לפני מספר חודשים נאם הסופר עמוס עוז מעל בימת הפגנה של אנשי שמאל בתל אביב, וקרא לציונים הדתיים לעזוב את יהודה ושומרון ולעבור להתגורר בעיירות הפיתוח. "נקבל אתכם", הבטיח עוז. הסופר הנודע אולי אינו מעודכן, אך בני הציונות הדתית אותם הוא מגייס לתרומה ל'עם' כבר נמצאים בעשרות עיירות פיתוח ושכונות מצוקה ברחבי המדינה. הם מתגוררים עם בני המקום, מתחנכים במוסדותיהם ותורמים לקהילה במקום. החדשות הרעות עבור עוז הן שהדבר לא בא על חשבון ההתיישבות ביש"ע. סליחה על הטפיחה המגזרית על השכם (והיא מותרת רק לפעמים), אך הציונות הדתית מסוגלת לעמוד בשני האתגרים הללו גם יחד.
בשנים האחרונות הוקמו כארבעים גרעינים תורניים ברחבי הארץ, והם פרושים מאילת בדרום ועד לאבני איתן שבצפון. עשרות הגרעינים חולקים שם משותף, אך כל קבוצה שונה מחברתה בשל החברים המרכיבים אותה והמטרות שהגדירו לעצמם, וגם בשל צרכי המקום המשתנים מיישוב ליישוב. ובכל זאת, ניתן לצייר כמה מאפיינים המשותפים לכולם: כל גרעין מורכב ממספר משפחות בעלות רקע ישיבתי, ובמרכזו נמצא 'כולל' בו לומדים הגברים. מתוך הכולל יוצאים אנשי הגרעין לפעולות לימודיות וחינוכיות עם הציבור הציוני-דתי ביישוב, ולאחר מכן מורחבת הפעילות אל הציבור הכללי. כל גרעין הקים, או שואף להקים, מוסד שירכז פעילות של חסד במקום מגוריו. מעל לכל אלה נמצאת הנכונות האמיתית של אנשי הגרעינים להיות חלק מן האוכלוסייה שבקרבה הם חיים, לקדם אותה ולסייע לה.
קנה המידה לבחינת הצלחתו של גרעין היא טשטוש הגבולות בין חברי הגרעין לתושבים המקומיים. כך קרה בעכו, אשר אליה הגיעו 15 משפחות לפני שש שנים, והיום מונה הקהילה גם מקומיים. "ברוך ה', ההתעוררות בעיר יצרה מציאות שלא ברור מי חדש ומי ותיק", מספר הרב נחשון כהן, ראש הכולל.
ביניים: שני ארגונים, מטרה אחת
קשה להצביע על תאריך מדויק בו החלו הגרעינים להוות תופעה. ראשוני הגרעינים הוקמו כיוזמות מקומיות של צעירים, שחזרו למחוזות ילדותם כדי לחזק אותם מבחינה חברתית ודתית. כך קרה בבאר שבע ובלוד. פעמים אחרות נבנה גרעין סביב ישיבה גבוהה או כולל קיים כך במקרה של הגרעינים בצפון תל אביב ובפתח תקווה. בקריית מלאכי, לעומת זאת, צמחה היוזמה מאנשים שהגיעו למקום במקרה: "משפחות רבות של אברכים שלמדו בישיבת 'אור עציון' התגוררו בקריית מלאכי", מספרת בתיה פריאל, ממקימי הגרעין. "המקום היה נראה כמו תחנת רכבת, משום שלאחר שהבעל היה מסיים ללמוד בישיבה, המשפחה היתה עוזבת את המקום. לפני שש שנים קמה קבוצה שהחליטה לשים קץ לתופעה הזו ולהישאר בעיר, וכך הוקם הגרעין".
רוב הגרעינים, גם אם הוקמו ביוזמה מקומית, פועלים כיום תחת מטריה ארגונית ארצית. הארגון הארצי הראשון שהוקם כדי לפעול בעיירות הפיתוח היה 'שעלי תורה'. הוא מחזיק כיום שמונה גרעינים ברחבי הארץ, ועוד אחד בהקמה. הרב רחמים נסימי, שהקים את הארגון ועומד בראשו, מכיר את עיירות הפיתוח מקרוב: "אני נולדתי וגדלתי בשדרות, וחשתי את המצוקה ואת הצורך לעשות משהו בעניין. לפני ארבע עשרה שנה החלטנו להקים גרעין בבית שמש, ובקושי מצאנו עוד שלוש משפחות שיבואו אתנו לשם. היום נמצאות במקום מאות משפחות ציוניות-דתיות, כ-1,500 ילדים לומדים בבתי הספר שהקמנו, וכן קיים בעיר מפעל חסד ענק המחלק מזון לקראת שבתות וחגים". הרב נסימי מדגיש כי הראייה של 'שעלי תורה' היא קודם כל סוציאלית ורק אחר כך תורנית: "אנחנו לא נקים גרעין בתל אביב, למשל", הוא אומר, ובכך מחדד את השוני בין ארגונו ובין 'קרן מורשת', הארגון הארצי השני שהוקם לפני שש שנים ומרכז היום כשלושים גרעינים ברחבי הארץ. הרב שמואל אליהו, רב העיר צפת ויושב ראש ההנהלה של קרן מורשת, מספר כיצד נולד הארגון: "הנדבן משה נמדר ביקש לתרום מכספו למטרה מסוימת אחת, ואסף מספר אנשים כדי שייעצו לו לאיזו מטרה לייעד את כספו. אבי, הרב מרדכי אליהו, אמר לו שצריך לתרום להפצת התורה, כי היא כמו אש שמחממת ומאירה את כל מי שנמצא בסביבתה. כל היושבים הסכימו לדברים וכך הוקמה הקרן".
הדרכה רבנית צמודה
הרב שמואל אליהו מסביר כי גאולה לא תבוא רק לציבור הציוני-דתי או החרדי, וכי יש להפיץ את התורה בכלל שדרות העם. הוא מציין "אנחנו לא המצאנו שום פטנט. כבר עשו זאת לפנינו". הרב דניאל גבאי, מנכ"ל קרן מורשת, שותף לדעת הרב: "קרן מורשת לא המציאה את הרעיון, אך שיכללה ושיכפלה אותו". במשך השנים הקימה הקרן גרעינים, אך גם הציעה לגרעינים קיימים, כגון אלו בלוד ובקריית מלאכי, ליהנות מהמטריה הארגונית, הפיננסית והחינוכית שהיא מציעה. הצד הארגוני של הקרן מסייע לאנשי הגרעינים בכל הקשור לתקציבים ולעבודה טכנית מול הרשויות המקומיות, והצד החינוכי מעניק למשפחות סיוע וליווי במגוון נושאים. החל מבניית מערכי פעילות שיועברו בקהילה, המשך בהשתלמויות לאברכים וכלה בהעברה של השתלמויות לחדרי המורים ביישוב.
