"מאז שפרעה הטיל עלינו "שרי מיסים", שיטות הסחיטה הרשמיות מיהודים רק הלכו והשתכללו. הגויים ניסו ולעתים גם הצליחו להוציא מאבותינו, בכל ארצות גלותם, כספים לרוב. המיסים הוטלו על מגורים ועל השתתפות ב"ירידים", על מלבושים ונרות שבת, על חלונות וארובות, על נישואין ולהבדיל על קבורת נפטרים ואפילו על... זכותם לנשום אויר" נהג אברהם מנדאל ז"ל, מייסדו ומנהלו החביב של "מוזיאון המיסים" הירושלמי (תתפלאו, אבל יש דבר כזה) ללחוש, כממתיק סוד, באזני כל מי שהתעניין אצלו בהיסטוריה של "המיסים היהודיים" לדורותיהם.
מנדאל, שנפטר זה לא מכבר, היה חניך הישיבות "תפארת ישראל" בחיפה, "לומז'ה" בפתח תקוה ו"דושינסקי" בירושלים ועסק במשך למעלה מחצי יובל שנים ב"הכנסות המדינה". האיש איתר פריטים רבים ובהם צווי מיסים וחותמות מכס, אמצעי העלמה וחפצים מוברחים שנתפסו, שמאחורי כל אחד מהם הסתתר סיפור מאלף, אך בכך לא אמר די. בעבודת נמלים של תלמיד חכם ליקט מנדאל את כל סוגי המיסים המופיעים במקורותינו ובהם "אנגריא", "ארנוא", "בלו" ו"דימוסיא", על הגדרותיהם וכל הנאמר עליהם והוציאם לאור בקובץ הנושא את השם "המיסים במקורות". בין המובאות המעניינות בקובץ ניתן למצוא את המשנה במסכת כלאיים: "ולא ילבש כלאים ואפילו על גבי עשרה (מלבושים) , אפילו כדי לגנוב את המכס" וגם את הסיפור ממסכת סוטה בתלמוד הירושלמי המתאר את עצתו של רב הונא לריש גלותא עליו הוטל לשלם מס בשיעור חדר מלא חיטין ארבעים על ארבעים סאה: פייס את הגובה שיסכים לקבל ממך את המס בתשלומים: אחד מיידי, בשיעור עשרים על עשרים ואחד כעבור זמן בשיעור דומה, הזהים לכאורה לארבעים על ארבעים, אך למעשה הם מהווים רק מחצית מן הסאים שנתבעת..."
החייטים תופרים הסכמים
מהתנ"ך, התלמודים והמדרשים המשיך מנדאל המנוח אל ההיטלים, האגרות, המכסים והמיסים הישירים והעקיפים שהוטלו על קהילות ישראל ברחבי העולם באלף השנים האחרונות. מן החומרים שהותיר אחריו בכתובים מתברר כי בכל הזמנים ובכל הגלויות שימשו אבותינו מקור לא אכזב למילוי קופת השלטונות. אין כמעט שירות או פריט שימושי העולה על הדעת שהיה "משוחרר" בכל הדורות שחלפו מאז ועד היום, ממס או מהיטל...
החלוץ שבחבורה היה "מכס הליווי" שניגבה לפני 834 שנים בעיר קלן הגרמנית מכל היהודים שביקשו להעתיק את מקום מגוריהם לעיר אחרת. בתמורה לאגרה הנדיבה זכו הסוחרים שבינהם לליווי משטרתי בעת צאתם עם מרכולתם ל"ירידים" השונים ובעת ששבו מהם עם הפדיון. כעבור תקופה קצרה הורחבה תחולת מכס זה גם על כל נוסע (יהודי כמובן) שביקש לעבור משטח שיפוט אחד למשנהו בתוך המדינה. בשלהי המאה הי"ז המירו רוב המדינות הגרמניות את שמו של "מכס הליווי" בהיטל בעל שם ממוקד יותר: "יודען לייבצול" (מכס היהודי בגופו).
המס "הבא בתור" על פי ממצאי מנדאל, היה ... מס הפלפל, שהוטל על ידי הארכיבישוף מקומי בשם בטרייאר אשר הוטל על סוחרים יהודים וכלל: שש ליברות פלפל, פעמיים בשנה, לארכיבישוף עצמו ועוד שתיים לממונה על עסקיו, בנוסף למיסים שהיו מוטלים על כלל האוכלוסיה ואותה שילמו בכסף. לרגל מינויו של אפיפיור חדש ברומי נדרשו הסוחרים היהודים להוסיף כ"שי מיוחד" עבורו ליברה אחת של פלפל ושתי ליברות של קינמון...
