול הקריטי. חדשות לבקרים עולים נתונים מדאיגים על משק המים: בצורת, שאיבת מים לא מבוקרת, זיהום והמלחת בארות למכביר. האזרח ששם 'חסכמים' על הברזים ושוטף את האוטו עם דלי וסמרטוט, לא מודע למאבק הפוליטי-מדיני על מקורות המים.
"אינתיפאדת המים", אומר השר אפי איתם, "היא חלק ממלחמת הפלסטינים נגד ישראל. הפלסטינים פוגעים במקורות המים שלנו, על ידי קידוחים בלתי חוקיים של בארות באקוויפר ההר ושאיבה של מיליוני קוב מים, פיצוץ צינורות המזרימים מים מישראל לפלסטינים ע"י ירי וזיהום נחלים ומי תהום הנגרם כתוצאה מאי-טיפול בשפכים והזרמתם לשטחי ישראל במכוון".
המאבק על המים מתרחש, ככלל, הרחק מעינו של האזרח, ולאחרונה מסתבר שגם הרחק מעינו של החוק.
במסגרת ההסכמים של ישראל עם הפלסטינים, כ-90% מהמים המגיעים להם מישראל הם לצורכי שתייה, שימוש ביתי, חקלאות ותעשייה. אלא שמאחורי גבו של החוק נגרמים נזקים חמורים למקורות מים: רק בגזרת קלקיליה, טול-כרם, שכם וג'נין, ידוע על כמאתיים קידוחים פיראטיים, שאינם עמוקים אך הולכים ומתרחבים, ומלבדם ישנם עוד התחברויות פיראטיות לקידוחים ושאיבות תת-קרקעיות. ערים וכפרים פלסטיניים ביו"ש גם מזרימים שפכים למקורות המים של ישראל: מקלקיליה לשפלה, מטולכרם, שכם וג'נין לנחל אלכסנדר ומכפרי יו"ש לערד ובקעת באר שבע. כ-30 מיליון קוב שפכים בממוצע לשנה זורמים אל הנחלים, ובדרכם מחלחלים ומזהמים מקור מים חשוב מי התהום של אקוויפר ההר, המהווים כ-40% ממקורות המים בישראל. בהערכה גסה, מספק מקור זה 300 מיליון קוב מים בשנה. בעיה חמורה לא פחות היא בעיית המזבלות. בתחומי הרשות הפלסטינית ישנן קרוב ל-400 מזבלות, שהתשטיפים שלהן מחלחלים למי התהום ומזהמים אותם. הנזק הנגרם מכל התופעות הללו הולך וגדל בהדרגה.
השאיבה מהווזאני הכרזת מלחמה
וכאילו לא די בכך, לאחרונה עלו לכותרות ניסיונות להטות את נחל הווזאני, הזורם מצפון לתוך שטחה של מדינת ישראל ומהווה חלק ניכר מזרימת המים לכינרת.
השר איתם, האם הטיית מים בצפון היא חלק מהמלחמה?
"אין ספק שכל מדינה במזרח התיכון רואה את המים כמשאב אסטרטגי. ישראל ידועה במיקום האקלימי-גיאוגרפי המדברי שלה, ולכן כל ניסיון לגזול מישראל מים הזורמים לשטחה פירושו קריאת תיגר אסטרטגית".
ומה תהיה התגובה לכך?
"ישראל קבלה החלטה להתמודד עם העניין באמצעים מדיניים באמצעות תיווך אמריקני, וכרגע הדברים נמצאים במישור הזה. אך במידה ודרך זו תיכשל, יש דרכים תקיפות יותר להשתמש בהן. מדינת ישראל אינה מחפשת משברים ומאבקי כוח, ולדעתי יש למצות עד תום את המהלכים המדיניים".
את האינתיפאדה מרגישים אזרחי ישראל באופן מוחשי ויומיומי. כיצד באה 'אינתיפאדת המים' לידי ביטוי ברמת הפרט?
"קודם כל, בירידה בכמות המים ובאיכותם. אמנם עוד לא הגענו למצב של פגיעה במי השתייה, אך בתחומי החקלאות, הגינון והשימושים המשניים ישנם קיצוצים כבדים מאוד. כתוצאה מכך, שטחי חקלאות שלמים לא מעובדים, ומדינה שלא מעבדת את שטחה מאבדת את שטחה".