שני הארגונים הארציים, 'שעלי תורה' ו'קרן מורשת', מקיימים קשר קבוע עם אנשי הגרעינים, ונותנים מענה להתלבטויות ושאלות בהן נתקלות המשפחות בשטח. ב'שעלי תורה' הדבר מתבצע על ידי רבנים ואנשי מקצוע, וב'קרן מורשת' מקיימים את הקשר באמצעות ועדה של ארבעה רבנים, שכל אחד מהם מלווה באופן אישי מספר גרעינים. אחת לשבוע נפגשים הארבעה ודנים בסוגיות שהועלו בפניהם. אחד הרבנים החבר בוועדה מתאר את הבעיות בהם נתקלים האברכים: "המשפחות צריכות להיקלט בתוך קהילה, ולדבר יש השלכות חינוכיות ואישיות רבות. אנשי הגרעין מבקשים להעניק אך גם להמשיך להתפתח, וצמאים להכוונה כיצד לאזן בין שתי השאיפות. מעבר לכך, ישנן ההשפעות של העשייה כלפי חוץ על בית המדרש פנימה, מערכת יחסים עם השכנים וגם היחס הראוי למערכת החינוך המקומית".
הגרעינים התורניים יוצרים מציאות חדשה המצריכה את הרבנים לתת מענה מן התורה לחיי המעשה וכך הולך ונבנה שו"ת חדש, שנקרא 'שו"ת הגרעין'.
המתכון: ענווה
'שעלי תורה' ו'קרן מורשת' נוקטים בגישות שונות בנושא הכשרת האברכים בטרם יציאתם לשטח. ב'שעלי תורה' מעדיפים להכשיר את ההולכים לגרעינים שנה לפני היציאה. המשפחות עוברות סדנאות של אנשי חינוך ומקצוע ומפגשי גיבוש במסגרתם מוצבים היעדים ונבחנת התאמתה של המשפחה לקבוצה. ב'קרן מורשת' עוברת המשפחה המיועדת ראיון ושבתות גיבוש אולם ההכשרה ניתנת תוך כדי פעילות. "כשיש שריפה לא מבקשים תעודה של כבאי", אומר הרב גבאי. "אם היו לי עכשיו 1000 משפחות שמוכנות לצאת לגרעינים, היה לי לאן לשלוח אותן. הצמא הוא גדול כל כך שאי אפשר לדחות את העשייה".
ארבעים יישובים פנו בשנה האחרונה להנהלת 'קרן מורשת' כדי שתשלח אליהם גרעינים תורניים. בטרם ההנהלה מחליטה על שליחת גרעין למקום זה או אחר, היא בוחנת אם התנאים במקום יאפשרו את הצלחת הגרעין. משהחליטה ההנהלה על הוצאת הגרעין לשטח, היא מגייסת משפחות לפרויקט ובודקת את התאמתן למשימה.
הראיון שעוברת המשפחה המיועדת בוחן את ההתאמה לשאר אנשי הגרעין וכן את הרצון להעניק לקהילה ואת היכולת להשתלב בצורה אמיתית בסביבת עיירת הפיתוח. "אם הגרעין חושב שהוא בא לתקן עולם במלכות שד-י, הוא נועד לכישלון", אומר הרב גבאי. את דבריו מאששים האנשים בשטח: "מי שחושב שהוא בא להשפיע ולא להיות מושפע, שלא יבוא", אומר הרב כהן מגרעין עכו, המשתייך ל'קרן מורשת'. "האנשים שסביבנו אולי לא למדו הרבה, אבל יש להם עוצמה רבה, בריאה וטבעית, ויותר ממה שאנחנו משפיעים אנחנו מושפעים. ברור שמי שמגיע לגרעין צריך לבוא קודם כל מתוך תורה, ועם הרבה ענווה".
אז איך באמת מגיעים למקום כקבוצה חיצונית מתוך מטרה 'לתת' ומצד שני נהיים חלק
מהקהילה? הרב כהן משיב: "הגענו לפני שש שנים במטרה לבנות מקום של תורה, כי לא היה בעכו אפילו בית מדרש אחד. הגענו והתחלנו ללמוד תורה, בלי ללמד בחוץ בכלל. כשהתושבים ראו שאנחנו לא מתיימרים להשפיע עלייהם הם התחילו להגיע אלינו ולבקש שנלמד אצלם. אם אתה מגיע כדי 'להשפיע', אנשים יאמרו לך: הסתדרנו בלעדיך ונסתדר גם עכשיו".
השאלה אינה זרה גם לעמוס ג'אן, רכז הגרעין בעיירה קדימה המשתייך ל'שעלי תורה': "בשנה הראשונה והשנייה באמת חשדו שהגענו למקום באופן זמני ואנחנו עומדים לעזוב. אבל עכשיו, כשאנחנו שנה חמישית במקום והחבר'ה מתעניינים ברכישת דירות, הגישה היא אחרת". בקריית מלאכי ובעכו חלק ממשפחות הגרעין כבר רכשו דירות, והעובדה הזו בהחלט ממחישה את כוונותיהם הרציניות של אנשי הגרעין להשתקע במקום.
מתנחלים בצפון תל אביב
גרעין 'לא קונבנציונלי', כך מכנים את עצמם אנשי הגרעין בצפון תל אביב. הציבור הדתי בסביבה מועט מאוד וקשה לפעול אתו. בנוסף, הציבור החילוני, המגיע משכבה חברתית וכלכלית גבוהה בהרבה מזו של בני עיירות הפיתוח, מקבל את אנשי הגרעין בחשדנות מהולה בפליאה על הנטע הזר: "נשות הגרעין שמסתובבות עם הילדים בגינה הן מחזה יוצא דופן", מספרים בגרעין, "גם בגלל שהן האימהות האמיתיות של הילדים ולא הפיליפיניות המטפלות, וגם מפני שפתאום הציבור רואה נשים דתיות 'נורמליות' ולא כאלה בסגנון של הרבנית לאה קוק או דמויות דתיות אחרות שהוא רואה על גבי מסך הטלוויזיה". ובכל זאת, אנשי הגרעין מבקשים להיות חלק מהסביבה, והדבר מעמיד אותם בפני דילמות יום יומיות: "למען הילדים שלך אתה רוצה וצריך לשמור על עצמך, אבל הגעת למקום לא פשוט. ההתלבטות מה לעשות ומה לא לעשות היא יומיומית".
