כמו שצפינו כאן בשבוע שעבר, מגמת הירידה של הליכוד בסקרים נבלמה השבוע. הציבור מסרב להתרשם לאורך זמן מהמתקפה המתואמת על הליכוד, מפלגת השלטון המרכזית בישראל מזה שני עשורים וחצי. תועמלני השמאל הארסיים והעיתונאים המגויסים לא הצליחו לשכנע שמדובר בהתמודדות של בני אור, נקיי כפיים וטהורי כוונות, נגד בני חושך מושחתים שעבריינים מושכים בחוטיהם. בסופו של דבר הציבור הבין שמדובר בתעמולה מגויסת במסווה של עיתונות חוקרת. סיפורי השחיתות האמיתיים או מדומים המפציעים יום יום בכותרות העיתונים כבר לא מורידים את הגרף של הליכוד בסקרים. לכל היותר הם מורידים את אמון הציבור בתקשורת לגובה מפלס ים המלח.
גם התערבותו של השופט חשין באמצע נאומו של שרון פעלה כבומרנג. הציבור מתקשה להבין מדוע צריך לבזות ראש ממשלה בצורה כזאת קבל עם ועולם, במיוחד כשדברי תעמולה חריפים בהרבה משודרים כמעט בכל תוכנית אקטואליה.
הליכוד, שבצדק חש עצמו נפגע מיחס התקשורת ובית המשפט, צריך להאשים בעיקר את עצמו. פעם אחר פעם מועלים חבריו בחובתם לפעול במהירות ובנחישות כדי ליצור בית משפט מאוזן יותר ותקשורת הוגנת ופלורליסטית יותר. גם הפעם, לאחר שהגל יחלוף, צפויים רוב הליכודניקים לנשום לרווחה, להתיישב בכורסאות המרופדות וברכבי השרד, ולהשאיר את התקשורת ובית המשפט בשבי השמאל. העיקר שאנחנו בשלטון.
התבצרותו של השמאל, בניסיון נואש אחרון, בעמדה של סרבנות לממשלת אחדות, היא תעתוע-בחירות שיכול עוד להגשים את עצמו. כעת צריך לקרות משהו מאוד לא צפוי כדי שלא שרון ירכיב את הממשלה הבאה. צריך להאמין לשרון שהוא יעשה ככל יכולתו להקים ממשלת אחדות, אך ייתכן שהכלה עבודה תסרב לבוא לחופה. צריך גם להאמין לו שהוא מתכוון להקים מדינה פלשתינית.
ליחסי הכוחות בתוך המחנה הלאומי עשויה להיות השפעה מכרעת בממשלה הבאה, תהיה זו ממשלת אחדות או ממשלת ימין, ומכאן החשיבות הגדולה לחזק את האגף הימני והדתי בממשלת שרון העתידית.
הפרוטוקול של זקני בג"ץ
השאלה המסקרנת של סוף השבוע שעבר הייתה כיצד יפצח בג"ץ את החידה הבלשית שהונחה לפתחו על ידי ועדת הבחירות המרכזית. איך דואגים שטיבי ובשארה יהיו בפנים ו'קיצוני' הימין בחוץ, בלי להיות מואשמים באיפה ואיפה? כיצד ניתן לעזור לידידינו בשמאל מצד אחד, ולא לתת יותר מדי פתחון פה לימין מצד שני? מהי הדרך ללבוש את הגלימה וגם להשאיר אותה מגוהצת?
אפשר לחשוב על שופטי בג"ץ הרבה דברים, אבל אי אפשר לומר שהם לא מתוחכמים. ישבו והוציאו החלטה עם עמלה מינימלית ותשואה מקסימלית.
בדמיוני ההוזה אני יכול לנסות לשחזר את קו החשיבה האפשרי של שופטינו המורמים.
שלב א': טיבי ובשארה בפנים, כמובן. הרי לא יעלה על הדעת שניקח חברי כנסת מכהנים מגוש השמאל ונשלול את זכותם להיבחר. מה הם, כהנא?! אם נפסול אותם, איך נישא פנינו אל עמיתנו המלומדים בעולם? איך נקרא לעצמנו שופטים מהוללים בדמוקרטיה נאורה? מי יבוא להקשיב לנו כשנוזמן להרצות בקתדראות אירופה ואמריקה? ערביי ישראל עוד עלולים להחרים את הבחירות, ואנה אנו באים? אז נאמר כן לאחמד ולעזמי, ובכך גם נשקם את כבודו האבוד של עמיתנו המלומד מישה, שהוועדה לא שעתה לליקחו ופסלה אותם על אפו וחמתו.
