התחנה המרכזית הישנה: לבו הפועם של הפרולטריון הישראלי. שועי ארץ לא קבעו כאן מעולם את ביתם, הם הניחו לפועלים לעשות זאת. אחר-כך גם הפועלים עזבו ובמקומם בא הפרולטריון שמעבר לים: הרומנים, הטורקים, הסינים, התאילנדים, הניגרים, הגנאים, הפיליפינים, הקולומביאנים, האקוודורים, האוקראינים והמולדבים.
כמו גברת זקנה שאבד זוהרה. אף פעם היא לא הייתה יפה, אבל הייתה לפחות צעירה, פעלתנית. כאן הייתה מאז ומעולם תערובת טעמים וריחות מהמזרח עם זיופי וחיקויי המערב. שוק צעקני של מסחר וממכר, של תנועה בלתי פוסקת ושל בוץ שחור הנמזג בעשן האוטובוסים. בעשור האחרון של המאה הקודמת היו שני מהפכים בתחנה. הראשון: המעבר לתחנה המרכזית החדשה. המהפכה הזו העתיקה את מרכז הכובד התחבורתי לשם, ועמו גם את מרכז הכובד המסחרי. המהפך השני: כניסתם של העובדים הזרים לשוק העבודה הישראלי, ובחירתם הטבעית באזור התחנה כמעוזם. כאן הם שכרו דירות ישנות ועלובות לגור בהן וכאן בילו את זמנם הפנוי. סביבם קמה תעשייה ענפה של נותני שירותים. הבליל הסבוך הזה שהתחנה המרכזית הישנה הוא כור היצירה שלו, הוא תמצית מזוקקת של מצבה הפסיכולוגי של מדינת ישראל. כאלה אנחנו, הנה נוגעים לרגע בנורמליות, וזו מתחמקת מאתנו שוב. לרגע חשבנו שאנחנו בסדר, מפתחים רכבת פרברים, עגבניות משובטות, אסטרונאוט. אחר כך הבנו שתפקידנו גם לייצר טילים נגד טילים, מסיכות אב"כ משוכללות ושומרים בכניסה למרכול.
ואלו שמות ציוניים יש לרחובות כאן: הגדוד העברי, הר ציון, ראש פינה, הנגב, השפלה. אצל יושבי ראש הפירמידה לא תמצא כמותם. הבו לנו לבנים ונבנה את הארץ, שר הפועל הרומני, ועונה לו הסיני כהד מן ההרים: אנחנו החלוצים נבנה את תל אביב. אחר כך בא הדם והמוות.
פיצוץ ליד המספרה
איציק הספר עמד בפתח המספרה שלו שברחוב הגדוד העברי 33. השעה הייתה 18:21, שעת ערב חורפי בו החשיכה מקדימה לעטוף את המולת היום של התחנה המרכזית. איציק עמד בפתח המספרה וסקר את ההולכים ושבים כפי שנוהגים הסוחרים לעשות באין לקוח. על המדרכה לידו חנה קטנוע וממנו ירד לקוח ותיק. "בוא, אני ממהר", אמר לאיציק, ושניהם פסעו אל תוך החנות. הבחור התיישב בכיסא, סקר עצמו במראה שמולו כשאיציק עומד לימינו, אוחז במספריים ומקרבם אל ראשו. פיצוץ אדיר החריד את האוויר. המסתפר הטה את גופו אינסטינקטיבית למטה והצידה. שבריר שנייה לאחר מכן טסו שני ברגי מתכת גדולים, עברו דרך מה שהיה חלון ראווה, זמזמו מעל לראשו של המסתפר וננעצו במראה. בבוקר למחרת היה איציק הספר עדיין המום. אחדים מן ההרוגים היו ממכריו. הוא הכיר את הפנסיונר החביב שהיה נוסע מאזור לירושלים לראות את אימוני בית"ר ירושלים, שהמתין לאוטובוס בחזרה לביתו שבאזור. כאן בתחנה מצא את מותו. איציק אפילו לא ידע את שמו, חיים מאיר היש שם אופטימי מזה? היכרויות של רחוב הן נטולות שמות.
קיר המספרה החיצוני הפונה אל מקום הפיצוץ ספג את עיקר ההדף ונבקע. עכשיו יהרסו או ישפצו אותו. המספרה הצנועה שלו, שצמודה למקום פיצוץ המטען, הפכה את האיש האפור מבת ים לכוכב תקשורת בעל כורחו. מחוץ לחנות הרי היו הגופות והדם והמראות הנוראים ההופכים את שגרת היומיום לאבודה כל כך. הוא מונה את ערוצי התקשורת שכבר הספיקו להיות פה, "ורק ידיעות עוד לא היו", הוא מסכם. המראה המנוקבת בסימטרייה מדהימה משני צדיה עדיין שם. אנשי מס רכוש שביקרו אצלו בבוקר אמרו לו שיקנה מראה חדשה ויביא קבלה. הוא חשב שאת זאת ישליך, הצעתי לו שישמור. שיתלה על קיר צדדי עם שלט קטן ועליו סיפור קטן על מלאך שסוכך עליו מפני המוות.
