שלוש התפתחויות בולטות בתוצאות הבחירות: הניצחון הגדול של הליכוד, ההצלחה הסוחפת של שינוי, והתבוסה הטוטאלית של מפלגות השמאל העבודה ומרצ.
השמאל: לראשונה מאז פרוץ מלחמת אוסלו ניתנה לעם הזדמנות להעניש את מי שהביאו אותנו בקלות דעת, בקוצר ראות ובתעתועי כזב אל שיגרה מדממת של מאות הרוגים בשנה. בעקשנות יהירה וחצופה סירבו 'אדריכלי אוסלו' להודות בטעויותיהם והתכחשו למציאות שטפחה על פניהם.
השמאלנים שלנו מקשיבים בדרך כלל רק לעצמם ולחסידיהם השוטים בתקשורת. ביום שלישי בלילה ניתנה להם הזדמנות נדירה לשמוע מהציבור מה הוא חושב עליהם. יוסי ויוסי, זוג נביאי השקר, נמחקו מהמפה. יוסי ביילין נזרק פעמיים, תחילה בהבעת אי-אמון של מתפקדי העבודה, ואחר כך בנטישה המונית של מצביעי מרצ, שהוא קיווה להביא לה את המנדט ה11-. יוסי שריד, חכם מכולם בעיני עצמו, נאלץ לראשונה בקריירה שלו להודות בכישלונו, לא לפני שהתחלק באחריות עם שותפו לדרך, יאסר ערפאת. נכשל לחלוטין גם הקו של עמרם מצנע, שניסה להיות יותר שמאל מהשמאל והרס בהבל פיו עשרות יישובים. כעת הוא ייאלץ לנהל מלחמת הישרדות על מקומו בראשות העבודה. העבודה המוכה מבינה שאין לה מה למכור לאזרחי ישראל, ומכריזה על תקופת התארגנות באופוזיציה. ימים יגידו אם הכוונות האלה יחזיקו מעמד, או שבמהרה נראה אותם זוחלים לממשלת שרון, שלמרבה האבסורד מעוניין בהם כל כך.
שרון והליכוד: מעולם לא התקבל ניצחון סוחף כל כך בנמיכות רוח שכזאת. הצלחתו של שרון מדהימה על רקע השנתיים הקשות שעברנו תחת שלטונו. שרון אחראי לאסטרטגיה של מלחמת התשה בלתי נגמרת מול הפלשתינים, שהורגת את הביטחון והורסת את הכלכלה. שרון ניצח משום שהצליח לשכנע את העם שמדיניותו היא כורח המציאות, אבל גם משום ששמר על כבוד לאומי מינימלי וסירב להיכנע לפלשתינים, ובעיקר משום שהאלטרנטיבה היחידה, מפלגת העבודה, הרבה יותר חיוורת.
כל מנהיג אחר, מהימין או מהשמאל, היה ממהר לאחר ניצחון שכזה להקים קואליציה עם שותפיו הטבעיים. לא שרון. שרון מפחד לשלוט. הוא מפחד מהאופוזיציה, מהאליטות, מהעולם, מנשיא ארצות הברית. בשיטת הבחירות החדשה-ישנה שלנו הנשיא הוא שמחליט מי ירכיב את הממשלה, אבל שרון מתנהג כמי שמקבל את המנדט שלו מנשיא ארצות הברית, לא מהנשיא משה קצב. אילו נתניהו היום במקומו של שרון, אין ספק שהיה מקים ממשלה ימנית. בעצם, עם החקירות שמצפות לשרון בזמן הקרוב, אין לשלול את האפשרות שפירות הניצחון הזה עוד יעברו לידיו של נתניהו. מי שנקראים עכשיו לעשות מעשה הם חבריו של שרון לצמרת הליכוד, שאינם תומכים בדרכו המובילה למדינה פלשתינית. עליהם לעשות כל מאמץ כדי להוריד את שרון מעץ השותפות עם השמאל.
