הבחירות האמיתיות
מאז הלך ויקטור תייר לעולם שכולו טוב, ויבל"א ספי ריבלין עבר לעולם הסיטקומים הלא מצחיקים, הרייטינג של שידורי תעמולת הבחירות מורכב בעיקר מעיתונאים הכותבים עליהם בעיתון. כדי לא לשבור את ההנחה הזאת, גם אני עומד להצטרף כאן אל מקהלת מבקרי התשדירים.
אז נכון, זה לא מקורי לכתוב היום על תשדירי התעמולה. אבל בינינו, האם אוכל להחריש נוכח תשדיריו של הרב בא-גד, שהדיאלוג ההזוי שלו עם משה שחל ישודר כנראה גם בבחירות 2027? האם עלי לשתוק למראה הרב כדורי, שברכותיו הטלוויזיוניות נשמעות מצוין בקריוקי? האם אוכל להתעלם מפניו המחייכות של ברוך מרזל, שבנוסף לכל הצרות שכח גם שלא מנומס להצביע בפניהם של הצופים?
אז באופן חד-פעמי, לפחות עד השבוע הבא, הנה הבחירות שלי מתוך השבוע הראשון של שידורי תעמולת הבחירות:
הקמפיין האנכרוניסטי ביותר: תואר זה ניתן הפעם לליכוד. נראה שמישהו שכח לעדכן את ארתור פינקלשטיין בשינוי שיטת הבחירות, כי התשדירים ממשיכים למכור את שרון מול מצנע, כאילו אלו שתי האופציות היחידות. חוץ מזה, אני מקווה שהגברת הצועקת "באמת אין סיבה להצביע עבודה" תוזמן בקרוב לחקירת משטרה. סוף סוף נשמח לראות מישהי השומרת על זכות השתיקה.
הצרמוניה של הבחירות: תשדירי 'הבית הלבן' של העבודה. באופן כללי, תצלום משותף של ראשי העבודה מסביב לשולחן אחד אינו רעיון גרוע כל כך. תצלום כזה אמור להפגין את שיתוף הפעולה ההרמוני בין ראש המדינה הכריזמטי והמנוסה לאנשי צוותו הצעירים, החכמים והנאמנים, היושבים לצדו. כשמצנע יושב בראש, ואנשי צוותו הם פרס, פואד ורמון, זה עובד קצת פחות טוב.
התחפושת הגרועה ביותר: השר אלי ישי מחופש לאריה דרעי. אין מה לעשות, אפילו אם היו לישי עוד שמונה זרועות לנופף בהם בלהט, זה לא היה הופך אותו לנואם סוחף המונים כמו ראש מפלגתו הקודם. מי שמנסה להפוך חנון נעים הליכות לפטיש אוויר, כדאי שייזכר איך נראה פעם עמרם מצנע במדי אלוף.
התשדירים עם הכי הרבה מסורת: אלה של מרצ, כמובן. כבר אלפיים שנה הם משתמשים באותו טריק של מסך סינמסקופי, זה עם הפסים השחורים למעלה ולמטה, ואין שום סימן שזה עומד אי פעם להשתנות.
התשדיר הנבואי ביותר: הרב עובדיה מסיים את התשדיר של ש"ס בקריאת "שמע ישראל". הוא כנראה כבר יודע מה יקרה לש"ס ב-28 בינואר.
שלושת התשדירים שלא ישודרו לעולם, אבל הכי היינו רוצים לראות: מספר 2 בעבודה, בנימין בן-אליעזר, אומר את דעתו על תוכנית ההפרדה החד-צדדית של מספר 1; מספר 2 בשינוי, אברהם פורז, אומר את דעתו על הפזילה ימינה של מספר 1; מספר 2 בליכוד, ביבי נתניהו, אומר את דעתו על מספר 1.
