זהו סיפור עצוב על בריחה. בריחה שהחלה לפני אלף וארבע מאות שנה וטרם הסתיימה. השנה: 637 לספירה. המקום: חצי האי ערב. שבטים יהודיים נלחצים ע"י מוחמד להתאסלם. לצורך כך הוא מוכן תחילה לאמץ את השבת כיום מנוחה, לקבל את יום הכיפורים ולהתפלל לכיוון ירושלים. היהודים, לא משתכנעים, ומוחמד מתחיל לטבוח בהם. שבטי נוצייר, קיינוקע, מדינה וקורייטה נרצחים. יהודי חייבר נמלטים צפונה ומגיעים לסוריה, עבר הירדן ויריחו. כאן הם מוצאים מנוחה, ודווקא תחת שלטון מוסלמי מתפתחת ביריחו קהילה יהודית משגשגת.
אין קהילה יהודית ללא בית כנסת, וכך מוקם לו בית הכנסת ביריחו, ומעוטר ברצפת פסיפס יפהפייה. הקהילה היהודית קיימת שם עוד מאות שנים, ונחרבת יחד עם כל ארץ ישראל היהודית במסעי הצלב. נחרבת ונעלמת מעל פני השטח ומעל התודעה העממית.
ושוב, יהודים ביריחו
רק במאה שעברה שבו יהודים לאזור יריחו, ויואל משה סלומון (בדיוק, זה מפתח תקווה) אף ניסה להקים את אם המושבות על גדות הירדן, בערבות יריחו. העסקה לא יוצאת אל הפועל, והפנטזיה של 'יריחו יהודית' חוזרת למגירותיהם של הוזים וחולמים. יהודים בודדים אמנם התיישבו בעיר, אך הם לא הצליחו לחדש בה חיים קהילתיים.
מלחמת העולם הראשונה השיבה יהודים לאזור יריחו, והפעם במדים. גדוד הקלעים המלכותי ה-38, אחד מהגדודים העבריים שהקים הצבא הבריטי, השתתף בשחרור ארץ הקודש דווקא באזור יריחו. בקרבות שהתחוללו שם עם הצבא הטורקי הנסוג, נפלו חיילים יהודים אחדים, הקבורים עד היום בבית העלמין הצבאי הבריטי בהר הצופים. יהודים אחדים המשיכו אחר כך לגור ביריחו, אך ההתיישבות החלוצית מגיעה רק לפאתי העיר, על גדות ים המלח.
קיבוץ בית הערבה הוקם בשנת תרצ"א (1931) מסביב למפעלי כריית האשלג מים המלח. ערב מלחמת העצמאות היו בבית הערבה 200 חברים וכארבעים ילדים. עקב החשש לטבח, כפי שהיה בכפר עציון, נדרשו המתיישבים להתפנות בניגוד לרצונם, והמקום נבזז ונהרס בידי ערביי האזור עד היסוד.
אזור יריחו שוב פוגש ביהודים רק עם שחרור בקעת הירדן, במלחמת ששת הימים. המבקרים והתיירים הרבים גורמים לערבים מיריחו להקים מעל פסיפס בית הכנסת מבנה אבן ולהתחיל לגבות דמי כניסה... באזור קמים אט אט מושבים חקלאיים, בעידודה של ממשלת ישראל. הממשלה בראשות מפלגת העבודה לא נאלצת להתמודד עם השאלה של 'אנחנו מול הערבים', כיוון שרוב בקעת הירדן שוממה. ככלל, החברה הישראלית של סוף שנות השישים ותחילת השבעים עוד לא צריכה לענות לעצמה על השאלה מה היא עושה כאן, ולכן מוצאת חן בעיניה הפרחת השממה בלי קושיות מיותרות על מעמד הזרים בארץ.
מסיבה זאת בדיוק אין התיישבות יהודית בתוך ערי יש"ע המאוכלסות בערבים, ויריחו בכלל זה. רק הציונות הדתית, שראתה את עצמה כמי שמסוגלת להתמודד עם מקומם של הזרים, החלה לחתור לחידוש הקהילות היהודיות גם בערים המאוכלסות בערבים. גרעין יריחו של גוש אמונים זכה לברכתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק, ראש ישיבת מרכז הרב ומחולל גוש אמונים, אפילו עוד לפני גרעין אלון מורה.