בהסכם שנחתם בין פרנסי הקהילה היהודית בעיר פשמישל שבגליציה לשלטונות המקומיים בשנת ת"ה (1645) התחייבו הראשונים "לסלק מדי שנה בשנה לקראת חג הפסחא סך של 300 זהובים פולניים במזומן וכן שתי מידות של אבק שריפה לידי גזבר העיר, לצרכי העיר ולטובת הכלל וזה לעולם ועד". הסכם זה "הסדיר" גם את העיסוקים המותרים ליהודי העיר והתמורה הנדרשת עבורם. דוגמא? בבקשה: "כל יהודי המבקש לעסוק בחייטות ישלם לאגודת החייטים הנוצרים תשלום חד-פעמי מיוחד עבור זכות העיסוק המוענקת לו ולאחר מכן ישלם להם תשלום שנתי קבוע מראש... אסור לחייטים היהודים לבצע עבודה כלשהי למי שאיננו יהודי ואם למרות האיסור הזה יתפרו החייטים היהודים אדרות ומלבושים לאצילים וגלימות לכמרים, יוטל עליהם קנס כספי כבד..."
"אגודת החייטים היהודיים" היא שקבעה את התעריפים: "מכל חליפה חדשה, מעיל או אדרת חייב החבר לשלם לקופה 3 גרושים. מכל זוג מכנסיים 2 גרושים. מתיקון לבוש ישן 2 דינרים מכל 18 גרושים. מכל זהוב אחד של ריווח גרוש אחד". התופרים המקצועיים דאגו לתפור גם תקנה המבטיחה את התשלום. הנה גם היא כלשונה: "חברי האגודה יישבעו בעשרת הדיברות שלא העלימו עבודות, בין אם בוצעו בעיר או בכפר, במחוז פשמישל או מחוצה לו"...
ערבות הדדית- גם במיסים
ברוסיה ניגבו המיסים במרוכז מקהילות, התאגדויות, גילדות, ארגונים עירוניים ודומיהם. מאחר והמס הוטל על הקבוצה ולא על כל פרט בנפרד, היה צורך להבטיח שכל יחיד אכן ישתייך לקבוצה כלשהי או יוצמד מלאכותית לכזו, גם אם לא היתה לו כל זיקה אליה. עם סיפוחם של השטחים הפולניים לרוסיה התעוררה השאלה, על מי תוטל האחריות על תשלום מיסיהם של היהודים היושבים בערים המסופחות. כעבור שנים אחדות ניתנה התשובה: "את היהודים יש לפקוד במפקד הגולגולת ולרשום אותם בערים, בהם יהיה נוח לגבות מהם את המיסים... לצורך זה יש לכונן בכל עיר 'קהל' (קהילה) שבו יירשם כל אחד מהיהודים... כל מי שירצה להעתיק את מקום מושבו, אם לצרכי עסקים ואם לצרכי מגורים, חייב להצטייד באישור מעבר מטעם הקהל וברישומיו בקהל במקום מגוריו החדש... חובת תשלום המיסים של כל חברי הקהל, מוטלת על הקהל עצמו, במסגרת של ערבות הדדית".
כעבור פחות מעשרים שנה פורסם צו מלכותי בו הועלה מס הגולגולת בשיעור ניכר. "מהיהודים יש לגבות את המס בשיעור כפול ואלה שלא ירצו להישאר, יש להתיר להם, על יסוד תקנות הערים, לעזוב את האימפריה שלנו, לאחר שישלמו את המס מראש, לתקופה של שלוש שנים, בשיעור כפול...".
הצמדתם של היהודים לקהל, לצורך גביית מס הגולגולת גררה בעקבותיה חובה לא פחות קשה- הקצאת מכסת נפשות לשירות צבאי של 25 שנה. "תקנות השירות הצבאי של היהודים" משנת תקפ"ז-1827 הטילו חובה זו על "הקהל", בניגוד ל"חובה האישית" שנהגה לגבי האוכלוסייה הנוצרית. האחריות למילוי מכסת המגויסים הוטלה על ראשי הקהל ואם אלה לא סיפקו את ה"סחורה" היו הם עצמם צפויים לגיוס. עוד נקבע בתקנות כי "הקהל רשאי למסור לשירות הצבאי כל יהודי שאיננו מדייק בתשלום חלקו במיסים". בשנת תרי"א-1851, הטילו השלטונות הרוסיים, בנוסף, קנס כספי בסך 300 רובלים בגין כל יהודי שלא התייצב לשירות הצבאי. האדם אשר מסר אותו לרשות, זכה בתגמול: 30 רובל.
מס על טבק ודגים
ברוסיה הצארית הוטל על הקהילה היהודית היטל מיוחד בשם הקורובקה (הקופסה). עשרות חוקים וצווים אשר פורסמו במרוצת השנים בקשר למס זה, היוו בבואה נאמנה לגישות השונות של שרי הממשלה ושל מושלי המחוזות השונים, לגביי יעדיו של המס ותוחלתו. נציגי האוצר הרוסי, למשל, הציעו לגבות את הקורובקה ממספר דברים מוגבל להם נזקקים רק היהודים (כדי שהנוצרים לא ישאו בעול של ההיטל) ולמסור את גבייתה בחכירה למרבה במחיר. נציגי משרד הדתות, לעומתם, הציעו לכוון את הכנסות בעיקר למימון "הצרכים היהודיים" ולא הממשלתיים.