אלו פתרונות בטווח המיידי והארוך אתה מציע?
"בראש ובראשונה, מחובתה של מדינת ישראל לאכוף את החוק וההסדרים שסוכמו עם הפלסטינים, גם ע"י צבא או משטרה, אם צריך. יש לסגור את מאות הקידוחים הפיראטיים באמצעות אכיפה של הצבא וגורמי המנהל האזרחי במשותף. יש להטיל סנקציות קשות על הפוגעים במכוון בצינורות המזרימים מים לפלסטינים. הם, אגב, יורים ברגל של עצמם כשהם מפוצצים צינורות המשרתים אותם. בנוסף, צריך לחייב את הפלסטינים להקים פרוייקטים לטיפול בשפכים, ולהסביר לעולם לאן נעלמו מיליוני דולרים שהושקעו עד היום לצרכים אלו. במקביל, על ישראל לפתח מקורות מים אלטרנטיביים: מתקני התפלה ומי קולחין מטוהרים. לפני כחודש חתמו, לצורך העניין, משרד האוצר ומשרד התשתיות על פרוייקט הקמת מתקני התפלה לאורך קו החוף, שיספק כ-400 מיליון קוב מים מותפלים בשנה".
הבחירות מתקרבות. מה אתה משאיר לשר התשתיות הבא אחריך?
"קודם כל, אני מקווה שהוא יהיה בן דמותי. אשמח מאוד להמשיך לכהן בתפקיד זה. לגופו של עניין, נעשו דברים רבים. עיקר העבודה במשרד התשתיות היא בפרוייקטים ארוכי טווח. יש להמשיך בהקמת מוביל הגז הטבעי הארצי ובהקמת מערך תחנות הכוח החדשות על בסיס גז, פחם וכד'. בסדר קדימות גבוה צריך להאיץ את מהלך בניית מתקני ההתפלה ומניעת גזל המים בצפון. שר תשתיות בישראל, בנוסף לעבודתו, צריך גם לדעת להתפלל את תפילתו של חוני המעגל".
מצב משק המים בישראל והיחס ל'אינתיפאדת המים' מצדם של מומחים ואנשי מקצוע שונים מזכיר במקצת משל ידוע, המספר על נוסעי ספינה ששומעים יום אחד קולות חשודים מכיוון אחד מתאי הנוסעים. הם פורצים לתא ומגלים לתדהמתם את הנוסע קודח חור בקרקעית הספינה. את דרישותיהם הנזעמות להפסיק הוא דוחה בקור רוח: התא הזה שלי, שילמתי עליו ואני אעשה בו ככל העולה על רוחי.
הנמשל ברור, אך הבעיה אף חמורה יותר: בזמן שהנוסע מרחיב את החור בתאו, קברניטי הספינה עסוקים בוויכוח האם החור הוא אכן חור, אם הוא מהווה סכנה ומה יש לעשות בנדון אם בכלל. זה, פחות או יותר, המצב בישראל היום.
גם הכספים זורמים למקומות לא נכונים
יצחק (איצ'ה) מאיר, מנכ"ל איגוד ערים לאיכות הסביבה בשומרון ומנהל חברת קולחי שומרון, נשמע פסימי: "הפלסטינים מנהלים נגדנו מלחמה אקולוגית. אין להם שום כוונה או רצון לטפל בבעיות המים. הנזק הרב שהם מסבים הוא מכוון ומגמתי. נכון, גם מדינת ישראל גורמת לעצמה נזקים רבים ומאז ראשיתה לא נעשתה בה כל חשיבה בנוגע למשק המים. המדינה נהגה במים כמו ילד שאמו הפקידה בידיו כרטיס אשראי והוא אץ להשתמש בו בצורה חסרת גבולות. וגם מול הפלסטיניים והלבנוניים ננקטה אותה שיטה.
