חלק מהמנדטים שנוספו לשינוי מיוחסים אמנם למצביעי ליכוד והעבודה שהחליפו את טעמם, אך לנתח המסוים שבא ממצביעי מרצ לשעבר יש משמעות תרבותית-חברתית שמעבר לנקודת הזמן הפוליטית המסוימת. נטישתה של מרצ לטובת שינוי משקפת הלך רוח פוסט-מודרניסטי, שתוחלתו תלויה כנראה בתוחלתו של הפוסט-מודרניזם עצמו (השמועות מדברות על סימנים להתעייפותו מעצמו): חילוניות נעדרת אידיאולוגיה, ישראליות נטולת משפחולוגיה ותרבותיות נעולת טכנולוגיה.
האנשים שנטשו את מרצ לטובת שינוי לא בדיוק "זזו ימינה". יותר נכון לומר שהחליפו את אחותה הקטנה והמשתרכת של מפלגת העבודה בבת שנולדה לה פתאום בערוב ימיה, לעת בלותה, בחסותן של טכניקות הפרייה חדישות והנדסה גנטית.
מבחינה זו שינוי היא מושלמת: אין לה עבר והיא חדשה לגמרי (לעומת מרצ שסוחבת פרשיות עם זהבה גלאון במרכז הבינלאומי לשלום ורומן ברונפמן בהחזרת עטרת הכלנתריזם ליושנה), אין לה קשרי משפחה מעיקים עם מיתוסים מתולדות הציונות (כמו ליוסי שריד או ליעל דיין) ולא נלחמים בתוכה על מקום טוב בהיסטוריה (כמו שולמית אלוני ודדי צוקר). כאן דואגים ל"רווחת האזרח", "איכות החיים" ו"העשרת הפנאי", ואפילו לא מעמידים פנים שמתווכחים עד הבוקר למה פירקו את הפלמ"ח. אכן, עובדתית יש לשינוי איזו היסטוריה קטנה (מפלגת ד"ש, אמנון רובינשטיין וכל השאר), אבל בהלך רוח פוסט-מודרני ממילא התדמית דוחקת ומוחקת את המציאות. בזכות המיומנות התקשורתית הייחודית של יוסף טומי לפיד - כמרואיין בעל הליכות של מראיין וכפוליטיקאי עם מניירות של סטנד-אפיסט בכיסא - נדמה כאילו מאז כבש אותה בסערה היא הפכה ל"משהו חדש" שאף פעם לא היה קודם.
כצדיק היודע נפש בהמתו הכין עיתון 'הארץ' ביום שישי שעבר את הקרקע להתפרקותה החלקית של מרצ מנכסיה האלקטורליים, ותחת הכותרת "בעניין יוסי שריד" איפשר לנרי לבנה לתהות שמא הפך שריד - בהתנשאותו, נפיחותו וניכורו - "מנכס לנטל". לבנה, מטבע היותה בשר מבשרו של 'הארץ', כותבת מתוך ואל קהל של מצביעי מרצ פוטנציאליים, ועל כן לא נוגעת כלל באפשרות שמישהו נטש את מרצ בשל תרומתה הייחודית להתרחקות השלום והביטחון ממחוזותינו. גם כאשר היא תולה את קולר הנטישה בדמותו של שריד היא נתלית בקלקלותיו המינוריות יחסית, ולא מזכירה למשל את הגיבוי שנתן להפעלתו הפוליטית של סוכן השב"כ אבישי רביב, ואת הימנעותו מתביעה להעמידו לדין גם כשהתברר כי רביב הוא האחראי לפרשת "הרצח בחלחול".
אולם כאנתרופולוגית שהיא בו בזמן גם "בת השבט הנחקר" מצליחה נרי לבנה לגעת בנימה הפוסט-מודרנית שבהחלפת שריד בלפיד, בין השאר באמצעות מובאה מדברי רמי ליבני, בנה של עו"ד אתי ליבני, מספר 12 ברשימת שינוי: "לציבור נמאס כבר מזמן מהאובר-חוכמיות של יוסי שריד... החבר'ה של מר"צ ממש לא מגניבים. טומי לפיד מגניב".
ובאמת, אלמלא נמצא טומי לפיד "מגניב" לפתע - מין 'טרנד' חדש שכולם מבקשים לנסות - ספק אם מצביעי מרצ פוטנציאליים היו חשים בהבדל בין שני היוספים: לשניהם שמות בעלי אותן תנועות (ולא צריך להיות חרזן דגול כדי לחרוז אותם זה בזה), שניהם אנשי מילים יותר מאנשי מעשה, פרפורמרים שוחרי קהל, פרשנים-שדרנים באופיים. לפיד בתגובתו הזריזה, התמציתית והזחוחה, ושריד בהכתבה רבת שנים של מכתמי קופירייטר לעיתונאי חצר שהפכוהו ל"עיתונאי הצללים" שלהם. שניהם מצטיינים בהערכה עצמית נאה ובתחושת עליונות אינטלקטואלית בלתי ניתנת להצנעה. שניהם גם אוהבים לטייל באירופה, ליהנות מזיו החמה ולהיחרד מן החרדים. אלא שכאמור המופע של טומי, נכון לרגע זה, הוא המופע ה'מגניב' יותר בעיר.
