יועצים כלכליים
לרוב, איני נוהג לתחוב את אפי לתוך כיסיהם של אנשים עובדים. לא אכפת לי כמה ירוויח ארז טל בערוץ 10, ואפילו לא מעניינות אותי משכורותיהם של עמיתיי לעיתון זה, כמובן בתנאי שהם לא מרוויחים יותר ממני. אבל יש קבוצה של יוצאים מן הכלל, שדווקא מעניין אותי מאוד לדעת כמה הם משתכרים, ואלה האנשים המנהלים את הקמפיין של עמרם מצנע.
ניקח לדוגמא את האיש האחראי על שפת הרחוב של מצנע. מעניין כמה כסף מרוויח אותו גאון שיווקי, שלחש באוזנו של יו"ר העבודה: "אם תכנה ראש-ממשלה מכהן בתואר 'סנדק', זה בטח יוסיף לך הרבה קולות". האם אותו יועץ מקבל רק משכורת קבועה, או שעל רעיונות כאלה יש בונוסים?
ומה עם הקופירייטר האחראי על נאום "נכסח להם את הצורה" של מצנע? וכמה מקבל ממציאו של תשדיר הבחירות בסגנון 'הבית הלבן'? ואיך מחושב שכרו של היועץ, שהציע להכריז כעת על אי-הצטרפות לממשלת שרון?
עמרם מצנע הגיע לפוליטיקה הארצית כשהוא נושא עמו תדמית של מנהיג מזן חדש: ישר וישיר. נכון להיום, החלק היחיד במשפחת מצנע המשדר כנות וישירות הוא רעייתו עליזה. מעניין אם היא עצמה עדיין מזהה את האיש המזוקן הזה המועמד לתפקיד יו"ר האופוזיציה. מאדם האומר מה שהוא חושב, הפך מצנע למועמד מהסוג הישן: גדוש במנטרות, בסיסמאות, בקלישאות, לתפארת חשבון הבנק של מנהלי הקמפיין שלו.
אנה את הולכת
צרה גדולה נפלה על מדורי הספורט: הטניסאית מספר אחת של ישראל, אנה סמאשנובה, נישאה למאמנה האישי, איטלקי בשם פיסטולצי. ישבו עיתונאי הספורט ושברו את ראשם בשאלה כיצד לכתוב על הגברת. הרי אם יכנו אותה בשמה הנוכחי, אנה פיסטולצי, הקוראים הנאמנים לא יידעו כי מדובר בסמאשנובה שלנו. והרי אי אפשר לכפות עליה בחזרה את שם נעוריה.
חשבו העיתונאים ומצאו פתרון יצירתי: בשבוע הראשון כינו את הספורטאית "אנה פיסטולצי, המוכרת יותר כסמאשנובה", בשבוע שאחריו קוצר ההליך ל"אנה פיסטולצי, לשעבר סמאשנובה", אחר כך הפכו אותה בפשטות ל"אנה סמאשנובה-פיסטולצי", וכך היא מכונה כעת עד להודעה חדשה.
נראה שמרוב עיסוק בשמה, שכחו עיתונאי הספורט לברר סוגייה מהותית הרבה יותר. פיסטולצי לא רק נשואה לערל איטלקי, אלא גם עברה לגור בארץ המגף, וספק גדול אם היא בכלל מתכוונת לשוב אלינו (אומרים שברומא לא נפלו סקאדים כבר יובלות). במצב כזה, מדוע מאפשר לה עדיין איגוד הטניס לייצג את ישראל?
די ברור מדוע הטניסאית המוכשרת, שעדיין אינה יכולה לייצג את איטליה, שמחה להמשיך לייצג אותנו וגם ליהנות מתקציביו וממענקיו של הספורט הישראלי. אבל עם כל הכבוד לכבוד שמנחילה לנו אנה בעולם, באמת אין סיבה שמדינת ישראל תיוצג על ידי ספורטאית שגדלה ברוסיה, גרה באיטליה, נשואה לגוי ואף אינה שולטת בעברית. אם מחפשים כאן הישגים, ואין חשיבות למקום המגורים, אני בטוח שאפשר לשכנע את האחיות וויליאמס לשחק עבור ישראל תמורת סכום סמלי.
