התבטאות לא קונבנציונלית
זמן רב יעבור עד שאזרחי ישראל יתאוששו מהמתקפה הלא-קונבנציונלית של התקשורת הישראלית בנושא המלחמה בעיראק. שיגרת יומנו עדיין לא ממש הופרה, אבל לילותינו כבר גדושים בחלומות ביעותים על אבעבועות שחורות ו'ספינים' תקשורתיים. לעתים נראה כאילו העיתונות שלנו כבר ניתחה את כל שלבי המלחמה מתחילתה ועד סופה, למרות שהיא אמורה להתחיל רק בעוד חודש-חודשיים-שלושה (בכל יום מזיזים לנו את תאריך המלחמה בחודש).
אלא שמכל התיאורים והניתוחים, הפרשנויות וההערכות, חסרה לי התבטאות אחת חשובה. ביקשתי ולא מצאתי בכיר במערכת הביטחון רצוי שר או ראש ממשלה שיבהיר באופן חד משמעי: שימוש עיראקי בנשק לא קונבנציונלי יגרור אוטומטית, עוד באותו יום, תגובה ישראלית לא קונבנציונלית בקו ישיר מדימונה אל בגדאד רבתי.
מישהו חייב להבהיר כאן, שהפניית נשק כימי או ביולוגי נגדנו תגרור מהר מאוד, אחרי אזהרה מתאימה לכוחות האמריקניים, שימוש מבוקר באטום. האמינו לי, אחרי הצהרה כזו לא יהיה צורך בשימוש כזה. בינתיים, במקום למנוע מסדאם אי-הבנות מיותרות, ראשי מערכת הביטחון שלנו כבר מכינים אותנו נפשית לטיל הכימי הראשון, ובעיקר מעניקים לנו תחושה שהפסדנו במלחמה עוד לפני שזו החלה.
שופט מכובד בקלונו
אחרי שוועדת הבחירות דחתה את העתירה נגד מועמדותו לכנסת של ברוך מרזל, הודיע השופט מיכאל חשין כי הוא "המום". אם זה המצב, אז אנחנו 'פיטים': אני עדיין המום מהחלטתו של חשין עצמו בשבוע שעבר, לפסול את משה פייגלין מהתמודדות בבחירות.
נניח לרגע שמשה פייגלין נאבק נגד הסכמי אוסלו בדרכים לא חוקיות. נניח אפילו, רק לצורך הדיון, שמדובר בעבירות שיש עמן קלון. גם אם נקבל הנחות מפוקפקות אלו, אין זה משנה את הטיעון, שההחלטה לפסול את פייגלין מהווה פגיעה קשה בדמוקרטיה ובשלטון החוק.
לא אתייחס כאן לצד הפוליטי של ההחלטה. השאלה היא מוסרית-עקרונית, האם אנו שואפים לכך שכולם ישמרו על החוק, או מעדיפים שהעבריינים יישארו לנצח עבריינים, רק כדי שנוכל להשאיר אותם מחוץ למחנה האליטיסטי של שומרי החוק.
בהחלטתו המקוממת, שידר השופט חשין כי הוא לא מעוניין בפייגלין כלוחם פוליטי לגיטימי. וכאן האבסורד: שנים ארוכות נדרשים אנשים כמו פייגלין לזנוח את הפעילות הפוליטית הבלתי חוקית ולעבור לצד שומרי החוק. והנה, דווקא שופט מכובד פוסל מאבק במסגרת החוק, ומשליך את פייגלין חזרה אל זרועות העבריינות-כביכול, אותה עבריינות שהביאה על פייגלין את 'קלונו'.
מצביעים בכיתה
המקומון 'תל-אביב' ערך סקר מקיף בתיכונים השונים שבעיר הגדולה, בניסיון לבדוק את אופן הצבעתו של 'הדור הבא'. בסקר השתתפו למעלה מ-4000 שביעיסטים ושמיניסטים, כלומר תלמידים שרובם הגדול (לא כולל דרוזים) לא יצביע בבחירות האמיתיות. אז מה בדיוק התועלת בסקר כזה? לא ממש ברור.
