תחילת הכתבה:גלים בגובה חמישה מטרים הסתערו בשבת הגשומה שעברה על אוניית ערוץ 7. בכל זאת, במוצאי שבת קודש התחדשו השידורים כסדרם, והחזאי הבטיח שהסערה הגדולה מאחורינו. הוא ואנחנו לא תיארנו לעצמנו שביום שלישי תהיה שוב סערה קשה, עם כיוון גלים הפוך, מהיבשה לים.
זה קרה באחת ושלוש דקות, בעיצומה של מהדורת החדשות המרכזית שלפני יומן הצהרים. הקריין עוד הספיק לקרוא ידיעה בלבדית על דו"ח חברת "יפעת", אשר מצביע על הטיה תקשורתית לטובת השמאל בחודש האחרון, מבחינת נפח הראיונות והדיווחים, כשפתאום השתררה אצלנו דממה. קולו לא נשמע. חשבנו שמדובר בתקלה רגעית, כמו שקורה לפעמים בכל תחנה, אבל השקט נמשך ונמשך. מאזינים התחילו להתקשר ולשאול מה קורה. החשדניים שבהם שאלו אם היתה פשיטה של המשטרה.
אל תהיו פרנואידים, נזפנו בהם, למשטרת ישראל יש היום דאגות כבדות אחרות, כמו התראות בקו התפר וחקירת הסקנדלים בליכוד. היא לא תבזבז עלינו תחמושת.
אבל אחרי כמה דקות התברר שהפרנואידים דווקא צדקו. שלטון החוק אכן התפנה מכל עיסוקיו הבוערים ופשט בעיצומו של יום חורפי על ספינתנו הרעועה. לראשונה בתולדות הערוץ, וכנראה גם לראשונה בתולדות הרדיו העצמאי בישראל, התפרצו שוטרים לאוניית השידורים שלנו בלב ים. ממש חירפו נפשם במצוות איתן כבל.
אייבי נתן, שיהיה בריא, שידר 20 חורפים תמימים בטווח שחייה מתל-אביב ולא זכה לכבוד הגדול הזה. אנחנו משדרים הרבה יותר קרוב לגיברלטר, ובכל זאת זכינו. למשך שעה שלמה, שעת שידור יומן החדשות, סתמו לנו השלטונות את הפה. בשם החוק, כמובן, והסדר הטוב וכולי וכולי.
אגב אייבי, כשהוא החליט לסיים את הפרק התקשורתי בחייו, עקב חובות כבדים ומחלות ים, עלתה אליו לסיפון משלחת של אצולת חופש הדיבור בישראל. בראשה עמד אז שר בממשלה, יוסי שריד. הם התחננו באוזניו להמשיך לשדר, על אף שכבר אז (שנת 93') היתה בעיה חוקית עם שידורים מתוך המים הטריטוריאליים של ישראל. אייבי הסביר לחברים הטובים שאזלו כוחותיו והטביע את ספינתו שוחרת השלום מצפון-מערב לאשדוד, תוך עבירה נוספת על החוק, והפעם החוק לאיכות הסביבה. שריד, מחזיק תיק איכות הסביבה בממשלת רבין, התחייב להעמיד אותו לדין על כך, אך כתב האישום לא הוגש מעולם. היועץ המשפטי דאז היה פחות חרוץ מיורשו.
הסטנדרטים הכפולים של המשטרה
תגיד, שאל אותי השבוע כתב רדיו צעיר, מה היה המרחק בין האונייה שלכם לחוף כשהמשטרה פשטה עליכם? האם זה נכון שנסחפתם לכיוון היבשה בגלל הסערה?
