העבודה של מוסא
אין לי עדיין ראיות משפטיות חותכות, אבל בכל יום אני משוכנע יותר ויותר, שחבר הליכוד מוסא אלפרון הוא 'מושתל' מטעם השמאל. יתרה מזאת, לא אתפלא אם מפעיליו של דון אלפרון הם הקופירייטרים של מפלגת העבודה, ששכרו את שירותיו מתוך מצוקה אחרי שלא הצליחו למצוא חרוז טוב ל'שרון'.
החשד שלי במפלגתו של מצנע נובע מניתוח לוגי פשוט. הנה הנתונים הידועים לנו:
א. בכל הופעה שלו בתקשורת, עושה אלפרון נזק בל ישוער לליכוד.
ב. כשהליכוד ניזוק, מפלגת העבודה מרוויחה.
ג. אלפרון לא עושה דברים בחינם. עם נתונים כאלה, אין מנוס מלהגיע למסקנה, כי האיש עובד אצל אנשי העבודה, מש"ל.
לא צריך ליפול מהכיסא, השמאל הישראלי כבר מומחה בסוכנים פרובוקטורים (ד"ש ליעקב פרי ולכרמי גילון), ב'חפרפרות' פוליטיות ובזיופי בחירות. הרי זה לא שאני חושד כאן בקרובי משפחתה של האם תרזה. אז נכון שתיאוריית הקונספירציה הזאת מבוססת כרגע על הוכחה לא לגמרי מוצקה. אז מה? האשמות אחרות בנושא הבחירות בליכוד, עם בסיס רעוע בהרבה, כבר מזמן הפכו כאן לכותרות ראשיות.
כושי-קפוצ'ינו
בפרסומת משעשעת של חברת 'נסקפה' מופיע צעיר אפרו-אמריקני קופצני, שנראה כאילו לקח משהו קצת יותר חזק מקפה, ומעיר משנתם כמה וכמה אנשים לבנבנים בצעקות "ווייק אפ, מאן!". פרסומת מוצלחת מאוד, לטעמי. בכל פעם שאני צופה בגבר ההיפראקטיבי בצבע הקפוצ'ינו, אני באמת רץ למטבח ומכין לעצמי כוס קפה חם, תוך השמעת קריאות "ווייק אפ, וומן!" המפחידות לא אחת את זוגתי היקרה.
רק שאלה אחת מציקה לי: עם פרסומת כזאת, מה רוצים בדיוק מפיני גרשון?
נוצרים את האהבה
בשבוע שעבר שידר ערוץ 2 את 'יומטוב', משדר ההתרמה למען הילדים, ומתוך קוצר ראות מוחלט מצדי (מי חשב שמכבי תל-אביב תקרקס במקביל את סיינה האיטלקית בערוץ 10?) אף צפיתי בחלקים נרחבים ממנו. בלי קשר להצלחתו הכספית של מבצע ההתרמה, הערב למען הילדים היה מהמייבשים בערבי ישראל. רק החיקוי האדיר של מיקי גבע לזמר בן ארצי ("אבא, אני מתבייש!"), בערך בשתיים בלילה, היה שווה את התרדמת המוקדמת.
אחת התרומות שמשכו את תשומת לבי באותו משדר ניתנה על ידי ארגון נוצרים אוהבי ישראל. היתה זאת אושרת קוטלר שדיווחה בהתלהבות, כי אותם נוצרים הבטיחו להכפיל את סכום כל התרומות עד 2.5 מיליון שקל. כצפוי, זכתה התרומה הנדיבה להערכתם ולמחיאות כפיהם הסוערות של הקהל באולפן וצוות המגישים כאחד.
את הנוצרים אוהבי ישראל אנו מכירים בעיקר בזכות הופעותיו של בנימין נתניהו בפניהם בעת ביקוריו בארה"ב. התקשורת הישראלית מעולם לא שמחה לקבל את אהבתה של אותה קבוצה, ואף הגדירה אותה כתמהונית, קיקיונית ומיסיונרית. עיתונאי ישראל, הבולעים בשקיקה כל פירור היוצא מפיו של תת-שר סקנדינבי לענייני משהו, בטענה שאיננו משופעים באוהדים מחו"ל, מזלזלים בקלות רבה מדי בתמיכתו של אותו ארגון נוצרי. וכל כך למה? משום שהם מעזים לתמוך בעמדות ניציות מדי, לטעמם של אנשי התקשורת בארץ.