לקיוסק הצמוד של יזהר יצחק לא נגרם נזק. יזהר עמד בעת הפיצוץ בפתח החנות, כשראה אור גדול ורעם מתגלגל אחריו. "חשבתי שזה ברק אדיר ורעם מסופה מתקרבת", אמר. "שניות אחרי זה ראיתי בגדים שהועפו אל פתח הקיוסק, וחשבתי שזה מהרוח. נכנסתי פנימה מבולבל, חשבתי לרגע שזה סקאד עיראקי שנחת כאן. כמה שניות אחר כך נשמע פיצוץ נוסף, ואז הבנתי שזה פיגוע". הבגדים היו בגדי ההרוגים. "ראיתי אנשים כמו שרואים בשר בשוק. הרוגים ודם ודממה גדולה. הסתובבתי שם בלי לדעת אם זו מציאות או חלום רע. רואה, והראש מסרב להבין, עד שבאו שוטרים ואמרו לי לזוז משם".
כבר לא שאנן
השנים המטורפות הופכות את רחוב נווה שאנן ליעד פיצוצי מחבלים מתאבדים. השבוע אירע הפיצוץ בדיוק באותו מקום בו אירע בחודש ינואר בשנה שעברה. אז נפצעו עשרות אנשים, אך לא היו הרוגים. בפיגוע שהיה ביולי 2002 נהרגו חמישה. ביקור תופת חצי-שנתי. אנשי מס רכוש כבר מכירים את הדרך. גם החברות המתמחות בשיפוץ מהיר. שמוליק הוא בעל מזנון שנפגע גם בשנה שעברה. אז שיפצו לו את המזנון, ועכשיו הוא עובר שיפוץ מחדש. "יש לי כבר סידור עם מס רכוש", הוא פולט בהומור שחור. פנים המזנון הרוס. על הדלפק נותר ווק עמוק ושחור ובתוכו תרווד. על הדלפקים קערות האוכל. בעת הפיצוץ ישבו אנשים וסעדו. פועלים כמובן, זרים כמובן. חזרו מיום עבודה וישבו לאכול מהר ובזול, כמו שרגילים לעשות כאן במשך השבוע כולו. קליינטים קבועים, שקטים. "נחמדים, מתחשבים, קליינטים טובים יותר מהישראלים. אין צ'קים, אין כרטיסי אשראי, רק מזומן". שניים מעובדיו של שמוליק, סינים, נפצעו ואושפזו. גם בין הסועדים היו פצועים. הוא עובד מולם כבר שנים, מתפרנס מהם, מכיר אותם היטב ומכבד אותם.
הרחוב בחלקו הצפון מזרחי זרוע הרס. למעלה, על מרפסת קומתו השנייה של בית מגורים, הורסים פועלים רומנים את המעקה. הלמות הפטישים והתנפצות גושי הבטון אל המדרכה מתערבבים בהמולה שמסביב, המולת הבוקר שאחרי. עושים הכל על מנת לחזור מהר ככל שניתן לשגרה. עד מחר ומחרתיים כבר לא יישאר זכר לכתמי הדם, לזגוגיות המנופצות ולדלתות התלושות. ייעלמו גם הכתבים והצלמים מכל העולם, שמסתובבים ומכוונים עדשותיהם לכאן ולכאן. צלם סיני הנמצא בארץ חמישה חודשים מסתובב, מצלם וגם מסייע לבני עמו המתגודדים סביבו. אלה פועלים קטני קומה שהופעתם מרושלת ושיניהם מוזנחות. הם מתנים באוזניו את צרותיהם, מבקשים להיאחז במקרה הטראגי כמקדם למעמדם. לדבריו, הפיגועים האלה בגלל שמעורבים בהם סינים יזכו לכותרות גם בסין. אולי גם יתקבל סיוע כלשהו מן הממשלה הסינית.
מסביב, בין פחיות בירה המפוזרות על המדרכה מסתובבים יהודים שחורי זקן וצהובי אפוד ומלקטים מן הרצפה כל זכר ושריד למה שייחשב מן האדם. לצדם טורחים הסינים והרומנים, אוספים וגורפים. אנשי חברת 'שפיר שיקום מבנים' טורחים בחנויות פנימה. הם הוזעקו עוד בלילה והחלו בעבודות הפינוי והשיקום. מתורגלים מפיגועים קודמים. בחולצותיהם הלבנות הכתובות עברית בקושי ניתן להבחין מי ישראלי מפתח תקווה ומי רומני וטורקי הגרים בפאתי התחנה.