אך הברכה לא הצליחה לפרוץ אל העיר פנימה, וכך נאלצו בשנת תשל"ח מחדשי הישוב היהודי ביריחו להסתפק בשני ישובים סמוכים: ורד יריחו הנושק לעיר מדרום, שבו כחמישים משפחות העוסקות בגידול כרמים ותמרים, ומצפה יריחו המכיל כיום 240 משפחות דתיות, ישיבות נחשבות ומפעלי תעשיה.
בית כנסת עתיק וישיבה חדשה
רק כמעט עשור אחר-כך, בשנת תשמ"ו (1986), התעקשה שוב קבוצת יהודים לחדור אל העיר עצמה ולא להסתפק במבואותיה. באותה שנה גם רוכשת רשות הגנים הלאומיים את המבנה שהקים הערבי מיריחו מעל בית הכנסת בעיר, ומטפחת את האתר. הפסיפס שימש בית כנסת צנוע וקטן, והקישוטים שבו גיאומטריים בעיקרם. בכניסה לבית הכנסת כתובת הקדשה המברכת ("זכור לטוב") את כל אנשי הקהילה. במרכז הפסיפס מדליון, ובו מנורת שבעת הקנים, שופר ולולב. מתחתיה כתובת "שלום על ישראל". כיתוב זה נתן לבית הכנסת את שמו: שלום על ישראל.
הגרעין המחודש מאתר שטח מתאים למחנה הכשרה: מאחז הנח"ל אלישע, שגדרותיו נושקות ממזרח לבתי העיר. במקביל, מתחילה קבוצת תלמידים לבקר בקביעות, ללמוד ולהתפלל ב"שלום על ישראל".
במרחשוון תשמ"ט תוקפים ערבים בבקבוקי תבערה אוטובוס נוסעים העושה את דרכו מטבריה לירושלים.
באש הרצחנית נלכדים רחל וייס ושלושת ילדיה: אפרים (בן שנה), רפאל (בן שנתיים), ונתנאל (בן 3), וכן החייל דוד דילרוזה, המנסה לחלצם. הציבור הישראלי עובר זעזוע נורא, ואנשי הישיבה רואים עתה את ישיבתם בבית הכנסת הסמוך גם כמצבת הנצחה לארבעת הקדושים.
כעבור חמש שנים נוחתת על הישיבה שוב מכה קשה. הסכמי אוסלו א', המעניקים לפלשתינאים ריבונות בעזה ויריחו. הישיבה נותרת כמובלעת בתוך שטח פלשתינאי, ובכניסה לישיבה מוצבים שוטרים ערבים חמושים. חבר הכנסת דאז חנן פורת, דורש להכניס בהסכמים סעיפים מפורשים אשר יאפשרו לישיבה להמשיך בפעילותה, ובעקבות כך הוא הופך לפטרון הישיבה ומרצה קבוע בה.
שכם ויריחו, אחיות לגורל
כדי לחזק מעט את הלימודים במקום, מתגייסת לעזרה קבוצת אברכים מישיבת 'עוד יוסף חי' בשכם, עוד ישיבה הלומדת תורה בתנאים כמעט בלתי אפשריים של מובלעת יהודית בלב שטח פלשטינאי. דווקא בתקופה זאת הצליחה הישיבה לשפץ את המבנה על שתי קומותיו, תוך גיוס תרומות מנדבנים ומהמנהל האזרחי. נחי אייל, אז והיום מנהל העמותה ומועמד ברשימת האיחוד הלאומי לכנסת, יודע לספר סיפורי הרפתקאות על מסירות הנפש ללימוד תורה תחת רובי הקלצ'ניקוב של הפלשתינאים.
עם פרוץ האינתיפאדה בראש השנה תשס"א, אסר צה"ל על התלמידים לשוב אל הישיבה, בדיוק כפי שעשה בשכם, בישיבת 'עוד יוסף חי'. הקשר לשכם יתחזק עוד יותר בשבוע שיחלוף מאז. נטישת קבר יוסף, חילולו ובזיזתו ע"י הפלשתינאים בשכם נתנו השראה גם לאחיהם ביריחו. השוטרים הפלשתינאים פרצו לבית הכנסת ולקומת הישיבה שמעליו, בזזו והציתו את ספרי הקודש ואת כל הריהוט. ספר התורה העתיק שהיה נעול בכספת הישיבה ניצל. שבועות אחדים אחר-כך הצליחו לחלץ אותו מהמבנה השרוף ולהביאו לכותל המערבי, שם נחגגה הצלתו בהתרגשות רבה.