ופתאום, כאשר אותם אנשים תורמים סכום גדול לתפארת הרייטינג של ערוץ 2, נעלמת כל הציניות. כעת הם לא מיסיונרים, לא קיקיוניים ולא תמהוניים. בבת אחת הופכים אנשי התקשורת שלנו ליהודים אוהבי נוצרים אוהבי ישראל. כי בעיניהם, מותר לנוצרים לאהוב את ישראל, ובלבד שלא יאהבו אותנו יותר ממה שאנו אוהבים את עצמנו.
ספרות אקטואלית
לקוראים המעונינים לפתח את חרדת האבעבועות השחורות שלהם, בלי להזדקק לספרי היסטוריה: אני ממליץ על 'ספר יום הדין', רב המכר של סופרת המדע-הבדיוני קוני ויליס. עלילת הספר מתארת מסע בזמן של מדענית צעירה, שבגלל טעות אנוש נקלעת לתקופה מאוד לא סימפטית בהיסטוריה העולמית.
בניגוד לסגנונה ההומוריסטי בדרך כלל של ויליס המצוינת, 'ספר יום הדין' הוא כבד, איטי ורציני להחריד. אבל הפעם דווקא תכונות אלו הופכות אותו למרתק ומפעים, ואת הרושם שהוא יותיר בכם בסיום קריאתו יהיה קשה למחות במהרה. רק קחו בחשבון, שאחרי קריאת הספר תרצו מאוד לקבל חיסון נגד אבעבועות שחורות, בלי לחכות אפילו שנייה מיותרת אחת.
יודע את מקומי
במהלך קניות בסופר נתקלנו זוגתי ואני בזוג מכרים מהשכונה. מכיוון שבין הבחור וביני יש מערכת יחסים יציבה של התעלמות הדדית, לא ראיתי לנכון לעצור בצד. לרעייתי היו מחשבות אחרות.
"למה לא תקפצו הערב בתשע?" שאלה את בני הזוג בחביבות, מתעלמת מה'טיק' ההיסטרי שקיבלתי פתאום בעין שמאל.
"בסדר!" מיהרה אשתו-של לענות, ובאותו רגע גיליתי שגם בעלה החל לסבול מאותו 'טיק' בדיוק.
לקראת הערב התכוננתי נפשית ופיזית לביקור החברתי הלא מבטיח. חמש דקות אחרי תשע, צלצל הטלפון. "אנחנו נאחר קצת", הודיע המכר בקול בלתי עצוב בעליל.
"למה קצת... כלומר, למה?" שאלתי בנימוס.
"יש גשם בחוץ", הסביר, "יצאנו כבר החוצה, אבל לא לקחנו מטרייה, אז נרטבנו לגמרי. אנחנו רק מחליפים בגדים ובאים".
אחרי עשר דקות - שוב צלצול. "הלכנו בגשם סוחף, ופתאום באה מכונית והעיפה עלינו בוץ", אומר ידידנו כמעט בצהלה, "אנחנו לא יכולים לבוא ככה. אנחנו מחליפים בגדים ובאים".
חמש דקות עברו. רינג-רינג!
"אני מצטער", שמעתי דרך האפרכסת את קולו המאושר של המכר, "אבל הבן הקטן שלנו נתקף חרדה בגלל הגשם. אתה יודע מה זה אומר".
"אתם רק מחליפים בגדים ובאים?" ניסיתי לנחש.
"לא!" הוא צהל, "זה אומר שניאלץ לקפוץ אליכם בפעם אחרת. אתה יודע, אנחנו לא רוצים לפתח חרדות אצל הילד בגיל צעיר... אנחנו באמת מצטערים".
לא יכולתי להתאפק. "אתה דווקא נשמע די מרוצה", פלטתי. דממה השתררה בצד השני, ולרגע התחרטתי על ההערה המיותרת. אבל אחרי רגע, נשמע קולו של מכרי, עדיין מבסוט מהחיים:
"בטח שאני מרוצה. אתה לא שומע מה אני אומר לך כל הזמן? סוף-סוף יש גשם!".