שם המפלגה הגרוע ביותר: 'ישראל אחרת', שם סינתטי להחריד, שגם מזכיר את 'ישראל אחת' של אהוד ברק (והאמינו לי, זה לא ימשוך אליהם קולות). עדיין לא מאוחר לשנות את השם 'ישראל אחרת' למשהו קולע ואמיתי הרבה יותר, למשל "מפלגת הכפילים של רמי קליינשטיין הצעיר".
התשדירים שמיכאל חשין שכח לפסול: אלה של האיחוד הלאומי. הקמפיין (?) של ליברמן וחבריו מעידים כאלף עדים על קיומה של מחתרת יהודית חדשה. אחרת, איך תסבירו לי את הסאונד של התשדירים, הנשמעים בדיוק כמו שידורי הרדיו של גאולה כהן מתקופת הלח"י? בכלל, נראה שאת תשדירי המפלגה הכינו קופירייטרים מתלמדים, ואין פלא שרואים שם כל הזמן שלטים עם האות "ל".
גונבים את ההצגה: זוכרים את פרס והילדים? שרון והנכדים? לא עוד. השנה אסור להראות ילדים בתשדירי הבחירות (למעט עמרי שרון), ולכן נאלצות המפלגות להשתמש בגימיקים אחרים. הולכים חזק: כלבים (ישראל אחרת), סוסים (צומת) וראשי ממשלות מתים.
הבדיחה הטובה של תשדירי הבחירות: נשמעה השבוע בתשדירי צומת ברדיו: "הרשימה שלנו כוללת שלוש נשים במקומות ריאליים".
המומחה לשפת הגוף
אחרי מסיבת העיתונאים של אריאל שרון בשבוע שעבר, מיהר יוסי שריד לתקוף בחריפות את ראש הממשלה. "לאריאל שרון היתה הופעה עצבנית ומבישה", אמר יו"ר מרצ, תוך שהוא מרים את גבותיו ומיישר את משקפיו בידו, "בער על ראשו הכובע, וגם האף רטט". גבותיו של שריד הורדו. משהבחין כי חלק מהכתבים אינם מבינים את דבריו, הרים שוב את גבותיו, יישר את משקפיו מעל אפו והמשיך: "האף של שרון הוא מכונת האמת שלו". הוא יישר שוב את משקפיו, ואחרי חצי דקה הוריד את גבותיו.
אחר כך הלך יוסי שריד להצטלם לתשדירי מרצ. "שמעת בחדשות איך ירדתי על האף של שרון?" לחש לעבר רן כהן, תוך שהוא מיישר את משקפיו. רן כהן הניד ראשו לשלילה, וגבותיו של שריד התרוממו במהירות וירדו בחזרה.
"אנחנו מצלמים, יוסי", קרא לעברו הבמאי. שריד הישיר מבט אל המצלמה והחל לדבר, לא לפני שדאג להסיר את משקפיו. "אני פונה אל מצביעי הליכוד, שאנחנו כל כך אוהבים", אמר, וגבותיו החלו לעלות ולרדת בקצב מטורף.
יודע את מקומי|
בשבע ומשהו בערב, במהלך בהייה משותפת מול תשדירי הבחירות שבמכשיר המשוקץ, אומרת פתאום אשתי: "הם מוצאים חן בעיניי, ואני חושבת שאבחר בהם".
אחרי חמש שעות, המשפט הזה סוף סוף נקלט אצלי. "מה... מה אמרת? למי תצביעי?"
"לירוקים", ענתה הרעיה, "מפלגה חשובה".
צחקתי בקול לא משכנע. "נו, באמת, למי תצביעי?"
"לירוקים", אמרה שוב. בפעם החמישית האמנתי לה, ומיד התקשרתי לחותנים לבדוק איפה הם טעו. תגובתם המיידית הבהירה לי שהטעות כולה שלי, בכך שהתקשרתי אליהם אחרי חצות הלילה.
למחרת תיניתי את צרותיי באוזני חבר. "בעוד אני נלחם יום וליל נגד הקמת מדינת טרור בארץ ישראל השלמה, אשתי מודאגת מהזרמת מי השפכים לאנטנות הסלולאריות, או משהו כזה".