היאחזות סביב העיר
כדי לשוב ולהיאחז ביריחו סמוך ככל האפשר לעיר, התמקמה ישיבת יריחו בחווה החקלאית ממזרח, 'מבואות יריחו'. החווה משמשת כר לניסויים חקלאיים בבקעה, והיא מופעלת ע"י שלוחת המחקר והפיתוח של משרד החקלאות בבקעת הירדן. בחווה מתגוררות כבר ארבע משפחות, יחד עם כמה רווקים. ישיבת יריחו שהשתכנה אף היא בחווה, כוללת היום גם מסגרת מיוחדת ללימוד התלמוד הירושלמי. תלמוד זה נזנח במידה מרובה ע"י הישיבות, ורק בודדים לומדים אותו כיום. בישיבה לומדים אותו בהדרכתו של הרב אברהם בלס, ראש ומייסד המכון ללימוד הירושלמי.
כדי לחזק את האחיזה היהודית, אם לא בתוך העיר אזי בסביבתה הקרובה, הוקמה בתשנ"ח ביוזמת הרב חנן פורת, המכינה הקדם-צבאית 'אלישע'. המכינה נפתחת בקיבוץ נערן הסמוך, מצפון לעיר. הקיבוץ הלך וננטש עקב הסכמי אוסלו, אך התק"ם סירב לראותו בנפילתו בידי הדתיים, והחליט לשלוח אליו גרעין מתיישבים חדש. המכינה בראשות הרב יצחק נסים (בלי קשר משפחתי לראשון לציון) נאלצה לנדוד למאחז צופית, ממערב לנווה צוף אך היא עדיין קשורה ליריחו, ותלמידיה משתתפים בפעילויות לחיזוק האחיזה בעיר.
למעשה, כמו במקומות רבים אחרים, ישיבת יריחו מחזיקה ודוחפת את היישוב. חלק ממשפחות היישוב הן משפחות אברכים מהישיבה, והלימודים מתקיימים בבית הכנסת של החווה, קרוואן שהוקם בידי התלמידים. הישיבה רואה עצמה גם כיום מחויבת להפריח כמה שממות: התלמוד הירושלמי, היישוב היהודי ביריחו והלימוד בבית הכנסת שלום על ישראל.
בשנים האחרונות ערכה הישיבה כינוסים אחדים בנושא התלמוד הארצישראלי, ימי עיון לנשים, לימוד בליל הושענא רבה ועוד כמה תוכניות ופעילויות שהשיבו את קול התורה לערבות הירדן. מדי יום שישי יורדת אל הישיבה קבוצת תלמידים מישיבת מרכז הרב. קבוצה זאת מתמידה מאז ימי לימודיה ב'שלום על ישראל', ועתה היא בישיבת יריחו שבחווה, מעין מקפצה במטרה לשוב ולהיאחז בעיר.
ביניים: הפלשתינים שולטים בבית הכנסת
שני בתי כנסת יהודיים קיימים ביריחו: שלום על ישראל, שנבנה כאמור בתקופה המוסלמית, ובית הכנסת בנערן מהמאה הרביעית, שגם בו רצפת פסיפס מדהימה. בשני האתרים, כמו גם בתל יריחו המשמר את העיר הכנענית שנכבשה בידי יהושע, שולטים כיום הפלשתינאים.
יריחו היא העיר היחידה אותה לא כבש צה"ל מאז תחילת מלחמת אוסלו. יהודים לא מעיזים לעבור בעיר, ובתי הכנסת שוממים. המשטרה הפלשתינאית פעילה בעיר, אך באזור לא נרשמו בתקופה האחרונה התקפות טרור פלשתינאיות. השקט עלול להטעות. זה פשוט אינטרס כלכלי פלשתינאי להמשיך ולהפיק רווחים מהחקלאות המשגשגת של נאות המדבר ביריחו.
