לא בטוח שרוב הציבור בחר ימין. השמאל נחל בבחירות האלה תבוסה מוחצת, אבל את מה שנראה כמו ניצחון גוש הימין אפשר לפרש גם כניצחון המרכז. הציבור העצום שהצביע "ליכוד" הצביע בעד מדיניותו של אריאל שרון, שהמדינה הפלשתינית החדשה הכלולה בה מקשה על הגדרתה כמדיניות ימנית. הליכוד של שרון היא מפלגת מרכז יותר מכפי שהיא מפלגת ימין, ו"שינוי", שחלק עצום אחר מן האוכלוסייה הצביע בעדה, היא מפלגת מרכז מובהקת.
הרושם הוא שאין לעם ישראל כוח למפלגות בעלות אידיאולוגיה מדינית ברורה. לא לנושאות דגל האידיאולוגיה השמאלית שהביאה את אסון אוסלו, אבל גם לא לנושאות דגל האידיאולוגיה הלאומית הרואה בארץ ישראל המערבית את כבשת הרש שאסור לוותר עליה. סכום המנדטים שקיבלו ש"ס, האיחוד הלאומי, המפד"ל וישראל בעלייה, שהן המפלגות שאפשר להגדירן כמפלגות ימין, מעיד על כך.
ו
בכל זאת, וגם אם המנצח האמיתי בבחירות האלה הוא המרכז הפוליטי, התמונה המצטיירת לאחריהן היא תמונה של ניצחון - ולו רק ניצחון טכני - של הימין. העם רצה שרון ושרון רוצה ממשלת אחדות לא ימנית, אבל נכון לעכשיו, וכל עוד המלחמה עם עיראק לא תשנה את עמדותיהן הנחרצות של "העבודה" ושל "שינוי", אין לשרון פרטנרים לממשלת אחדות. אין לו פרטנרים גם להגשמת ברירת המחדל של ממשלה המבוססת על ליכוד-שינוי-מפד"ל-יהדות התורה, מפני שהחרדים אינם מוכנים לשבת עם טומי לפיד, ולפיד, מצידו, מוכן לבוא רק יד ביד עם מצנע.
נראה שעם כל הכבוד לרצונותיו של שרון, עם כל הכבוד למדינה הפלשתינית שהוא הבטיח כנראה לנשיא בוש ועם כל הכבוד לזלזול המופגן שלו במצע מפלגתו, השולל הקמת מדינה פלשתינית ממערב לירדן, לשליט הכאילו-יחיד של מדינת ישראל לא יהיה מנוס מלהסתפק בסופו של דבר בממשלת ימין. הוא התריס נגד החלטות מרכז הליכוד, הכניס את בנו יקירו לכנסת, חמק (בינתיים) מפרשיות השחיתות שנערמו על דרכו וקנה את המדינה כאילו היא חוות שיקמים אחת גדולה, אבל הקואליציה היחידה שהוא יכול להקים כרגע מבוססת, למגינת ליבו, על שיתוף בין הליכוד למפלגות הימין והדתיים. רק השיתוף הזה של 67 ח"כים נותן לו, בתוספת הארבעה של מפלגת "עם אחד", ממשלה רחבה שיכולה להחזיק מעמד ארבע שנים.
השיתוף הזה מעורר בשרון חלחלה עמוקה, אבל הוא תוצאת הניצחון הטכני של הימין והוא ההזדמנות הגדולה, שנפלה בידי הימין למרות תבוסתו האידיאולוגית, להציל את עם ישראל על אפו ועל חמתו. שרון יכול לטעון, במידה רבה של צדק, שציבור הבוחרים בחר בו ולא באביגדור ליברמן, בו ולא באפי איתם, בו ולא בבני אלון או בנתן שרנסקי. אבל השיטה הדמוקרטית הנהוגה בישראל מאפשרת, מה לעשות, לליברמן ולאיתם ולמנהיגי הימין האחרים לכפות את דרכם על ראש הממשלה הנבחר. זה, עם כל חוסר הנימוס הכרוך בכך, מה שהם חיייבים לעשות כעת - וזה מה שהם מסוגלים בהחלט לעשות, אם רק ישמרו על חזית מאוחדת ולא יפרצו בה פרצות.