לעומת זאת, ברורה כשמש רמת האמינות של אותו סקר. על פי תוצאות ההצבעה, מפלגת 'עלה ירוק' עומדת להיות המפלגה הרביעית בגודלה בכנסת, עם לא פחות מ-14 מנדטים (וזה עוד בלי שנאת חרדים)! יתר על כן, בתיכון הדתי צייטלין מגיעה 'עלה ירוק' למקום השני, כשהמפד"ל (מפלגתה של המנהלת גילה פינקלשטיין) משתרכת אחריה רק במקום השלישי. הגיוני, לא?
אפשר היה להניח, כי אנשי המקומון יבינו שמדובר בבדיחה אחת גדולה ויצחקו או לא. אבל משום מה, הכתבת המביאה את הסקר מנתחת אותו ברצינות רבה למדי. לכן, רק לשם הפרופורציות, כדאי להזכיר כאן מספר תוצאות אחרות מאותן 'בחירות':
למשל, מפלגת זכויות הגבר במשפחה מצליחה להיכנס לכנסת של התיכוניסטים עם שני מנדטים; 'ישראל אחרת' מקבלת כמעט אחוז מהקולות; הרב בא-גד מקבל ארבעה קולות שלמים (כולם מתיכונים חילוניים המזוהים עם השמאל); ו'אהבת ישראל' מסתפקת בשני קולות (כנ"ל). וגם אם נאמין לכל אלה, בוודאי לא נוכל להאמין להצבעתם של ששת התלמידים שהכניסו לקלפי של 'תל אביב' את פתקי מפלגת המרכז.
יודע את מקומי
מודעה שנתלתה בפתח בית-הכנסת, בדיוק מתחת לכיתוב "נא לא להדביק כאן מודעות", הזמינה את כל המתפללים והמתפללות למסיבת גיבוש בבית אחד מחברי הוועד. אמנם זוגתי ואני לא חובבים מסיבות באופן מיוחד, אבל החלטנו ללכת בכל זאת, מתוך תקווה מופרכת לייצר עוד מספר קשרים חברתיים עם מתפללי הקהילה.
בערב המסיבה הגענו באיחור אופנתי לביתו של הזוג המארח, ומיד הבחנו לחרדתנו בפסנתר ובמקרן שקופיות המחובר לחשמל. "לא כתבתם במודעה שזה עומד להיות ערב שירה בציבור", אמרתי למארחים, תוך שאני מתכנן את דרך המילוט המהירה ביותר.
"בוודאי שלא כתבנו", אמר חבר הוועד, "אחרת מי היה מגיע?". הודיתי שיש בזה משהו, והלכנו לשבת יחד עם האורחים האחרים. אחרי דקות אחדות התיישבה ליד הפסנתר גרסה מזוקנת של שרהל'ה שרון, שהחלה לנגן ולשיר בקול בס ובמבטא בריטי. מילות השיר 'בפרדס ליד השוקת' הוקרנו על קיר הסלון, וכל משתתפי המסיבה פצחו גם הם בשירה אדירה.
באותו רגע הבנתי מדוע הגבאי שלנו אף פעם לא מצליח למצוא שליח-ציבור לתפילות השבת. לזכותם של עמיתיי לערב השירה ייאמר, שאת המילים הם הצליחו להגות מתוך גרונם בו-זמנית. באשר ללחן? ובכן, באותו ערב למדתי מספר גרסאות של 'בפרדס ליד השוקת', שהיה בדיוק כמספר המשתתפים במסיבה. אפילו המושג 'קקופוניה' נשמע עדין לעומת מה שקרה שם. 'קוקוריקופוניה' כבר מתאים יותר.
בשלב זה עליי לציין, כי האירוע הטראומטי התרחש כבר די מזמן. מאז, מספרות השמועות, עבר הפסנתרן המזוקן משבר קשה והצטרף לכת לא ידועה בהודו; מארח המסיבה התפטר מתפקידו בוועד בית-הכנסת, הסתגר בביתו, וכעת הוא מגיע לתפילות רק לעתים רחוקות; אשתי ואני החלטנו לא להגיע יותר לערבי שירה של קהילתנו מטעמי בריאות הנפש; ובינתיים, גם אף אחד לא הזמין אותנו. מסתבר, כי חברינו לקהילה דווקא חושבים שערב השירה בציבור היה מוצלח, עד שהגעתי אני וקלקלתי אותו בזיופיי האיומים ובקולי הצורמני. לכו תבינו.