שינוי: הצלחת שינוי היא סימפטום של יאוש. בהעדר תקווה לפריצת דרך בנושאים המרכזיים והחשובים באמת, פנה נתח עצום של הציבור לחפש תקווה לשיפור בעניינים שהם זוטות. לשינוי אין תוכנית משלה בתחום המדיני-ביטחוני או בתחום הכלכלי. טומי לפיד הצליח כל כך משום שעלה בידו, עם כישרון רטורי ותקשורתי יוצא דופן, להפוך את המעמד הבינוני למגזר שהוא הבטיח לדאוג לזכויותיו.
מפלגת הציונים הכלליים, אמה של המפלגה הליברלית ז"ל, קמה לתחייה. אם אין ביטחון ואין שלום, תנו לנו לפחות תחבורה ציבורית בשבת, נישואין אזרחיים, תחושת שייכות, לגיטימציה לשנוא את האחר, והבטחות פורחות באוויר להפחתת מסים.
הגוש הדתי והגוש הימני
כצפוי, שינוי שיטת הבחירות והחזרה להצבעה בפתק אחד פגעה במפלגות המגזריות. בוחרים שבעבר בחרו בפתק אחד את מועמד הליכוד לראשות הממשלה ובשני את המפלגה המגזרית הקרובה לליבם, נאלצו הפעם לבחור בין השניים, ורבים מהם בחרו שרון ומחל. האיחוד הלאומי, המפד"ל ויהדות התורה שמרו על כוחן, מה שבנסיבות אחרות יכול היה להיחשב להישג לאור שינוי השיטה. אבל כשעשרות מנדטים נעתקים ממקומם ומתעופפים באוויר, מתסכל לראות כיצד כולם נוחתים במגרש של הליכוד ושינוי, והגוש הדתי-ימני אינו מצליח ללקט ולו מנדט אחד נוסף למי ממפלגותיו.
מפלגות האיחוד הלאומי צריכות לחשוב מדוע אינן נתפסות אצל מרבית הציבור כמי שיש להן פיתרון ממשי לבעיותיה של ישראל. האם המשנה לא מספיק סדורה ומפורטת, האם היא לא עוברת טוב בתקשורת, או אולי הבעייה היא במנהיגות שאינה סוחפת מספיק. אין ספק שגם ריצתה ההרפתקנית של 'חירות' הזיקה, לא רק בגלל בזבוז של מנדט ואולי שניים, אלא גם בגלל הקמפיין הנגטיבי עם ההאשמות נגד ליברמן וחבריו. ספק אם כישלונם של קליינר ומרזל ילמד לקח את הימני הבא שירצה ללכת לבד, אבל אולי לפחות זו הפעם האחרונה שרבבות מצביעים יתפתו ללכת אחריו. למרבה המזל, לפחות בפעם הזאת בזבוז הקולות הללו אינו קריטי לגבי האפשרות להרכיב קואליציה ימנית.
י
רידתה של ש"ס הייתה צפויה על פי כל הסקרים. ללא הכאריזמה של אריה דרעי וללא תמיכתו של הרב כדורי הצליחה ש"ס להוכיח שבכל זאת יש ציבור רחב שעומד מאחוריה. התוצאה הנוכחית משקפת כנראה נכון יותר את כוחה האמיתי של ש"ס, ללא קמיעות וללא ליבוי של רגשות קיפוח ונרדפות משפטית.
דריכתה במקום של המפד"ל מוכיחה שוב שהציבור הדתי-לאומי כבר אינו מצביע בהמוניו לפי השתייכותו המגזרית. הפוליטיקאים של המפד"ל ניצחו את הליכוד ואת 'תקומה' במאבק על רכישתו של אפי איתם, אבל מרגע שהגיע לשם דבק גם בו משהו מן הבינוניות האפרורית של המפד"ל, והוא איבד לא מעט מזוהרו. את ניתוח השגיאות נשאיר לפעם אחרת, ונסתפק כעת באזהרה לזבולון אורלב, שלא כדאי לו למהר ולנעוץ את סכיניו. ייתכן שבמרכז המפד"ל הנוכחי יצליח אורלב להקדים את איתם במרוץ לתפקיד השר, אך הדור הצעיר ובני הישיבות, שכוחם אינו מקבל ביטוי הוגן במרכז הזה, לא יקבלו את ההדחה הזאת בשוויון נפש. אורלב הוא אולי פוליטיקאי משופשף יותר ובקי בנבכי הביורוקרטיה, אבל מגוחך לחשוב עליו בתור דוגמה למנהיגות סוחפת.