תוך זמן קצר ישובו החיים ברחוב למסלולם, כמעט כאן הרי עוסקים בהישרדות. ישובו להגיע הנה בסופי השבוע עובדים זרים מחדרה וממודיעין ומבאר שבע, להיפגש, לשתות, לשמוח שמחת פועלים בטרם ישובו לשבוע של עבודת כפיים בשביל הישראלים.
זרים בתוכנו
כל מי שחלק מחייו עבר בתחנה המרכזית שותף לדעה שהעובדים הזרים, מכל המקורות, הם אנשים טובים העמלים קשה לפרנסתם, וכל מטרתם בישראל היא פרנסת המשפחה שהשאירו בארצות מוצאם. רוב העסקים ברחובות העולים ויורדים מרחוב הר ציון המרכזי מתפרנסים מהפועלים הזרים. הם מוכרים להם מזון עירוב של מזון ישראלי פשוט עם זיכרונות קולינריים מארצותיהם. הם מוכרים להם שירותי טלפון שירות מבוקש מאוד, על פי מספר העסקים בתחום. הם מוכרים להם במזנונים זולים, הם ממירים את כספם בדוכני החלפנות. על הקירות והעצים תלויות מודעות מאולתרות על נייר מחברת, כמו בשדרות תל אביב אבל באנגלית, כמו בפרברי לוס אנג'לס. כך הם משכירים ושוכרים דירות. עד לפני שנתיים קיבלו שירות ממשרד תיווך ששירת אותם בנאמנות, בהנהלתו של בני בר, איש נמרץ עם מגאפון. עכשיו הביקוש ירד ואין עוד צורך בשירותיו. עשרות מפתחות של דירות בסביבה, התלויים מעל שולחן העבודה, מעידים על היצע העולה בהרבה על הביקוש. המחיר: 300 דולר, כולל ריהוט בסיסי והוצאות לחדר בבניין מרופט.
בני בר, המתווך שהפעיל באותו מקום, משנות השבעים ועד סוף השמונים עת פרוץ עידן העובדים הזרים חנות בגדים "כולל תיקונים ומכפלות", אוהב להיות כוכב תקשורת. בתוך החנות הצרה רב הבלגאן בין זגוגיות מנופצות וניירות מפוזרים. טלפונים מהמתעניינים בשלומו, באי הרחוב נכנסים לראות שהוא חי ובריא, שכנות קשישות מנשקות ומברכות. הפיצוץ אירע מטרים ספורים מחנותו. בני רואה את עצמו לא רק כמתווך עבור העובדים הזרים, אלא גם כמעין אפוטרופוס שלהם. על הקיר במשרד תלויה כתבה מצהיבה מעיתון תל אביבי, כותרת לרוחב העמוד: "מלך נווה שאנן" כתוב שם, ובני בר מצולם חובש כובע בוקרים. נוח לו עם התפקיד והתואר. הוא קופץ מעת לעת, אוחז במגאפון, נעמד בחוץ לפני הפתח ואומר את דברו לרחוב ולעיתונאים. תרועתו המתכתית של המגאפון המשבחת את כוחות הביטחון, את מד"א "ואת הדתיים" מתפזרת בהמולת הרחוב, המולה של הריסה ופינוי וזעקותיה של שוטת רחוב. "ושיוסי ביילין ייסע לעזה וייקח אתו גם את יוסי שריד ויעזבו אותנו במנוחה". בת זוגו של בני היא לורנה פהרטו, פיליפינית חביבה שמסייעת לו בעבודה במשרד. לפני חמש שנים הגיעה לישראל, לאחר שנפרדה מבעלה בפיליפינים. היא באה לתחנה המרכזית, נכנסה למשרד התיווך של בני לחפש דירה וכמעט מאז הם יחד. היא בחרה להישאר כאן ולהחלטה זו יש מחיר כבד: היא לא ראתה את חמשת ילדיה מאז שהגיעה לישראל, חמש שנים. "בגלל זה אני בוכה.
מדברים הרבה בטלפון". עם הרומנים והרוסים היא מדברת עברית "הם לא טובים באנגלית", עם האפריקאים אנגלית, עם הדרום אמריקאים בספרדית רצוצה ועם הסינים בתנועות ידיים והתכתבות מספרית על פתקאות. כך משכירים דירות בנווה שאנן. בפיגוע היא נפצעה קל, חבטה בצלעות וכאבים חזקים באוזניים. חברתה שעובדת בחנות הירקות ממול נפצעה בינוני.