בדיוק מתסריט כזה פחד ראש הממשלה בחודשים האחרונים. "סחטנות" של הימין המכונה "קיצוני" היא הסיוט שטרף את שנתו בלילות, והקפיץ אותו בבקרים להכריז שוב ושוב שהוא יקים אך ורק ממשלת אחדות. אבל חזית הימין תתיר את ידיו הקשורות לאחור, ותאפשר לו להקים את הממשלה היחידה שהוא יכול להקים, רק אם הוא ינסח קווי יסוד ששוללים באופן חד-משמעי את הקמתה של מדינה פלשתינית בין הירדן לים. ורק אם הוא יבטיח להרחיב ולחזק את ההתיישבות ביש"ע ובמיוחד את ההתנחלויות הקטנות המבודדות, כדי שהן יפסיקו להיות קטנות ומבודדות. ורק אם הוא יישמע לבכירי צה"ל, הממליצים לגרש את יאסר ערפאת בחזרה לתוניס ולהכניע את הטרור בהכרעה צבאית חד משמעית.
אם יעמדו כל מפלגות הימין על דרישות אלה בנחישות, מבלי שאף אחת מהן תיכנע תמורת "כופתאות" כאלה ואחרות, ייווצר סיכוי לניצחון ימני מהותי ואמיתי. קרוב לוודאי שגם מתוך הליכוד יחברו למאמץ הזה ח"כים לא מעטים, ובראשם בכירים כמו בנימין נתניהו וצחי הנגבי, שמשנתו המדינית של שרון אינה מקובלת עליהם. במקרה הגרוע ביותר, אם שרון לא ייכנע ולכן לא יצליח להרכיב קואליציה, קיימת אפילו אפשרות ש25- הח"כים של מפלגות הימין יחברו ליהדות התורה ולח"כים הימניים של הליכוד וימליצו בפני נשיא המדינה, כפי שהחוק מאפשר, על מועמד חלופי לראשות הממשלה.
אם מתנגדי המדינה הפלשתינית יפעלו בתבונה, שרון יבין שהסיכויים שהקמתה תביא לו את הערבויות האמריקניות הנכספות, קלושים מן הסיכויים שהיא תביא את קץ שלטונו.
הרושם הוא שאין לעם ישראל כוח למפלגות בעלות אידיאולוגיה מדינית ברורה. לא לנושאות דגל האידיאולוגיה השמאלית שהביאה את אסון אוסלו, אבל גם לא לנושאות דגל האידיאולוגיה הלאומית הרואה בארץ ישראל המערבית את כבשת הרש שאסור לוותר עליה. סכום המנדטים שקיבלו ש"ס, האיחוד הלאומי, המפד"ל וישראל בעלייה, שהן המפלגות שאפשר להגדירן כמפלגות ימין, מעיד על כך.
ו
בכל זאת, וגם אם המנצח האמיתי בבחירות האלה הוא המרכז הפוליטי, התמונה המצטיירת לאחריהן היא תמונה של ניצחון - ולו רק ניצחון טכני - של הימין. העם רצה שרון ושרון רוצה ממשלת אחדות לא ימנית, אבל נכון לעכשיו, וכל עוד המלחמה עם עיראק לא תשנה את עמדותיהן הנחרצות של "העבודה" ושל "שינוי", אין לשרון פרטנרים לממשלת אחדות. אין לו פרטנרים גם להגשמת ברירת המחדל של ממשלה המבוססת על ליכוד-שינוי-מפד"ל-יהדות התורה, מפני שהחרדים אינם מוכנים לשבת עם טומי לפיד, ולפיד, מצידו, מוכן לבוא רק יד ביד עם מצנע.