הגרעין בצפון תל אביב נבנה, כאמור, סביב הישיבה הגבוהה. לפני שנתיים וחצי נוצר החיבור עם 'קרן מורשת', ומאז הרחיבו האברכים את פעילותם בקהילה. תלמידי הישיבה מתנדבים בבית החולים איכילוב ועורכים שם קידושים בשבתות, מארחים את בני המשפחה שבאו לסעוד את בני משפחותיהם בשבתות ועוד. בקרב הציבור החילוני פועלים האברכים על ידי מפגשי לימוד עם מבוגרים ולימוד ילדים לבר מצווה. גם כאן פוגשים האברכים מציאות ייחודית: "כשאחד מחברינו לימד נער בן 13 לקראת בר המצווה, שלו הוא נתקל בשאלה מדוע חבר אחר מכיתתו לומד את הקריאה בתורה עם אישה. גילינו שמדובר בתופעה. בסביבה שלנו בתל אביב אין מי שילמד חילוניים לבר מצווה, אז הם לומדים אצל רפורמים".
אנשי הגרעין רואים בצפון תל אביב את ערש התהוותה של התרבות הישראלית, ולכן הם מכנים את המקום 'ההתנחלות מספר אחת'. ראש הישיבה, הרב חיים גנץ, עזב את ישיבת שבי חברון לאחר 14 שנות הוראה כדי 'להתנחל' בתל אביב ו"להשפיע על הדברים מן השורש". עם זאת, אנשי הגרעין אינם מבקשים לנתב את העשייה רק לכיוונם: "לכל אחד יש את המשימה שלו ואת האתגר שלו".
שומרים על רוב יהודי
הגרעין בעכו היה אחד מהגרעינים הראשונים שהקימה 'קרן מורשת': "הרב אליהו זיהה שמדובר במקום אסטרטגי", מסביר הרב כהן, "משום שהעיר סובלת מבעיה קשה של הגירה שלילית של יהודים. בעשר השנים האחרונות עזבו את העיר 10,000 יהודים". היהודים שנותרו בעיר היו אנשים אידיאליסטים, שראו את החשיבות בהישארות במקום, או אנשים משכבות סוציו- אקונומיות נמוכות שלא היתה להן אפשרות לעזוב. מייד כשהגיע הגרעין החליטו 10 משפחות שהיו על סף עזיבה להישאר במקום, והימצאותן של 15 משפחות הגרעין ממשיכה לחזק את בני העיר: "בכל בוקר אני מעביר שיעור לבעלי בתים", מספר הרב כהן. "באחד הימים הגיע לשיעור סמנכ"ל של מפעל גדול בסביבה. אחרי שלושה ימים הוא הגיע אליי שוב, וסיפר לי שמכר את ביתו בעכו והתעניין ברכישת דירה בכל מקום, 'רק לא בעכו', כלשונו. אולם לאחר שהוא ביקר בשיעור, הוא שאל את עצמו: 'החבר'ה האלה באו לעזור לי ואני בורח מן העיר'? לאחר מספר ימים הוא רכש בית בעכו ושב להתגורר במקום".
ד"ר שמריהו בירן, ראש עיריית עכו, שמח לחלוק אתנו את דעתו על הגרעין התורני הפועל בעיר שלו: "לגרעין יש תרומה מאוד משמעותית לעיר, גם בתחומי הרווחה בסיוע לנזקקים, וגם בהגברת תודעת הזהות היהודית, ולא בגישה מיסיונרית. הם צובעים את עכו בנוכחות שלהם, וזה חשוב ביותר לעיר ולמדינה". ד"ר בירן סבור שיש לגרעין השפעה על הישארותם של יהודים בעיר: "הם קושרים אוכלוסיות מסוימות אל העיר. מדובר בתושבים איכותיים, ואני מקווה שהם יהיו אבן שואבת לכל הסביבה".
חינוך משותף
בגרעינים התורניים מהווה החינוך נושא כבד משקל. כשאדם שולח את ילדיו ללמוד במוסדות החינוך של היישוב, יש בכך משום הצבעת אמון במערכת הקיימת ונתינת 'תעודת כשרות' לאוכלוסייה בקרבה הוא חי. זהו גם מבחנם של אנשי הגרעינים, או כך לפחות רואה זאת האוכלוסייה: האם האנשים האלו באו להשתלב במקום או להסתגר בתוך עצמם. מערכות החינוך בעיירות הפיתוח אינן תמיד מן המעולות, בלשון המעטה, והמשפחות מתלבטות הרבה בסוגיה היכן לחנך את ילדיהם. "אנחנו מאוד זהירים בנושא החינוך, ואין לנו הנחיות כלליות חותכות", מסביר נתן נתנזון, חבר הנהלת 'קרן מורשת'. "באופן כללי אנו משתדלים לא לבדל את הגרעין ממוסדות החינוך של השכונה או העיירה.
ההערכה היא שהתורה מופיעה לא רק בפעילות הפרונטלית, אלא בעצם ההימצאות בקהילה, הפגישה בספריה ובחנות וגם בבית-הספר". בפועל המציאות אינה פשוטה. עמוס ג'אן מקדימה מתאר: "עד השנה כל ילדי הגרעין למדו בבית-הספר הממלכתי-דתי במקום. השנה הוצאנו ארבעה ילדים מבית הספר, עקב בעיות הלכתיות. התושבים המקומיים הגיבו בכאב על הצעד הזה שלנו, אך כשהסברנו להם את הבעייתיות הם הביעו הבנה. מה גם שבבית הספר המקומי נותרו ארבעה ילדים ממשפחות הגרעין". בשנה הבאה, מספר ג'אן, תקום כיתה א' נפרדת לבנים ולבנות, כשהמגמה היא לחתור לכמה שיותר הפרדה גם בכיתות אחרות. לגרעין בקדימה יש שני גני ילדים תורניים הפתוחים לכלל הציבור, וכך גם בתל אביב ובקריית מלאכי. בקריה, מספרת בתיה פריאל, לומדים הילדים הגדולים בבית הספר התורני שהוקם ביוזמה מקומית. המעורבות בבית הספר, אם כמורים ואם כהורים, מחברת בין שני סוגי האוכלוסייה. "חשוב לציין", אומרת פריאל, "שבכל מוסדות החינוך שלנו שליש מן הילדים הם עולי אתיופיה. אחד התחומים בו תורמים הגרעינים התורניים הוא קליטת עלייה. רוב העולים אינם מגיעים למקומות של ריכוזים דתיים, אלא לערים. אז במקום לרקוד בשדה התעופה, אנחנו מסייעים בפועל לקליטה".