בקומה למעלה מתגוררות פיליפיניות, אלה שעבודתן העיקרית היא לסעוד את זקנינו. הדירה פונתה מדייריה וחזיתה פרוצה למראה, חושפת מיטות סתורות וקירות עירומים.
כל הזרים אוהבים להיות במחיצת בני עמם, או לפחות קרוב לכך ככל שניתן, ובמיוחד הסינים. המזרח אירופאים שותים יחד והדרום אמריקאים חברותיים לכולם, רק הסינים מקפידים להישאר "בגטו הסיני". הם אינם מתערים והיחידים שאינם לומדים את השפה העברית. הם מפחדים בעיקר מן המשטרה, זו שהגבירה את אכיפת חוקי ההגירה עד מאוד בשנה האחרונה. הם אינם יכולים להרשות לעצמם מבחינה כלכלית לעזוב הכל ולחזור לסין. "העלייה" לישראל עלתה להם ממון רב, ויש צורך בזמן עבודה רב על מנת להחזיר את ההשקעה. בשל המיתון המחריף נפגע ענף הבנייה, שהוא הענף העיקרי שלהם, ולכן הם מבלים לעיתים מזומנות את יומם בחוסר מעש והמתנה למעביד מזדמן. ישנם גורמים רעים המנצלים את פגיעותם. כך הם נשדדים שוב ושוב מכספם הדל ואינם מעזים להתלונן במשטרה. אין לך כמעט עובד סיני שם שלא חווה שוד.
בינתיים יוצא שוב בני אל הרחוב, נושא את המגאפון ונואם: "הישראלים באים לעבודה, לא לעבוד. תנו שהייה חוקית לעובדים הזרים. אנחנו לא מפחדים מסדאם ולא מערפאת. אנחנו כאן עומדים בחזית".
וגם בביזה שלחו ידם
יצחק שימשילשוילי אומר שהוא לא יודע איך יצא חי. זו הפעם השנייה שהגורל לצידו. חנותו, בה הוא מציע לעובדים הזרים שירותי טלפון, נחרבה. לפני חמש שנים עלה מגרוזיה, שם התמעטו היהודים ונותרו החלשים. אין עוד אופציות שידוך לילדים, ואפשרות נשואי תערובת מפחידה יותר מחיים בישראל. לך תדע שמחבלים מתאבדים יתפוצצו לך לפני החנות כל חצי שנה. הוא מתאר: "כשנשמע הפיצוץ הראשון, אנשים החלו לרוץ בבהלה מכיוון רחוב הגדוד העברי, והם נקלעו למקום בו אירע הפיצוץ הזה. יצאתי מהחנות וראיתי בחוץ מראות מוות כמו בשדה קרב". בחנות הטלפונים נהרג רמין נסיבוב בן 25. הוא עבד שם, מוכר לכולם. רמי הם קראו לו. גם מוכר הסיגריות עם דוכנו הקטן, שלא ידעו את שמו, נעלם להם. נהרג, אומרים. יצחק אומר שאף אחד לא יעשה את העבודות שעושים העובדים הזרים. נטפלים אליהם שלא לצורך.
החנויות הפגועות מתוחמות בסרט אדום לבן ומאובטחות על ידי אנשי אבטחה. ביזה איננה רק מונח מן הספרים. בעוד אני משוחח עם שימשילשוילי, משתחל למבוא צדדי אדם קטן קומה שזיפיו שחורים ונובר בחפצים. הוא חופן מתוך שקית שמצא שם מטבעות מלוא כפו, ופוסע חזרה אל הרחוב. ביקש לעצמו את קופת השירותים הציבוריים. איש הביטחון עצר אותו, וזה עומד ומתווכח עמו, ולא מחזיר את הכסף עד שמרעים עליו המאבטח בקול גדול. אחר עוד עמד שם, נלחם על פרוטותיו ולא נאות לעזוב עד ששימשילשוילי הטיל בכפו כמה שקלים.
מול החנות ההרוסה הציב מתיתיהו את הדוכן המאולתר שלו, והוא קורא ומאיץ בעוברים ושבים לבוא ולהניח תפילין. הגיע עוד בליל הפיגוע. "איך ששמעתי על הפיגוע באתי הנה. היום עזבתי יום עבודה בבית הדפוס. הייתי חייב להגיע". הוא מסביר קצת על המכות שאנחנו מקבלים ועל מצב העם, ושנהייה חזקים.
צלמי וכתבי הטלוויזיה העבירו את החומר למערכותיהם. גם אלה של תקשורת הדגל האנגלית. הבי. בי. סי. בחדשות הערב שלהם ממקום הפיגוע הראו מרפסת הרוסה ונרות זיכרון על המדרכה. נקי מאנשים ומהמולת הרחוב הכואב והמדמם. ומייד, כאילו היה חלק אחד, הראו מבנים הרוסים בשכם, תוצאת מתקפת הגמול של צה"ל. הרס המבנים שם נראה עצום בהרבה. בבי.בי.סי אנחנו היינו הרעים והם המסכנים.