נראה שעם כל הכבוד לרצונותיו של שרון, עם כל הכבוד למדינה הפלשתינית שהוא הבטיח כנראה לנשיא בוש ועם כל הכבוד לזלזול המופגן שלו במצע מפלגתו, השולל הקמת מדינה פלשתינית ממערב לירדן, לשליט הכאילו-יחיד של מדינת ישראל לא יהיה מנוס מלהסתפק בסופו של דבר בממשלת ימין. הוא התריס נגד החלטות מרכז הליכוד, הכניס את בנו יקירו לכנסת, חמק (בינתיים) מפרשיות השחיתות שנערמו על דרכו וקנה את המדינה כאילו היא חוות שיקמים אחת גדולה, אבל הקואליציה היחידה שהוא יכול להקים כרגע מבוססת, למגינת ליבו, על שיתוף בין הליכוד למפלגות הימין והדתיים. רק השיתוף הזה של 67 ח"כים נותן לו, בתוספת הארבעה של מפלגת "עם אחד", ממשלה רחבה שיכולה להחזיק מעמד ארבע שנים.
השיתוף הזה מעורר בשרון חלחלה עמוקה, אבל הוא תוצאת הניצחון הטכני של הימין והוא ההזדמנות הגדולה, שנפלה בידי הימין למרות תבוסתו האידיאולוגית, להציל את עם ישראל על אפו ועל חמתו. שרון יכול לטעון, במידה רבה של צדק, שציבור הבוחרים בחר בו ולא באביגדור ליברמן, בו ולא באפי איתם, בו ולא בבני אלון או בנתן שרנסקי. אבל השיטה הדמוקרטית הנהוגה בישראל מאפשרת, מה לעשות, לליברמן ולאיתם ולמנהיגי הימין האחרים לכפות את דרכם על ראש הממשלה הנבחר. זה, עם כל חוסר הנימוס הכרוך בכך, מה שהם חיייבים לעשות כעת - וזה מה שהם מסוגלים בהחלט לעשות, אם רק ישמרו על חזית מאוחדת ולא יפרצו בה פרצות.
בדיוק מתסריט כזה פחד ראש הממשלה בחודשים האחרונים. "סחטנות" של הימין המכונה "קיצוני" היא הסיוט שטרף את שנתו בלילות, והקפיץ אותו בבקרים להכריז שוב ושוב שהוא יקים אך ורק ממשלת אחדות. אבל חזית הימין תתיר את ידיו הקשורות לאחור, ותאפשר לו להקים את הממשלה היחידה שהוא יכול להקים, רק אם הוא ינסח קווי יסוד ששוללים באופן חד-משמעי את הקמתה של מדינה פלשתינית בין הירדן לים. ורק אם הוא יבטיח להרחיב ולחזק את ההתיישבות ביש"ע ובמיוחד את ההתנחלויות הקטנות המבודדות, כדי שהן יפסיקו להיות קטנות ומבודדות. ורק אם הוא יישמע לבכירי צה"ל, הממליצים לגרש את יאסר ערפאת בחזרה לתוניס ולהכניע את הטרור בהכרעה צבאית חד משמעית.
אם יעמדו כל מפלגות הימין על דרישות אלה בנחישות, מבלי שאף אחת מהן תיכנע תמורת "כופתאות" כאלה ואחרות, ייווצר סיכוי לניצחון ימני מהותי ואמיתי. קרוב לוודאי שגם מתוך הליכוד יחברו למאמץ הזה ח"כים לא מעטים, ובראשם בכירים כמו בנימין נתניהו וצחי הנגבי, שמשנתו המדינית של שרון אינה מקובלת עליהם. במקרה הגרוע ביותר, אם שרון לא ייכנע ולכן לא יצליח להרכיב קואליציה, קיימת אפילו אפשרות ש25- הח"כים של מפלגות הימין יחברו ליהדות התורה ולח"כים הימניים של הליכוד וימליצו בפני נשיא המדינה, כפי שהחוק מאפשר, על מועמד חלופי לראשות הממשלה.
אם מתנגדי המדינה הפלשתינית יפעלו בתבונה, שרון יבין שהסיכויים שהקמתה תביא לו את הערבויות האמריקניות הנכספות, קלושים מן הסיכויים שהיא תביא את קץ שלטונו.