שלב ב': עכשיו הקטע הקשה. עדיף כמובן להכשיר את קיצוני השמאל ולפסול את קיצוני הימין. איפה ואיפה? קטן עלינו. אבל מה יאמר ההמון הפרימיטיבי? טיבי ובשארה כן, מרזל ופייגלין לא?! בינינו, הרי אין שום דימיון בין הדוקטורים טיבי ובשארה לבין הביריונים המזוקנים והסהרוריים מרזל ופייגלין, אבל לך תסביר את זה לאספסוף לוונטיני. כאן עלולה להיגרם פגיעה חמורה בתדמית בית המשפט, מה שעוד עלול חלילה להחיות את הג'וק שהרגנו כשהיה קטן - בית המשפט לחוקה. המממ בעייה.
טוב, יש פתרון. את פייגלין אין בעייה לפסול. יש לו סעיף קלון, לטיבי ובשארה אין. את טיבי אפילו לא תבעו לדין, והמשפט נגד בשארה בגלל תמיכה בסוריה ובחיזבאללה מתנהל בעצלתיים בנצרת. לגבי מרזל - אין ברירה, נכשיר אותו. ממילא הוא לא יעבור את אחוז החסימה, כך שהמחיר הוא גם הכרחי וגם מינימלי. אולי עוד נרוויח שבזכותו ייקברו קולות של הימין. ואם בכל זאת ייבחר? אז לפחות ניפטר מהצורך לראות אותו כל הזמן כאן בבית המשפט. או כמו שהיה מנסח זאת עמיתנו המלומד מישה חשין, "אפילו בטרם עלות השחר שומה עליך להבחין בין פייגלין למרזל כמו בין זאב לכלב, שאם לא כן סופך שתיילל כתן, ואוי לבוקה והמבולקה".
שלב ג': אחרון בתור, שאול מופז. דווקא בחור טוב. איך ביצע בהתלהבות את הפסק שלנו להכניס חיילות ליחידות הקרביות. ביקשנו אצבע, נתן את כל היד. באמת לא משהו אישי נגדו. אם היה עושה בשכל והולך למפלגת העבודה כמו הרמטכ"לים שלפניו היינו מכשירים אותו בכיף. מה לעשות שהדפוק הזה הלך לליכוד. אין ברירה, צריך לפסול אותו, ובמקרה שלו זה גם לא בעייה. גם לו יש סעיף ייחודי, תקופת צינון. נכון שטיבי נכנס לכנסת ישר מתפקידו הקודם כיועצו של הראיס בלי שום תקופת צינון, אבל נגד זה אין שום חוק.
שלב ד': עכשיו נשאר רק לסגור את יחסי הכוחות. כולם מצביעים עם הנשיא, כמו שאנחנו אוהבים? לא. יגידו שאנחנו מנותקים מהעם. אז ככה: טיבי כשר - פה אחד. הרי אף אחד פה לא יתנדב להיות זה שפסל אותו. ולשם האיזון - גם הפסילה של מופז תהיה פה אחד. את בשארה נכשיר רק ברוב דעות, בכל זאת מתנהל נגדו משפט. שישה נגד חמישה? לא, זה משאיר טעם של ספק. אז שבעה נגד ארבעה. ולשם האיזון, גם את מרזל נכשיר בשבעה נגד ארבעה.
ואת הנימוקים נפרסם רק אחרי הבחירות. עד אז יהיה מספיק זמן להמציא אותם, וגם את אף אחד זה כבר לא יעניין.
עוד שתי הערות
א. כשוועדת הבחירות העזה להמרות את פי השופט ולהכשיר את מרזל, חשין לא הסתיר את סערת רוחו. "אני מוכרח לציין שההחלטה של המליאה קצת ציערה אותי", אמר. "היה לי ברור שהמליאה תפסול אותו, לא פה אחד אבל ברוב מכריע. כמובן שאני באתי מעולם אחר, ואני אולי במובן זה קצת תמים".
העולם האחר שממנו בא חשין התמים הוא עולמם הערכי הצודק והאובייקטיבי של שופטי העליון, להבדיל מעולמם הצר והאינטרסנטי של הפוליטיקאים, חברי הוועדה. חשין היה כה בטוח בעליונותו המוסרית והאינטלקטואלית, עד שבעזרתם של כמה כתבי חצר יצא למסע ציבורי נגד הוועדה שבראשה הוא עומד. מה לעשות שרוב שופטי בג"ץ סברו כמו הפוליטיקאים והכשירו את מרזל. מסתבר שלעיתים אין הפער כה גדול בין מה שאומר חוש הצדק הטבעי של נבחרי הציבור לבין דעתם של שופטינו המורמים מעם.
ב. משה פייגלין הוא אחד מאנשי הימין שתולים בהם אחריות להסתה שקדמה לרצח שקדם לביבי (הזכויות לשי צ'רקה). את היחס אליו בשמאל, בתקשורת ובבג"ץ יש להבין גם על הרקע הזה. לכן, מעניינת מאוד העובדה שהשופט היחיד בבג"ץ שהתנגד לפסילתו היה דווקא אדמונד לוי, ראש ההרכב שישב במשפטו של יגאל עמיר.
