גול עצמי
היחס שהעניקה התקשורת הישראלית לבחירות המקדימות בליכוד הזכיר במידה רבה את יחסה למונדיאל האחרון: בשלב המוקדם ייחלו הכתבים הפוליטיים להפתעות מרעישות, כי זה מה שאנו אוהבים בתחרויות ספורט; והפתעות אכן היו: קליברים בטוחים כמו אהוד אולמרט (על תקן נבחרת איטליה) ורובי ריבלין (בתפקיד צרפת) הפסידו, כוחות חדשים כמו גילה גמליאל (דרום-קוריאה) ודני בן-לולו (טורקיה) הדהימו, ובתקשורת שמחה וצהלה.
אבל בסופו של דבר, אף אחד לא באמת רצה את טורקיה ודרום-קוריאה בשלבים המכריעים של המונדיאל, כי בסך הכול אלו נבחרות לא ממש אטרקטיביות. וכך החלו כל העיתונאים לקטר על אלמוניות המתמודדים, על רמתו הירודה של הטורניר (לא להתבלבל, אני עדיין עוסק ברשימת הליכוד), והשבוע גם על השוחד שקיבלו, לכאורה, השופטים המושחתים.
אלטרנטיבה לליכוד
נניח לרגע שהבחירות בליכוד היו מולידות תוצאות צפויות: מופז במקום הראשון, אולמרט שני, וענבל גבריאלי רק במקום ה-59 המכובד. נניח שכל השרים היו במקום ריאלי, וכל המלצרים-לשעבר במקום לא-הומני. במצב כזה, אין ספק שהכתבים והפרשנים היו מהללים ומשבחים את הליכוד על הבחירה הנכונה, על המועמדים המוצלחים ועל החגיגה לדמוקרטיה. לא כך? הנה מקבץ תגובות דמיוני לגמרי לתוצאות האלטרנטיביות של הבחירות בליכוד:
רינה מצליח: "יש כאן שביעות רצון גדולה מהתוצאות, גדי. היו הרבה חששות מכך שמתמודדים חדשים ולא מוכרים יפרצו קדימה, אבל בסופו של דבר הוכח שוב שהדמוקרטיה ניצחה. כי מה יותר דמוקרטי מבחירתם של אותם אנשים שוב ושוב במשך עשרות שנים?".
עמנואל רוזן: "צריך להעניק תעודת כבוד לחברי המרכז של הליכוד. היו כאן שמועות על ניסיונות לשוחד, אבל התוצאות מוכיחות כי את המרכז הזה אי אפשר לקנות בכסף. אפשר לקנות אותו בבלונים ובכובעים ובמיליון סטיקרים, אבל בשום פנים ואופן לא בכסף".
ניצן חן: "ניצחונם של הכוחות הישנים מול צעירי הליכוד מוכיח, חיים, כי עדיין יש סדר ויש חוק, יש דין ויש דיין. כל הכבוד לחברי הליכוד, שבחרו באנשים הטובים ביותר ובכך העבירו מסר ברור למוסא אלפרון וליתר קבלני הקולות - שייצאו בחוץ".
אמנון אברמוביץ': "רשימת הליכוד לכנסת, גלעד, היא אטרקטיבית ביותר. תגיד לאורי אורבך, שיושב איתך באולפן, שהחבר'ה שלו הרבה יותר טובים מהרשימה העלובה של מפלגת העבודה! יודע מה, אני אלך עד הסוף. אתה יכול להגיד לו שגם הוא הרבה יותר טוב ממני!".
הוא זכאי
דמעות של אושר לא זלגו על לחיי בעקבות זיכויו של עמוס ברנס בשבוע שעבר. אפשר להבין את אושרו הפרטי של ברנס, שאחרי שנים ארוכות של מאבק הצליח לטהר את שמו מרצח החיילת רחל הלר. אבל מבחינה ציבורית, הזיכוי של ברנס הוא מאורע מאוד לא משמח. לא משום שאנו לא מאמינים לאיש, אלא משום שכעת אנו פחות מאמינים למערכת המשפט.
למרות שהזיכוי היה צפוי ומתבקש, קשה להשתחרר מהתחושה שהמערכת המשפטית רצתה לסגור את הפרשה בכל מחיר. משהו בסגנון: קח כבר את הזיכוי, נודניק, ולך תמצא לך חיים. זה החל בפרקליטות המדינה, שניסתה לסגור את התיק בלי זיכוי, ונמשך בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, שהוצא ללא שמיעת ראיות ברוב של שניים מול אחד, ואף קיבל מאנשי הפרקליטות את הכינוי רב הקסם 'זיכוי אילם'.