זמן רב יעבור עד שאזרחי ישראל יתאוששו מהמתקפה הלא-קונבנציונלית של התקשורת הישראלית בנושא המלחמה בעיראק. שיגרת יומנו עדיין לא ממש הופרה, אבל לילותינו כבר גדושים בחלומות ביעותים על אבעבועות שחורות ו'ספינים' תקשורתיים. לעתים נראה כאילו העיתונות שלנו כבר ניתחה את כל שלבי המלחמה מתחילתה ועד סופה, למרות שהיא אמורה להתחיל רק בעוד חודש-חודשיים-שלושה (בכל יום מזיזים לנו את תאריך המלחמה בחודש).
אלא שמכל התיאורים והניתוחים, הפרשנויות וההערכות, חסרה לי התבטאות אחת חשובה. ביקשתי ולא מצאתי בכיר במערכת הביטחון רצוי שר או ראש ממשלה שיבהיר באופן חד משמעי: שימוש עיראקי בנשק לא קונבנציונלי יגרור אוטומטית, עוד באותו יום, תגובה ישראלית לא קונבנציונלית בקו ישיר מדימונה אל בגדאד רבתי.
מישהו חייב להבהיר כאן, שהפניית נשק כימי או ביולוגי נגדנו תגרור מהר מאוד, אחרי אזהרה מתאימה לכוחות האמריקניים, שימוש מבוקר באטום. האמינו לי, אחרי הצהרה כזו לא יהיה צורך בשימוש כזה. בינתיים, במקום למנוע מסדאם אי-הבנות מיותרות, ראשי מערכת הביטחון שלנו כבר מכינים אותנו נפשית לטיל הכימי הראשון, ובעיקר מעניקים לנו תחושה שהפסדנו במלחמה עוד לפני שזו החלה.
שופט מכובד בקלונו
אחרי שוועדת הבחירות דחתה את העתירה נגד מועמדותו לכנסת של ברוך מרזל, הודיע השופט מיכאל חשין כי הוא "המום". אם זה המצב, אז אנחנו 'פיטים': אני עדיין המום מהחלטתו של חשין עצמו בשבוע שעבר, לפסול את משה פייגלין מהתמודדות בבחירות.
נניח לרגע שמשה פייגלין נאבק נגד הסכמי אוסלו בדרכים לא חוקיות. נניח אפילו, רק לצורך הדיון, שמדובר בעבירות שיש עמן קלון. גם אם נקבל הנחות מפוקפקות אלו, אין זה משנה את הטיעון, שההחלטה לפסול את פייגלין מהווה פגיעה קשה בדמוקרטיה ובשלטון החוק.
לא אתייחס כאן לצד הפוליטי של ההחלטה. השאלה היא מוסרית-עקרונית, האם אנו שואפים לכך שכולם ישמרו על החוק, או מעדיפים שהעבריינים יישארו לנצח עבריינים, רק כדי שנוכל להשאיר אותם מחוץ למחנה האליטיסטי של שומרי החוק.
בהחלטתו המקוממת, שידר השופט חשין כי הוא לא מעוניין בפייגלין כלוחם פוליטי לגיטימי. וכאן האבסורד: שנים ארוכות נדרשים אנשים כמו פייגלין לזנוח את הפעילות הפוליטית הבלתי חוקית ולעבור לצד שומרי החוק. והנה, דווקא שופט מכובד פוסל מאבק במסגרת החוק, ומשליך את פייגלין חזרה אל זרועות העבריינות-כביכול, אותה עבריינות שהביאה על פייגלין את 'קלונו'.
מצביעים בכיתה
המקומון 'תל-אביב' ערך סקר מקיף בתיכונים השונים שבעיר הגדולה, בניסיון לבדוק את אופן הצבעתו של 'הדור הבא'. בסקר השתתפו למעלה מ-4000 שביעיסטים ושמיניסטים, כלומר תלמידים שרובם הגדול (לא כולל דרוזים) לא יצביע בבחירות האמיתיות. אז מה בדיוק התועלת בסקר כזה? לא ממש ברור.