חמש הערות לסדר היום
א. באתר האינטרנט השמאלני 'עניין מרכזי' הופיעה כותרת: "שלושה מתנחלים שדדו מחשבים באריאל". כמובן, הכותרת היתה יכולה להיות הפוכה: "שלושה תושבי אריאל שדדו מתנחלים". אבל אז הרי לא היינו יודעים שצריך לפנות את כל ההתנחלויות בהקדם האפשרי, נכון?
ב. למרות שהשנה האזרחית הנוכחית החלה זה מכבר, עדיין משמיעים בגלגל"צ את התשדיר שנפתח במילים: "באחד בינואר 2003 תונהג בארץ שיטת ניקוד חדשה". מילא שהמוסיקה שם לא מעודכנת, אבל התשדירים?
ג. העיתונאים ניב רסקין (גל"צ) ויונית לוי (ערוץ 2) נשלחו לסקר את המראתו של אילן רמון לחלל. האם יכול להיות שדווקא שני אפרוחים אלה נבחרו למשימה, כי רק עיתונאים בגילם עוד מסוגלים לגלות התלהבות מאסטרונאוטים וחלליות?
ד. ואפרופו ההיסטריה סביב ההיסטוריה של רמון: עם יד על הלב, האם היה הטייס הישראלי זוכה לסיקור דומה אם היה נאמר חובש כיפה? ומה אם הוא היה עולה חדש? דרוזי? בנו של ראש הממשלה?
ה. לסיום, שאלה המטרידה אותי כבר שבועיים וחצי: כמה מתומכי רחבעם זאבי ז"ל עומדים להצביע בטעות למפלגת זכויות הגבר במשפחה, רק בגלל שהאות שלה היא 'ט'?
יודע את מקומי
לפנות ערב צלצל הטלפון בביתי. "שמע, יש לי כרטיס מיותר לקונצרט", אמר הקול הידידותי מעברו השני של הקו, "רוצה לבוא?"
"טעות במספר", עניתי ועמדתי לנתק. ברגע האחרון גיליתי שהדובר הוא חברי הטוב גלעד, חובב חסר תקנה של מוסיקה קלאסית. "חשבתי שפעם אחת בחייך המשעממים תרצה לנשום מעט תרבות", הוא אמר בחיוך העובר רק דרך טלפון.
וכך מצאתי את עצמי יושב בהיכל התרבות של אחת מערי ישראל, מביט כלא מאמין בבמת האולם. "הגענו מוקדם מדי", אמרתי לגלעד, "עדיין לא הביאו אפילו את כלי הנגינה, חוץ מהפסנתר".
"לא יהיו שום כלים אחרים", ענה הידען חובב הקונצרטים. וכך התבררה לי האמת המרה: הגעתי לקונצרט סולו של פסנתרן קרואטי צעיר ובלתי מוכר. כלומר, לא רק שאני עומד לשמוע מוסיקה מתקופת הבר-מצווה של נפוליאון, אלא שגורל כל הערב מונח על כתפיו של איזה גאון צעיר ומחויט עם שם משפחה ארוך שמסתיים ב"יץ'".
צליל יחיד של פסנתר קטע את מחשבותיי העגומות. הבטתי שוב בבמה, שם ישב גבר מזוקן על יד הפסנתר והקיש בחוזקה על אחד הקלידים. אחרי שהאזין ברוב קשב לצליל הבוקע מן הפסנתר, עבר המזוקן להקיש על שני קלידים אחרים.