"אם כיום לפחות 86% מהשפכים בישראל מטופלים, ותוך כחמש שנים יעברו כל השפכים בישראל טיפול הולם, הרי שביו"ש חברון ושכם המצב רחוק מכך. אם יטענו הפלסטינים שאין להם כסף לטיפול בבעיות הללו תהיה מידה של צדק בדבריהם: להם עצמם אין כספים, אך במסגרת הסכמי אוסלו הוקצו להם 150 מיליון מארק לטיפול בשפכים ובפסולת. למעט מתקן אל-בירה, לא נעשה דבר בעניין, וכל התכניות המשותפות להם ולישראל בתחום הטיפול במזבלות נגנזו. במסגרת הסכמי אוסלו הוקצו תקציבי עתק לפתרון בעיית הזיהום, שרובם ככולם נעלמו. לדוגמא, הכפר סלפית הסמוך לאריאל ומונה כ- 9000 איש. על אף שנתקבלו תרומות מגרמניה במיוחד לצורך טיפול בשפכים של הכפר, בורות הספיגה שם עלו על גדותיהם וכעת השפכים נשפכית בסמוך למעיין בשטח C, שממנו שואבים מים".
הבעיה חמורה אף יותר במקומות בהם לא ניתן לפקח. בעוד שתחומי B ו-C נמצאים תחת פיקוח כלשהו של יחידת פיקוח אזורי מפני זיהום (יצפ"א), בשטחי A לא ניתן לדעת מה מתרחש. מאיר מציע פתרונות: בטווח המיידי, מדינת ישראל תטפל על חשבונה באשפה ובביוב ותקזז את הסכום מהתקציבים המועברים על ידה לפלסטינים, העומד על כ-20 מליון ¤.
גם בטווח הרחוק ישנו פתרון: תכנית פרוייקטים אזורית להקמת מכוני טיהור, שיהפכו את השפכים לקולחין שישמשו להשקיה. תכנית זו יכולה לתת מענה לכמה בעיות, ובראשן בעיית זיהום המים. אלא שהרעיון נתקל בהתנגדות פלסטינית לכך שמי השפכים שלהם ישמשו לתועלתה של ישראל. הבעיה היא, אם כן, אידיאולוגית.
גם מצדה של ישראל ישנה בעיה: ויתור לפלסטינים בנושא זה הוא בעצם ויתור למי שמנהל נגדנו מלחמה. "צה"ל, לדוגמא, יכול לפרק את משאבות הווזאני, שנמצאות כחצי מטר מהגבול, תוך 10 דקות. ההחלטה היא פוליטית ותו לא. כל ויתור שלנו משמעותו פתח ליוזמות חדשות מצדם".
ביניים: ישראל עומדת בהתחייבויות לפלסטינים
בנציבות המים אומרים שישראל עומדת ב'פלוס' מבחינת התחייבויותיה כלפי הפלסטינים: הם קיבלו את כמות המים לה התחייבה ישראל, בתוספת 8 מליון קוב. זה מעורר כעס גדול עוד יותר על חוסר הרצון הפסיבי או האקטיבי מצד הפלסטינים לטפל בנזקים שם גורמים למקורות המים: ישנן תכניות, הגרמנים והאמריקאים הקציבו כספים, אבל דבר לא נעשה ברמת השטח, והנזק הולך וגדל. אם לא מתקבל שם אישור לקידוח, הם לא מוטרדים. פשוט קודחים באופן פיראטי.
"מבחינה אסטרטגית הייתי נוהג בדיוק כמוהם", אומר גורם בנציבות המים. "הם יודעים שאת עיקר הפגיעה ישראל תספוג, וגם אם לטווח הרחוק הם יינזקו במלחמה כמו במלחמה, הכל לגיטימי. כשתקציבי עתק מועברים אליהם עבור טיפול בבעיות המים, מבחינתם הזכייה היא כפולה: הם משיגים גם פגיעה במקורות המים של ישראל וגם בונוס כספי ממדינות העולם".
לא מזמן יצא שר התשתיות בהוראה להקפיא פרוייקטים חדשים של קידוחים ברשות הפלסטינית, עד שיופסקו הקידוחים הפיראטיים וגניבות המים, ויטופל הביוב המזהם. הוראה זו כבר גרמה לעבד אל רחמאן תמימי, בכיר בחברת המים הפלסטינית, להכריז כי בכך תימנע לחלוטין גישה למים מחלק מהכפרים, ובעקבות כך "אנשים ייאלצו לעזוב את אדמותיהם. זה מה שישראל רוצה ,כמובן".