"תגיד תודה, אחי", ענה רעי, בעצמו מעריץ ותיק של מיכאל קליינר, "אשתי מתלבטת בין עמיר פרץ לפתק לבן. כרגע היא נוטה להכניס לקלפי פתק לבן עם ציור של שפם".
המידע המפתיע הזה החל לסקרן אותי. מיהרתי לערוך סקר טלפוני מקיף בין זוגות חברים קרובים, בניה ובנותיה הטובים של הציונות הדתית, והתמונה התבהרה חיש קל. הגברים שבינינו הצהירו על תמיכה בשרון, ליברמן או אפי איתם. הנשים נחלקו בין "לא יודעת", "אין למי להצביע", "חשבתי ליכוד, אבל זה לא סופי", ועוד קול אחד לירוקים (נחשו מי). ידידה אחת הודיעה כי היא מצביעה לגמלאים, וסירבה לשנות את דעתה גם אחרי שהסברתי לה שאין השנה מפלגת גמלאים.
"העניין מאוד פשוט", הסביר לי אותו חבר, "הנשים הן יצורים הרבה יותר חברתיים מאתנו, ולכן יש להן צורך לדבר בזכות מפלגות חברתיות, כאלו העוזרות לחלשים ולאיכות הסביבה. אבל הסר דאגה מלבך: עד הבחירות הן יתעשתו ויצביעו למפלגות הנכונות, עם הגנרלים והשחיתויות. בדיוק כמונו".
שאבתי עידוד מדבריו וחזרתי הביתה. לשמחתי, עוד באותו ערב הודיעה לי אשתי כי שינתה את דעתה, וכעת היא רוצה להצביע לאיחוד הלאומי. שאלתי אם היא באמת מתכוונת לזה, או שזה רק בשביל שלום-בית. אז היא אמרה שזה רק בשביל שלום-בית. יצורים חברתיים מאתנו כבר אמרנו?
מאז הלך ויקטור תייר לעולם שכולו טוב, ויבל"א ספי ריבלין עבר לעולם הסיטקומים הלא מצחיקים, הרייטינג של שידורי תעמולת הבחירות מורכב בעיקר מעיתונאים הכותבים עליהם בעיתון. כדי לא לשבור את ההנחה הזאת, גם אני עומד להצטרף כאן אל מקהלת מבקרי התשדירים.
אז נכון, זה לא מקורי לכתוב היום על תשדירי התעמולה. אבל בינינו, האם אוכל להחריש נוכח תשדיריו של הרב בא-גד, שהדיאלוג ההזוי שלו עם משה שחל ישודר כנראה גם בבחירות 2027? האם עלי לשתוק למראה הרב כדורי, שברכותיו הטלוויזיוניות נשמעות מצוין בקריוקי? האם אוכל להתעלם מפניו המחייכות של ברוך מרזל, שבנוסף לכל הצרות שכח גם שלא מנומס להצביע בפניהם של הצופים?
אז באופן חד-פעמי, לפחות עד השבוע הבא, הנה הבחירות שלי מתוך השבוע הראשון של שידורי תעמולת הבחירות:
הקמפיין האנכרוניסטי ביותר: תואר זה ניתן הפעם לליכוד. נראה שמישהו שכח לעדכן את ארתור פינקלשטיין בשינוי שיטת הבחירות, כי התשדירים ממשיכים למכור את שרון מול מצנע, כאילו אלו שתי האופציות היחידות. חוץ מזה, אני מקווה שהגברת הצועקת "באמת אין סיבה להצביע עבודה" תוזמן בקרוב לחקירת משטרה. סוף סוף נשמח לראות מישהי השומרת על זכות השתיקה.