"עכשיו נזכרו לכוון את הפסנתר?" שאלתי את גלעד, "אנחנו יושבים פה כבר חצי שעה. שמישהו יגיד למכוון הפסנתרים הזה לעוף מכאן ושיתחילו כבר!"
"זה לא מכוון פסנתרים, בור ועם הארץ", לחש לי, "זה שופן, סונטה מספר שתיים בסי במול מינור. לא שמת לב שהקונצרט התחיל?".
רציתי לומר לו ששופן זה בכלל לא שם קרואטי, אבל קולות רטינה מצד צופים אחרים עצרו בעדי. ניסיתי להתרכז בסונטה. אם גלעד יכול ליהנות מזה, אז גם אני יכול. אבל את השעמום והעייפות אי אפשר כנראה לרמות, ואחרי דקות ספורות כבר הייתי שקוע בשינה עמוקה.
ייתכן שנחירותיי הפריעו לשאר הקהל, משום שבבת אחת הם החלו להשתעל יחדיו כדי להעיר אותי. "מה קורה?" שאלתי בלחש את גלעד.
"זאת הפסקה בין פרק לפרק", ענה. הוא המשיך להסביר לי מדוע בשלב זה סובל הקהל מברונכיטיס קולקטיבי, אבל השתתק ברגע שאדון שופן המזוקן החל שוב לדפוק על הקלידים, ואני עצמתי את עיניי ונרדמתי שוב. הפעם כנראה לא נחרתי, כי אחרי זמן-מה מחא הקהל כפיים בהתלהבות.
"שמע, אני מצטער שהשתעממת הערב", אמר גלעד, שניות אחדות לפני שהוריד אותי ליד ביתי, "אתה צודק, גם אני לא מת על שופן. בפעם הבאה אקח אותך לקונצרט של בטהובן".
"אתה לא תצליח לעבוד עליי", אמרתי בנימת זלזול, "אני אולי לא כזה מומחה במוסיקה קלאסית, אבל אני די משוכנע שבטהובן מת כבר מזמן".
לרוב, איני נוהג לתחוב את אפי לתוך כיסיהם של אנשים עובדים. לא אכפת לי כמה ירוויח ארז טל בערוץ 10, ואפילו לא מעניינות אותי משכורותיהם של עמיתיי לעיתון זה, כמובן בתנאי שהם לא מרוויחים יותר ממני. אבל יש קבוצה של יוצאים מן הכלל, שדווקא מעניין אותי מאוד לדעת כמה הם משתכרים, ואלה האנשים המנהלים את הקמפיין של עמרם מצנע.
ניקח לדוגמא את האיש האחראי על שפת הרחוב של מצנע. מעניין כמה כסף מרוויח אותו גאון שיווקי, שלחש באוזנו של יו"ר העבודה: "אם תכנה ראש-ממשלה מכהן בתואר 'סנדק', זה בטח יוסיף לך הרבה קולות". האם אותו יועץ מקבל רק משכורת קבועה, או שעל רעיונות כאלה יש בונוסים?
ומה עם הקופירייטר האחראי על נאום "נכסח להם את הצורה" של מצנע? וכמה מקבל ממציאו של תשדיר הבחירות בסגנון 'הבית הלבן'? ואיך מחושב שכרו של היועץ, שהציע להכריז כעת על אי-הצטרפות לממשלת שרון?
עמרם מצנע הגיע לפוליטיקה הארצית כשהוא נושא עמו תדמית של מנהיג מזן חדש: ישר וישיר. נכון להיום, החלק היחיד במשפחת מצנע המשדר כנות וישירות הוא רעייתו עליזה. מעניין אם היא עצמה עדיין מזהה את האיש המזוקן הזה המועמד לתפקיד יו"ר האופוזיציה. מאדם האומר מה שהוא חושב, הפך מצנע למועמד מהסוג הישן: גדוש במנטרות, בסיסמאות, בקלישאות, לתפארת חשבון הבנק של מנהלי הקמפיין שלו.