בעכו 'התלבש' הגרעין על בית ספר מקומי שמנה 70 תלמידים וההרשמה לכיתה א' שלו עמדה על 7 תלמידים, ומכיוון שכך בית-הספר היה אמור להימסר לערבים. הגרעין שיקם את בית הספר והפך אותו ל'נועם', והיום מבנה בית הספר צר מלהכיל את כל התלמידים.
הגרעינים משתדלים להביא למקומותיהם גם מוסדות ישיבתיים. השנה הביא הגרעין בעכו ישיבת הסדר לעיר, בסיועה של ישיבת מעלות. הגרעין בקריית מלאכי הקים השנה מכינה קדם-צבאית ייחודית לבוגרי תיכונים דתיים. "השנה לומדים אצלנו 20 בחורים", מספר נפתלי קנדלר, מנהל המכינה, "ואנו מקווים שבשנה הבאה נכפיל את המספר".
גם לנשים יש תפקיד
הגרעין התורני הטרי ביותר (בינתיים) הוקם לפני כחודשיים בטבריה. יש בו ארבע משפחות, והרב שלום כהן המשמש כראש כולל. משפחתו של הרב כהן מתגוררת עדיין בכוכב יעקב ואינה מתראה עמו מיום שני ועד חמישי בכל שבוע, אז הוא נמצא בטבריה. חברי הגרעין מתמודדים עם אוכלוסייה שהייתה ציונית-דתית, ובעשור האחרון נכבשה על ידי ש"ס. הם מנסים להחזיר לציבור את האמונה במדינה ובצבא. "הציבור הציוני-דתי בעיר נאלץ לשלוח את ילדיו לגנים חרדיים, ולאחר תקופה מסוימת מתבקשים האבות להחליף את כיפותיהם לשחורות. כך, כדי לחנך את ילדיהם לתורה הם משלמים באיבוד הזהות שלהם", מספר הרב כהן. הוא מוסיף כי הגרעין פועל בקרב הישיבה התיכונית בעיר, ואנשיו עובדים בצורה פרטנית עם התלמידים על אמונה בה' ובעצמם: "היה כאן תלמיד אחד שאביו היה אובד עצות. במשך ארבעה חודשים נהג הנער להתעורר רק אחרי הצהריים ולא היה עושה מאומה במשך כל היום. הוא טען שהוא משועמם. לקחתי אותו אליי, והבחור החל לקום ב-8.00 לתפילה; למדנו על אברהם אבינו, על הייעוד של העם שאליו הוא משתייך, וברוך ה' רואים תוצאות".
הגרעין בטבריה נמצא אמנם בשלבים ראשונים של התהוות, אך נראה כי האברכים וגם האברכיות נכנסו ראשם ורובם לעשייה: "בדומה לגברים, גם הנשים אצלנו מאמצות בנות מן האולפנא. הן גם מעבירות שיעורי מוסיקה לבנות, במגמה להכניס את הבנות לעולם המוסיקה היהודית וליהדות בכלל", מספר הרב כהן.
בגרעינים התורניים נמצאים הגברים במוקד העניינים. הם לומדים בבית המדרש ופועלים בתחום החינוכי והניהולי. אולם תפקידיה של ה'עזר שכנגד' מוגדרים פחות. המשימה הראשונה המוטלת על שכמן של נשות הגרעינים היא נשיאה בעול כבד יותר בבית, בשל עיסוקיו הרבים של בן הזוג, וכן התמודדות יום-יומית עם חינוך ילדים באווירה אחרת, עם שכנים מרקע וסגנון אחר. נשים רבות עובדות במוסדות החינוך בעיר או בעיירה, אולם הן לא תמיד נוטלות חלק רשמי בניהול הגרעין או בפעילויות אחר-הצהריים. למרות זאת, המאמץ שהן משקיעות אינו נופל מזה של הגברים. בקריית מלאכי מעידה בתיה פריאל שהיא הייתה שמחה לו הנשים היו מעורבות יותר בעשייה בגרעין. הרב כהן מעיד כי נשות עכו מעורבות בשיעורי התורה בבתי הכנסת, ומדריכות כלות צעירות לקראת חתונתן. בגרעין בקדימה, לעומת זאת, לא מסתפקות הנשים במעורבות בפעילות הקהילתית והתורנית אלא נוטלות חלק פעיל בהנהלת הגרעין ובועדותיו.
הבשלת כוחות
לנציגי הגרעינים יש תכניות רבות לעתיד: הם מדברים על שאיפה לבנות מקום של תורה, הרחבת הפעילות החינוכית והקהילתית ועל עשייה רבה יותר בתחום החסד. הרוח הנושבת מדבריהם היא של עשייה ופעולה, וכולם, ללא יוצא מן הכלל, דיברו על הצורך לתת מענה לצמא הגדול הקיים בעם: "האנשים עמם אני נפגש ממש רעבים למזון רוחני. אני לא מבין מדוע חסיד חב"ד בן 18 יכול לשמש כשליח מצוין ברחבי העולם, והחבר'ה של ישיבות ההסדר, שהספיקו ללמוד כבר יותר ממנו, לא יכולים לשמש שליחים בעיירות בישראל", אומר הרב כהן מטבריה.
אנשי 'קרן מורשת' חשים את הדברים, ולכן החלו לפעול בקרב רבני ישיבות ההסדר והישיבות הגבוהות שיפנו את בוגריהן להגשמה בגרעינים התורניים: "רבני הישיבות והכוללים צריכים לשדר לתלמידיהם שבהליכה לגרעין תורני אין משום ירידה בדרגה, אלא להיפך", אומרים הרבנים המלווים של הקרן. הרב גבאי מוסיף שהגרעינים צריכים להיות חלק ממסלולו של תלמיד ישיבת הסדר: "כמו שכל תלמיד רואה את ישיבת ההסדר כהמשך ישיר של הישיבה התיכונית, ובחורה רואה את השירות הלאומי כהמשך טבעי של לימודיה באולפנה, כך צריך להיות הגרעין התורני ההמשך של הלימודים בישיבת ההסדר".
אנשי הגרעינים מזמינים גם את בעלי המקצועות החופשיים להיות חלק מן המפעל האדיר הזה, והם אינם מוצאים סיבה שאנשים שאינם עוסקים בחינוך אך מעוניינים לתרום לעם ישראל לא יצטרפו אליהם לעשייה.