המושאים לגביית "מסי הקורובקה" היו שונים ממקום למקום. במקום אחד חויב במס זה יין שרף ובמקום אחר מלח, פעם סולת, ופעם קמח חיטה ושיפון, לעיתים הוצרכו לשלם אוכלי הדגים טריים והכבושים ולעיתים המשתמשים בשמנים ושומנים וגם מקומם של הזפת, עצים להסקה, עלי הטבק, מצרכים לליל הסדר, נרות שבת ואתרוגים לא נעדר. כמו כן נגבה מס הקורובקה מסוחרים ומרוכלים שבאו לעיר למכור את מרכולותיהם, וכן מרווחיהם של בעלי המלאכה, החנוונים והפונדקאים, בעלי העגלות, הספרים, מוכרי המלבושים, ממשכירי הבתים והמחסנים וממשלחי העצים ברפסודות בנתיבי המים. היו קהילות שבהם לא פסחו אף על המתדיינים בבתי הדין, על עורכי החופות ועל מקבלי הנדוניות, ולהבדיל - על גירושין ועל... קבורת המת.
האדמו"ר מאיים בחרם מיסים
בעידודם של משכילי וילנא, פירסמה הממשלה הרוסית בתקצ"ט-1839 חוק חדש לגביית "מיסי הקורובקה" ובו נכלל, בין השאר, סעיף שענינו "מס על תפירת הלבוש היהודי", אשר הוחלף לימים ב"מס על נשיאת הלבוש היהודי". משלחת רבנים שבראשה עמד האדמו"ר מלובביץ' שהופיעה בפני "הועדה לעיבוד הרפורמה ההשכלתית ליהודים" הבהירה כי "אין אמנם תקנות בהלכה בנושא הלבוש, אך שום אמצעי כפייה משטרתיים לא יניעו את היהודים לוותר על לבושם המסורתי. הם יעדיפו להתרושש כתוצאה מתשלום מס הלבוש היהודי, וקיים חשש שינקטו באמצעים אלימים כדי למנוע את רוע הגזירה". קשה לדעת אם האיום עשה את שלו, אבל במחוז פודוליא, למשל, נקבע כי "אין להטיל היטל כלשהו על נשיאת הציצית ויש לראותה כמלבוש פנימי בלבד". הכיפה, לעומת זאת, חייבה את חובשיה במס ששיעורו נע בין 3 ל-5 רובלים לשנה. חרף המלצתו של "הועד לתיקון אורחות היהודים" לבטלו, קבע הצאר ניקולאי הראשון, ברשמו את ההוראה במו ידיו, כי "יש להוסיף ולגבות את המס שנקבע, בשיעור של 5 רובלים כסף, מכל החפצים לחבוש כיפה...".
בתר"ה-1845 הוטלה חובת תשלום המס על נשיאת הלבוש היהודי המסורתי גם על התושבים היהודים במחוזות הפולניים שסופחו לאימפריה הרוסית. "היהודים זכאים להחליף את לבושם המסורתי בלבוש המקובל במחוזות אלה, וכן רשאים הם, אם ירצו, לשאת זקן, אולם נשיאת פיאות תיאסר עליהם איסור מוחלט" נקבע בצו. באביב תר"י- 1850 נקבע שוב כי "החל בחורף הקרוב ייכנס לתוקפו האיסור הכללי על נשיאת הלבוש היהודי המסורתי, ורק ישישים יורשו להמשיך ללבוש לבוש זה עבור תשלום מס מתאים."
במקביל ל"מיסי הלבוש", הנהיגו השלטונות הצאריים גם "מס נרות שבת וחג". הגבייה נמסרה לחוכרים מיוחדים שהסכימו להיכנס לבתי היהודים בערבי שבתות וחגים כדי... לבדוק את מספר הנרות שהודלקו ולוודא שהמס החל עליהם שולם כחוק. אם נמצאו נרות שבגינם לא שולם מס, היה החוכר רשאי לכבותם במקום.