אני עיתונאי, לא רב חובל, עניתי לו. למרות המאמץ היורמי של ערוץ 7 לשדר רק מהים, כדי שלא להתגרות בשלטון החוק, עשיתי לי מנהג להתחמק משאלות מעצבנות כאלו. עיתונאים, לעניות דעתי, צריכים להעמיד בראש דאגותיהם את חופש השידור בישראל, לא את טוהר המים הטריטוריאליים שלה. הם, ולא רק אנחנו, אמורים לתבוע את עלבונו של עקרון חופש הביטוי מידי משטרת אהרונישקי והיועץ רובינשטיין. אגודת העיתונאים, ולא מועצת יש"ע, חייבת לתהות בקול גדול מדוע המשטרה והפרקליטות רודפים כבר שנים כלי תקשורת מואזן כל-כך בתואנות כה קטנוניות.
קשה מאוד למצוא בארץ הזאת כלי תקשורת אחד שאינו עובר על חוקים כאלה או אחרים. העיתונות המודפסת מפרסמת יום יום מודעות זימה בניגוד לחוק. כלי התקשורת האלקטרוניים מפירים תדיר את החוק לאיסור תעמולה ערב בחירות. תחנות הרדיו האזוריות חורגות ברובן מתחומי השידור שהוקצו להן. כמעט כל ערוצי התקשורת מזלזלים בתקנות הצנזורה. אבל מכולם רודף שלטון החוק דווקא את ערוץ 7, כבשת הרש הרדיופונית של הימין.
שולמית אלוני, הכוהנת הגדולה של חופש הביטוי, פתחה את מסע הצייד
בקיץ תשנ"ה (95'), כשספינתנו עגנה לרגל שיפוצים בנמל אשדוד. הארץ געשה ורעשה אז. ראשי הליכוד עלו במחאה על הספינה, בראשות בנימין נתניהו ומשה קצב. הם הבטיחו להסדיר את שידורי הערוץ ביבשה מיד כשיעלו לשלטון. אחרי פחות משנה הם אכן עלו לשלטון, אך במקום לקבל רשיון שידור ביבשה קיבלנו פשיטת כוחות יס"מ על אולפנינו בבית-אל. הוגש גם כתב אישום ונפתח משפט שטרם הוכרע עד עצם היום הזה. השופט מתלבט.
לראשונה בישראל: חוק בלתי חוקי
"אתם לא חוקיים, אתם לא חוקיים", צווחת מקהלת רודפינו כל השנים, כאילו שזאת בעייתה היחידה איתנו, ולא ענייני התוכן והמהות. היא תמיד יצרה רושם שאם רק יהיה חוק, הכל יהיה בסדר. בשלב מסוים, כשנוצרה אפשרות קואליציונית מתאימה, הצליח צבי הנדל להרים את הכפפה. הוא העביר במליאת הכנסת חוק שהסדיר את שידורינו. שתינו לחיים. ברם, כבר למחרת אצו-רצו לבג"ץ חברי הכנסת כבל, פורז, שריד ואורון כשבידיהם עתירה נגד החוק. אליקים רובינשטיין, שהיה אמור לסוכך על החוק החדש מפניהם, הצטרף אליהם. לראשונה בחיינו התוודענו למושג חוק בלתי חוקי.
פרקליטות המדינה הבטיחה לבג"ץ, שוב ושוב, שבכנסת יעבור חוק המבטל את חוק הנדל, ולכן נדחתה פסיקת השופטים ימים רבים. הם העדיפו שחבורת המחוקקים תעשה עבורם את המלאכה הלא נעימה והלא שגרתית של ביטול החוק. רק אחרי שהתברר שאין בכנסת רוב לביטולו - אפילו לא בתקופת ברק - ביטל בג"ץ את החוק בכוחות עצמו, וכידוע יש לו הרבה כוח. תשעה שופטים נכבדים, מאהרן ברק ועד יצחק אנגלרד, קבעו פה אחד שהכשרת ערוץ 7 פוגעת בחופש העיסוק של שאר עיתונאי ישראל, שאולי ירצו פעם להקים תחנת רדיו ארצית משלהם. אין להם, מסכנים, מספיק תחנות.