ואם יטען הטוען כי לפיד ימני יותר משריד, ועל כן קטף מפירות היוניות הנכזבת שאחזה גם במצביעי מרצ לנוכח פיגועי אוסלו, ישיב המשיב כי לפיד תמך בהסכמי אוסלו לא פחות משתמך בהם יוסי שריד, וכי עברו של לפיד כמנכ"ל רשות השידור "מטעם הליכוד" זכור לרוב מצביעי מרצ בערך כמו שזכור להם עברו של שריד כמועמד-מטעם-עצמו למפלגת "שלומציון" של אריאל שרון (יש הטוענים כי דחייתו ממנה היא שהניעה את מסע הדה-לגיטימציה של מבצע של"ג, בניצוחו). שהרי באווירה פוסט-מודרנית ראויה לשמה, לזכור לאדם את עברו פירושו להעכיר את האווירה. לכן גם לאף אחד מעריקי מרצ המוגנבים לא ממש אכפת שסוללת עורכי הדין שהכניס לפיד לכנסת מאחורי גבו היא אנונימית וחסרת עבר כמעט כמו ענבל גבריאלי מהליכוד. קשה להאמין שמישהו מהם בכלל זוכר, למשל, שעו"ד אתי ליבני נלחמה לפני מספר שנים להדחתו של עו"ד דרור חוטר-ישי מתפקיד מזכיר לשכת עורכי הדין.
סוד קסמה של שינוי, חוץ מהטרנדיות של "היגנבות" על לפיד, נעוץ בכך שאינה מבלבלת את המוח על אתאיזם ועל "יהדות פלורליסטית" כמו שולמית אלוני, אלא פשוט מבטיחה "לטפל בחרדים" כך שאפשר יהיה לקזז מקצבאות ילדיהם את המכסים על כל דגמי הדי.וי.די, ולייבא לובסטרים אפילו מהוותיקן. שינוי לא מבקשת הזדהות שבטית בנוסח מרצ וקומזיצים סביב המדורה של עמוס עוז אלא רק קפיצה של 4 דקות לקלפי מכל בעל רכב 4 על 4, כדי להרחיק לעוד 4 שנים את האיום היהודי על איכות החיים ה'גנובה'. היא לא מסתחבקת ב'צוותא' עם משוררי "מחאה" ועם ציירים "חתרניים", משום שבאמת לא מעניין אותה איזו שירה תצמח כאן ו"הציור הישראלי - לאן?". שיעשה כל אחד מה בראש שלו ובלבד שלא ישים רגליים לתנופת המיחשוב והתיקשוב.
כשנשאל פעם טומי לפיד מהו הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לו, הוא ענה: "כשאפסיק להיות רלוונטי". נראה שכל עוד הפוסט-מודרניזם עדיין טרנדי, אין חשש לרלוונטיות של לפיד.
האנשים שנטשו את מרצ לטובת שינוי לא בדיוק "זזו ימינה". יותר נכון לומר שהחליפו את אחותה הקטנה והמשתרכת של מפלגת העבודה בבת שנולדה לה פתאום בערוב ימיה, לעת בלותה, בחסותן של טכניקות הפרייה חדישות והנדסה גנטית.
מבחינה זו שינוי היא מושלמת: אין לה עבר והיא חדשה לגמרי (לעומת מרצ שסוחבת פרשיות עם זהבה גלאון במרכז הבינלאומי לשלום ורומן ברונפמן בהחזרת עטרת הכלנתריזם ליושנה), אין לה קשרי משפחה מעיקים עם מיתוסים מתולדות הציונות (כמו ליוסי שריד או ליעל דיין) ולא נלחמים בתוכה על מקום טוב בהיסטוריה (כמו שולמית אלוני ודדי צוקר). כאן דואגים ל"רווחת האזרח", "איכות החיים" ו"העשרת הפנאי", ואפילו לא מעמידים פנים שמתווכחים עד הבוקר למה פירקו את הפלמ"ח. אכן, עובדתית יש לשינוי איזו היסטוריה קטנה (מפלגת ד"ש, אמנון רובינשטיין וכל השאר), אבל בהלך רוח פוסט-מודרני ממילא התדמית דוחקת ומוחקת את המציאות. בזכות המיומנות התקשורתית הייחודית של יוסף טומי לפיד - כמרואיין בעל הליכות של מראיין וכפוליטיקאי עם מניירות של סטנד-אפיסט בכיסא - נדמה כאילו מאז כבש אותה בסערה היא הפכה ל"משהו חדש" שאף פעם לא היה קודם.
