בכתבתה של עפרה לקס בשבוע שעבר הוצגה הצעת החוק של ח"כ צ'יטה כהן להקמת בית משפט לחוקה. הצעה זו נתמכת ע"י רוב המפלגות הימניות והדתיות, השואפות להצליח להעביר אותה, מתוך תקווה לייצוגיות מאוזנת יותר של בית המשפט הזה, שאמור להכריע בסוגיות חוקתיות התלויות באידיאולוגיה. השאלה היא, האם סיעות אלו בדקו בקפידה מספקת את התאמת האמצעי למטרה. מי שיבחן את הצעתו של כהן יגלה כי מוצע בה הרכב של אחד עשר שופטי חוקה. בניגוד למקובל בבתי משפט לחוקה באירופה ובארה"ב, מציע כהן לשלב ביניהם שלושה שופטים מבית משפט העליון.
הדבר משול לכוחה של מפלגה בת שלושים ושלושה מנדטים בכנסת בת מאה ועשרים ח"כים. אליהם מצרף כהן ארבעה(!) אנשי אקדמיה. מי שחושב שלשם ייבחרו חברי חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי מוזמן לערוך היכרות עם פרופסורים דוגמת הרסגור, צימרמן ושטרנהל. לנבחרת זו מצרף צ'יטה כהן קאדי. כך שבהצעת החוק הזאת, הנתמכת בידי סיעות הימין והדתיים, מתוך אחד עשר שופטי בית המשפט לחוקה מובטחת שמינייה שעלולה לאגף משמאל את השמינייה המפורסמת מהכנסת. שני דיינים שעמדתם בשאלות לאומיות לא מובטחת, ועולה חדש שלא מן הנמנע שיהיה רומן ברונפמן, הם שסוגרים את ההרכב. גם הצעה דומה של ח"כ ביבי קובעת באופן תמוה כי מומלצי בית המשפט העליון יאיישו שליש מהרכב בית המשפט לחוקה, ומותירה רק שליש מהייצוג למומלצי נציגי הציבור בכנסת. בניגוד למצב הנוכחי, הרכבים אלו יוסמכו להכריע רשמית ומעל השולחן ע"פ השקפותיהם האישיות של חבריהם ועל סמכות זו יהיו חתומות מפלגות הדתיים והימין.
בעשור האחרון התחוללו במדינת ישראל שלוש "רעידות אדמה". הסכמי אוסלו במישור המדיני-ביטחוני, ההגירה ארצה של יותר מחצי מיליון גויים שליוותה את העלייה המבורכת מרוסיה במישור הלאומי, ו"המהפכה החוקתית" בתחום זהותה המשפטית והאזרחית של המדינה.
הגירת מאות אלפי הגויים ארצה התאפשרה מכוח "סעיף הנכד" בחוק השבות, הקובע כי גוי שהוא נכד לסב יהודי זכאי לעלות ארצה יחד עם אשתו וילדיו. סעיף זה נחקק בשנת תש"ל כחלק מיזמת חקיקה של המפלגות הדתיות. הדתיים הסכימו לכך בתמורה לשילוב הניסוח ש"יהודי הוא מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר". האם נשקלה בכובד ראש השאלה מה תהיה משמעותו של סעיף הנכד? האם שמו הח"כים האמורים את לבם לעובדה שאי התעקשותם על תוספת המילה "כהלכה" למילה "שנתגייר" תאפשר לבג"צ לעקר מתוכן את השינוי שביקשו לחוקק? בסופו של דבר הסחורה של גיור כהלכה לא סופקה, ואת התמורה בהגירה מאסיבית של גויים למדינת היהודים אנו משלמים היום.