אין לי עדיין ראיות משפטיות חותכות, אבל בכל יום אני משוכנע יותר ויותר, שחבר הליכוד מוסא אלפרון הוא 'מושתל' מטעם השמאל. יתרה מזאת, לא אתפלא אם מפעיליו של דון אלפרון הם הקופירייטרים של מפלגת העבודה, ששכרו את שירותיו מתוך מצוקה אחרי שלא הצליחו למצוא חרוז טוב ל'שרון'.
החשד שלי במפלגתו של מצנע נובע מניתוח לוגי פשוט. הנה הנתונים הידועים לנו:
א. בכל הופעה שלו בתקשורת, עושה אלפרון נזק בל ישוער לליכוד.
ב. כשהליכוד ניזוק, מפלגת העבודה מרוויחה.
ג. אלפרון לא עושה דברים בחינם. עם נתונים כאלה, אין מנוס מלהגיע למסקנה, כי האיש עובד אצל אנשי העבודה, מש"ל.
לא צריך ליפול מהכיסא, השמאל הישראלי כבר מומחה בסוכנים פרובוקטורים (ד"ש ליעקב פרי ולכרמי גילון), ב'חפרפרות' פוליטיות ובזיופי בחירות. הרי זה לא שאני חושד כאן בקרובי משפחתה של האם תרזה. אז נכון שתיאוריית הקונספירציה הזאת מבוססת כרגע על הוכחה לא לגמרי מוצקה. אז מה? האשמות אחרות בנושא הבחירות בליכוד, עם בסיס רעוע בהרבה, כבר מזמן הפכו כאן לכותרות ראשיות.
כושי-קפוצ'ינו
בפרסומת משעשעת של חברת 'נסקפה' מופיע צעיר אפרו-אמריקני קופצני, שנראה כאילו לקח משהו קצת יותר חזק מקפה, ומעיר משנתם כמה וכמה אנשים לבנבנים בצעקות "ווייק אפ, מאן!". פרסומת מוצלחת מאוד, לטעמי. בכל פעם שאני צופה בגבר ההיפראקטיבי בצבע הקפוצ'ינו, אני באמת רץ למטבח ומכין לעצמי כוס קפה חם, תוך השמעת קריאות "ווייק אפ, וומן!" המפחידות לא אחת את זוגתי היקרה.
רק שאלה אחת מציקה לי: עם פרסומת כזאת, מה רוצים בדיוק מפיני גרשון?
נוצרים את האהבה
בשבוע שעבר שידר ערוץ 2 את 'יומטוב', משדר ההתרמה למען הילדים, ומתוך קוצר ראות מוחלט מצדי (מי חשב שמכבי תל-אביב תקרקס במקביל את סיינה האיטלקית בערוץ 10?) אף צפיתי בחלקים נרחבים ממנו. בלי קשר להצלחתו הכספית של מבצע ההתרמה, הערב למען הילדים היה מהמייבשים בערבי ישראל. רק החיקוי האדיר של מיקי גבע לזמר בן ארצי ("אבא, אני מתבייש!"), בערך בשתיים בלילה, היה שווה את התרדמת המוקדמת.
אחת התרומות שמשכו את תשומת לבי באותו משדר ניתנה על ידי ארגון נוצרים אוהבי ישראל. היתה זאת אושרת קוטלר שדיווחה בהתלהבות, כי אותם נוצרים הבטיחו להכפיל את סכום כל התרומות עד 2.5 מיליון שקל. כצפוי, זכתה התרומה הנדיבה להערכתם ולמחיאות כפיהם הסוערות של הקהל באולפן וצוות המגישים כאחד.
את הנוצרים אוהבי ישראל אנו מכירים בעיקר בזכות הופעותיו של בנימין נתניהו בפניהם בעת ביקוריו בארה"ב. התקשורת הישראלית מעולם לא שמחה לקבל את אהבתה של אותה קבוצה, ואף הגדירה אותה כתמהונית, קיקיונית ומיסיונרית. עיתונאי ישראל, הבולעים בשקיקה כל פירור היוצא מפיו של תת-שר סקנדינבי לענייני משהו, בטענה שאיננו משופעים באוהדים מחו"ל, מזלזלים בקלות רבה מדי בתמיכתו של אותו ארגון נוצרי. וכל כך למה? משום שהם מעזים לתמוך בעמדות ניציות מדי, לטעמם של אנשי התקשורת בארץ.