מכל מקום, נחי אייל מנהל הישיבה במבואות יריחו, ובקרוב אולי חבר כנסת באיחוד הלאומי, אומר נחרצות שהישיבה בשום אופן לא תסכים לשוב וללמוד ב'שלום על ישראל' תחת איום קני הרובים הפלשתינאיים, אלא רק תחת ריבונות ישראלית ואבטחה צה"לית.
ביריחו עדיין מצפים לעת שלפחות במולדתם היהודים יפסיקו לברוח.
אין קהילה יהודית ללא בית כנסת, וכך מוקם לו בית הכנסת ביריחו, ומעוטר ברצפת פסיפס יפהפייה. הקהילה היהודית קיימת שם עוד מאות שנים, ונחרבת יחד עם כל ארץ ישראל היהודית במסעי הצלב. נחרבת ונעלמת מעל פני השטח ומעל התודעה העממית.
ושוב, יהודים ביריחו
רק במאה שעברה שבו יהודים לאזור יריחו, ויואל משה סלומון (בדיוק, זה מפתח תקווה) אף ניסה להקים את אם המושבות על גדות הירדן, בערבות יריחו. העסקה לא יוצאת אל הפועל, והפנטזיה של 'יריחו יהודית' חוזרת למגירותיהם של הוזים וחולמים. יהודים בודדים אמנם התיישבו בעיר, אך הם לא הצליחו לחדש בה חיים קהילתיים.
מלחמת העולם הראשונה השיבה יהודים לאזור יריחו, והפעם במדים. גדוד הקלעים המלכותי ה-38, אחד מהגדודים העבריים שהקים הצבא הבריטי, השתתף בשחרור ארץ הקודש דווקא באזור יריחו. בקרבות שהתחוללו שם עם הצבא הטורקי הנסוג, נפלו חיילים יהודים אחדים, הקבורים עד היום בבית העלמין הצבאי הבריטי בהר הצופים. יהודים אחדים המשיכו אחר כך לגור ביריחו, אך ההתיישבות החלוצית מגיעה רק לפאתי העיר, על גדות ים המלח.
קיבוץ בית הערבה הוקם בשנת תרצ"א (1931) מסביב למפעלי כריית האשלג מים המלח. ערב מלחמת העצמאות היו בבית הערבה 200 חברים וכארבעים ילדים. עקב החשש לטבח, כפי שהיה בכפר עציון, נדרשו המתיישבים להתפנות בניגוד לרצונם, והמקום נבזז ונהרס בידי ערביי האזור עד היסוד.
אזור יריחו שוב פוגש ביהודים רק עם שחרור בקעת הירדן, במלחמת ששת הימים. המבקרים והתיירים הרבים גורמים לערבים מיריחו להקים מעל פסיפס בית הכנסת מבנה אבן ולהתחיל לגבות דמי כניסה... באזור קמים אט אט מושבים חקלאיים, בעידודה של ממשלת ישראל. הממשלה בראשות מפלגת העבודה לא נאלצת להתמודד עם השאלה של 'אנחנו מול הערבים', כיוון שרוב בקעת הירדן שוממה. ככלל, החברה הישראלית של סוף שנות השישים ותחילת השבעים עוד לא צריכה לענות לעצמה על השאלה מה היא עושה כאן, ולכן מוצאת חן בעיניה הפרחת השממה בלי קושיות מיותרות על מעמד הזרים בארץ.
מסיבה זאת בדיוק אין התיישבות יהודית בתוך ערי יש"ע המאוכלסות בערבים, ויריחו בכלל זה. רק הציונות הדתית, שראתה את עצמה כמי שמסוגלת להתמודד עם מקומם של הזרים, החלה לחתור לחידוש הקהילות היהודיות גם בערים המאוכלסות בערבים. גרעין יריחו של גוש אמונים זכה לברכתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק, ראש ישיבת מרכז הרב ומחולל גוש אמונים, אפילו עוד לפני גרעין אלון מורה.
אך הברכה לא הצליחה לפרוץ אל העיר פנימה, וכך נאלצו בשנת תשל"ח מחדשי הישוב היהודי ביריחו להסתפק בשני ישובים סמוכים: ורד יריחו הנושק לעיר מדרום, שבו כחמישים משפחות העוסקות בגידול כרמים ותמרים, ומצפה יריחו המכיל כיום 240 משפחות דתיות, ישיבות נחשבות ומפעלי תעשיה.