כארבעים גרעינים פרושים היום ברחבי הארץ ועוד היד נטויה: "אנחנו מקווים שבתקופה הקרובה נפרוץ קדימה, וסוף סוף יפלו המחיצות המדומות של 'עיירות פיתוח' ו'ערים רגילות'", אומרים רבני 'קרן מורשת'. "לאחר שנים בהן התכנס הציבור הדתי-לאומי בתוך עצמו, מבשילים כעת הכוחות שניטעו בו, ויוצאים החוצה לעשייה ונתינה לכלל העם".
בשנים האחרונות הוקמו כארבעים גרעינים תורניים ברחבי הארץ, והם פרושים מאילת בדרום ועד לאבני איתן שבצפון. עשרות הגרעינים חולקים שם משותף, אך כל קבוצה שונה מחברתה בשל החברים המרכיבים אותה והמטרות שהגדירו לעצמם, וגם בשל צרכי המקום המשתנים מיישוב ליישוב. ובכל זאת, ניתן לצייר כמה מאפיינים המשותפים לכולם: כל גרעין מורכב ממספר משפחות בעלות רקע ישיבתי, ובמרכזו נמצא 'כולל' בו לומדים הגברים. מתוך הכולל יוצאים אנשי הגרעין לפעולות לימודיות וחינוכיות עם הציבור הציוני-דתי ביישוב, ולאחר מכן מורחבת הפעילות אל הציבור הכללי. כל גרעין הקים, או שואף להקים, מוסד שירכז פעילות של חסד במקום מגוריו. מעל לכל אלה נמצאת הנכונות האמיתית של אנשי הגרעינים להיות חלק מן האוכלוסייה שבקרבה הם חיים, לקדם אותה ולסייע לה.
קנה המידה לבחינת הצלחתו של גרעין היא טשטוש הגבולות בין חברי הגרעין לתושבים המקומיים. כך קרה בעכו, אשר אליה הגיעו 15 משפחות לפני שש שנים, והיום מונה הקהילה גם מקומיים. "ברוך ה', ההתעוררות בעיר יצרה מציאות שלא ברור מי חדש ומי ותיק", מספר הרב נחשון כהן, ראש הכולל.
ביניים: שני ארגונים, מטרה אחת
קשה להצביע על תאריך מדויק בו החלו הגרעינים להוות תופעה. ראשוני הגרעינים הוקמו כיוזמות מקומיות של צעירים, שחזרו למחוזות ילדותם כדי לחזק אותם מבחינה חברתית ודתית. כך קרה בבאר שבע ובלוד. פעמים אחרות נבנה גרעין סביב ישיבה גבוהה או כולל קיים כך במקרה של הגרעינים בצפון תל אביב ובפתח תקווה. בקריית מלאכי, לעומת זאת, צמחה היוזמה מאנשים שהגיעו למקום במקרה: "משפחות רבות של אברכים שלמדו בישיבת 'אור עציון' התגוררו בקריית מלאכי", מספרת בתיה פריאל, ממקימי הגרעין. "המקום היה נראה כמו תחנת רכבת, משום שלאחר שהבעל היה מסיים ללמוד בישיבה, המשפחה היתה עוזבת את המקום. לפני שש שנים קמה קבוצה שהחליטה לשים קץ לתופעה הזו ולהישאר בעיר, וכך הוקם הגרעין".
רוב הגרעינים, גם אם הוקמו ביוזמה מקומית, פועלים כיום תחת מטריה ארגונית ארצית. הארגון הארצי הראשון שהוקם כדי לפעול בעיירות הפיתוח היה 'שעלי תורה'. הוא מחזיק כיום שמונה גרעינים ברחבי הארץ, ועוד אחד בהקמה. הרב רחמים נסימי, שהקים את הארגון ועומד בראשו, מכיר את עיירות הפיתוח מקרוב: "אני נולדתי וגדלתי בשדרות, וחשתי את המצוקה ואת הצורך לעשות משהו בעניין. לפני ארבע עשרה שנה החלטנו להקים גרעין בבית שמש, ובקושי מצאנו עוד שלוש משפחות שיבואו אתנו לשם. היום נמצאות במקום מאות משפחות ציוניות-דתיות, כ-1,500 ילדים לומדים בבתי הספר שהקמנו, וכן קיים בעיר מפעל חסד ענק המחלק מזון לקראת שבתות וחגים". הרב נסימי מדגיש כי הראייה של 'שעלי תורה' היא קודם כל סוציאלית ורק אחר כך תורנית: "אנחנו לא נקים גרעין בתל אביב, למשל", הוא אומר, ובכך מחדד את השוני בין ארגונו ובין 'קרן מורשת', הארגון הארצי השני שהוקם לפני שש שנים ומרכז היום כשלושים גרעינים ברחבי הארץ. הרב שמואל אליהו, רב העיר צפת ויושב ראש ההנהלה של קרן מורשת, מספר כיצד נולד הארגון: "הנדבן משה נמדר ביקש לתרום מכספו למטרה מסוימת אחת, ואסף מספר אנשים כדי שייעצו לו לאיזו מטרה לייעד את כספו. אבי, הרב מרדכי אליהו, אמר לו שצריך לתרום להפצת התורה, כי היא כמו אש שמחממת ומאירה את כל מי שנמצא בסביבתה. כל היושבים הסכימו לדברים וכך הוקמה הקרן".
הדרכה רבנית צמודה
הרב שמואל אליהו מסביר כי גאולה לא תבוא רק לציבור הציוני-דתי או החרדי, וכי יש להפיץ את התורה בכלל שדרות העם. הוא מציין "אנחנו לא המצאנו שום פטנט. כבר עשו זאת לפנינו". הרב דניאל גבאי, מנכ"ל קרן מורשת, שותף לדעת הרב: "קרן מורשת לא המציאה את הרעיון, אך שיכללה ושיכפלה אותו". במשך השנים הקימה הקרן גרעינים, אך גם הציעה לגרעינים קיימים, כגון אלו בלוד ובקריית מלאכי, ליהנות מהמטריה הארגונית, הפיננסית והחינוכית שהיא מציעה. הצד הארגוני של הקרן מסייע לאנשי הגרעינים בכל הקשור לתקציבים ולעבודה טכנית מול הרשויות המקומיות, והצד החינוכי מעניק למשפחות סיוע וליווי במגוון נושאים. החל מבניית מערכי פעילות שיועברו בקהילה, המשך בהשתלמויות לאברכים וכלה בהעברה של השתלמויות לחדרי המורים ביישוב.