הצלחתו הגדולה של הליכוד ודריכתה במקום של המפד"ל הוכיחו שוב שדרכם של בני הציונות הדתית אל עמדות מפתח במדינה אינה עוברת דרך המפלגה המגזרית הקטנה. משה פייגלין לא הצליח בינתיים להתברג גבוה בליכוד בגלל תדמיתו הקיצונית וה'עליהום' שנערך עליו. מועמדים אחרים חובשי כיפה יכולים להגיע לצמרת הליכוד כמו שהצליחו להגיע לעמדות מפתח בכל תחומי העשייה במדינה. בעשרים השנה האחרונות עומדת המפד"ל על ממוצע של כשישה מנדטים, לא משהו שאפשר להוציא ממנו שר ביטחון או שר אוצר.
חזית דתית-ימנית
יש לקוות שאף אחת ממפלגות הגוש הדתי-ימני לא תתפתה להשאיר את חברותיה בחוץ ולהצטרף לממשלת שרון עם העבודה או שינוי. שרון מאוד לא רוצה בממשלתו את הימין והדתיים ביחד, והוא מעדיף לבסס את ממשלתו על העבודה או שינוי, כשחלק מהגוש הדתי-ימני משמש לו כסרח עודף.
המפד"ל, ש"ס, יהדות התורה, האיחוד הלאומי וישראל בעלייה חייבות לשלב ידיים ולבוא למו"מ הקואליציוני כגוש מאוחד. שרון מפחד לקטוף את פרי נצחונו. צריך להכריח אותו לעשות זאת.
השמאל: לראשונה מאז פרוץ מלחמת אוסלו ניתנה לעם הזדמנות להעניש את מי שהביאו אותנו בקלות דעת, בקוצר ראות ובתעתועי כזב אל שיגרה מדממת של מאות הרוגים בשנה. בעקשנות יהירה וחצופה סירבו 'אדריכלי אוסלו' להודות בטעויותיהם והתכחשו למציאות שטפחה על פניהם.
השמאלנים שלנו מקשיבים בדרך כלל רק לעצמם ולחסידיהם השוטים בתקשורת. ביום שלישי בלילה ניתנה להם הזדמנות נדירה לשמוע מהציבור מה הוא חושב עליהם. יוסי ויוסי, זוג נביאי השקר, נמחקו מהמפה. יוסי ביילין נזרק פעמיים, תחילה בהבעת אי-אמון של מתפקדי העבודה, ואחר כך בנטישה המונית של מצביעי מרצ, שהוא קיווה להביא לה את המנדט ה11-. יוסי שריד, חכם מכולם בעיני עצמו, נאלץ לראשונה בקריירה שלו להודות בכישלונו, לא לפני שהתחלק באחריות עם שותפו לדרך, יאסר ערפאת. נכשל לחלוטין גם הקו של עמרם מצנע, שניסה להיות יותר שמאל מהשמאל והרס בהבל פיו עשרות יישובים. כעת הוא ייאלץ לנהל מלחמת הישרדות על מקומו בראשות העבודה. העבודה המוכה מבינה שאין לה מה למכור לאזרחי ישראל, ומכריזה על תקופת התארגנות באופוזיציה. ימים יגידו אם הכוונות האלה יחזיקו מעמד, או שבמהרה נראה אותם זוחלים לממשלת שרון, שלמרבה האבסורד מעוניין בהם כל כך.