בית כנסת עתיק וישיבה חדשה
רק כמעט עשור אחר-כך, בשנת תשמ"ו (1986), התעקשה שוב קבוצת יהודים לחדור אל העיר עצמה ולא להסתפק במבואותיה. באותה שנה גם רוכשת רשות הגנים הלאומיים את המבנה שהקים הערבי מיריחו מעל בית הכנסת בעיר, ומטפחת את האתר. הפסיפס שימש בית כנסת צנוע וקטן, והקישוטים שבו גיאומטריים בעיקרם. בכניסה לבית הכנסת כתובת הקדשה המברכת ("זכור לטוב") את כל אנשי הקהילה. במרכז הפסיפס מדליון, ובו מנורת שבעת הקנים, שופר ולולב. מתחתיה כתובת "שלום על ישראל". כיתוב זה נתן לבית הכנסת את שמו: שלום על ישראל.
הגרעין המחודש מאתר שטח מתאים למחנה הכשרה: מאחז הנח"ל אלישע, שגדרותיו נושקות ממזרח לבתי העיר. במקביל, מתחילה קבוצת תלמידים לבקר בקביעות, ללמוד ולהתפלל ב"שלום על ישראל".
במרחשוון תשמ"ט תוקפים ערבים בבקבוקי תבערה אוטובוס נוסעים העושה את דרכו מטבריה לירושלים.
באש הרצחנית נלכדים רחל וייס ושלושת ילדיה: אפרים (בן שנה), רפאל (בן שנתיים), ונתנאל (בן 3), וכן החייל דוד דילרוזה, המנסה לחלצם. הציבור הישראלי עובר זעזוע נורא, ואנשי הישיבה רואים עתה את ישיבתם בבית הכנסת הסמוך גם כמצבת הנצחה לארבעת הקדושים.
כעבור חמש שנים נוחתת על הישיבה שוב מכה קשה. הסכמי אוסלו א', המעניקים לפלשתינאים ריבונות בעזה ויריחו. הישיבה נותרת כמובלעת בתוך שטח פלשתינאי, ובכניסה לישיבה מוצבים שוטרים ערבים חמושים. חבר הכנסת דאז חנן פורת, דורש להכניס בהסכמים סעיפים מפורשים אשר יאפשרו לישיבה להמשיך בפעילותה, ובעקבות כך הוא הופך לפטרון הישיבה ומרצה קבוע בה.
שכם ויריחו, אחיות לגורל
כדי לחזק מעט את הלימודים במקום, מתגייסת לעזרה קבוצת אברכים מישיבת 'עוד יוסף חי' בשכם, עוד ישיבה הלומדת תורה בתנאים כמעט בלתי אפשריים של מובלעת יהודית בלב שטח פלשטינאי. דווקא בתקופה זאת הצליחה הישיבה לשפץ את המבנה על שתי קומותיו, תוך גיוס תרומות מנדבנים ומהמנהל האזרחי. נחי אייל, אז והיום מנהל העמותה ומועמד ברשימת האיחוד הלאומי לכנסת, יודע לספר סיפורי הרפתקאות על מסירות הנפש ללימוד תורה תחת רובי הקלצ'ניקוב של הפלשתינאים.
עם פרוץ האינתיפאדה בראש השנה תשס"א, אסר צה"ל על התלמידים לשוב אל הישיבה, בדיוק כפי שעשה בשכם, בישיבת 'עוד יוסף חי'. הקשר לשכם יתחזק עוד יותר בשבוע שיחלוף מאז. נטישת קבר יוסף, חילולו ובזיזתו ע"י הפלשתינאים בשכם נתנו השראה גם לאחיהם ביריחו. השוטרים הפלשתינאים פרצו לבית הכנסת ולקומת הישיבה שמעליו, בזזו והציתו את ספרי הקודש ואת כל הריהוט. ספר התורה העתיק שהיה נעול בכספת הישיבה ניצל. שבועות אחדים אחר-כך הצליחו לחלץ אותו מהמבנה השרוף ולהביאו לכותל המערבי, שם נחגגה הצלתו בהתרגשות רבה.
