משפחת אברמוביץ עולה לאוטובוס בדרך לטיול משפחתי. אחרי האם עולים ילדים ועוד ילדים, עד שהנהג שואל: "גברת, לא יכולת להשאיר מישהו בבית?", והאם פונה אליו בחיוך ואומרת: "דווקא השארתי!".
משפחת אברמוביץ מונה שלושה-עשר ילדים, בלי עין הרע. והם דווקא לא אוהבים לדבר על זה. בצניעות הם משתדלים להתחמק מפרסום. חלקם מוכנים להתראיין, אך רק בתנאי שהדבר יוסיף ברכה וטוב. נאלצתי להסתפק בנציגות של שלושה ילדים וכלה: נעמי (הבת השמינית, אם לארבעה), אבישג (אשתו של דודי, הבן השישי, ואם לשישה בעצמה), אילת (הבת האחת-עשרה, אם לתינוקת) ונפתלי (הבן העשירי).
כשפניתי אליהם הם שאלו: ראיינת גם מישהו מהגדולים? ראיינת מישהו מהקטנים? וכך הבנתי שילדי משפחת אברמוביץ מחולקים לשכבות גיל: הגדולים, הקטנים ובני דור הביניים. כאשר יש שלושה-עשר ילדים במשפחה, פער הגילאים בין הגדולים לקטנים הוא משמעותי, ולא פלא שנוצרה במשפחה חלוקה ל'מחזורים'. החלוקה הזאת היא רק אחד מהמאפיינים של המשפחה, בני המשפחה הסכימו לשתף אותי בעוד כמה מאפיינים של הבית המיוחד הזה.
כששומעים על משפחה בת חמש-עשרה נפשות לא נשארים אדישים. אתם נתקלים בתגובות מיוחדות מהסביבה?
אילת: "יש סיטואציות מצחיקות, כמו למשל בחתונות משפחתיות. הצלם צריך ללכת קילומטרים אחורנית כדי להצליח לתפוס את כל המשפחה בתמונה אחת, אנחנו צוחקים ואומרים שכדאי שהוא יצא מן האולם כדי להצליח לצלם את כולנו..."
נפתלי: "היו מקרים שבהם התייחסו אלינו כאל תופעה. כשביקרנו בתערוכת 'ארבעים שנה למדינה' פתאום מצאנו את עצמנו באחת התמונות שם. או למשל, ביום שישי אחד נחתה אצלנו טלוויזיה דנית עם כל הציוד, כדי לצלם הכנות לשבת בבית יהודי. היה אפילו מישהו שכתב עלינו ספר".
איזה ספר?
נפתלי: "לא בעברית, ואני גם לא בטוח שהוא התפרסם, אבל הוא נכתב".
אתם חושבים שמשפחה גדולה היא תופעה? יש משהו מיוחד במשפחה גדולה?
נעמי: "במשפחה גדולה תמיד הבית מלא, תמיד יש אנשים, וכילדים יכולנו לשחק במשחקים 'שווים' . אני חושבת גם שלהיות חלק ממשפחה גדולה זה משהו שנותן תחושה של עצמה".
אילת: "תמיד שמח בבית, תמיד יש אח קרוב בגיל שאפשר לשחק אתו והוא כמו חבר. היו גם מכות, אבל אפילו המכות זכורות לי כמשהו כיפי".
אבישג (כלה): "החום, החום והשמחה. חוץ מזה, מדובר בסדרי גודל אחרים בצריכת מוצרים למשל. אני זוכרת שככלה צעירה ביקשתי פעם טישו, דודי בעלי פתח ארון שבו היו המון המון חבילות טישו. נדהמתי מהכמויות. גם הגודל של שולחן שבת הוא שונה. בעלי דודי מספר, שכילד הוא הרגיש מוזר בשולחן שבת קטן אצל משפחות רגילות, אתה אומר משהו לאחד מבני הבית וכולם שומעים... בבית אברמוביץ השולחן כל-כך גדול, ותמיד נוספים לו אורחים. יש אפילו אגפים בשולחן: אגף דוברי עברית ואגף לאורחים דוברי האנגלית..."