אנה את הולכת
צרה גדולה נפלה על מדורי הספורט: הטניסאית מספר אחת של ישראל, אנה סמאשנובה, נישאה למאמנה האישי, איטלקי בשם פיסטולצי. ישבו עיתונאי הספורט ושברו את ראשם בשאלה כיצד לכתוב על הגברת. הרי אם יכנו אותה בשמה הנוכחי, אנה פיסטולצי, הקוראים הנאמנים לא יידעו כי מדובר בסמאשנובה שלנו. והרי אי אפשר לכפות עליה בחזרה את שם נעוריה.
חשבו העיתונאים ומצאו פתרון יצירתי: בשבוע הראשון כינו את הספורטאית "אנה פיסטולצי, המוכרת יותר כסמאשנובה", בשבוע שאחריו קוצר ההליך ל"אנה פיסטולצי, לשעבר סמאשנובה", אחר כך הפכו אותה בפשטות ל"אנה סמאשנובה-פיסטולצי", וכך היא מכונה כעת עד להודעה חדשה.
נראה שמרוב עיסוק בשמה, שכחו עיתונאי הספורט לברר סוגייה מהותית הרבה יותר. פיסטולצי לא רק נשואה לערל איטלקי, אלא גם עברה לגור בארץ המגף, וספק גדול אם היא בכלל מתכוונת לשוב אלינו (אומרים שברומא לא נפלו סקאדים כבר יובלות). במצב כזה, מדוע מאפשר לה עדיין איגוד הטניס לייצג את ישראל?
די ברור מדוע הטניסאית המוכשרת, שעדיין אינה יכולה לייצג את איטליה, שמחה להמשיך לייצג אותנו וגם ליהנות מתקציביו וממענקיו של הספורט הישראלי. אבל עם כל הכבוד לכבוד שמנחילה לנו אנה בעולם, באמת אין סיבה שמדינת ישראל תיוצג על ידי ספורטאית שגדלה ברוסיה, גרה באיטליה, נשואה לגוי ואף אינה שולטת בעברית. אם מחפשים כאן הישגים, ואין חשיבות למקום המגורים, אני בטוח שאפשר לשכנע את האחיות וויליאמס לשחק עבור ישראל תמורת סכום סמלי.
חמש הערות לסדר היום
א. באתר האינטרנט השמאלני 'עניין מרכזי' הופיעה כותרת: "שלושה מתנחלים שדדו מחשבים באריאל". כמובן, הכותרת היתה יכולה להיות הפוכה: "שלושה תושבי אריאל שדדו מתנחלים". אבל אז הרי לא היינו יודעים שצריך לפנות את כל ההתנחלויות בהקדם האפשרי, נכון?
ב. למרות שהשנה האזרחית הנוכחית החלה זה מכבר, עדיין משמיעים בגלגל"צ את התשדיר שנפתח במילים: "באחד בינואר 2003 תונהג בארץ שיטת ניקוד חדשה". מילא שהמוסיקה שם לא מעודכנת, אבל התשדירים?
ג. העיתונאים ניב רסקין (גל"צ) ויונית לוי (ערוץ 2) נשלחו לסקר את המראתו של אילן רמון לחלל. האם יכול להיות שדווקא שני אפרוחים אלה נבחרו למשימה, כי רק עיתונאים בגילם עוד מסוגלים לגלות התלהבות מאסטרונאוטים וחלליות?
ד. ואפרופו ההיסטריה סביב ההיסטוריה של רמון: עם יד על הלב, האם היה הטייס הישראלי זוכה לסיקור דומה אם היה נאמר חובש כיפה? ומה אם הוא היה עולה חדש? דרוזי? בנו של ראש הממשלה?
ה. לסיום, שאלה המטרידה אותי כבר שבועיים וחצי: כמה מתומכי רחבעם זאבי ז"ל עומדים להצביע בטעות למפלגת זכויות הגבר במשפחה, רק בגלל שהאות שלה היא 'ט'?