כמו גברת זקנה שאבד זוהרה. אף פעם היא לא הייתה יפה, אבל הייתה לפחות צעירה, פעלתנית. כאן הייתה מאז ומעולם תערובת טעמים וריחות מהמזרח עם זיופי וחיקויי המערב. שוק צעקני של מסחר וממכר, של תנועה בלתי פוסקת ושל בוץ שחור הנמזג בעשן האוטובוסים. בעשור האחרון של המאה הקודמת היו שני מהפכים בתחנה. הראשון: המעבר לתחנה המרכזית החדשה. המהפכה הזו העתיקה את מרכז הכובד התחבורתי לשם, ועמו גם את מרכז הכובד המסחרי. המהפך השני: כניסתם של העובדים הזרים לשוק העבודה הישראלי, ובחירתם הטבעית באזור התחנה כמעוזם. כאן הם שכרו דירות ישנות ועלובות לגור בהן וכאן בילו את זמנם הפנוי. סביבם קמה תעשייה ענפה של נותני שירותים. הבליל הסבוך הזה שהתחנה המרכזית הישנה הוא כור היצירה שלו, הוא תמצית מזוקקת של מצבה הפסיכולוגי של מדינת ישראל. כאלה אנחנו, הנה נוגעים לרגע בנורמליות, וזו מתחמקת מאתנו שוב. לרגע חשבנו שאנחנו בסדר, מפתחים רכבת פרברים, עגבניות משובטות, אסטרונאוט. אחר כך הבנו שתפקידנו גם לייצר טילים נגד טילים, מסיכות אב"כ משוכללות ושומרים בכניסה למרכול.
ואלו שמות ציוניים יש לרחובות כאן: הגדוד העברי, הר ציון, ראש פינה, הנגב, השפלה. אצל יושבי ראש הפירמידה לא תמצא כמותם. הבו לנו לבנים ונבנה את הארץ, שר הפועל הרומני, ועונה לו הסיני כהד מן ההרים: אנחנו החלוצים נבנה את תל אביב. אחר כך בא הדם והמוות.
פיצוץ ליד המספרה
איציק הספר עמד בפתח המספרה שלו שברחוב הגדוד העברי 33. השעה הייתה 18:21, שעת ערב חורפי בו החשיכה מקדימה לעטוף את המולת היום של התחנה המרכזית. איציק עמד בפתח המספרה וסקר את ההולכים ושבים כפי שנוהגים הסוחרים לעשות באין לקוח. על המדרכה לידו חנה קטנוע וממנו ירד לקוח ותיק. "בוא, אני ממהר", אמר לאיציק, ושניהם פסעו אל תוך החנות. הבחור התיישב בכיסא, סקר עצמו במראה שמולו כשאיציק עומד לימינו, אוחז במספריים ומקרבם אל ראשו. פיצוץ אדיר החריד את האוויר. המסתפר הטה את גופו אינסטינקטיבית למטה והצידה. שבריר שנייה לאחר מכן טסו שני ברגי מתכת גדולים, עברו דרך מה שהיה חלון ראווה, זמזמו מעל לראשו של המסתפר וננעצו במראה. בבוקר למחרת היה איציק הספר עדיין המום. אחדים מן ההרוגים היו ממכריו. הוא הכיר את הפנסיונר החביב שהיה נוסע מאזור לירושלים לראות את אימוני בית"ר ירושלים, שהמתין לאוטובוס בחזרה לביתו שבאזור. כאן בתחנה מצא את מותו. איציק אפילו לא ידע את שמו, חיים מאיר היש שם אופטימי מזה? היכרויות של רחוב הן נטולות שמות.
קיר המספרה החיצוני הפונה אל מקום הפיצוץ ספג את עיקר ההדף ונבקע. עכשיו יהרסו או ישפצו אותו. המספרה הצנועה שלו, שצמודה למקום פיצוץ המטען, הפכה את האיש האפור מבת ים לכוכב תקשורת בעל כורחו. מחוץ לחנות הרי היו הגופות והדם והמראות הנוראים ההופכים את שגרת היומיום לאבודה כל כך. הוא מונה את ערוצי התקשורת שכבר הספיקו להיות פה, "ורק ידיעות עוד לא היו", הוא מסכם. המראה המנוקבת בסימטרייה מדהימה משני צדיה עדיין שם. אנשי מס רכוש שביקרו אצלו בבוקר אמרו לו שיקנה מראה חדשה ויביא קבלה. הוא חשב שאת זאת ישליך, הצעתי לו שישמור. שיתלה על קיר צדדי עם שלט קטן ועליו סיפור קטן על מלאך שסוכך עליו מפני המוות.