אבל יש גם פן נוסף: אדם חף מפשע הורשע על סמך בידוי ראיות ועדויות שקר, וכעת טבועה על חפותו גם חותמת משפטית. ברנס טיהר את שמו במו ידיו, באמצעות מאבק ארוך וכמעט בלתי אנושי שניהל מאז שנות ה-70 של המאה שעברה. מעניין לדעת כמה אנשים חפים מפשע הושלכו לכלא, מבלי שהיה להם כוח נפשי להקדיש את חייהם למאבק דומה. מעניין כמה אנשים לא זכו לזיכוי אילם, ונותרו עבריינים מורשעים בגלל צדק עיוור.
החיקוי המקורי
במסגרת רצועת הלילה הנוסטלגית שלו, משדר ערוץ 1 את 'הנבחרים', הסדרה של חיים יבין על מערכת הבחירות 1981. בין חברי הליכוד המופיעים בסדרה אפשר למצוא את דוד לוי הצעיר והמבטיח, דב שילנסקי הפופולארי (באמת!), אריאל שרון הימני (באמת!!!), וגם פוליטיקאי אחד צעיר מיבנה, שנראה בדיוק אבל בדיוק כמו מיקי גבע המחקה את מאיר שטרית.
יודע את מקומי
בתשע בבוקר דופק אצלי דודי רוזנברג בדלת. "אני יורד עם הילדות לגינה. אולי בא לך להצטרף?".
דודי הוא שכני לקומה, שאת צרחות תאומותיו הפעוטות אני שומע בדירתי מדי לילה, בדרך כלל חמש שניות אחרי שאני נרדם. באחרונה אשתי ואני התחברנו מעט עם בני הזוג רוזנברג, ועד היום אני מנסה להתאושש מהחיבור הזה. "לא היום", עניתי לדודי, "יש לי עבודה".
אחרי שצחק במשך חצי דקה, בניסיון לרמוז לי שכתיבה לעיתון זאת לא עבודה, הסכמתי לקפוץ לגן המשחקים הסמוך "רק לכמה דקות". כשהגענו עם הבנות לגן הקטן, הציע לי דודי לחלוק בתאומות. "אני אהיה אחראי על הדר, ואתה על סמדר", אמר, וזאת היתה הפעם הראשונה ששמעתי את שמות התאומות. בכנות, אם הייתי יודע שבני הזוג רוזנברג העניקו לבנותיהן שמות מתחרזים, הייתי חושב פעמיים על המשך היחסים עימם.
לקחתי את סמדר הקטנה אל אחד המתקנים והושבתי אותה עליו. "את תתנדנדי כאן, ואני אלך לפטפט קצת עם אבא, בסדר?", ניסיתי לנהל עימה מו"מ הגיוני. בתגובה, פתחה הנערה את פיה והשמיעה את קולה הלא-רדיופוני, עד שתושבי הבתים הסמוכים החלו לצאת אל מרפסותיהם בבהלה.
"אני לא חושב שאני טוב בזה", צעקתי לעבר דודי, אבל הוא היה עסוק עם התאומה הדר. באותו רגע הבנתי את גודל הקונספירציה. לא נקראתי לגינה כדי לארח לדודי לחברה, אלא כדי לשמש שמרטף לאחת מבנותיו. רציתי לחזור הביתה, אבל לא יכולתי לנטוש את הקטנה. אז העברתי אותה לקרוסלה והתיישבתי לידה. כך הסתובבנו מעט עד שהיא נרגעה.
לא אלאה את הקוראים בהמשך מעללינו המשותפים בגינה. רק אספר שאחרי מחצית השעה, כשדודי ביקש לחזור הביתה, אני ביקשתי להישאר מעט עם סמדר. המתוקה הקטנה פשוט המיסה אותי לגמרי.
"אתה יכול להיות אבא טוב", אמר לי דודי בדרכנו חזרה, "אבל זה יהיה קצת קשה בלי ילדים". בדרך כלל אני שונא התערבות כזאת בחיי. אבל באותו לילה נשארתי ער במיטתי ולא הפסקתי לחשוב על המשפט הזה. רק בשתיים בלילה הצלחתי סוף סוף להירדם. כמובן, אחרי חמש שניות התעוררתי, כשמהדירה הסמוכה הגיעו צרחותיהן של התאומות לבית רוזנברג.