לאחר דיון ב"מועצת המדינה" קבעה ממשלת הצאר בתקצ"ט (1839): "ההיטלים על פריטי פולחן של הברית הישנה הנוהגים במקומות השונים בטלים, מאחר שהם אינם תואמים את יעדי הממשלה. כל פריטי הפולחן הדתי, כמו נרות השבת, האתרוגים ודומיהם, בהם משתמשים היהודים בבתי כנסת, במניינים ובעריכת הפולחנים של הדת שלהם- יהיו משוחררים מכל מס הקורובקה מעתה ולתמיד...". ההוראה לא האריכה ימים, וכאשר המדינה נזקקה למימון לצורך הקמת בתי ספר ליהודים נזכרה שוב במס הנרות, והנהיגה אותו "על פי רצונם של היהודים עצמם" כביכול. האוכלוסייה היהודית סלדה ממס זה יותר משאר מיסי הקורובקה, בשל ההתנגדות לבנייתם של בתי ספר ממשלתיים- חילוניים, שנועדו לדחוק את רגלי ה"חדר" ולגרום לשינוי אורח חייהם. המוני היהודים עשו כל אשר היה לאל ידם כדי להתחמק מהמס ולהכשיל בדרך זו את כוונותיו של הממשל הרוסי. כאשר כל המאמצים לגביית מס זה עלו בתוהו, המליצה ועדה ממשלתית בראשות הרוזן פאלאן על ביטולו המוחלט והסופי של מס נרות השבת ועל גיוס 230 אלף הרובלים לשנה, שנדרשו לקיומם של בתי הספר ליהודים במיסי הקורובקה הכללים.
נושמים? תשלמו
"לא רק על יהודי אירופה הוטלו מיסים סחטניים" טרח מנדאל ז"ל להדגיש באזני כותב שורות אלו והציג כראיה את ספרו של הנוסע הנודע ר' יעקב ספיר "מסע תימן", בו מסופר על המלך חוסיין אבן אחמד שעם עלותו לשלטון בצנעא העמיס על יהודיה מיסים חדשים לבקרים, כמס הפתחים והחלונות ואף על ...זכותם לנשום אוויר בחסדו של האיסלם, "עד כי כשל כוח הסבל. מהם ברחו, מהם התחבאו ומהם הושמו במאסר..."
ולמי שחיפש בנרות משהו מקורי נוסף שצוררינו ניסו להטיל עליו מס אך לא עלתה בידם, המליץ אברהם מנדאל המנוח לעיין בתשובה קי"ג בשו"ת "חתם סופר": "מעשה שהלשינו מלשינים אצל שרי המדינה דמהערין שיהודים מוכרים את חמצם מבלי שטעמפל (מס בולים המוטבע על מסמכים) חותם הקיסר ירום הודו וכשבא הדבר לפני החסיד קיסר ירום הודו אמר שהדבר ידוע שאין זה משא ומתן של תגר אלא עניין של רעליגיאהן (דת) על כן אין זה בחיוב שטעמפל"...
"כספים ייחודיים לקיסר"
בין "המיסים המשונים" שליקט מנדאל מצאנו גם "מס יוצא מן הכלל" בסך אלפיים פלורינים שהוטל בשנת ש' (1540) על יהודי פראג למימון נטיעת גן ליד ארמון הקיסר. הקהילה חויבה ח"י שנים מאוחר יותר גם באספקת שלוש ליברות השר בקר או עגל משובח לשלחן הקיסר, דבר יום ביומו...
במקביל דוחה אותו הקיסר ביצוע של צו הגירוש נגד יהודי בוהמיה תמורת תשלום "חד פעמי" בן 5000 פלורינים ותשלומים חודשיים נוספים בני 150 פלורינים נוספים לתקופה של 3 שנים למימון מלחמתו בתורכים. עשרים שנים נוספות חולפות והיטל חדש בפתח: "מס ארובה" בגובה 20 גרושים לשנה. בשנת ת"י (1650) אסר צו מטעם בית הנבחרים בבוהמיה על היהודים להעסיק משרתים נוצריים ללא תשלום "היתר עיסקה". שבע שנים מאוחר יותר ויהודי העיר ניוקלין שבחבל ארץ זה חוייבו למכור יין כשר רק לאחיהם, בתוספת תריסר קרויצארים לשלטונות, תמורת כל דלי. לשורת "המיסים היהודיים" בבוהמיה ניתן לצרף גם את "מס האתרוגים והלולבים" ו"מס המנין" שהוטלו שם על רוכשי ארבעת המינים ועל מקיימי מניינים לתפילה בבתיהם.
יהודי גליציה, לעומתם, חשו היטב בקיומו של "מס נישואין" אגרסיבי, ששיעורו עלה ככל שרכושם של בני הזוג הנישא היה גדול יותר, ומי שרכושו נאמד בפחות מ-500 גולדנים לא הורשה כלל להתחתן. עם עלייתו של הקיסר פרנץ יוזף השני לשלטון נקבע המס על פי עיסוקו וגובה הכנסתו של אבי החתן ומספר הבנים הנשואים במשפחה. המס הכבד נועד להגביל את היקף הנישואין והילודה במשפחות היהודיות ויצר סוג חדש של "נישואין לא חוקיים".