לקיוסק הצמוד של יזהר יצחק לא נגרם נזק. יזהר עמד בעת הפיצוץ בפתח החנות, כשראה אור גדול ורעם מתגלגל אחריו. "חשבתי שזה ברק אדיר ורעם מסופה מתקרבת", אמר. "שניות אחרי זה ראיתי בגדים שהועפו אל פתח הקיוסק, וחשבתי שזה מהרוח. נכנסתי פנימה מבולבל, חשבתי לרגע שזה סקאד עיראקי שנחת כאן. כמה שניות אחר כך נשמע פיצוץ נוסף, ואז הבנתי שזה פיגוע". הבגדים היו בגדי ההרוגים. "ראיתי אנשים כמו שרואים בשר בשוק. הרוגים ודם ודממה גדולה. הסתובבתי שם בלי לדעת אם זו מציאות או חלום רע. רואה, והראש מסרב להבין, עד שבאו שוטרים ואמרו לי לזוז משם".
כבר לא שאנן
השנים המטורפות הופכות את רחוב נווה שאנן ליעד פיצוצי מחבלים מתאבדים. השבוע אירע הפיצוץ בדיוק באותו מקום בו אירע בחודש ינואר בשנה שעברה. אז נפצעו עשרות אנשים, אך לא היו הרוגים. בפיגוע שהיה ביולי 2002 נהרגו חמישה. ביקור תופת חצי-שנתי. אנשי מס רכוש כבר מכירים את הדרך. גם החברות המתמחות בשיפוץ מהיר. שמוליק הוא בעל מזנון שנפגע גם בשנה שעברה. אז שיפצו לו את המזנון, ועכשיו הוא עובר שיפוץ מחדש. "יש לי כבר סידור עם מס רכוש", הוא פולט בהומור שחור. פנים המזנון הרוס. על הדלפק נותר ווק עמוק ושחור ובתוכו תרווד. על הדלפקים קערות האוכל. בעת הפיצוץ ישבו אנשים וסעדו. פועלים כמובן, זרים כמובן. חזרו מיום עבודה וישבו לאכול מהר ובזול, כמו שרגילים לעשות כאן במשך השבוע כולו. קליינטים קבועים, שקטים. "נחמדים, מתחשבים, קליינטים טובים יותר מהישראלים. אין צ'קים, אין כרטיסי אשראי, רק מזומן". שניים מעובדיו של שמוליק, סינים, נפצעו ואושפזו. גם בין הסועדים היו פצועים. הוא עובד מולם כבר שנים, מתפרנס מהם, מכיר אותם היטב ומכבד אותם.
הרחוב בחלקו הצפון מזרחי זרוע הרס. למעלה, על מרפסת קומתו השנייה של בית מגורים, הורסים פועלים רומנים את המעקה. הלמות הפטישים והתנפצות גושי הבטון אל המדרכה מתערבבים בהמולה שמסביב, המולת הבוקר שאחרי. עושים הכל על מנת לחזור מהר ככל שניתן לשגרה. עד מחר ומחרתיים כבר לא יישאר זכר לכתמי הדם, לזגוגיות המנופצות ולדלתות התלושות. ייעלמו גם הכתבים והצלמים מכל העולם, שמסתובבים ומכוונים עדשותיהם לכאן ולכאן. צלם סיני הנמצא בארץ חמישה חודשים מסתובב, מצלם וגם מסייע לבני עמו המתגודדים סביבו. אלה פועלים קטני קומה שהופעתם מרושלת ושיניהם מוזנחות. הם מתנים באוזניו את צרותיהם, מבקשים להיאחז במקרה הטראגי כמקדם למעמדם. לדבריו, הפיגועים האלה בגלל שמעורבים בהם סינים יזכו לכותרות גם בסין. אולי גם יתקבל סיוע כלשהו מן הממשלה הסינית.
מסביב, בין פחיות בירה המפוזרות על המדרכה מסתובבים יהודים שחורי זקן וצהובי אפוד ומלקטים מן הרצפה כל זכר ושריד למה שייחשב מן האדם. לצדם טורחים הסינים והרומנים, אוספים וגורפים. אנשי חברת 'שפיר שיקום מבנים' טורחים בחנויות פנימה. הם הוזעקו עוד בלילה והחלו בעבודות הפינוי והשיקום. מתורגלים מפיגועים קודמים. בחולצותיהם הלבנות הכתובות עברית בקושי ניתן להבחין מי ישראלי מפתח תקווה ומי רומני וטורקי הגרים בפאתי התחנה.