שני הארגונים הארציים, 'שעלי תורה' ו'קרן מורשת', מקיימים קשר קבוע עם אנשי הגרעינים, ונותנים מענה להתלבטויות ושאלות בהן נתקלות המשפחות בשטח. ב'שעלי תורה' הדבר מתבצע על ידי רבנים ואנשי מקצוע, וב'קרן מורשת' מקיימים את הקשר באמצעות ועדה של ארבעה רבנים, שכל אחד מהם מלווה באופן אישי מספר גרעינים. אחת לשבוע נפגשים הארבעה ודנים בסוגיות שהועלו בפניהם. אחד הרבנים החבר בוועדה מתאר את הבעיות בהם נתקלים האברכים: "המשפחות צריכות להיקלט בתוך קהילה, ולדבר יש השלכות חינוכיות ואישיות רבות. אנשי הגרעין מבקשים להעניק אך גם להמשיך להתפתח, וצמאים להכוונה כיצד לאזן בין שתי השאיפות. מעבר לכך, ישנן ההשפעות של העשייה כלפי חוץ על בית המדרש פנימה, מערכת יחסים עם השכנים וגם היחס הראוי למערכת החינוך המקומית".
הגרעינים התורניים יוצרים מציאות חדשה המצריכה את הרבנים לתת מענה מן התורה לחיי המעשה וכך הולך ונבנה שו"ת חדש, שנקרא 'שו"ת הגרעין'.
המתכון: ענווה
'שעלי תורה' ו'קרן מורשת' נוקטים בגישות שונות בנושא הכשרת האברכים בטרם יציאתם לשטח. ב'שעלי תורה' מעדיפים להכשיר את ההולכים לגרעינים שנה לפני היציאה. המשפחות עוברות סדנאות של אנשי חינוך ומקצוע ומפגשי גיבוש במסגרתם מוצבים היעדים ונבחנת התאמתה של המשפחה לקבוצה. ב'קרן מורשת' עוברת המשפחה המיועדת ראיון ושבתות גיבוש אולם ההכשרה ניתנת תוך כדי פעילות. "כשיש שריפה לא מבקשים תעודה של כבאי", אומר הרב גבאי. "אם היו לי עכשיו 1000 משפחות שמוכנות לצאת לגרעינים, היה לי לאן לשלוח אותן. הצמא הוא גדול כל כך שאי אפשר לדחות את העשייה".
ארבעים יישובים פנו בשנה האחרונה להנהלת 'קרן מורשת' כדי שתשלח אליהם גרעינים תורניים. בטרם ההנהלה מחליטה על שליחת גרעין למקום זה או אחר, היא בוחנת אם התנאים במקום יאפשרו את הצלחת הגרעין. משהחליטה ההנהלה על הוצאת הגרעין לשטח, היא מגייסת משפחות לפרויקט ובודקת את התאמתן למשימה.
הראיון שעוברת המשפחה המיועדת בוחן את ההתאמה לשאר אנשי הגרעין וכן את הרצון להעניק לקהילה ואת היכולת להשתלב בצורה אמיתית בסביבת עיירת הפיתוח. "אם הגרעין חושב שהוא בא לתקן עולם במלכות שד-י, הוא נועד לכישלון", אומר הרב גבאי. את דבריו מאששים האנשים בשטח: "מי שחושב שהוא בא להשפיע ולא להיות מושפע, שלא יבוא", אומר הרב כהן מגרעין עכו, המשתייך ל'קרן מורשת'. "האנשים שסביבנו אולי לא למדו הרבה, אבל יש להם עוצמה רבה, בריאה וטבעית, ויותר ממה שאנחנו משפיעים אנחנו מושפעים. ברור שמי שמגיע לגרעין צריך לבוא קודם כל מתוך תורה, ועם הרבה ענווה".
אז איך באמת מגיעים למקום כקבוצה חיצונית מתוך מטרה 'לתת' ומצד שני נהיים חלק
מהקהילה? הרב כהן משיב: "הגענו לפני שש שנים במטרה לבנות מקום של תורה, כי לא היה בעכו אפילו בית מדרש אחד. הגענו והתחלנו ללמוד תורה, בלי ללמד בחוץ בכלל. כשהתושבים ראו שאנחנו לא מתיימרים להשפיע עלייהם הם התחילו להגיע אלינו ולבקש שנלמד אצלם. אם אתה מגיע כדי 'להשפיע', אנשים יאמרו לך: הסתדרנו בלעדיך ונסתדר גם עכשיו".
השאלה אינה זרה גם לעמוס ג'אן, רכז הגרעין בעיירה קדימה המשתייך ל'שעלי תורה': "בשנה הראשונה והשנייה באמת חשדו שהגענו למקום באופן זמני ואנחנו עומדים לעזוב. אבל עכשיו, כשאנחנו שנה חמישית במקום והחבר'ה מתעניינים ברכישת דירות, הגישה היא אחרת". בקריית מלאכי ובעכו חלק ממשפחות הגרעין כבר רכשו דירות, והעובדה הזו בהחלט ממחישה את כוונותיהם הרציניות של אנשי הגרעין להשתקע במקום.
מתנחלים בצפון תל אביב
גרעין 'לא קונבנציונלי', כך מכנים את עצמם אנשי הגרעין בצפון תל אביב. הציבור הדתי בסביבה מועט מאוד וקשה לפעול אתו. בנוסף, הציבור החילוני, המגיע משכבה חברתית וכלכלית גבוהה בהרבה מזו של בני עיירות הפיתוח, מקבל את אנשי הגרעין בחשדנות מהולה בפליאה על הנטע הזר: "נשות הגרעין שמסתובבות עם הילדים בגינה הן מחזה יוצא דופן", מספרים בגרעין, "גם בגלל שהן האימהות האמיתיות של הילדים ולא הפיליפיניות המטפלות, וגם מפני שפתאום הציבור רואה נשים דתיות 'נורמליות' ולא כאלה בסגנון של הרבנית לאה קוק או דמויות דתיות אחרות שהוא רואה על גבי מסך הטלוויזיה". ובכל זאת, אנשי הגרעין מבקשים להיות חלק מהסביבה, והדבר מעמיד אותם בפני דילמות יום יומיות: "למען הילדים שלך אתה רוצה וצריך לשמור על עצמך, אבל הגעת למקום לא פשוט. ההתלבטות מה לעשות ומה לא לעשות היא יומיומית".