מודל של הכנסת אורחים
איך זה שבבית כשלכם היה מקום לאורחים?
נפתלי: "קודם כל, הגישה שלנו לאורחים היא מאד קלילה. לא הופכים את האורח למוקד הערב. האורחים משתלבים באווירה הכללית. בבית גדול זה יותר קל, כי יש דינמיקה בשולחן והאורחים לא מרגישים נבוכים. חוץ מזה, עול האירוח מתחלק בין הרבה אנשים. היום, כשחלק מהילדים כבר נשואים ורובנו לא גרים בבית מרגישים שיש יותר טרחה באירוח, כי מספר האורחים לא פחת ומספר העוזרים פחת".
אבישג: "האבא, שהוא הטבח הראשי, תמיד דואג לשפע של אוכל. אף פעם לא חסר דבר. יכול להיות מצב שבליל שבת אחרי הקידוש נכנס פתאום מישהו ואומר: 'יש אתי חבר'ה שנתקעו', ואתו נכנסים איזה שישה אנשים".
כעולים מארה"ב ומדרום אפריקה היו אייבי ולאה מודעים מאד לצורך של אנשים בודדים בבית חם, ומאז שהתחתנו לא סעדו סעודת שבת לבדם. רוב האורחים הם לא ישראלים, והיו גם מקרים שבהם דבר התורה נאמר בשלוש שפות. אורחים מגיעים גם בימות החול, והיו גם אורחים שהפכו לבני בית: גרי צדק או עולים בודדים ששהו בבית כמה שנים. כאלה הם בני המשפחה, מכניסי אורחים. בעיר העתיקה אנשים יודעים שבבית אברמוביץ הדלת פתוחה ואפשר לבא.
נפתלי: "אני זוכר שבתקופה שבה היו בעיות עם חדרי הזבל ברובע, דאגו לנעול את חדרי הזבל וכל משפחה קיבלה מפתח. אנחנו נסענו אז לשבת והשארנו את הדירה למשפחה אחרת. הסברנו להם שצריך לנעול את חדר הזבל ונתנו להם מפתח. טוב, הם אמרו, ואיפה המפתח לבית? הסתכלנו זה על זה קצת נבוכים; לא כל כך ידענו איפה המפתח לבית, צריך לחפש! הם היו מופתעים: נועלים חדר זבל ולא נועלים בית?"
איך נושאים בנטל הטכני של משפחה גדולה וגם מספיקים עוד להכניס אורחים?
אילת: "יש חלוקה, ולכל אחד יש תפקיד. היו המון תורנויות, האחים הגדולים צריכים לשמור על האחים הקטנים".
אבישג: "יש נטל. יש מצב שבו בנים חוזרים מהצבא וצריכים לשטוף את הבית לכבוד שבת... בבתים אחרים חיילים באים ומתפנקים".
חינוך לאחריות ועצמאות
אולי זה לא כל כך הוגן שעול כזה נופל על ילדים?
אילת: "אני רואה בזה דבר הוגן. ממש. זה גם לא היה עול כל כך גדול, כי זה התחלק בין כולם. לשמור על האחים הקטנים, למשל, זו משימה שהתחלקה בין שישה ילדים גדולים, אז כל אחד שומר יום, מה יש?".
נפתלי: "הייתה לפעמים בכיינות והתמרמרות על התורנויות, אבל בסך-הכל האווירה הייתה חיובית. עצם זה שכל האחים נמצאים ביחד זה חגיגה, זה שמח. בערב פסח למשל, היינו מקבלים מתנות וזה המריץ אותנו לעבוד. בתור האחראי על ריקון הפחים, 'הזבלן', לפעמים נמאס לי לרוקן את הפחים שהתמלאו במהירות שיא. אבל בעצם היום אני חושב שזה נכון וטוב. זה גם לא כבל יותר מדי, זה התחלק בין הרבה אנשים".