תוך זמן קצר ישובו החיים ברחוב למסלולם, כמעט כאן הרי עוסקים בהישרדות. ישובו להגיע הנה בסופי השבוע עובדים זרים מחדרה וממודיעין ומבאר שבע, להיפגש, לשתות, לשמוח שמחת פועלים בטרם ישובו לשבוע של עבודת כפיים בשביל הישראלים.
זרים בתוכנו
כל מי שחלק מחייו עבר בתחנה המרכזית שותף לדעה שהעובדים הזרים, מכל המקורות, הם אנשים טובים העמלים קשה לפרנסתם, וכל מטרתם בישראל היא פרנסת המשפחה שהשאירו בארצות מוצאם. רוב העסקים ברחובות העולים ויורדים מרחוב הר ציון המרכזי מתפרנסים מהפועלים הזרים. הם מוכרים להם מזון עירוב של מזון ישראלי פשוט עם זיכרונות קולינריים מארצותיהם. הם מוכרים להם שירותי טלפון שירות מבוקש מאוד, על פי מספר העסקים בתחום. הם מוכרים להם במזנונים זולים, הם ממירים את כספם בדוכני החלפנות. על הקירות והעצים תלויות מודעות מאולתרות על נייר מחברת, כמו בשדרות תל אביב אבל באנגלית, כמו בפרברי לוס אנג'לס. כך הם משכירים ושוכרים דירות. עד לפני שנתיים קיבלו שירות ממשרד תיווך ששירת אותם בנאמנות, בהנהלתו של בני בר, איש נמרץ עם מגאפון. עכשיו הביקוש ירד ואין עוד צורך בשירותיו. עשרות מפתחות של דירות בסביבה, התלויים מעל שולחן העבודה, מעידים על היצע העולה בהרבה על הביקוש. המחיר: 300 דולר, כולל ריהוט בסיסי והוצאות לחדר בבניין מרופט.
בני בר, המתווך שהפעיל באותו מקום, משנות השבעים ועד סוף השמונים עת פרוץ עידן העובדים הזרים חנות בגדים "כולל תיקונים ומכפלות", אוהב להיות כוכב תקשורת. בתוך החנות הצרה רב הבלגאן בין זגוגיות מנופצות וניירות מפוזרים. טלפונים מהמתעניינים בשלומו, באי הרחוב נכנסים לראות שהוא חי ובריא, שכנות קשישות מנשקות ומברכות. הפיצוץ אירע מטרים ספורים מחנותו. בני רואה את עצמו לא רק כמתווך עבור העובדים הזרים, אלא גם כמעין אפוטרופוס שלהם. על הקיר במשרד תלויה כתבה מצהיבה מעיתון תל אביבי, כותרת לרוחב העמוד: "מלך נווה שאנן" כתוב שם, ובני בר מצולם חובש כובע בוקרים. נוח לו עם התפקיד והתואר. הוא קופץ מעת לעת, אוחז במגאפון, נעמד בחוץ לפני הפתח ואומר את דברו לרחוב ולעיתונאים. תרועתו המתכתית של המגאפון המשבחת את כוחות הביטחון, את מד"א "ואת הדתיים" מתפזרת בהמולת הרחוב, המולה של הריסה ופינוי וזעקותיה של שוטת רחוב. "ושיוסי ביילין ייסע לעזה וייקח אתו גם את יוסי שריד ויעזבו אותנו במנוחה". בת זוגו של בני היא לורנה פהרטו, פיליפינית חביבה שמסייעת לו בעבודה במשרד. לפני חמש שנים הגיעה לישראל, לאחר שנפרדה מבעלה בפיליפינים. היא באה לתחנה המרכזית, נכנסה למשרד התיווך של בני לחפש דירה וכמעט מאז הם יחד. היא בחרה להישאר כאן ולהחלטה זו יש מחיר כבד: היא לא ראתה את חמשת ילדיה מאז שהגיעה לישראל, חמש שנים. "בגלל זה אני בוכה.
מדברים הרבה בטלפון". עם הרומנים והרוסים היא מדברת עברית "הם לא טובים באנגלית", עם האפריקאים אנגלית, עם הדרום אמריקאים בספרדית רצוצה ועם הסינים בתנועות ידיים והתכתבות מספרית על פתקאות. כך משכירים דירות בנווה שאנן. בפיגוע היא נפצעה קל, חבטה בצלעות וכאבים חזקים באוזניים. חברתה שעובדת בחנות הירקות ממול נפצעה בינוני.
בקומה למעלה מתגוררות פיליפיניות, אלה שעבודתן העיקרית היא לסעוד את זקנינו. הדירה פונתה מדייריה וחזיתה פרוצה למראה, חושפת מיטות סתורות וקירות עירומים.