הגרעין בצפון תל אביב נבנה, כאמור, סביב הישיבה הגבוהה. לפני שנתיים וחצי נוצר החיבור עם 'קרן מורשת', ומאז הרחיבו האברכים את פעילותם בקהילה. תלמידי הישיבה מתנדבים בבית החולים איכילוב ועורכים שם קידושים בשבתות, מארחים את בני המשפחה שבאו לסעוד את בני משפחותיהם בשבתות ועוד. בקרב הציבור החילוני פועלים האברכים על ידי מפגשי לימוד עם מבוגרים ולימוד ילדים לבר מצווה. גם כאן פוגשים האברכים מציאות ייחודית: "כשאחד מחברינו לימד נער בן 13 לקראת בר המצווה, שלו הוא נתקל בשאלה מדוע חבר אחר מכיתתו לומד את הקריאה בתורה עם אישה. גילינו שמדובר בתופעה. בסביבה שלנו בתל אביב אין מי שילמד חילוניים לבר מצווה, אז הם לומדים אצל רפורמים".
אנשי הגרעין רואים בצפון תל אביב את ערש התהוותה של התרבות הישראלית, ולכן הם מכנים את המקום 'ההתנחלות מספר אחת'. ראש הישיבה, הרב חיים גנץ, עזב את ישיבת שבי חברון לאחר 14 שנות הוראה כדי 'להתנחל' בתל אביב ו"להשפיע על הדברים מן השורש". עם זאת, אנשי הגרעין אינם מבקשים לנתב את העשייה רק לכיוונם: "לכל אחד יש את המשימה שלו ואת האתגר שלו".
שומרים על רוב יהודי
הגרעין בעכו היה אחד מהגרעינים הראשונים שהקימה 'קרן מורשת': "הרב אליהו זיהה שמדובר במקום אסטרטגי", מסביר הרב כהן, "משום שהעיר סובלת מבעיה קשה של הגירה שלילית של יהודים. בעשר השנים האחרונות עזבו את העיר 10,000 יהודים". היהודים שנותרו בעיר היו אנשים אידיאליסטים, שראו את החשיבות בהישארות במקום, או אנשים משכבות סוציו- אקונומיות נמוכות שלא היתה להן אפשרות לעזוב. מייד כשהגיע הגרעין החליטו 10 משפחות שהיו על סף עזיבה להישאר במקום, והימצאותן של 15 משפחות הגרעין ממשיכה לחזק את בני העיר: "בכל בוקר אני מעביר שיעור לבעלי בתים", מספר הרב כהן. "באחד הימים הגיע לשיעור סמנכ"ל של מפעל גדול בסביבה. אחרי שלושה ימים הוא הגיע אליי שוב, וסיפר לי שמכר את ביתו בעכו והתעניין ברכישת דירה בכל מקום, 'רק לא בעכו', כלשונו. אולם לאחר שהוא ביקר בשיעור, הוא שאל את עצמו: 'החבר'ה האלה באו לעזור לי ואני בורח מן העיר'? לאחר מספר ימים הוא רכש בית בעכו ושב להתגורר במקום".
ד"ר שמריהו בירן, ראש עיריית עכו, שמח לחלוק אתנו את דעתו על הגרעין התורני הפועל בעיר שלו: "לגרעין יש תרומה מאוד משמעותית לעיר, גם בתחומי הרווחה בסיוע לנזקקים, וגם בהגברת תודעת הזהות היהודית, ולא בגישה מיסיונרית. הם צובעים את עכו בנוכחות שלהם, וזה חשוב ביותר לעיר ולמדינה". ד"ר בירן סבור שיש לגרעין השפעה על הישארותם של יהודים בעיר: "הם קושרים אוכלוסיות מסוימות אל העיר. מדובר בתושבים איכותיים, ואני מקווה שהם יהיו אבן שואבת לכל הסביבה".
חינוך משותף
בגרעינים התורניים מהווה החינוך נושא כבד משקל. כשאדם שולח את ילדיו ללמוד במוסדות החינוך של היישוב, יש בכך משום הצבעת אמון במערכת הקיימת ונתינת 'תעודת כשרות' לאוכלוסייה בקרבה הוא חי. זהו גם מבחנם של אנשי הגרעינים, או כך לפחות רואה זאת האוכלוסייה: האם האנשים האלו באו להשתלב במקום או להסתגר בתוך עצמם. מערכות החינוך בעיירות הפיתוח אינן תמיד מן המעולות, בלשון המעטה, והמשפחות מתלבטות הרבה בסוגיה היכן לחנך את ילדיהם. "אנחנו מאוד זהירים בנושא החינוך, ואין לנו הנחיות כלליות חותכות", מסביר נתן נתנזון, חבר הנהלת 'קרן מורשת'. "באופן כללי אנו משתדלים לא לבדל את הגרעין ממוסדות החינוך של השכונה או העיירה.
ההערכה היא שהתורה מופיעה לא רק בפעילות הפרונטלית, אלא בעצם ההימצאות בקהילה, הפגישה בספריה ובחנות וגם בבית-הספר". בפועל המציאות אינה פשוטה. עמוס ג'אן מקדימה מתאר: "עד השנה כל ילדי הגרעין למדו בבית-הספר הממלכתי-דתי במקום. השנה הוצאנו ארבעה ילדים מבית הספר, עקב בעיות הלכתיות. התושבים המקומיים הגיבו בכאב על הצעד הזה שלנו, אך כשהסברנו להם את הבעייתיות הם הביעו הבנה. מה גם שבבית הספר המקומי נותרו ארבעה ילדים ממשפחות הגרעין". בשנה הבאה, מספר ג'אן, תקום כיתה א' נפרדת לבנים ולבנות, כשהמגמה היא לחתור לכמה שיותר הפרדה גם בכיתות אחרות. לגרעין בקדימה יש שני גני ילדים תורניים הפתוחים לכלל הציבור, וכך גם בתל אביב ובקריית מלאכי. בקריה, מספרת בתיה פריאל, לומדים הילדים הגדולים בבית הספר התורני שהוקם ביוזמה מקומית. המעורבות בבית הספר, אם כמורים ואם כהורים, מחברת בין שני סוגי האוכלוסייה. "חשוב לציין", אומרת פריאל, "שבכל מוסדות החינוך שלנו שליש מן הילדים הם עולי אתיופיה. אחד התחומים בו תורמים הגרעינים התורניים הוא קליטת עלייה. רוב העולים אינם מגיעים למקומות של ריכוזים דתיים, אלא לערים. אז במקום לרקוד בשדה התעופה, אנחנו מסייעים בפועל לקליטה".
בעכו 'התלבש' הגרעין על בית ספר מקומי שמנה 70 תלמידים וההרשמה לכיתה א' שלו עמדה על 7 תלמידים, ומכיוון שכך בית-הספר היה אמור להימסר לערבים. הגרעין שיקם את בית הספר והפך אותו ל'נועם', והיום מבנה בית הספר צר מלהכיל את כל התלמידים.