כמי שהתעמק בתיק הרצח של ראש הממשלה, השופט אדמונד לוי מבין אולי את עומק התהום המפרידה בין מחאה ציבורית לגיטימית, גם אם יוצאת דופן בעוצמתה, לבין התנקשות רצחנית בחיי יריב פוליטי.
גם התערבותו של השופט חשין באמצע נאומו של שרון פעלה כבומרנג. הציבור מתקשה להבין מדוע צריך לבזות ראש ממשלה בצורה כזאת קבל עם ועולם, במיוחד כשדברי תעמולה חריפים בהרבה משודרים כמעט בכל תוכנית אקטואליה.
הליכוד, שבצדק חש עצמו נפגע מיחס התקשורת ובית המשפט, צריך להאשים בעיקר את עצמו. פעם אחר פעם מועלים חבריו בחובתם לפעול במהירות ובנחישות כדי ליצור בית משפט מאוזן יותר ותקשורת הוגנת ופלורליסטית יותר. גם הפעם, לאחר שהגל יחלוף, צפויים רוב הליכודניקים לנשום לרווחה, להתיישב בכורסאות המרופדות וברכבי השרד, ולהשאיר את התקשורת ובית המשפט בשבי השמאל. העיקר שאנחנו בשלטון.
התבצרותו של השמאל, בניסיון נואש אחרון, בעמדה של סרבנות לממשלת אחדות, היא תעתוע-בחירות שיכול עוד להגשים את עצמו. כעת צריך לקרות משהו מאוד לא צפוי כדי שלא שרון ירכיב את הממשלה הבאה. צריך להאמין לשרון שהוא יעשה ככל יכולתו להקים ממשלת אחדות, אך ייתכן שהכלה עבודה תסרב לבוא לחופה. צריך גם להאמין לו שהוא מתכוון להקים מדינה פלשתינית.
ליחסי הכוחות בתוך המחנה הלאומי עשויה להיות השפעה מכרעת בממשלה הבאה, תהיה זו ממשלת אחדות או ממשלת ימין, ומכאן החשיבות הגדולה לחזק את האגף הימני והדתי בממשלת שרון העתידית.
הפרוטוקול של זקני בג"ץ
השאלה המסקרנת של סוף השבוע שעבר הייתה כיצד יפצח בג"ץ את החידה הבלשית שהונחה לפתחו על ידי ועדת הבחירות המרכזית. איך דואגים שטיבי ובשארה יהיו בפנים ו'קיצוני' הימין בחוץ, בלי להיות מואשמים באיפה ואיפה? כיצד ניתן לעזור לידידינו בשמאל מצד אחד, ולא לתת יותר מדי פתחון פה לימין מצד שני? מהי הדרך ללבוש את הגלימה וגם להשאיר אותה מגוהצת?
אפשר לחשוב על שופטי בג"ץ הרבה דברים, אבל אי אפשר לומר שהם לא מתוחכמים. ישבו והוציאו החלטה עם עמלה מינימלית ותשואה מקסימלית.
בדמיוני ההוזה אני יכול לנסות לשחזר את קו החשיבה האפשרי של שופטינו המורמים.
שלב א': טיבי ובשארה בפנים, כמובן. הרי לא יעלה על הדעת שניקח חברי כנסת מכהנים מגוש השמאל ונשלול את זכותם להיבחר. מה הם, כהנא?! אם נפסול אותם, איך נישא פנינו אל עמיתנו המלומדים בעולם? איך נקרא לעצמנו שופטים מהוללים בדמוקרטיה נאורה? מי יבוא להקשיב לנו כשנוזמן להרצות בקתדראות אירופה ואמריקה? ערביי ישראל עוד עלולים להחרים את הבחירות, ואנה אנו באים? אז נאמר כן לאחמד ולעזמי, ובכך גם נשקם את כבודו האבוד של עמיתנו המלומד מישה, שהוועדה לא שעתה לליקחו ופסלה אותם על אפו וחמתו.
שלב ב': עכשיו הקטע הקשה. עדיף כמובן להכשיר את קיצוני השמאל ולפסול את קיצוני הימין. איפה ואיפה? קטן עלינו. אבל מה יאמר ההמון הפרימיטיבי? טיבי ובשארה כן, מרזל ופייגלין לא?! בינינו, הרי אין שום דימיון בין הדוקטורים טיבי ובשארה לבין הביריונים המזוקנים והסהרוריים מרזל ופייגלין, אבל לך תסביר את זה לאספסוף לוונטיני. כאן עלולה להיגרם פגיעה חמורה בתדמית בית המשפט, מה שעוד עלול חלילה להחיות את הג'וק שהרגנו כשהיה קטן - בית המשפט לחוקה. המממ בעייה.