כצדיק היודע נפש בהמתו הכין עיתון 'הארץ' ביום שישי שעבר את הקרקע להתפרקותה החלקית של מרצ מנכסיה האלקטורליים, ותחת הכותרת "בעניין יוסי שריד" איפשר לנרי לבנה לתהות שמא הפך שריד - בהתנשאותו, נפיחותו וניכורו - "מנכס לנטל". לבנה, מטבע היותה בשר מבשרו של 'הארץ', כותבת מתוך ואל קהל של מצביעי מרצ פוטנציאליים, ועל כן לא נוגעת כלל באפשרות שמישהו נטש את מרצ בשל תרומתה הייחודית להתרחקות השלום והביטחון ממחוזותינו. גם כאשר היא תולה את קולר הנטישה בדמותו של שריד היא נתלית בקלקלותיו המינוריות יחסית, ולא מזכירה למשל את הגיבוי שנתן להפעלתו הפוליטית של סוכן השב"כ אבישי רביב, ואת הימנעותו מתביעה להעמידו לדין גם כשהתברר כי רביב הוא האחראי לפרשת "הרצח בחלחול".
אולם כאנתרופולוגית שהיא בו בזמן גם "בת השבט הנחקר" מצליחה נרי לבנה לגעת בנימה הפוסט-מודרנית שבהחלפת שריד בלפיד, בין השאר באמצעות מובאה מדברי רמי ליבני, בנה של עו"ד אתי ליבני, מספר 12 ברשימת שינוי: "לציבור נמאס כבר מזמן מהאובר-חוכמיות של יוסי שריד... החבר'ה של מר"צ ממש לא מגניבים. טומי לפיד מגניב".
ובאמת, אלמלא נמצא טומי לפיד "מגניב" לפתע - מין 'טרנד' חדש שכולם מבקשים לנסות - ספק אם מצביעי מרצ פוטנציאליים היו חשים בהבדל בין שני היוספים: לשניהם שמות בעלי אותן תנועות (ולא צריך להיות חרזן דגול כדי לחרוז אותם זה בזה), שניהם אנשי מילים יותר מאנשי מעשה, פרפורמרים שוחרי קהל, פרשנים-שדרנים באופיים. לפיד בתגובתו הזריזה, התמציתית והזחוחה, ושריד בהכתבה רבת שנים של מכתמי קופירייטר לעיתונאי חצר שהפכוהו ל"עיתונאי הצללים" שלהם. שניהם מצטיינים בהערכה עצמית נאה ובתחושת עליונות אינטלקטואלית בלתי ניתנת להצנעה. שניהם גם אוהבים לטייל באירופה, ליהנות מזיו החמה ולהיחרד מן החרדים. אלא שכאמור המופע של טומי, נכון לרגע זה, הוא המופע ה'מגניב' יותר בעיר.
ואם יטען הטוען כי לפיד ימני יותר משריד, ועל כן קטף מפירות היוניות הנכזבת שאחזה גם במצביעי מרצ לנוכח פיגועי אוסלו, ישיב המשיב כי לפיד תמך בהסכמי אוסלו לא פחות משתמך בהם יוסי שריד, וכי עברו של לפיד כמנכ"ל רשות השידור "מטעם הליכוד" זכור לרוב מצביעי מרצ בערך כמו שזכור להם עברו של שריד כמועמד-מטעם-עצמו למפלגת "שלומציון" של אריאל שרון (יש הטוענים כי דחייתו ממנה היא שהניעה את מסע הדה-לגיטימציה של מבצע של"ג, בניצוחו). שהרי באווירה פוסט-מודרנית ראויה לשמה, לזכור לאדם את עברו פירושו להעכיר את האווירה. לכן גם לאף אחד מעריקי מרצ המוגנבים לא ממש אכפת שסוללת עורכי הדין שהכניס לפיד לכנסת מאחורי גבו היא אנונימית וחסרת עבר כמעט כמו ענבל גבריאלי מהליכוד. קשה להאמין שמישהו מהם בכלל זוכר, למשל, שעו"ד אתי ליבני נלחמה לפני מספר שנים להדחתו של עו"ד דרור חוטר-ישי מתפקיד מזכיר לשכת עורכי הדין.
סוד קסמה של שינוי, חוץ מהטרנדיות של "היגנבות" על לפיד, נעוץ בכך שאינה מבלבלת את המוח על אתאיזם ועל "יהדות פלורליסטית" כמו שולמית אלוני, אלא פשוט מבטיחה "לטפל בחרדים" כך שאפשר יהיה לקזז מקצבאות ילדיהם את המכסים על כל דגמי הדי.וי.די, ולייבא לובסטרים אפילו מהוותיקן. שינוי לא מבקשת הזדהות שבטית בנוסח מרצ וקומזיצים סביב המדורה של עמוס עוז אלא רק קפיצה של 4 דקות לקלפי מכל בעל רכב 4 על 4, כדי להרחיק לעוד 4 שנים את האיום היהודי על איכות החיים ה'גנובה'. היא לא מסתחבקת ב'צוותא' עם משוררי "מחאה" ועם ציירים "חתרניים", משום שבאמת לא מעניין אותה איזו שירה תצמח כאן ו"הציור הישראלי - לאן?". שיעשה כל אחד מה בראש שלו ובלבד שלא ישים רגליים לתנופת המיחשוב והתיקשוב.
כשנשאל פעם טומי לפיד מהו הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לו, הוא ענה: "כשאפסיק להיות רלוונטי". נראה שכל עוד הפוסט-מודרניזם עדיין טרנדי, אין חשש לרלוונטיות של לפיד.