לעומת זאת, ברורה כשמש רמת האמינות של אותו סקר. על פי תוצאות ההצבעה, מפלגת 'עלה ירוק' עומדת להיות המפלגה הרביעית בגודלה בכנסת, עם לא פחות מ-14 מנדטים (וזה עוד בלי שנאת חרדים)! יתר על כן, בתיכון הדתי צייטלין מגיעה 'עלה ירוק' למקום השני, כשהמפד"ל (מפלגתה של המנהלת גילה פינקלשטיין) משתרכת אחריה רק במקום השלישי. הגיוני, לא?
אפשר היה להניח, כי אנשי המקומון יבינו שמדובר בבדיחה אחת גדולה ויצחקו או לא. אבל משום מה, הכתבת המביאה את הסקר מנתחת אותו ברצינות רבה למדי. לכן, רק לשם הפרופורציות, כדאי להזכיר כאן מספר תוצאות אחרות מאותן 'בחירות':
למשל, מפלגת זכויות הגבר במשפחה מצליחה להיכנס לכנסת של התיכוניסטים עם שני מנדטים; 'ישראל אחרת' מקבלת כמעט אחוז מהקולות; הרב בא-גד מקבל ארבעה קולות שלמים (כולם מתיכונים חילוניים המזוהים עם השמאל); ו'אהבת ישראל' מסתפקת בשני קולות (כנ"ל). וגם אם נאמין לכל אלה, בוודאי לא נוכל להאמין להצבעתם של ששת התלמידים שהכניסו לקלפי של 'תל אביב' את פתקי מפלגת המרכז.
יודע את מקומי
מודעה שנתלתה בפתח בית-הכנסת, בדיוק מתחת לכיתוב "נא לא להדביק כאן מודעות", הזמינה את כל המתפללים והמתפללות למסיבת גיבוש בבית אחד מחברי הוועד. אמנם זוגתי ואני לא חובבים מסיבות באופן מיוחד, אבל החלטנו ללכת בכל זאת, מתוך תקווה מופרכת לייצר עוד מספר קשרים חברתיים עם מתפללי הקהילה.
בערב המסיבה הגענו באיחור אופנתי לביתו של הזוג המארח, ומיד הבחנו לחרדתנו בפסנתר ובמקרן שקופיות המחובר לחשמל. "לא כתבתם במודעה שזה עומד להיות ערב שירה בציבור", אמרתי למארחים, תוך שאני מתכנן את דרך המילוט המהירה ביותר.
"בוודאי שלא כתבנו", אמר חבר הוועד, "אחרת מי היה מגיע?". הודיתי שיש בזה משהו, והלכנו לשבת יחד עם האורחים האחרים. אחרי דקות אחדות התיישבה ליד הפסנתר גרסה מזוקנת של שרהל'ה שרון, שהחלה לנגן ולשיר בקול בס ובמבטא בריטי. מילות השיר 'בפרדס ליד השוקת' הוקרנו על קיר הסלון, וכל משתתפי המסיבה פצחו גם הם בשירה אדירה.
באותו רגע הבנתי מדוע הגבאי שלנו אף פעם לא מצליח למצוא שליח-ציבור לתפילות השבת. לזכותם של עמיתיי לערב השירה ייאמר, שאת המילים הם הצליחו להגות מתוך גרונם בו-זמנית. באשר ללחן? ובכן, באותו ערב למדתי מספר גרסאות של 'בפרדס ליד השוקת', שהיה בדיוק כמספר המשתתפים במסיבה. אפילו המושג 'קקופוניה' נשמע עדין לעומת מה שקרה שם. 'קוקוריקופוניה' כבר מתאים יותר.
בשלב זה עליי לציין, כי האירוע הטראומטי התרחש כבר די מזמן. מאז, מספרות השמועות, עבר הפסנתרן המזוקן משבר קשה והצטרף לכת לא ידועה בהודו; מארח המסיבה התפטר מתפקידו בוועד בית-הכנסת, הסתגר בביתו, וכעת הוא מגיע לתפילות רק לעתים רחוקות; אשתי ואני החלטנו לא להגיע יותר לערבי שירה של קהילתנו מטעמי בריאות הנפש; ובינתיים, גם אף אחד לא הזמין אותנו. מסתבר, כי חברינו לקהילה דווקא חושבים שערב השירה בציבור היה מוצלח, עד שהגעתי אני וקלקלתי אותו בזיופיי האיומים ובקולי הצורמני. לכו תבינו.