כל הזרים אוהבים להיות במחיצת בני עמם, או לפחות קרוב לכך ככל שניתן, ובמיוחד הסינים. המזרח אירופאים שותים יחד והדרום אמריקאים חברותיים לכולם, רק הסינים מקפידים להישאר "בגטו הסיני". הם אינם מתערים והיחידים שאינם לומדים את השפה העברית. הם מפחדים בעיקר מן המשטרה, זו שהגבירה את אכיפת חוקי ההגירה עד מאוד בשנה האחרונה. הם אינם יכולים להרשות לעצמם מבחינה כלכלית לעזוב הכל ולחזור לסין. "העלייה" לישראל עלתה להם ממון רב, ויש צורך בזמן עבודה רב על מנת להחזיר את ההשקעה. בשל המיתון המחריף נפגע ענף הבנייה, שהוא הענף העיקרי שלהם, ולכן הם מבלים לעיתים מזומנות את יומם בחוסר מעש והמתנה למעביד מזדמן. ישנם גורמים רעים המנצלים את פגיעותם. כך הם נשדדים שוב ושוב מכספם הדל ואינם מעזים להתלונן במשטרה. אין לך כמעט עובד סיני שם שלא חווה שוד.
בינתיים יוצא שוב בני אל הרחוב, נושא את המגאפון ונואם: "הישראלים באים לעבודה, לא לעבוד. תנו שהייה חוקית לעובדים הזרים. אנחנו לא מפחדים מסדאם ולא מערפאת. אנחנו כאן עומדים בחזית".
וגם בביזה שלחו ידם
יצחק שימשילשוילי אומר שהוא לא יודע איך יצא חי. זו הפעם השנייה שהגורל לצידו. חנותו, בה הוא מציע לעובדים הזרים שירותי טלפון, נחרבה. לפני חמש שנים עלה מגרוזיה, שם התמעטו היהודים ונותרו החלשים. אין עוד אופציות שידוך לילדים, ואפשרות נשואי תערובת מפחידה יותר מחיים בישראל. לך תדע שמחבלים מתאבדים יתפוצצו לך לפני החנות כל חצי שנה. הוא מתאר: "כשנשמע הפיצוץ הראשון, אנשים החלו לרוץ בבהלה מכיוון רחוב הגדוד העברי, והם נקלעו למקום בו אירע הפיצוץ הזה. יצאתי מהחנות וראיתי בחוץ מראות מוות כמו בשדה קרב". בחנות הטלפונים נהרג רמין נסיבוב בן 25. הוא עבד שם, מוכר לכולם. רמי הם קראו לו. גם מוכר הסיגריות עם דוכנו הקטן, שלא ידעו את שמו, נעלם להם. נהרג, אומרים. יצחק אומר שאף אחד לא יעשה את העבודות שעושים העובדים הזרים. נטפלים אליהם שלא לצורך.
החנויות הפגועות מתוחמות בסרט אדום לבן ומאובטחות על ידי אנשי אבטחה. ביזה איננה רק מונח מן הספרים. בעוד אני משוחח עם שימשילשוילי, משתחל למבוא צדדי אדם קטן קומה שזיפיו שחורים ונובר בחפצים. הוא חופן מתוך שקית שמצא שם מטבעות מלוא כפו, ופוסע חזרה אל הרחוב. ביקש לעצמו את קופת השירותים הציבוריים. איש הביטחון עצר אותו, וזה עומד ומתווכח עמו, ולא מחזיר את הכסף עד שמרעים עליו המאבטח בקול גדול. אחר עוד עמד שם, נלחם על פרוטותיו ולא נאות לעזוב עד ששימשילשוילי הטיל בכפו כמה שקלים.
מול החנות ההרוסה הציב מתיתיהו את הדוכן המאולתר שלו, והוא קורא ומאיץ בעוברים ושבים לבוא ולהניח תפילין. הגיע עוד בליל הפיגוע. "איך ששמעתי על הפיגוע באתי הנה. היום עזבתי יום עבודה בבית הדפוס. הייתי חייב להגיע". הוא מסביר קצת על המכות שאנחנו מקבלים ועל מצב העם, ושנהייה חזקים.
צלמי וכתבי הטלוויזיה העבירו את החומר למערכותיהם. גם אלה של תקשורת הדגל האנגלית. הבי. בי. סי. בחדשות הערב שלהם ממקום הפיגוע הראו מרפסת הרוסה ונרות זיכרון על המדרכה. נקי מאנשים ומהמולת הרחוב הכואב והמדמם. ומייד, כאילו היה חלק אחד, הראו מבנים הרוסים בשכם, תוצאת מתקפת הגמול של צה"ל. הרס המבנים שם נראה עצום בהרבה. בבי.בי.סי אנחנו היינו הרעים והם המסכנים.