וכך חזרנו, פחות או יותר, לנקודת ההתחלה. כלומר, לים. 14 שנים אחרי שידור הבכורה של ערוץ 7, כמעט 55 שנה אחרי הקמת המדינה, אין עדיין אפשרות חוקית בישראל לכונן תחנת רדיו יבשתית ארצית ללא זיקה כלשהי לממשלה. קול ישראל וגל"צ כפופים ישירות לממשלה, מפעילי תחנות הרדיו האזוריות חייבים לגשת למכרז ממשלתי, ובשורה התחתונה אי אפשר לשדר כאן בלי למצוא חן בעיני השר הממונה ופקידיו.
התקשורת הכללית בחרדה
המחנה אשר שולט שלטון ללא מיצרים בתקשורת האלקטרונית רואה בהפרטת גלי האתר סכנה קיומית. הוא חושש ממצב שבו גם למחנה השני תהיה נגישות תקשורתית לכל בית בישראל, ואז תיפגע קשות יכולתו לקבוע את סדרי העדיפויות במדינה, לשלוט על הטרמינולוגיה של הדיון הציבורי ולשטוף מוחות למען תוכניות הפרדה ונסיגות. נוח לו המצב הנוכחי, שבו רק הוא יכול להציג שאלות בשידור חי לדרג הפוליטי.
אליקים רובינשטיין, שהיה לי הכבוד לראיין פעם ליומן הצהריים שלנו, כתב לי בסתיו 1998, חצי שנה לפני חוק-הנדל המנוח, כי אינו מבין מדוע טרם נמצא הסדר לבעיית הערוץ. אני מצטט: "...ככל שמדובר בציבור בישראל הסבור שאינו בא לידי ביטוי מספיק לאורך שנים בתקשורת האלקטרונית הקיימת, האם אין הדעת נותנת כי ציבור כזה, שיש לו השפעה ציבורית ופרלמנטרית, לא יכול היה לאורך עשור קיומו של ערוץ 7, למצוא דרך לכלי ביטוי חוקי? הדבר חורג מתחומי, אך מעורר הרהורים נוגים".
מכתבו עדיין שמור עמדי, בשביל הנכדים והקוריוז.
זה קרה באחת ושלוש דקות, בעיצומה של מהדורת החדשות המרכזית שלפני יומן הצהרים. הקריין עוד הספיק לקרוא ידיעה בלבדית על דו"ח חברת "יפעת", אשר מצביע על הטיה תקשורתית לטובת השמאל בחודש האחרון, מבחינת נפח הראיונות והדיווחים, כשפתאום השתררה אצלנו דממה. קולו לא נשמע. חשבנו שמדובר בתקלה רגעית, כמו שקורה לפעמים בכל תחנה, אבל השקט נמשך ונמשך. מאזינים התחילו להתקשר ולשאול מה קורה. החשדניים שבהם שאלו אם היתה פשיטה של המשטרה.
אל תהיו פרנואידים, נזפנו בהם, למשטרת ישראל יש היום דאגות כבדות אחרות, כמו התראות בקו התפר וחקירת הסקנדלים בליכוד. היא לא תבזבז עלינו תחמושת.
אבל אחרי כמה דקות התברר שהפרנואידים דווקא צדקו. שלטון החוק אכן התפנה מכל עיסוקיו הבוערים ופשט בעיצומו של יום חורפי על ספינתנו הרעועה. לראשונה בתולדות הערוץ, וכנראה גם לראשונה בתולדות הרדיו העצמאי בישראל, התפרצו שוטרים לאוניית השידורים שלנו בלב ים. ממש חירפו נפשם במצוות איתן כבל.
אייבי נתן, שיהיה בריא, שידר 20 חורפים תמימים בטווח שחייה מתל-אביב ולא זכה לכבוד הגדול הזה. אנחנו משדרים הרבה יותר קרוב לגיברלטר, ובכל זאת זכינו. למשך שעה שלמה, שעת שידור יומן החדשות, סתמו לנו השלטונות את הפה. בשם החוק, כמובן, והסדר הטוב וכולי וכולי.