שרון והליכוד: מעולם לא התקבל ניצחון סוחף כל כך בנמיכות רוח שכזאת. הצלחתו של שרון מדהימה על רקע השנתיים הקשות שעברנו תחת שלטונו. שרון אחראי לאסטרטגיה של מלחמת התשה בלתי נגמרת מול הפלשתינים, שהורגת את הביטחון והורסת את הכלכלה. שרון ניצח משום שהצליח לשכנע את העם שמדיניותו היא כורח המציאות, אבל גם משום ששמר על כבוד לאומי מינימלי וסירב להיכנע לפלשתינים, ובעיקר משום שהאלטרנטיבה היחידה, מפלגת העבודה, הרבה יותר חיוורת.
כל מנהיג אחר, מהימין או מהשמאל, היה ממהר לאחר ניצחון שכזה להקים קואליציה עם שותפיו הטבעיים. לא שרון. שרון מפחד לשלוט. הוא מפחד מהאופוזיציה, מהאליטות, מהעולם, מנשיא ארצות הברית. בשיטת הבחירות החדשה-ישנה שלנו הנשיא הוא שמחליט מי ירכיב את הממשלה, אבל שרון מתנהג כמי שמקבל את המנדט שלו מנשיא ארצות הברית, לא מהנשיא משה קצב. אילו נתניהו היום במקומו של שרון, אין ספק שהיה מקים ממשלה ימנית. בעצם, עם החקירות שמצפות לשרון בזמן הקרוב, אין לשלול את האפשרות שפירות הניצחון הזה עוד יעברו לידיו של נתניהו. מי שנקראים עכשיו לעשות מעשה הם חבריו של שרון לצמרת הליכוד, שאינם תומכים בדרכו המובילה למדינה פלשתינית. עליהם לעשות כל מאמץ כדי להוריד את שרון מעץ השותפות עם השמאל.
שינוי: הצלחת שינוי היא סימפטום של יאוש. בהעדר תקווה לפריצת דרך בנושאים המרכזיים והחשובים באמת, פנה נתח עצום של הציבור לחפש תקווה לשיפור בעניינים שהם זוטות. לשינוי אין תוכנית משלה בתחום המדיני-ביטחוני או בתחום הכלכלי. טומי לפיד הצליח כל כך משום שעלה בידו, עם כישרון רטורי ותקשורתי יוצא דופן, להפוך את המעמד הבינוני למגזר שהוא הבטיח לדאוג לזכויותיו.
מפלגת הציונים הכלליים, אמה של המפלגה הליברלית ז"ל, קמה לתחייה. אם אין ביטחון ואין שלום, תנו לנו לפחות תחבורה ציבורית בשבת, נישואין אזרחיים, תחושת שייכות, לגיטימציה לשנוא את האחר, והבטחות פורחות באוויר להפחתת מסים.
הגוש הדתי והגוש הימני
כצפוי, שינוי שיטת הבחירות והחזרה להצבעה בפתק אחד פגעה במפלגות המגזריות. בוחרים שבעבר בחרו בפתק אחד את מועמד הליכוד לראשות הממשלה ובשני את המפלגה המגזרית הקרובה לליבם, נאלצו הפעם לבחור בין השניים, ורבים מהם בחרו שרון ומחל. האיחוד הלאומי, המפד"ל ויהדות התורה שמרו על כוחן, מה שבנסיבות אחרות יכול היה להיחשב להישג לאור שינוי השיטה. אבל כשעשרות מנדטים נעתקים ממקומם ומתעופפים באוויר, מתסכל לראות כיצד כולם נוחתים במגרש של הליכוד ושינוי, והגוש הדתי-ימני אינו מצליח ללקט ולו מנדט אחד נוסף למי ממפלגותיו.