גם יהודי שוויץ לא נמלטו מנטל המיסים היחודיים. מאמצע המאה הי"ח ובמשך למעלה מיובל שנים ניגבה "מכס חסות מיוחד" מבאי היריד בעיר צורצק ומאלה מהם שביקשו לעבור על הגשר שליד העיר באדן. רק בשלהי אותה מאה פרסמו השלטונות את ההוראה הגואלת: "מעתה יבוטלו כל המיסים והאגרות הפוגעות בזכויות הפרט, בהיותם מוטלים על היהודים בלבד"...
מנדאל, שנפטר זה לא מכבר, היה חניך הישיבות "תפארת ישראל" בחיפה, "לומז'ה" בפתח תקוה ו"דושינסקי" בירושלים ועסק במשך למעלה מחצי יובל שנים ב"הכנסות המדינה". האיש איתר פריטים רבים ובהם צווי מיסים וחותמות מכס, אמצעי העלמה וחפצים מוברחים שנתפסו, שמאחורי כל אחד מהם הסתתר סיפור מאלף, אך בכך לא אמר די. בעבודת נמלים של תלמיד חכם ליקט מנדאל את כל סוגי המיסים המופיעים במקורותינו ובהם "אנגריא", "ארנוא", "בלו" ו"דימוסיא", על הגדרותיהם וכל הנאמר עליהם והוציאם לאור בקובץ הנושא את השם "המיסים במקורות". בין המובאות המעניינות בקובץ ניתן למצוא את המשנה במסכת כלאיים: "ולא ילבש כלאים ואפילו על גבי עשרה (מלבושים) , אפילו כדי לגנוב את המכס" וגם את הסיפור ממסכת סוטה בתלמוד הירושלמי המתאר את עצתו של רב הונא לריש גלותא עליו הוטל לשלם מס בשיעור חדר מלא חיטין ארבעים על ארבעים סאה: פייס את הגובה שיסכים לקבל ממך את המס בתשלומים: אחד מיידי, בשיעור עשרים על עשרים ואחד כעבור זמן בשיעור דומה, הזהים לכאורה לארבעים על ארבעים, אך למעשה הם מהווים רק מחצית מן הסאים שנתבעת..."
החייטים תופרים הסכמים
מהתנ"ך, התלמודים והמדרשים המשיך מנדאל המנוח אל ההיטלים, האגרות, המכסים והמיסים הישירים והעקיפים שהוטלו על קהילות ישראל ברחבי העולם באלף השנים האחרונות. מן החומרים שהותיר אחריו בכתובים מתברר כי בכל הזמנים ובכל הגלויות שימשו אבותינו מקור לא אכזב למילוי קופת השלטונות. אין כמעט שירות או פריט שימושי העולה על הדעת שהיה "משוחרר" בכל הדורות שחלפו מאז ועד היום, ממס או מהיטל...
החלוץ שבחבורה היה "מכס הליווי" שניגבה לפני 834 שנים בעיר קלן הגרמנית מכל היהודים שביקשו להעתיק את מקום מגוריהם לעיר אחרת. בתמורה לאגרה הנדיבה זכו הסוחרים שבינהם לליווי משטרתי בעת צאתם עם מרכולתם ל"ירידים" השונים ובעת ששבו מהם עם הפדיון. כעבור תקופה קצרה הורחבה תחולת מכס זה גם על כל נוסע (יהודי כמובן) שביקש לעבור משטח שיפוט אחד למשנהו בתוך המדינה. בשלהי המאה הי"ז המירו רוב המדינות הגרמניות את שמו של "מכס הליווי" בהיטל בעל שם ממוקד יותר: "יודען לייבצול" (מכס היהודי בגופו).
המס "הבא בתור" על פי ממצאי מנדאל, היה ... מס הפלפל, שהוטל על ידי הארכיבישוף מקומי בשם בטרייאר אשר הוטל על סוחרים יהודים וכלל: שש ליברות פלפל, פעמיים בשנה, לארכיבישוף עצמו ועוד שתיים לממונה על עסקיו, בנוסף למיסים שהיו מוטלים על כלל האוכלוסיה ואותה שילמו בכסף. לרגל מינויו של אפיפיור חדש ברומי נדרשו הסוחרים היהודים להוסיף כ"שי מיוחד" עבורו ליברה אחת של פלפל ושתי ליברות של קינמון...
בהסכם שנחתם בין פרנסי הקהילה היהודית בעיר פשמישל שבגליציה לשלטונות המקומיים בשנת ת"ה (1645) התחייבו הראשונים "לסלק מדי שנה בשנה לקראת חג הפסחא סך של 300 זהובים פולניים במזומן וכן שתי מידות של אבק שריפה לידי גזבר העיר, לצרכי העיר ולטובת הכלל וזה לעולם ועד". הסכם זה "הסדיר" גם את העיסוקים המותרים ליהודי העיר והתמורה הנדרשת עבורם. דוגמא? בבקשה: "כל יהודי המבקש לעסוק בחייטות ישלם לאגודת החייטים הנוצרים תשלום חד-פעמי מיוחד עבור זכות העיסוק המוענקת לו ולאחר מכן ישלם להם תשלום שנתי קבוע מראש... אסור לחייטים היהודים לבצע עבודה כלשהי למי שאיננו יהודי ואם למרות האיסור הזה יתפרו החייטים היהודים אדרות ומלבושים לאצילים וגלימות לכמרים, יוטל עליהם קנס כספי כבד..."