אגב אייבי, כשהוא החליט לסיים את הפרק התקשורתי בחייו, עקב חובות כבדים ומחלות ים, עלתה אליו לסיפון משלחת של אצולת חופש הדיבור בישראל. בראשה עמד אז שר בממשלה, יוסי שריד. הם התחננו באוזניו להמשיך לשדר, על אף שכבר אז (שנת 93') היתה בעיה חוקית עם שידורים מתוך המים הטריטוריאליים של ישראל. אייבי הסביר לחברים הטובים שאזלו כוחותיו והטביע את ספינתו שוחרת השלום מצפון-מערב לאשדוד, תוך עבירה נוספת על החוק, והפעם החוק לאיכות הסביבה. שריד, מחזיק תיק איכות הסביבה בממשלת רבין, התחייב להעמיד אותו לדין על כך, אך כתב האישום לא הוגש מעולם. היועץ המשפטי דאז היה פחות חרוץ מיורשו.
הסטנדרטים הכפולים של המשטרה
תגיד, שאל אותי השבוע כתב רדיו צעיר, מה היה המרחק בין האונייה שלכם לחוף כשהמשטרה פשטה עליכם? האם זה נכון שנסחפתם לכיוון היבשה בגלל הסערה?
אני עיתונאי, לא רב חובל, עניתי לו. למרות המאמץ היורמי של ערוץ 7 לשדר רק מהים, כדי שלא להתגרות בשלטון החוק, עשיתי לי מנהג להתחמק משאלות מעצבנות כאלו. עיתונאים, לעניות דעתי, צריכים להעמיד בראש דאגותיהם את חופש השידור בישראל, לא את טוהר המים הטריטוריאליים שלה. הם, ולא רק אנחנו, אמורים לתבוע את עלבונו של עקרון חופש הביטוי מידי משטרת אהרונישקי והיועץ רובינשטיין. אגודת העיתונאים, ולא מועצת יש"ע, חייבת לתהות בקול גדול מדוע המשטרה והפרקליטות רודפים כבר שנים כלי תקשורת מואזן כל-כך בתואנות כה קטנוניות.
קשה מאוד למצוא בארץ הזאת כלי תקשורת אחד שאינו עובר על חוקים כאלה או אחרים. העיתונות המודפסת מפרסמת יום יום מודעות זימה בניגוד לחוק. כלי התקשורת האלקטרוניים מפירים תדיר את החוק לאיסור תעמולה ערב בחירות. תחנות הרדיו האזוריות חורגות ברובן מתחומי השידור שהוקצו להן. כמעט כל ערוצי התקשורת מזלזלים בתקנות הצנזורה. אבל מכולם רודף שלטון החוק דווקא את ערוץ 7, כבשת הרש הרדיופונית של הימין.
שולמית אלוני, הכוהנת הגדולה של חופש הביטוי, פתחה את מסע הצייד
בקיץ תשנ"ה (95'), כשספינתנו עגנה לרגל שיפוצים בנמל אשדוד. הארץ געשה ורעשה אז. ראשי הליכוד עלו במחאה על הספינה, בראשות בנימין נתניהו ומשה קצב. הם הבטיחו להסדיר את שידורי הערוץ ביבשה מיד כשיעלו לשלטון. אחרי פחות משנה הם אכן עלו לשלטון, אך במקום לקבל רשיון שידור ביבשה קיבלנו פשיטת כוחות יס"מ על אולפנינו בבית-אל. הוגש גם כתב אישום ונפתח משפט שטרם הוכרע עד עצם היום הזה. השופט מתלבט.