מפלגות האיחוד הלאומי צריכות לחשוב מדוע אינן נתפסות אצל מרבית הציבור כמי שיש להן פיתרון ממשי לבעיותיה של ישראל. האם המשנה לא מספיק סדורה ומפורטת, האם היא לא עוברת טוב בתקשורת, או אולי הבעייה היא במנהיגות שאינה סוחפת מספיק. אין ספק שגם ריצתה ההרפתקנית של 'חירות' הזיקה, לא רק בגלל בזבוז של מנדט ואולי שניים, אלא גם בגלל הקמפיין הנגטיבי עם ההאשמות נגד ליברמן וחבריו. ספק אם כישלונם של קליינר ומרזל ילמד לקח את הימני הבא שירצה ללכת לבד, אבל אולי לפחות זו הפעם האחרונה שרבבות מצביעים יתפתו ללכת אחריו. למרבה המזל, לפחות בפעם הזאת בזבוז הקולות הללו אינו קריטי לגבי האפשרות להרכיב קואליציה ימנית.
י
רידתה של ש"ס הייתה צפויה על פי כל הסקרים. ללא הכאריזמה של אריה דרעי וללא תמיכתו של הרב כדורי הצליחה ש"ס להוכיח שבכל זאת יש ציבור רחב שעומד מאחוריה. התוצאה הנוכחית משקפת כנראה נכון יותר את כוחה האמיתי של ש"ס, ללא קמיעות וללא ליבוי של רגשות קיפוח ונרדפות משפטית.
דריכתה במקום של המפד"ל מוכיחה שוב שהציבור הדתי-לאומי כבר אינו מצביע בהמוניו לפי השתייכותו המגזרית. הפוליטיקאים של המפד"ל ניצחו את הליכוד ואת 'תקומה' במאבק על רכישתו של אפי איתם, אבל מרגע שהגיע לשם דבק גם בו משהו מן הבינוניות האפרורית של המפד"ל, והוא איבד לא מעט מזוהרו. את ניתוח השגיאות נשאיר לפעם אחרת, ונסתפק כעת באזהרה לזבולון אורלב, שלא כדאי לו למהר ולנעוץ את סכיניו. ייתכן שבמרכז המפד"ל הנוכחי יצליח אורלב להקדים את איתם במרוץ לתפקיד השר, אך הדור הצעיר ובני הישיבות, שכוחם אינו מקבל ביטוי הוגן במרכז הזה, לא יקבלו את ההדחה הזאת בשוויון נפש. אורלב הוא אולי פוליטיקאי משופשף יותר ובקי בנבכי הביורוקרטיה, אבל מגוחך לחשוב עליו בתור דוגמה למנהיגות סוחפת.
הצלחתו הגדולה של הליכוד ודריכתה במקום של המפד"ל הוכיחו שוב שדרכם של בני הציונות הדתית אל עמדות מפתח במדינה אינה עוברת דרך המפלגה המגזרית הקטנה. משה פייגלין לא הצליח בינתיים להתברג גבוה בליכוד בגלל תדמיתו הקיצונית וה'עליהום' שנערך עליו. מועמדים אחרים חובשי כיפה יכולים להגיע לצמרת הליכוד כמו שהצליחו להגיע לעמדות מפתח בכל תחומי העשייה במדינה. בעשרים השנה האחרונות עומדת המפד"ל על ממוצע של כשישה מנדטים, לא משהו שאפשר להוציא ממנו שר ביטחון או שר אוצר.
חזית דתית-ימנית
יש לקוות שאף אחת ממפלגות הגוש הדתי-ימני לא תתפתה להשאיר את חברותיה בחוץ ולהצטרף לממשלת שרון עם העבודה או שינוי. שרון מאוד לא רוצה בממשלתו את הימין והדתיים ביחד, והוא מעדיף לבסס את ממשלתו על העבודה או שינוי, כשחלק מהגוש הדתי-ימני משמש לו כסרח עודף.
המפד"ל, ש"ס, יהדות התורה, האיחוד הלאומי וישראל בעלייה חייבות לשלב ידיים ולבוא למו"מ הקואליציוני כגוש מאוחד. שרון מפחד לקטוף את פרי נצחונו. צריך להכריח אותו לעשות זאת.