את "המהפכה החוקתית" ביסס בית המשפט העליון על חוק יסוד חופש העיסוק וחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, חוקים שבמנגנון יישום שונה יכלו דווקא לממש אידיאולוגיה דתית ולאומית. חוקי יסוד אלו, במתכונתם הנוכחית, עברו בזכות קולות הח"כים של המפד"ל ורוב חברי הליכוד שטרחו להגיע להצבעה. "אני מרגיש שרומינו", קובל בכתבתה של לקס הרב יצחק לוי מהמפד"ל, שהיה חבר ועדת חוקה חוק ומשפט באותה כנסת. זאת לאחר שנעדר מהדיון המסכם של הוועדה, בו גובשה הצעת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, בשל הבחירות הפנימיות במפלגתו. "אפילו לא היה דיון בליכוד על העניין הזה", הצהיר מיכאל איתן בישיבה בה התקבל החוק. איתן באופן אישי התנגד אמנם לחוק, אך עשה זאת מאוחר מדי. את החוק הציע הפרופסור למשפט חוקתי אמנון רובינשטיין, "שלא רק הגיש ויזם את הצעת החוק הפרטית, אלא ליווה אותה על כל שלביה במאמץ אישי אדיר ותוך דבקות אמיתית בחוק שאותו רצה לקדם", כעדותו של יו"ר ועדת חוקה באותה ישיבה, אוריאל לין. מנגד נכחו רק חלק מנציגי המפלגות הימניות והדתיות, ומרביתם כאמור תמכו בחוק, כאשר הם מודים כי לא הכינו את שעורי הבית בעניין.
אלו שלוש דוגמאות חמורות במיוחד להתנהלותן של המפלגות הימניות והדתיות בסוגיות קריטיות לצביונה ועתידה של המדינה, אך התנהלות זו מאפיינת מעשי חקיקה רבים של נציגי הימין והמגזר הדתי בכנסת. לא פלא אפוא שמחנה השמאל הזורע חקיקה בדמעה קוצר בג"צים ברינה. כאשר עומדת בפני מפלגת ימין שאלה משפטית בדבר שיעור המימון המגיע לה, או כאשר ח"כים מהימין מואשמים בפלילים, ידיהם לא יזוזו מידיהם של עורכי הדין מהשורה הראשונה. האם זהותה של המדינה לא ראויה לכל הפחות לאותו יחס מקצועי זהיר וקפדני?
ריה"ל בספר הכוזרי נותן משל על הדיוט רפואי הנכנס לבית מרקחת, מחלק תרופות לחולים ללא ידע מקצועי וגורם להם לנזקים חמורים. באותו האופן, הדיוט משפטי הנכנס עם כוונות טובות למלאכת החקיקה עלול למצוא את עצמו גורם לתוצאות שלא אליהן התכוון. לא ייוותר לו אלא לומר "אני מרגיש שרומינו". אינני אומר שדווקא עורכי הדין במגזרים השונים הם אלו שצריכים לייצג אותם בכנסת, אך נצרכת יותר זהירות, עבודת הכנה אחראית והתייעצות מקצועית כדי להשיג את המטרות הפוליטיות שלשמן נבחרו אותם נציגי ציבור.
הדבר משול לכוחה של מפלגה בת שלושים ושלושה מנדטים בכנסת בת מאה ועשרים ח"כים. אליהם מצרף כהן ארבעה(!) אנשי אקדמיה. מי שחושב שלשם ייבחרו חברי חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי מוזמן לערוך היכרות עם פרופסורים דוגמת הרסגור, צימרמן ושטרנהל. לנבחרת זו מצרף צ'יטה כהן קאדי. כך שבהצעת החוק הזאת, הנתמכת בידי סיעות הימין והדתיים, מתוך אחד עשר שופטי בית המשפט לחוקה מובטחת שמינייה שעלולה לאגף משמאל את השמינייה המפורסמת מהכנסת. שני דיינים שעמדתם בשאלות לאומיות לא מובטחת, ועולה חדש שלא מן הנמנע שיהיה רומן ברונפמן, הם שסוגרים את ההרכב. גם הצעה דומה של ח"כ ביבי קובעת באופן תמוה כי מומלצי בית המשפט העליון יאיישו שליש מהרכב בית המשפט לחוקה, ומותירה רק שליש מהייצוג למומלצי נציגי הציבור בכנסת. בניגוד למצב הנוכחי, הרכבים אלו יוסמכו להכריע רשמית ומעל השולחן ע"פ השקפותיהם האישיות של חבריהם ועל סמכות זו יהיו חתומות מפלגות הדתיים והימין.
בעשור האחרון התחוללו במדינת ישראל שלוש "רעידות אדמה". הסכמי אוסלו במישור המדיני-ביטחוני, ההגירה ארצה של יותר מחצי מיליון גויים שליוותה את העלייה המבורכת מרוסיה במישור הלאומי, ו"המהפכה החוקתית" בתחום זהותה המשפטית והאזרחית של המדינה.