היאחזות סביב העיר
כדי לשוב ולהיאחז ביריחו סמוך ככל האפשר לעיר, התמקמה ישיבת יריחו בחווה החקלאית ממזרח, 'מבואות יריחו'. החווה משמשת כר לניסויים חקלאיים בבקעה, והיא מופעלת ע"י שלוחת המחקר והפיתוח של משרד החקלאות בבקעת הירדן. בחווה מתגוררות כבר ארבע משפחות, יחד עם כמה רווקים. ישיבת יריחו שהשתכנה אף היא בחווה, כוללת היום גם מסגרת מיוחדת ללימוד התלמוד הירושלמי. תלמוד זה נזנח במידה מרובה ע"י הישיבות, ורק בודדים לומדים אותו כיום. בישיבה לומדים אותו בהדרכתו של הרב אברהם בלס, ראש ומייסד המכון ללימוד הירושלמי.
כדי לחזק את האחיזה היהודית, אם לא בתוך העיר אזי בסביבתה הקרובה, הוקמה בתשנ"ח ביוזמת הרב חנן פורת, המכינה הקדם-צבאית 'אלישע'. המכינה נפתחת בקיבוץ נערן הסמוך, מצפון לעיר. הקיבוץ הלך וננטש עקב הסכמי אוסלו, אך התק"ם סירב לראותו בנפילתו בידי הדתיים, והחליט לשלוח אליו גרעין מתיישבים חדש. המכינה בראשות הרב יצחק נסים (בלי קשר משפחתי לראשון לציון) נאלצה לנדוד למאחז צופית, ממערב לנווה צוף אך היא עדיין קשורה ליריחו, ותלמידיה משתתפים בפעילויות לחיזוק האחיזה בעיר.
למעשה, כמו במקומות רבים אחרים, ישיבת יריחו מחזיקה ודוחפת את היישוב. חלק ממשפחות היישוב הן משפחות אברכים מהישיבה, והלימודים מתקיימים בבית הכנסת של החווה, קרוואן שהוקם בידי התלמידים. הישיבה רואה עצמה גם כיום מחויבת להפריח כמה שממות: התלמוד הירושלמי, היישוב היהודי ביריחו והלימוד בבית הכנסת שלום על ישראל.
בשנים האחרונות ערכה הישיבה כינוסים אחדים בנושא התלמוד הארצישראלי, ימי עיון לנשים, לימוד בליל הושענא רבה ועוד כמה תוכניות ופעילויות שהשיבו את קול התורה לערבות הירדן. מדי יום שישי יורדת אל הישיבה קבוצת תלמידים מישיבת מרכז הרב. קבוצה זאת מתמידה מאז ימי לימודיה ב'שלום על ישראל', ועתה היא בישיבת יריחו שבחווה, מעין מקפצה במטרה לשוב ולהיאחז בעיר.
ביניים: הפלשתינים שולטים בבית הכנסת
שני בתי כנסת יהודיים קיימים ביריחו: שלום על ישראל, שנבנה כאמור בתקופה המוסלמית, ובית הכנסת בנערן מהמאה הרביעית, שגם בו רצפת פסיפס מדהימה. בשני האתרים, כמו גם בתל יריחו המשמר את העיר הכנענית שנכבשה בידי יהושע, שולטים כיום הפלשתינאים.
יריחו היא העיר היחידה אותה לא כבש צה"ל מאז תחילת מלחמת אוסלו. יהודים לא מעיזים לעבור בעיר, ובתי הכנסת שוממים. המשטרה הפלשתינאית פעילה בעיר, אך באזור לא נרשמו בתקופה האחרונה התקפות טרור פלשתינאיות. השקט עלול להטעות. זה פשוט אינטרס כלכלי פלשתינאי להמשיך ולהפיק רווחים מהחקלאות המשגשגת של נאות המדבר ביריחו.
מכל מקום, נחי אייל מנהל הישיבה במבואות יריחו, ובקרוב אולי חבר כנסת באיחוד הלאומי, אומר נחרצות שהישיבה בשום אופן לא תסכים לשוב וללמוד ב'שלום על ישראל' תחת איום קני הרובים הפלשתינאיים, אלא רק תחת ריבונות ישראלית ואבטחה צה"לית.
ביריחו עדיין מצפים לעת שלפחות במולדתם היהודים יפסיקו לברוח.