היחס שהעניקה התקשורת הישראלית לבחירות המקדימות בליכוד הזכיר במידה רבה את יחסה למונדיאל האחרון: בשלב המוקדם ייחלו הכתבים הפוליטיים להפתעות מרעישות, כי זה מה שאנו אוהבים בתחרויות ספורט; והפתעות אכן היו: קליברים בטוחים כמו אהוד אולמרט (על תקן נבחרת איטליה) ורובי ריבלין (בתפקיד צרפת) הפסידו, כוחות חדשים כמו גילה גמליאל (דרום-קוריאה) ודני בן-לולו (טורקיה) הדהימו, ובתקשורת שמחה וצהלה.
אבל בסופו של דבר, אף אחד לא באמת רצה את טורקיה ודרום-קוריאה בשלבים המכריעים של המונדיאל, כי בסך הכול אלו נבחרות לא ממש אטרקטיביות. וכך החלו כל העיתונאים לקטר על אלמוניות המתמודדים, על רמתו הירודה של הטורניר (לא להתבלבל, אני עדיין עוסק ברשימת הליכוד), והשבוע גם על השוחד שקיבלו, לכאורה, השופטים המושחתים.
אלטרנטיבה לליכוד
נניח לרגע שהבחירות בליכוד היו מולידות תוצאות צפויות: מופז במקום הראשון, אולמרט שני, וענבל גבריאלי רק במקום ה-59 המכובד. נניח שכל השרים היו במקום ריאלי, וכל המלצרים-לשעבר במקום לא-הומני. במצב כזה, אין ספק שהכתבים והפרשנים היו מהללים ומשבחים את הליכוד על הבחירה הנכונה, על המועמדים המוצלחים ועל החגיגה לדמוקרטיה. לא כך? הנה מקבץ תגובות דמיוני לגמרי לתוצאות האלטרנטיביות של הבחירות בליכוד:
רינה מצליח: "יש כאן שביעות רצון גדולה מהתוצאות, גדי. היו הרבה חששות מכך שמתמודדים חדשים ולא מוכרים יפרצו קדימה, אבל בסופו של דבר הוכח שוב שהדמוקרטיה ניצחה. כי מה יותר דמוקרטי מבחירתם של אותם אנשים שוב ושוב במשך עשרות שנים?".
עמנואל רוזן: "צריך להעניק תעודת כבוד לחברי המרכז של הליכוד. היו כאן שמועות על ניסיונות לשוחד, אבל התוצאות מוכיחות כי את המרכז הזה אי אפשר לקנות בכסף. אפשר לקנות אותו בבלונים ובכובעים ובמיליון סטיקרים, אבל בשום פנים ואופן לא בכסף".
ניצן חן: "ניצחונם של הכוחות הישנים מול צעירי הליכוד מוכיח, חיים, כי עדיין יש סדר ויש חוק, יש דין ויש דיין. כל הכבוד לחברי הליכוד, שבחרו באנשים הטובים ביותר ובכך העבירו מסר ברור למוסא אלפרון וליתר קבלני הקולות - שייצאו בחוץ".
אמנון אברמוביץ': "רשימת הליכוד לכנסת, גלעד, היא אטרקטיבית ביותר. תגיד לאורי אורבך, שיושב איתך באולפן, שהחבר'ה שלו הרבה יותר טובים מהרשימה העלובה של מפלגת העבודה! יודע מה, אני אלך עד הסוף. אתה יכול להגיד לו שגם הוא הרבה יותר טוב ממני!".
הוא זכאי
דמעות של אושר לא זלגו על לחיי בעקבות זיכויו של עמוס ברנס בשבוע שעבר. אפשר להבין את אושרו הפרטי של ברנס, שאחרי שנים ארוכות של מאבק הצליח לטהר את שמו מרצח החיילת רחל הלר. אבל מבחינה ציבורית, הזיכוי של ברנס הוא מאורע מאוד לא משמח. לא משום שאנו לא מאמינים לאיש, אלא משום שכעת אנו פחות מאמינים למערכת המשפט.
למרות שהזיכוי היה צפוי ומתבקש, קשה להשתחרר מהתחושה שהמערכת המשפטית רצתה לסגור את הפרשה בכל מחיר. משהו בסגנון: קח כבר את הזיכוי, נודניק, ולך תמצא לך חיים. זה החל בפרקליטות המדינה, שניסתה לסגור את התיק בלי זיכוי, ונמשך בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, שהוצא ללא שמיעת ראיות ברוב של שניים מול אחד, ואף קיבל מאנשי הפרקליטות את הכינוי רב הקסם 'זיכוי אילם'.