הצרמוניה של הבחירות: תשדירי 'הבית הלבן' של העבודה. באופן כללי, תצלום משותף של ראשי העבודה מסביב לשולחן אחד אינו רעיון גרוע כל כך. תצלום כזה אמור להפגין את שיתוף הפעולה ההרמוני בין ראש המדינה הכריזמטי והמנוסה לאנשי צוותו הצעירים, החכמים והנאמנים, היושבים לצדו. כשמצנע יושב בראש, ואנשי צוותו הם פרס, פואד ורמון, זה עובד קצת פחות טוב.
התחפושת הגרועה ביותר: השר אלי ישי מחופש לאריה דרעי. אין מה לעשות, אפילו אם היו לישי עוד שמונה זרועות לנופף בהם בלהט, זה לא היה הופך אותו לנואם סוחף המונים כמו ראש מפלגתו הקודם. מי שמנסה להפוך חנון נעים הליכות לפטיש אוויר, כדאי שייזכר איך נראה פעם עמרם מצנע במדי אלוף.
התשדירים עם הכי הרבה מסורת: אלה של מרצ, כמובן. כבר אלפיים שנה הם משתמשים באותו טריק של מסך סינמסקופי, זה עם הפסים השחורים למעלה ולמטה, ואין שום סימן שזה עומד אי פעם להשתנות.
התשדיר הנבואי ביותר: הרב עובדיה מסיים את התשדיר של ש"ס בקריאת "שמע ישראל". הוא כנראה כבר יודע מה יקרה לש"ס ב-28 בינואר.
שלושת התשדירים שלא ישודרו לעולם, אבל הכי היינו רוצים לראות: מספר 2 בעבודה, בנימין בן-אליעזר, אומר את דעתו על תוכנית ההפרדה החד-צדדית של מספר 1; מספר 2 בשינוי, אברהם פורז, אומר את דעתו על הפזילה ימינה של מספר 1; מספר 2 בליכוד, ביבי נתניהו, אומר את דעתו על מספר 1.
שם המפלגה הגרוע ביותר: 'ישראל אחרת', שם סינתטי להחריד, שגם מזכיר את 'ישראל אחת' של אהוד ברק (והאמינו לי, זה לא ימשוך אליהם קולות). עדיין לא מאוחר לשנות את השם 'ישראל אחרת' למשהו קולע ואמיתי הרבה יותר, למשל "מפלגת הכפילים של רמי קליינשטיין הצעיר".
התשדירים שמיכאל חשין שכח לפסול: אלה של האיחוד הלאומי. הקמפיין (?) של ליברמן וחבריו מעידים כאלף עדים על קיומה של מחתרת יהודית חדשה. אחרת, איך תסבירו לי את הסאונד של התשדירים, הנשמעים בדיוק כמו שידורי הרדיו של גאולה כהן מתקופת הלח"י? בכלל, נראה שאת תשדירי המפלגה הכינו קופירייטרים מתלמדים, ואין פלא שרואים שם כל הזמן שלטים עם האות "ל".
גונבים את ההצגה: זוכרים את פרס והילדים? שרון והנכדים? לא עוד. השנה אסור להראות ילדים בתשדירי הבחירות (למעט עמרי שרון), ולכן נאלצות המפלגות להשתמש בגימיקים אחרים. הולכים חזק: כלבים (ישראל אחרת), סוסים (צומת) וראשי ממשלות מתים.
הבדיחה הטובה של תשדירי הבחירות: נשמעה השבוע בתשדירי צומת ברדיו: "הרשימה שלנו כוללת שלוש נשים במקומות ריאליים".
המומחה לשפת הגוף
אחרי מסיבת העיתונאים של אריאל שרון בשבוע שעבר, מיהר יוסי שריד לתקוף בחריפות את ראש הממשלה. "לאריאל שרון היתה הופעה עצבנית ומבישה", אמר יו"ר מרצ, תוך שהוא מרים את גבותיו ומיישר את משקפיו בידו, "בער על ראשו הכובע, וגם האף רטט". גבותיו של שריד הורדו. משהבחין כי חלק מהכתבים אינם מבינים את דבריו, הרים שוב את גבותיו, יישר את משקפיו מעל אפו והמשיך: "האף של שרון הוא מכונת האמת שלו". הוא יישר שוב את משקפיו, ואחרי חצי דקה הוריד את גבותיו.