הגירת מאות אלפי הגויים ארצה התאפשרה מכוח "סעיף הנכד" בחוק השבות, הקובע כי גוי שהוא נכד לסב יהודי זכאי לעלות ארצה יחד עם אשתו וילדיו. סעיף זה נחקק בשנת תש"ל כחלק מיזמת חקיקה של המפלגות הדתיות. הדתיים הסכימו לכך בתמורה לשילוב הניסוח ש"יהודי הוא מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר". האם נשקלה בכובד ראש השאלה מה תהיה משמעותו של סעיף הנכד? האם שמו הח"כים האמורים את לבם לעובדה שאי התעקשותם על תוספת המילה "כהלכה" למילה "שנתגייר" תאפשר לבג"צ לעקר מתוכן את השינוי שביקשו לחוקק? בסופו של דבר הסחורה של גיור כהלכה לא סופקה, ואת התמורה בהגירה מאסיבית של גויים למדינת היהודים אנו משלמים היום.
את "המהפכה החוקתית" ביסס בית המשפט העליון על חוק יסוד חופש העיסוק וחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, חוקים שבמנגנון יישום שונה יכלו דווקא לממש אידיאולוגיה דתית ולאומית. חוקי יסוד אלו, במתכונתם הנוכחית, עברו בזכות קולות הח"כים של המפד"ל ורוב חברי הליכוד שטרחו להגיע להצבעה. "אני מרגיש שרומינו", קובל בכתבתה של לקס הרב יצחק לוי מהמפד"ל, שהיה חבר ועדת חוקה חוק ומשפט באותה כנסת. זאת לאחר שנעדר מהדיון המסכם של הוועדה, בו גובשה הצעת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, בשל הבחירות הפנימיות במפלגתו. "אפילו לא היה דיון בליכוד על העניין הזה", הצהיר מיכאל איתן בישיבה בה התקבל החוק. איתן באופן אישי התנגד אמנם לחוק, אך עשה זאת מאוחר מדי. את החוק הציע הפרופסור למשפט חוקתי אמנון רובינשטיין, "שלא רק הגיש ויזם את הצעת החוק הפרטית, אלא ליווה אותה על כל שלביה במאמץ אישי אדיר ותוך דבקות אמיתית בחוק שאותו רצה לקדם", כעדותו של יו"ר ועדת חוקה באותה ישיבה, אוריאל לין. מנגד נכחו רק חלק מנציגי המפלגות הימניות והדתיות, ומרביתם כאמור תמכו בחוק, כאשר הם מודים כי לא הכינו את שעורי הבית בעניין.
אלו שלוש דוגמאות חמורות במיוחד להתנהלותן של המפלגות הימניות והדתיות בסוגיות קריטיות לצביונה ועתידה של המדינה, אך התנהלות זו מאפיינת מעשי חקיקה רבים של נציגי הימין והמגזר הדתי בכנסת. לא פלא אפוא שמחנה השמאל הזורע חקיקה בדמעה קוצר בג"צים ברינה. כאשר עומדת בפני מפלגת ימין שאלה משפטית בדבר שיעור המימון המגיע לה, או כאשר ח"כים מהימין מואשמים בפלילים, ידיהם לא יזוזו מידיהם של עורכי הדין מהשורה הראשונה. האם זהותה של המדינה לא ראויה לכל הפחות לאותו יחס מקצועי זהיר וקפדני?
ריה"ל בספר הכוזרי נותן משל על הדיוט רפואי הנכנס לבית מרקחת, מחלק תרופות לחולים ללא ידע מקצועי וגורם להם לנזקים חמורים. באותו האופן, הדיוט משפטי הנכנס עם כוונות טובות למלאכת החקיקה עלול למצוא את עצמו גורם לתוצאות שלא אליהן התכוון. לא ייוותר לו אלא לומר "אני מרגיש שרומינו". אינני אומר שדווקא עורכי הדין במגזרים השונים הם אלו שצריכים לייצג אותם בכנסת, אך נצרכת יותר זהירות, עבודת הכנה אחראית והתייעצות מקצועית כדי להשיג את המטרות הפוליטיות שלשמן נבחרו אותם נציגי ציבור.