אבל יש גם פן נוסף: אדם חף מפשע הורשע על סמך בידוי ראיות ועדויות שקר, וכעת טבועה על חפותו גם חותמת משפטית. ברנס טיהר את שמו במו ידיו, באמצעות מאבק ארוך וכמעט בלתי אנושי שניהל מאז שנות ה-70 של המאה שעברה. מעניין לדעת כמה אנשים חפים מפשע הושלכו לכלא, מבלי שהיה להם כוח נפשי להקדיש את חייהם למאבק דומה. מעניין כמה אנשים לא זכו לזיכוי אילם, ונותרו עבריינים מורשעים בגלל צדק עיוור.
החיקוי המקורי
במסגרת רצועת הלילה הנוסטלגית שלו, משדר ערוץ 1 את 'הנבחרים', הסדרה של חיים יבין על מערכת הבחירות 1981. בין חברי הליכוד המופיעים בסדרה אפשר למצוא את דוד לוי הצעיר והמבטיח, דב שילנסקי הפופולארי (באמת!), אריאל שרון הימני (באמת!!!), וגם פוליטיקאי אחד צעיר מיבנה, שנראה בדיוק אבל בדיוק כמו מיקי גבע המחקה את מאיר שטרית.
יודע את מקומי
בתשע בבוקר דופק אצלי דודי רוזנברג בדלת. "אני יורד עם הילדות לגינה. אולי בא לך להצטרף?".
דודי הוא שכני לקומה, שאת צרחות תאומותיו הפעוטות אני שומע בדירתי מדי לילה, בדרך כלל חמש שניות אחרי שאני נרדם. באחרונה אשתי ואני התחברנו מעט עם בני הזוג רוזנברג, ועד היום אני מנסה להתאושש מהחיבור הזה. "לא היום", עניתי לדודי, "יש לי עבודה".
אחרי שצחק במשך חצי דקה, בניסיון לרמוז לי שכתיבה לעיתון זאת לא עבודה, הסכמתי לקפוץ לגן המשחקים הסמוך "רק לכמה דקות". כשהגענו עם הבנות לגן הקטן, הציע לי דודי לחלוק בתאומות. "אני אהיה אחראי על הדר, ואתה על סמדר", אמר, וזאת היתה הפעם הראשונה ששמעתי את שמות התאומות. בכנות, אם הייתי יודע שבני הזוג רוזנברג העניקו לבנותיהן שמות מתחרזים, הייתי חושב פעמיים על המשך היחסים עימם.
לקחתי את סמדר הקטנה אל אחד המתקנים והושבתי אותה עליו. "את תתנדנדי כאן, ואני אלך לפטפט קצת עם אבא, בסדר?", ניסיתי לנהל עימה מו"מ הגיוני. בתגובה, פתחה הנערה את פיה והשמיעה את קולה הלא-רדיופוני, עד שתושבי הבתים הסמוכים החלו לצאת אל מרפסותיהם בבהלה.
"אני לא חושב שאני טוב בזה", צעקתי לעבר דודי, אבל הוא היה עסוק עם התאומה הדר. באותו רגע הבנתי את גודל הקונספירציה. לא נקראתי לגינה כדי לארח לדודי לחברה, אלא כדי לשמש שמרטף לאחת מבנותיו. רציתי לחזור הביתה, אבל לא יכולתי לנטוש את הקטנה. אז העברתי אותה לקרוסלה והתיישבתי לידה. כך הסתובבנו מעט עד שהיא נרגעה.
לא אלאה את הקוראים בהמשך מעללינו המשותפים בגינה. רק אספר שאחרי מחצית השעה, כשדודי ביקש לחזור הביתה, אני ביקשתי להישאר מעט עם סמדר. המתוקה הקטנה פשוט המיסה אותי לגמרי.
"אתה יכול להיות אבא טוב", אמר לי דודי בדרכנו חזרה, "אבל זה יהיה קצת קשה בלי ילדים". בדרך כלל אני שונא התערבות כזאת בחיי. אבל באותו לילה נשארתי ער במיטתי ולא הפסקתי לחשוב על המשפט הזה. רק בשתיים בלילה הצלחתי סוף סוף להירדם. כמובן, אחרי חמש שניות התעוררתי, כשמהדירה הסמוכה הגיעו צרחותיהן של התאומות לבית רוזנברג.