אחר כך הלך יוסי שריד להצטלם לתשדירי מרצ. "שמעת בחדשות איך ירדתי על האף של שרון?" לחש לעבר רן כהן, תוך שהוא מיישר את משקפיו. רן כהן הניד ראשו לשלילה, וגבותיו של שריד התרוממו במהירות וירדו בחזרה.
"אנחנו מצלמים, יוסי", קרא לעברו הבמאי. שריד הישיר מבט אל המצלמה והחל לדבר, לא לפני שדאג להסיר את משקפיו. "אני פונה אל מצביעי הליכוד, שאנחנו כל כך אוהבים", אמר, וגבותיו החלו לעלות ולרדת בקצב מטורף.
יודע את מקומי|
בשבע ומשהו בערב, במהלך בהייה משותפת מול תשדירי הבחירות שבמכשיר המשוקץ, אומרת פתאום אשתי: "הם מוצאים חן בעיניי, ואני חושבת שאבחר בהם".
אחרי חמש שעות, המשפט הזה סוף סוף נקלט אצלי. "מה... מה אמרת? למי תצביעי?"
"לירוקים", ענתה הרעיה, "מפלגה חשובה".
צחקתי בקול לא משכנע. "נו, באמת, למי תצביעי?"
"לירוקים", אמרה שוב. בפעם החמישית האמנתי לה, ומיד התקשרתי לחותנים לבדוק איפה הם טעו. תגובתם המיידית הבהירה לי שהטעות כולה שלי, בכך שהתקשרתי אליהם אחרי חצות הלילה.
למחרת תיניתי את צרותיי באוזני חבר. "בעוד אני נלחם יום וליל נגד הקמת מדינת טרור בארץ ישראל השלמה, אשתי מודאגת מהזרמת מי השפכים לאנטנות הסלולאריות, או משהו כזה".
"תגיד תודה, אחי", ענה רעי, בעצמו מעריץ ותיק של מיכאל קליינר, "אשתי מתלבטת בין עמיר פרץ לפתק לבן. כרגע היא נוטה להכניס לקלפי פתק לבן עם ציור של שפם".
המידע המפתיע הזה החל לסקרן אותי. מיהרתי לערוך סקר טלפוני מקיף בין זוגות חברים קרובים, בניה ובנותיה הטובים של הציונות הדתית, והתמונה התבהרה חיש קל. הגברים שבינינו הצהירו על תמיכה בשרון, ליברמן או אפי איתם. הנשים נחלקו בין "לא יודעת", "אין למי להצביע", "חשבתי ליכוד, אבל זה לא סופי", ועוד קול אחד לירוקים (נחשו מי). ידידה אחת הודיעה כי היא מצביעה לגמלאים, וסירבה לשנות את דעתה גם אחרי שהסברתי לה שאין השנה מפלגת גמלאים.
"העניין מאוד פשוט", הסביר לי אותו חבר, "הנשים הן יצורים הרבה יותר חברתיים מאתנו, ולכן יש להן צורך לדבר בזכות מפלגות חברתיות, כאלו העוזרות לחלשים ולאיכות הסביבה. אבל הסר דאגה מלבך: עד הבחירות הן יתעשתו ויצביעו למפלגות הנכונות, עם הגנרלים והשחיתויות. בדיוק כמונו".
שאבתי עידוד מדבריו וחזרתי הביתה. לשמחתי, עוד באותו ערב הודיעה לי אשתי כי שינתה את דעתה, וכעת היא רוצה להצביע לאיחוד הלאומי. שאלתי אם היא באמת מתכוונת לזה, או שזה רק בשביל שלום-בית. אז היא אמרה שזה רק בשביל שלום-בית. יצורים חברתיים מאתנו כבר אמרנו?