"אגודת החייטים היהודיים" היא שקבעה את התעריפים: "מכל חליפה חדשה, מעיל או אדרת חייב החבר לשלם לקופה 3 גרושים. מכל זוג מכנסיים 2 גרושים. מתיקון לבוש ישן 2 דינרים מכל 18 גרושים. מכל זהוב אחד של ריווח גרוש אחד". התופרים המקצועיים דאגו לתפור גם תקנה המבטיחה את התשלום. הנה גם היא כלשונה: "חברי האגודה יישבעו בעשרת הדיברות שלא העלימו עבודות, בין אם בוצעו בעיר או בכפר, במחוז פשמישל או מחוצה לו"...
ערבות הדדית- גם במיסים
ברוסיה ניגבו המיסים במרוכז מקהילות, התאגדויות, גילדות, ארגונים עירוניים ודומיהם. מאחר והמס הוטל על הקבוצה ולא על כל פרט בנפרד, היה צורך להבטיח שכל יחיד אכן ישתייך לקבוצה כלשהי או יוצמד מלאכותית לכזו, גם אם לא היתה לו כל זיקה אליה. עם סיפוחם של השטחים הפולניים לרוסיה התעוררה השאלה, על מי תוטל האחריות על תשלום מיסיהם של היהודים היושבים בערים המסופחות. כעבור שנים אחדות ניתנה התשובה: "את היהודים יש לפקוד במפקד הגולגולת ולרשום אותם בערים, בהם יהיה נוח לגבות מהם את המיסים... לצורך זה יש לכונן בכל עיר 'קהל' (קהילה) שבו יירשם כל אחד מהיהודים... כל מי שירצה להעתיק את מקום מושבו, אם לצרכי עסקים ואם לצרכי מגורים, חייב להצטייד באישור מעבר מטעם הקהל וברישומיו בקהל במקום מגוריו החדש... חובת תשלום המיסים של כל חברי הקהל, מוטלת על הקהל עצמו, במסגרת של ערבות הדדית".
כעבור פחות מעשרים שנה פורסם צו מלכותי בו הועלה מס הגולגולת בשיעור ניכר. "מהיהודים יש לגבות את המס בשיעור כפול ואלה שלא ירצו להישאר, יש להתיר להם, על יסוד תקנות הערים, לעזוב את האימפריה שלנו, לאחר שישלמו את המס מראש, לתקופה של שלוש שנים, בשיעור כפול...".
הצמדתם של היהודים לקהל, לצורך גביית מס הגולגולת גררה בעקבותיה חובה לא פחות קשה- הקצאת מכסת נפשות לשירות צבאי של 25 שנה. "תקנות השירות הצבאי של היהודים" משנת תקפ"ז-1827 הטילו חובה זו על "הקהל", בניגוד ל"חובה האישית" שנהגה לגבי האוכלוסייה הנוצרית. האחריות למילוי מכסת המגויסים הוטלה על ראשי הקהל ואם אלה לא סיפקו את ה"סחורה" היו הם עצמם צפויים לגיוס. עוד נקבע בתקנות כי "הקהל רשאי למסור לשירות הצבאי כל יהודי שאיננו מדייק בתשלום חלקו במיסים". בשנת תרי"א-1851, הטילו השלטונות הרוסיים, בנוסף, קנס כספי בסך 300 רובלים בגין כל יהודי שלא התייצב לשירות הצבאי. האדם אשר מסר אותו לרשות, זכה בתגמול: 30 רובל.
מס על טבק ודגים
ברוסיה הצארית הוטל על הקהילה היהודית היטל מיוחד בשם הקורובקה (הקופסה). עשרות חוקים וצווים אשר פורסמו במרוצת השנים בקשר למס זה, היוו בבואה נאמנה לגישות השונות של שרי הממשלה ושל מושלי המחוזות השונים, לגביי יעדיו של המס ותוחלתו. נציגי האוצר הרוסי, למשל, הציעו לגבות את הקורובקה ממספר דברים מוגבל להם נזקקים רק היהודים (כדי שהנוצרים לא ישאו בעול של ההיטל) ולמסור את גבייתה בחכירה למרבה במחיר. נציגי משרד הדתות, לעומתם, הציעו לכוון את הכנסות בעיקר למימון "הצרכים היהודיים" ולא הממשלתיים.