יודע את מקומי
לפנות ערב צלצל הטלפון בביתי. "שמע, יש לי כרטיס מיותר לקונצרט", אמר הקול הידידותי מעברו השני של הקו, "רוצה לבוא?"
"טעות במספר", עניתי ועמדתי לנתק. ברגע האחרון גיליתי שהדובר הוא חברי הטוב גלעד, חובב חסר תקנה של מוסיקה קלאסית. "חשבתי שפעם אחת בחייך המשעממים תרצה לנשום מעט תרבות", הוא אמר בחיוך העובר רק דרך טלפון.
וכך מצאתי את עצמי יושב בהיכל התרבות של אחת מערי ישראל, מביט כלא מאמין בבמת האולם. "הגענו מוקדם מדי", אמרתי לגלעד, "עדיין לא הביאו אפילו את כלי הנגינה, חוץ מהפסנתר".
"לא יהיו שום כלים אחרים", ענה הידען חובב הקונצרטים. וכך התבררה לי האמת המרה: הגעתי לקונצרט סולו של פסנתרן קרואטי צעיר ובלתי מוכר. כלומר, לא רק שאני עומד לשמוע מוסיקה מתקופת הבר-מצווה של נפוליאון, אלא שגורל כל הערב מונח על כתפיו של איזה גאון צעיר ומחויט עם שם משפחה ארוך שמסתיים ב"יץ'".
צליל יחיד של פסנתר קטע את מחשבותיי העגומות. הבטתי שוב בבמה, שם ישב גבר מזוקן על יד הפסנתר והקיש בחוזקה על אחד הקלידים. אחרי שהאזין ברוב קשב לצליל הבוקע מן הפסנתר, עבר המזוקן להקיש על שני קלידים אחרים.
"עכשיו נזכרו לכוון את הפסנתר?" שאלתי את גלעד, "אנחנו יושבים פה כבר חצי שעה. שמישהו יגיד למכוון הפסנתרים הזה לעוף מכאן ושיתחילו כבר!"
"זה לא מכוון פסנתרים, בור ועם הארץ", לחש לי, "זה שופן, סונטה מספר שתיים בסי במול מינור. לא שמת לב שהקונצרט התחיל?".
רציתי לומר לו ששופן זה בכלל לא שם קרואטי, אבל קולות רטינה מצד צופים אחרים עצרו בעדי. ניסיתי להתרכז בסונטה. אם גלעד יכול ליהנות מזה, אז גם אני יכול. אבל את השעמום והעייפות אי אפשר כנראה לרמות, ואחרי דקות ספורות כבר הייתי שקוע בשינה עמוקה.
ייתכן שנחירותיי הפריעו לשאר הקהל, משום שבבת אחת הם החלו להשתעל יחדיו כדי להעיר אותי. "מה קורה?" שאלתי בלחש את גלעד.
"זאת הפסקה בין פרק לפרק", ענה. הוא המשיך להסביר לי מדוע בשלב זה סובל הקהל מברונכיטיס קולקטיבי, אבל השתתק ברגע שאדון שופן המזוקן החל שוב לדפוק על הקלידים, ואני עצמתי את עיניי ונרדמתי שוב. הפעם כנראה לא נחרתי, כי אחרי זמן-מה מחא הקהל כפיים בהתלהבות.
"שמע, אני מצטער שהשתעממת הערב", אמר גלעד, שניות אחדות לפני שהוריד אותי ליד ביתי, "אתה צודק, גם אני לא מת על שופן. בפעם הבאה אקח אותך לקונצרט של בטהובן".
"אתה לא תצליח לעבוד עליי", אמרתי בנימת זלזול, "אני אולי לא כזה מומחה במוסיקה קלאסית, אבל אני די משוכנע שבטהובן מת כבר מזמן".