הגרעינים משתדלים להביא למקומותיהם גם מוסדות ישיבתיים. השנה הביא הגרעין בעכו ישיבת הסדר לעיר, בסיועה של ישיבת מעלות. הגרעין בקריית מלאכי הקים השנה מכינה קדם-צבאית ייחודית לבוגרי תיכונים דתיים. "השנה לומדים אצלנו 20 בחורים", מספר נפתלי קנדלר, מנהל המכינה, "ואנו מקווים שבשנה הבאה נכפיל את המספר".
גם לנשים יש תפקיד
הגרעין התורני הטרי ביותר (בינתיים) הוקם לפני כחודשיים בטבריה. יש בו ארבע משפחות, והרב שלום כהן המשמש כראש כולל. משפחתו של הרב כהן מתגוררת עדיין בכוכב יעקב ואינה מתראה עמו מיום שני ועד חמישי בכל שבוע, אז הוא נמצא בטבריה. חברי הגרעין מתמודדים עם אוכלוסייה שהייתה ציונית-דתית, ובעשור האחרון נכבשה על ידי ש"ס. הם מנסים להחזיר לציבור את האמונה במדינה ובצבא. "הציבור הציוני-דתי בעיר נאלץ לשלוח את ילדיו לגנים חרדיים, ולאחר תקופה מסוימת מתבקשים האבות להחליף את כיפותיהם לשחורות. כך, כדי לחנך את ילדיהם לתורה הם משלמים באיבוד הזהות שלהם", מספר הרב כהן. הוא מוסיף כי הגרעין פועל בקרב הישיבה התיכונית בעיר, ואנשיו עובדים בצורה פרטנית עם התלמידים על אמונה בה' ובעצמם: "היה כאן תלמיד אחד שאביו היה אובד עצות. במשך ארבעה חודשים נהג הנער להתעורר רק אחרי הצהריים ולא היה עושה מאומה במשך כל היום. הוא טען שהוא משועמם. לקחתי אותו אליי, והבחור החל לקום ב-8.00 לתפילה; למדנו על אברהם אבינו, על הייעוד של העם שאליו הוא משתייך, וברוך ה' רואים תוצאות".
הגרעין בטבריה נמצא אמנם בשלבים ראשונים של התהוות, אך נראה כי האברכים וגם האברכיות נכנסו ראשם ורובם לעשייה: "בדומה לגברים, גם הנשים אצלנו מאמצות בנות מן האולפנא. הן גם מעבירות שיעורי מוסיקה לבנות, במגמה להכניס את הבנות לעולם המוסיקה היהודית וליהדות בכלל", מספר הרב כהן.
בגרעינים התורניים נמצאים הגברים במוקד העניינים. הם לומדים בבית המדרש ופועלים בתחום החינוכי והניהולי. אולם תפקידיה של ה'עזר שכנגד' מוגדרים פחות. המשימה הראשונה המוטלת על שכמן של נשות הגרעינים היא נשיאה בעול כבד יותר בבית, בשל עיסוקיו הרבים של בן הזוג, וכן התמודדות יום-יומית עם חינוך ילדים באווירה אחרת, עם שכנים מרקע וסגנון אחר. נשים רבות עובדות במוסדות החינוך בעיר או בעיירה, אולם הן לא תמיד נוטלות חלק רשמי בניהול הגרעין או בפעילויות אחר-הצהריים. למרות זאת, המאמץ שהן משקיעות אינו נופל מזה של הגברים. בקריית מלאכי מעידה בתיה פריאל שהיא הייתה שמחה לו הנשים היו מעורבות יותר בעשייה בגרעין. הרב כהן מעיד כי נשות עכו מעורבות בשיעורי התורה בבתי הכנסת, ומדריכות כלות צעירות לקראת חתונתן. בגרעין בקדימה, לעומת זאת, לא מסתפקות הנשים במעורבות בפעילות הקהילתית והתורנית אלא נוטלות חלק פעיל בהנהלת הגרעין ובועדותיו.
הבשלת כוחות
לנציגי הגרעינים יש תכניות רבות לעתיד: הם מדברים על שאיפה לבנות מקום של תורה, הרחבת הפעילות החינוכית והקהילתית ועל עשייה רבה יותר בתחום החסד. הרוח הנושבת מדבריהם היא של עשייה ופעולה, וכולם, ללא יוצא מן הכלל, דיברו על הצורך לתת מענה לצמא הגדול הקיים בעם: "האנשים עמם אני נפגש ממש רעבים למזון רוחני. אני לא מבין מדוע חסיד חב"ד בן 18 יכול לשמש כשליח מצוין ברחבי העולם, והחבר'ה של ישיבות ההסדר, שהספיקו ללמוד כבר יותר ממנו, לא יכולים לשמש שליחים בעיירות בישראל", אומר הרב כהן מטבריה.
אנשי 'קרן מורשת' חשים את הדברים, ולכן החלו לפעול בקרב רבני ישיבות ההסדר והישיבות הגבוהות שיפנו את בוגריהן להגשמה בגרעינים התורניים: "רבני הישיבות והכוללים צריכים לשדר לתלמידיהם שבהליכה לגרעין תורני אין משום ירידה בדרגה, אלא להיפך", אומרים הרבנים המלווים של הקרן. הרב גבאי מוסיף שהגרעינים צריכים להיות חלק ממסלולו של תלמיד ישיבת הסדר: "כמו שכל תלמיד רואה את ישיבת ההסדר כהמשך ישיר של הישיבה התיכונית, ובחורה רואה את השירות הלאומי כהמשך טבעי של לימודיה באולפנה, כך צריך להיות הגרעין התורני ההמשך של הלימודים בישיבת ההסדר".
אנשי הגרעינים מזמינים גם את בעלי המקצועות החופשיים להיות חלק מן המפעל האדיר הזה, והם אינם מוצאים סיבה שאנשים שאינם עוסקים בחינוך אך מעוניינים לתרום לעם ישראל לא יצטרפו אליהם לעשייה.
כארבעים גרעינים פרושים היום ברחבי הארץ ועוד היד נטויה: "אנחנו מקווים שבתקופה הקרובה נפרוץ קדימה, וסוף סוף יפלו המחיצות המדומות של 'עיירות פיתוח' ו'ערים רגילות'", אומרים רבני 'קרן מורשת'. "לאחר שנים בהן התכנס הציבור הדתי-לאומי בתוך עצמו, מבשילים כעת הכוחות שניטעו בו, ויוצאים החוצה לעשייה ונתינה לכלל העם".