המושאים לגביית "מסי הקורובקה" היו שונים ממקום למקום. במקום אחד חויב במס זה יין שרף ובמקום אחר מלח, פעם סולת, ופעם קמח חיטה ושיפון, לעיתים הוצרכו לשלם אוכלי הדגים טריים והכבושים ולעיתים המשתמשים בשמנים ושומנים וגם מקומם של הזפת, עצים להסקה, עלי הטבק, מצרכים לליל הסדר, נרות שבת ואתרוגים לא נעדר. כמו כן נגבה מס הקורובקה מסוחרים ומרוכלים שבאו לעיר למכור את מרכולותיהם, וכן מרווחיהם של בעלי המלאכה, החנוונים והפונדקאים, בעלי העגלות, הספרים, מוכרי המלבושים, ממשכירי הבתים והמחסנים וממשלחי העצים ברפסודות בנתיבי המים. היו קהילות שבהם לא פסחו אף על המתדיינים בבתי הדין, על עורכי החופות ועל מקבלי הנדוניות, ולהבדיל - על גירושין ועל... קבורת המת.
האדמו"ר מאיים בחרם מיסים
בעידודם של משכילי וילנא, פירסמה הממשלה הרוסית בתקצ"ט-1839 חוק חדש לגביית "מיסי הקורובקה" ובו נכלל, בין השאר, סעיף שענינו "מס על תפירת הלבוש היהודי", אשר הוחלף לימים ב"מס על נשיאת הלבוש היהודי". משלחת רבנים שבראשה עמד האדמו"ר מלובביץ' שהופיעה בפני "הועדה לעיבוד הרפורמה ההשכלתית ליהודים" הבהירה כי "אין אמנם תקנות בהלכה בנושא הלבוש, אך שום אמצעי כפייה משטרתיים לא יניעו את היהודים לוותר על לבושם המסורתי. הם יעדיפו להתרושש כתוצאה מתשלום מס הלבוש היהודי, וקיים חשש שינקטו באמצעים אלימים כדי למנוע את רוע הגזירה". קשה לדעת אם האיום עשה את שלו, אבל במחוז פודוליא, למשל, נקבע כי "אין להטיל היטל כלשהו על נשיאת הציצית ויש לראותה כמלבוש פנימי בלבד". הכיפה, לעומת זאת, חייבה את חובשיה במס ששיעורו נע בין 3 ל-5 רובלים לשנה. חרף המלצתו של "הועד לתיקון אורחות היהודים" לבטלו, קבע הצאר ניקולאי הראשון, ברשמו את ההוראה במו ידיו, כי "יש להוסיף ולגבות את המס שנקבע, בשיעור של 5 רובלים כסף, מכל החפצים לחבוש כיפה...".
בתר"ה-1845 הוטלה חובת תשלום המס על נשיאת הלבוש היהודי המסורתי גם על התושבים היהודים במחוזות הפולניים שסופחו לאימפריה הרוסית. "היהודים זכאים להחליף את לבושם המסורתי בלבוש המקובל במחוזות אלה, וכן רשאים הם, אם ירצו, לשאת זקן, אולם נשיאת פיאות תיאסר עליהם איסור מוחלט" נקבע בצו. באביב תר"י- 1850 נקבע שוב כי "החל בחורף הקרוב ייכנס לתוקפו האיסור הכללי על נשיאת הלבוש היהודי המסורתי, ורק ישישים יורשו להמשיך ללבוש לבוש זה עבור תשלום מס מתאים."
במקביל ל"מיסי הלבוש", הנהיגו השלטונות הצאריים גם "מס נרות שבת וחג". הגבייה נמסרה לחוכרים מיוחדים שהסכימו להיכנס לבתי היהודים בערבי שבתות וחגים כדי... לבדוק את מספר הנרות שהודלקו ולוודא שהמס החל עליהם שולם כחוק. אם נמצאו נרות שבגינם לא שולם מס, היה החוכר רשאי לכבותם במקום.
לאחר דיון ב"מועצת המדינה" קבעה ממשלת הצאר בתקצ"ט (1839): "ההיטלים על פריטי פולחן של הברית הישנה הנוהגים במקומות השונים בטלים, מאחר שהם אינם תואמים את יעדי הממשלה. כל פריטי הפולחן הדתי, כמו נרות השבת, האתרוגים ודומיהם, בהם משתמשים היהודים בבתי כנסת, במניינים ובעריכת הפולחנים של הדת שלהם- יהיו משוחררים מכל מס הקורובקה מעתה ולתמיד...". ההוראה לא האריכה ימים, וכאשר המדינה נזקקה למימון לצורך הקמת בתי ספר ליהודים נזכרה שוב במס הנרות, והנהיגה אותו "על פי רצונם של היהודים עצמם" כביכול. האוכלוסייה היהודית סלדה ממס זה יותר משאר מיסי הקורובקה, בשל ההתנגדות לבנייתם של בתי ספר ממשלתיים- חילוניים, שנועדו לדחוק את רגלי ה"חדר" ולגרום לשינוי אורח חייהם. המוני היהודים עשו כל אשר היה לאל ידם כדי להתחמק מהמס ולהכשיל בדרך זו את כוונותיו של הממשל הרוסי. כאשר כל המאמצים לגביית מס זה עלו בתוהו, המליצה ועדה ממשלתית בראשות הרוזן פאלאן על ביטולו המוחלט והסופי של מס נרות השבת ועל גיוס 230 אלף הרובלים לשנה, שנדרשו לקיומם של בתי הספר ליהודים במיסי הקורובקה הכללים.
