חסידים מספרים כי "פעם אחת שאל אחד מחסידיו של המגיד מזלוטשוב את רבו: "נאמר בספר תנא דבי אליהו לפיכך היו אומרים כל אחד ואחד מתי יגיעו מעשיו למעשי אברהם יצחק ויעקב. מה כוונת הדברים? כלום אין זו העזה שאדם רואה את עצמו מסוגל לעשות כמעשה האבות? השיב הרבי: האבות יסדו עבודה חדשה, איש איש לפי סגולתו: האחד יסד את עבודת האהבה, השני את עבודת הגבורה והשלישי את עבודת התפארת, כך גם אנו חייבים - איש איש לפי תכונותיו ויכולתו - לחדש דבר לאור התורה והעבודה ולעשות בחינת תעשה ולא מן העשוי".
פשטו של המאמר המצוטט בשמו של התנא דבי אליהו, מורה כי על האדם להמשיך את דרכי באבותיו. חדשנות מרחיקת לכת הינה דבר מסוכן.
יחד עם זאת עלולה ההינזרות מכל חידוש להביא לידי קיפאון ביצירה התורנית. 'אין בית המדרש בלא חידוש', זהו כלל גדול המכוון את קהל הלומדים אל היצירה המתחדשת בפיהם של ישראל במהלך הדורות.
כשהדברים נידונים בבית המדרש החסידי, הרי שמשמעות הקונפליקט גדלה עוד שבעתיים. נראה שלא נחטא לאמת אם נאמר שהחסידות היתה דרך חדשה. חידוש שרבים ממתנגדי החסידות ראו בו סכנה מהותית וקיומית על היהדות הנאמנה, אל מול הצורך בעבודת השם מסוג חדש, עמדה התפיסה השמרנית ואמרה "חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי לידי מעשי אבותי", ולכן צריכה היתה החסידות להדחות בשתי ידיים.
שאלת החסיד כיצד ניתן להעלות על הדעת להגיע לדרגתם של אברהם יצחק ויעקב, גונזת בתוכה אמירה עמוקה יותר. מה שהיה טוב עבור אברהם יצחק ויעקב, לא בהכרח יתאים גם לבני בניהם. הסברו של המגיד מזלוטשוב מוביל את הלגיטימציה של החידוש. המגיד מזלוטשוב אומר שכשם שאברהם יצחק יעקב חידשו, כך גם מוטל על כל יהודי לחדש דרך משלו בעבודת ה'. ההליכה בדרכי האבות היא ההליכה בדרך החידוש. הדינאמיות הזו העולה מתוך הסברו של המגיד מזלוטשוב לדברי התנא דבי אליהו מוצאת את ביטויה במספר מקרים במהלך התפתחותה של החסידות. תופעת הקמת החצרות החדשות על ידי תלמידי הצדיקים, חזרה על עצמה פעם אחר פעם. החוזה מלובלין פרש מרבו הר' אלימלך מליז'נסק. תלמידו הגדול של החוזה מלובלין, היהודי הקדוש, פרש אף הוא מבית מדרשו של רבו. חלק מבאי בית המדרש בקוצק עזבו את רבם ר' מנחם מנדל מקוצק, והקימו להם את בית המדרש באיז'ביצה. ייסוד דרכים חדשות בעבודת ה' מאפיין ביותר את המהלך החסידי לכל אורך השנים, והעיד על הכוח המפעפע שזרם במעמקי הזרם החסידי.
בדברי תשובתו של המגיד מזלוטשוב נזכרות שלוש דרכים שייסדו אותן האבות. אברהם יסד את דרך האהבה, יצחק את דרך הגבורה ויעקב את דרך התפארת. בדרשות חסידיות נמצאת התייחסות לזיקה שבין הדרכים השונות. זיקה זו היא זיקה של חידוש. אברהם יסד את דרך האהבה. אברהם שאף לקרב את העולם כולו לעבודת ה', להשפיע טוב לכל אדם ואף לאנשי סדום. מידה זו של נתינה היתה צריכה לברר ולזקק את עצמה. יש והחסד והאהבה אינם במקומם ויש צורך לנקוט דווקא בדרך של התכנסות, והתרחקות, וקימוץ הכוחות. יצחק הוא המהלך המברר את עבודתו של אברהם. בסגנון החסידי נוסח הדבר במילים "בסוד אברהם הוליד את יצחק". מידתו של אברהם היתה מוכרחת שתוליד את ההיפך ממנה כדי שהאיזון יישמר. כך פועלים האבות איש איש בדרכו תוך שלעיתים הדרכים מנוגדות זו מזו והכל מתוך מגמה אחת של בירור הדרך הנכונה והאמיתית.