טוב, יש פתרון. את פייגלין אין בעייה לפסול. יש לו סעיף קלון, לטיבי ובשארה אין. את טיבי אפילו לא תבעו לדין, והמשפט נגד בשארה בגלל תמיכה בסוריה ובחיזבאללה מתנהל בעצלתיים בנצרת. לגבי מרזל - אין ברירה, נכשיר אותו. ממילא הוא לא יעבור את אחוז החסימה, כך שהמחיר הוא גם הכרחי וגם מינימלי. אולי עוד נרוויח שבזכותו ייקברו קולות של הימין. ואם בכל זאת ייבחר? אז לפחות ניפטר מהצורך לראות אותו כל הזמן כאן בבית המשפט. או כמו שהיה מנסח זאת עמיתנו המלומד מישה חשין, "אפילו בטרם עלות השחר שומה עליך להבחין בין פייגלין למרזל כמו בין זאב לכלב, שאם לא כן סופך שתיילל כתן, ואוי לבוקה והמבולקה".
שלב ג': אחרון בתור, שאול מופז. דווקא בחור טוב. איך ביצע בהתלהבות את הפסק שלנו להכניס חיילות ליחידות הקרביות. ביקשנו אצבע, נתן את כל היד. באמת לא משהו אישי נגדו. אם היה עושה בשכל והולך למפלגת העבודה כמו הרמטכ"לים שלפניו היינו מכשירים אותו בכיף. מה לעשות שהדפוק הזה הלך לליכוד. אין ברירה, צריך לפסול אותו, ובמקרה שלו זה גם לא בעייה. גם לו יש סעיף ייחודי, תקופת צינון. נכון שטיבי נכנס לכנסת ישר מתפקידו הקודם כיועצו של הראיס בלי שום תקופת צינון, אבל נגד זה אין שום חוק.
שלב ד': עכשיו נשאר רק לסגור את יחסי הכוחות. כולם מצביעים עם הנשיא, כמו שאנחנו אוהבים? לא. יגידו שאנחנו מנותקים מהעם. אז ככה: טיבי כשר - פה אחד. הרי אף אחד פה לא יתנדב להיות זה שפסל אותו. ולשם האיזון - גם הפסילה של מופז תהיה פה אחד. את בשארה נכשיר רק ברוב דעות, בכל זאת מתנהל נגדו משפט. שישה נגד חמישה? לא, זה משאיר טעם של ספק. אז שבעה נגד ארבעה. ולשם האיזון, גם את מרזל נכשיר בשבעה נגד ארבעה.
ואת הנימוקים נפרסם רק אחרי הבחירות. עד אז יהיה מספיק זמן להמציא אותם, וגם את אף אחד זה כבר לא יעניין.
עוד שתי הערות
א. כשוועדת הבחירות העזה להמרות את פי השופט ולהכשיר את מרזל, חשין לא הסתיר את סערת רוחו. "אני מוכרח לציין שההחלטה של המליאה קצת ציערה אותי", אמר. "היה לי ברור שהמליאה תפסול אותו, לא פה אחד אבל ברוב מכריע. כמובן שאני באתי מעולם אחר, ואני אולי במובן זה קצת תמים".
העולם האחר שממנו בא חשין התמים הוא עולמם הערכי הצודק והאובייקטיבי של שופטי העליון, להבדיל מעולמם הצר והאינטרסנטי של הפוליטיקאים, חברי הוועדה. חשין היה כה בטוח בעליונותו המוסרית והאינטלקטואלית, עד שבעזרתם של כמה כתבי חצר יצא למסע ציבורי נגד הוועדה שבראשה הוא עומד. מה לעשות שרוב שופטי בג"ץ סברו כמו הפוליטיקאים והכשירו את מרזל. מסתבר שלעיתים אין הפער כה גדול בין מה שאומר חוש הצדק הטבעי של נבחרי הציבור לבין דעתם של שופטינו המורמים מעם.
ב. משה פייגלין הוא אחד מאנשי הימין שתולים בהם אחריות להסתה שקדמה לרצח שקדם לביבי (הזכויות לשי צ'רקה). את היחס אליו בשמאל, בתקשורת ובבג"ץ יש להבין גם על הרקע הזה. לכן, מעניינת מאוד העובדה שהשופט היחיד בבג"ץ שהתנגד לפסילתו היה דווקא אדמונד לוי, ראש ההרכב שישב במשפטו של יגאל עמיר.
כמי שהתעמק בתיק הרצח של ראש הממשלה, השופט אדמונד לוי מבין אולי את עומק התהום המפרידה בין מחאה ציבורית לגיטימית, גם אם יוצאת דופן בעוצמתה, לבין התנקשות רצחנית בחיי יריב פוליטי.