ופתאום, כאשר אותם אנשים תורמים סכום גדול לתפארת הרייטינג של ערוץ 2, נעלמת כל הציניות. כעת הם לא מיסיונרים, לא קיקיוניים ולא תמהוניים. בבת אחת הופכים אנשי התקשורת שלנו ליהודים אוהבי נוצרים אוהבי ישראל. כי בעיניהם, מותר לנוצרים לאהוב את ישראל, ובלבד שלא יאהבו אותנו יותר ממה שאנו אוהבים את עצמנו.
ספרות אקטואלית
לקוראים המעונינים לפתח את חרדת האבעבועות השחורות שלהם, בלי להזדקק לספרי היסטוריה: אני ממליץ על 'ספר יום הדין', רב המכר של סופרת המדע-הבדיוני קוני ויליס. עלילת הספר מתארת מסע בזמן של מדענית צעירה, שבגלל טעות אנוש נקלעת לתקופה מאוד לא סימפטית בהיסטוריה העולמית.
בניגוד לסגנונה ההומוריסטי בדרך כלל של ויליס המצוינת, 'ספר יום הדין' הוא כבד, איטי ורציני להחריד. אבל הפעם דווקא תכונות אלו הופכות אותו למרתק ומפעים, ואת הרושם שהוא יותיר בכם בסיום קריאתו יהיה קשה למחות במהרה. רק קחו בחשבון, שאחרי קריאת הספר תרצו מאוד לקבל חיסון נגד אבעבועות שחורות, בלי לחכות אפילו שנייה מיותרת אחת.
יודע את מקומי
במהלך קניות בסופר נתקלנו זוגתי ואני בזוג מכרים מהשכונה. מכיוון שבין הבחור וביני יש מערכת יחסים יציבה של התעלמות הדדית, לא ראיתי לנכון לעצור בצד. לרעייתי היו מחשבות אחרות.
"למה לא תקפצו הערב בתשע?" שאלה את בני הזוג בחביבות, מתעלמת מה'טיק' ההיסטרי שקיבלתי פתאום בעין שמאל.
"בסדר!" מיהרה אשתו-של לענות, ובאותו רגע גיליתי שגם בעלה החל לסבול מאותו 'טיק' בדיוק.
לקראת הערב התכוננתי נפשית ופיזית לביקור החברתי הלא מבטיח. חמש דקות אחרי תשע, צלצל הטלפון. "אנחנו נאחר קצת", הודיע המכר בקול בלתי עצוב בעליל.
"למה קצת... כלומר, למה?" שאלתי בנימוס.
"יש גשם בחוץ", הסביר, "יצאנו כבר החוצה, אבל לא לקחנו מטרייה, אז נרטבנו לגמרי. אנחנו רק מחליפים בגדים ובאים".
אחרי עשר דקות - שוב צלצול. "הלכנו בגשם סוחף, ופתאום באה מכונית והעיפה עלינו בוץ", אומר ידידנו כמעט בצהלה, "אנחנו לא יכולים לבוא ככה. אנחנו מחליפים בגדים ובאים".
חמש דקות עברו. רינג-רינג!
"אני מצטער", שמעתי דרך האפרכסת את קולו המאושר של המכר, "אבל הבן הקטן שלנו נתקף חרדה בגלל הגשם. אתה יודע מה זה אומר".
"אתם רק מחליפים בגדים ובאים?" ניסיתי לנחש.
"לא!" הוא צהל, "זה אומר שניאלץ לקפוץ אליכם בפעם אחרת. אתה יודע, אנחנו לא רוצים לפתח חרדות אצל הילד בגיל צעיר... אנחנו באמת מצטערים".
לא יכולתי להתאפק. "אתה דווקא נשמע די מרוצה", פלטתי. דממה השתררה בצד השני, ולרגע התחרטתי על ההערה המיותרת. אבל אחרי רגע, נשמע קולו של מכרי, עדיין מבסוט מהחיים:
"בטח שאני מרוצה. אתה לא שומע מה אני אומר לך כל הזמן? סוף-סוף יש גשם!".