פשטו של המאמר המצוטט בשמו של התנא דבי אליהו, מורה כי על האדם להמשיך את דרכי באבותיו. חדשנות מרחיקת לכת הינה דבר מסוכן.
יחד עם זאת עלולה ההינזרות מכל חידוש להביא לידי קיפאון ביצירה התורנית. 'אין בית המדרש בלא חידוש', זהו כלל גדול המכוון את קהל הלומדים אל היצירה המתחדשת בפיהם של ישראל במהלך הדורות.
כשהדברים נידונים בבית המדרש החסידי, הרי שמשמעות הקונפליקט גדלה עוד שבעתיים. נראה שלא נחטא לאמת אם נאמר שהחסידות היתה דרך חדשה. חידוש שרבים ממתנגדי החסידות ראו בו סכנה מהותית וקיומית על היהדות הנאמנה, אל מול הצורך בעבודת השם מסוג חדש, עמדה התפיסה השמרנית ואמרה "חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי לידי מעשי אבותי", ולכן צריכה היתה החסידות להדחות בשתי ידיים.
שאלת החסיד כיצד ניתן להעלות על הדעת להגיע לדרגתם של אברהם יצחק ויעקב, גונזת בתוכה אמירה עמוקה יותר. מה שהיה טוב עבור אברהם יצחק ויעקב, לא בהכרח יתאים גם לבני בניהם. הסברו של המגיד מזלוטשוב מוביל את הלגיטימציה של החידוש. המגיד מזלוטשוב אומר שכשם שאברהם יצחק יעקב חידשו, כך גם מוטל על כל יהודי לחדש דרך משלו בעבודת ה'. ההליכה בדרכי האבות היא ההליכה בדרך החידוש. הדינאמיות הזו העולה מתוך הסברו של המגיד מזלוטשוב לדברי התנא דבי אליהו מוצאת את ביטויה במספר מקרים במהלך התפתחותה של החסידות. תופעת הקמת החצרות החדשות על ידי תלמידי הצדיקים, חזרה על עצמה פעם אחר פעם. החוזה מלובלין פרש מרבו הר' אלימלך מליז'נסק. תלמידו הגדול של החוזה מלובלין, היהודי הקדוש, פרש אף הוא מבית מדרשו של רבו. חלק מבאי בית המדרש בקוצק עזבו את רבם ר' מנחם מנדל מקוצק, והקימו להם את בית המדרש באיז'ביצה. ייסוד דרכים חדשות בעבודת ה' מאפיין ביותר את המהלך החסידי לכל אורך השנים, והעיד על הכוח המפעפע שזרם במעמקי הזרם החסידי.
בדברי תשובתו של המגיד מזלוטשוב נזכרות שלוש דרכים שייסדו אותן האבות. אברהם יסד את דרך האהבה, יצחק את דרך הגבורה ויעקב את דרך התפארת. בדרשות חסידיות נמצאת התייחסות לזיקה שבין הדרכים השונות. זיקה זו היא זיקה של חידוש. אברהם יסד את דרך האהבה. אברהם שאף לקרב את העולם כולו לעבודת ה', להשפיע טוב לכל אדם ואף לאנשי סדום. מידה זו של נתינה היתה צריכה לברר ולזקק את עצמה. יש והחסד והאהבה אינם במקומם ויש צורך לנקוט דווקא בדרך של התכנסות, והתרחקות, וקימוץ הכוחות. יצחק הוא המהלך המברר את עבודתו של אברהם. בסגנון החסידי נוסח הדבר במילים "בסוד אברהם הוליד את יצחק". מידתו של אברהם היתה מוכרחת שתוליד את ההיפך ממנה כדי שהאיזון יישמר. כך פועלים האבות איש איש בדרכו תוך שלעיתים הדרכים מנוגדות זו מזו והכל מתוך מגמה אחת של בירור הדרך הנכונה והאמיתית.