לראשונה בישראל: חוק בלתי חוקי
"אתם לא חוקיים, אתם לא חוקיים", צווחת מקהלת רודפינו כל השנים, כאילו שזאת בעייתה היחידה איתנו, ולא ענייני התוכן והמהות. היא תמיד יצרה רושם שאם רק יהיה חוק, הכל יהיה בסדר. בשלב מסוים, כשנוצרה אפשרות קואליציונית מתאימה, הצליח צבי הנדל להרים את הכפפה. הוא העביר במליאת הכנסת חוק שהסדיר את שידורינו. שתינו לחיים. ברם, כבר למחרת אצו-רצו לבג"ץ חברי הכנסת כבל, פורז, שריד ואורון כשבידיהם עתירה נגד החוק. אליקים רובינשטיין, שהיה אמור לסוכך על החוק החדש מפניהם, הצטרף אליהם. לראשונה בחיינו התוודענו למושג חוק בלתי חוקי.
פרקליטות המדינה הבטיחה לבג"ץ, שוב ושוב, שבכנסת יעבור חוק המבטל את חוק הנדל, ולכן נדחתה פסיקת השופטים ימים רבים. הם העדיפו שחבורת המחוקקים תעשה עבורם את המלאכה הלא נעימה והלא שגרתית של ביטול החוק. רק אחרי שהתברר שאין בכנסת רוב לביטולו - אפילו לא בתקופת ברק - ביטל בג"ץ את החוק בכוחות עצמו, וכידוע יש לו הרבה כוח. תשעה שופטים נכבדים, מאהרן ברק ועד יצחק אנגלרד, קבעו פה אחד שהכשרת ערוץ 7 פוגעת בחופש העיסוק של שאר עיתונאי ישראל, שאולי ירצו פעם להקים תחנת רדיו ארצית משלהם. אין להם, מסכנים, מספיק תחנות.
וכך חזרנו, פחות או יותר, לנקודת ההתחלה. כלומר, לים. 14 שנים אחרי שידור הבכורה של ערוץ 7, כמעט 55 שנה אחרי הקמת המדינה, אין עדיין אפשרות חוקית בישראל לכונן תחנת רדיו יבשתית ארצית ללא זיקה כלשהי לממשלה. קול ישראל וגל"צ כפופים ישירות לממשלה, מפעילי תחנות הרדיו האזוריות חייבים לגשת למכרז ממשלתי, ובשורה התחתונה אי אפשר לשדר כאן בלי למצוא חן בעיני השר הממונה ופקידיו.
התקשורת הכללית בחרדה
המחנה אשר שולט שלטון ללא מיצרים בתקשורת האלקטרונית רואה בהפרטת גלי האתר סכנה קיומית. הוא חושש ממצב שבו גם למחנה השני תהיה נגישות תקשורתית לכל בית בישראל, ואז תיפגע קשות יכולתו לקבוע את סדרי העדיפויות במדינה, לשלוט על הטרמינולוגיה של הדיון הציבורי ולשטוף מוחות למען תוכניות הפרדה ונסיגות. נוח לו המצב הנוכחי, שבו רק הוא יכול להציג שאלות בשידור חי לדרג הפוליטי.
אליקים רובינשטיין, שהיה לי הכבוד לראיין פעם ליומן הצהריים שלנו, כתב לי בסתיו 1998, חצי שנה לפני חוק-הנדל המנוח, כי אינו מבין מדוע טרם נמצא הסדר לבעיית הערוץ. אני מצטט: "...ככל שמדובר בציבור בישראל הסבור שאינו בא לידי ביטוי מספיק לאורך שנים בתקשורת האלקטרונית הקיימת, האם אין הדעת נותנת כי ציבור כזה, שיש לו השפעה ציבורית ופרלמנטרית, לא יכול היה לאורך עשור קיומו של ערוץ 7, למצוא דרך לכלי ביטוי חוקי? הדבר חורג מתחומי, אך מעורר הרהורים נוגים".
מכתבו עדיין שמור עמדי, בשביל הנכדים והקוריוז.