נושמים? תשלמו
"לא רק על יהודי אירופה הוטלו מיסים סחטניים" טרח מנדאל ז"ל להדגיש באזני כותב שורות אלו והציג כראיה את ספרו של הנוסע הנודע ר' יעקב ספיר "מסע תימן", בו מסופר על המלך חוסיין אבן אחמד שעם עלותו לשלטון בצנעא העמיס על יהודיה מיסים חדשים לבקרים, כמס הפתחים והחלונות ואף על ...זכותם לנשום אוויר בחסדו של האיסלם, "עד כי כשל כוח הסבל. מהם ברחו, מהם התחבאו ומהם הושמו במאסר..."
ולמי שחיפש בנרות משהו מקורי נוסף שצוררינו ניסו להטיל עליו מס אך לא עלתה בידם, המליץ אברהם מנדאל המנוח לעיין בתשובה קי"ג בשו"ת "חתם סופר": "מעשה שהלשינו מלשינים אצל שרי המדינה דמהערין שיהודים מוכרים את חמצם מבלי שטעמפל (מס בולים המוטבע על מסמכים) חותם הקיסר ירום הודו וכשבא הדבר לפני החסיד קיסר ירום הודו אמר שהדבר ידוע שאין זה משא ומתן של תגר אלא עניין של רעליגיאהן (דת) על כן אין זה בחיוב שטעמפל"...
"כספים ייחודיים לקיסר"
בין "המיסים המשונים" שליקט מנדאל מצאנו גם "מס יוצא מן הכלל" בסך אלפיים פלורינים שהוטל בשנת ש' (1540) על יהודי פראג למימון נטיעת גן ליד ארמון הקיסר. הקהילה חויבה ח"י שנים מאוחר יותר גם באספקת שלוש ליברות השר בקר או עגל משובח לשלחן הקיסר, דבר יום ביומו...
במקביל דוחה אותו הקיסר ביצוע של צו הגירוש נגד יהודי בוהמיה תמורת תשלום "חד פעמי" בן 5000 פלורינים ותשלומים חודשיים נוספים בני 150 פלורינים נוספים לתקופה של 3 שנים למימון מלחמתו בתורכים. עשרים שנים נוספות חולפות והיטל חדש בפתח: "מס ארובה" בגובה 20 גרושים לשנה. בשנת ת"י (1650) אסר צו מטעם בית הנבחרים בבוהמיה על היהודים להעסיק משרתים נוצריים ללא תשלום "היתר עיסקה". שבע שנים מאוחר יותר ויהודי העיר ניוקלין שבחבל ארץ זה חוייבו למכור יין כשר רק לאחיהם, בתוספת תריסר קרויצארים לשלטונות, תמורת כל דלי. לשורת "המיסים היהודיים" בבוהמיה ניתן לצרף גם את "מס האתרוגים והלולבים" ו"מס המנין" שהוטלו שם על רוכשי ארבעת המינים ועל מקיימי מניינים לתפילה בבתיהם.
יהודי גליציה, לעומתם, חשו היטב בקיומו של "מס נישואין" אגרסיבי, ששיעורו עלה ככל שרכושם של בני הזוג הנישא היה גדול יותר, ומי שרכושו נאמד בפחות מ-500 גולדנים לא הורשה כלל להתחתן. עם עלייתו של הקיסר פרנץ יוזף השני לשלטון נקבע המס על פי עיסוקו וגובה הכנסתו של אבי החתן ומספר הבנים הנשואים במשפחה. המס הכבד נועד להגביל את היקף הנישואין והילודה במשפחות היהודיות ויצר סוג חדש של "נישואין לא חוקיים".
גם יהודי שוויץ לא נמלטו מנטל המיסים היחודיים. מאמצע המאה הי"ח ובמשך למעלה מיובל שנים ניגבה "מכס חסות מיוחד" מבאי היריד בעיר צורצק ומאלה מהם שביקשו לעבור על הגשר שליד העיר באדן. רק בשלהי אותה מאה פרסמו השלטונות את ההוראה הגואלת: "מעתה יבוטלו כל המיסים והאגרות הפוגעות בזכויות הפרט, בהיותם מוטלים על היהודים בלבד"...