נעמי: "אני חושבת שבגלל שגדלנו כך גדלנו להיות אנשים יותר אחראים, יותר חרוצים, פחות מפונקים, יותר משתדלים לעמוד ברשות עצמנו".
אילת: "למדנו על גידול ילדים, על משמעת בתוך הבית".
יש גם חסרונות במשפחה גדולה?
אילת: "כילדה לא הרגשתי בחסרון. כשגדלתי, ראיתי שבמשפחות קטנות הילדים מקבלים יותר תשומת לב, ואז במבט לאחור חשבתי שאולי לפעמים חסרה תשומת לב. אבל לפעמים הורים שנותנים הרבה תשומת לב 'יושבים לילדים שלהם על הראש', ואני לא סובלת את זה. אצלנו הייתה עצמאות".
נפתלי: "יש אולי פחות יחס, אבל ההורים מקפידים להתייחס, למשל בליל שבת כל ילד מקבל יחס אישי. ההורים גם מברכים כל אחד מהילדים. חסרים אולי דברים חומריים כמו בגד חדש, אבל השלמנו עם זה".
אבישג: "תראי, יש גם חסרונות. יכול להיות שלאה לא תשים לב שיש לי שמלה חדשה, אבל זה דברים טיפשיים. הסך הכל הוא מאוד חיובי".
יהיה נכון לומר שהבית לא היה רק מקום להתפנקות ומנוחה אלא גם מקום של עמל יצירה?
נפתלי: "כן, יש בזה משהו. תמיד יש פעילות. היו גם רגעי פינוק: כשאבא בא מהעבודה כולם מתלהבים לרוץ לקראתו, או כשמישהו היה חולה, אבא שלי היה מכין לו תה חם ונשאר איתו. אמא שלי הייתה מקדישה לנו תשומת לב בארוחות ערב משותפות יום יום, ובאחר הצהריים של כיף בימי חמישי".
אבישג: "יש פינוקים קטנים. למשל: לדאוג שלכל ילד יהיה מאכל שהוא אוהב או בכל חג לקנות מתנה מיוחדת, אפילו זולה, לכל נכד. אבל הם לא ילדים מפונקים, בכלל לא. ככלה אני הכרתי את בית אברמוביץ כבית שתמיד יש בו עשייה. אין דקה ריקה. אתה משועמם? תעשה משהו! תשחק, תקרא, תלמד. זה בית של עמל ויצירה, ואני חושבת שכל אחד מהילדים לקח את זה אתו הלאה לחיים. אלה אנשים שפועלים בכל הארץ, וזה בא להם מהבית".
נפתלי: "צוחקים שכשיש כנס של תרבות תורנית אמא שלי הולכת כדי לפגוש את האחים".
תורה, עבודה וגמילות חסדים
איך הבית חינך לעשייה ולחיים תורניים?
אבישג: "הם אנשים מיוחדים. האבא הוא פשוט צדיק, ולאה היא אישה מאד מיוחדת. היא אישה שמספיקה המון בהמון תחומים".
לאה היא באמת בעלת הספקים מרשימים: בעבודתה כעובדת סוציאלית בכירה במחלקה הגריאטרית בשערי צדק, בפעילות במועדוני קשישים שזכו בפרס הנשיא (מועדונים שהקימה יחד עם פרופסור רוזין), במעורבות במתנ"ס ברובע היהודי ובארגון שיעורים לנשים, ובתוך כל זה היא מספיקה ללכת בעצמה לשיעורי תורה, לכתוב כתבות ב'ג'רוזלם פוסט' ולגדל שלושה-עשר ילדים!
אייבי, מלבד עבודתו כרואה חשבון מקדיש זמן רב לגמילות חסדים. הוא מנהל גמ"ח הלוואות ומקדיש כוחות רבים למצוות הכנסת אורחים.
"אבא שלי הוא פשוט צדיק", אומר נפתלי. "כילד אני זוכר למשל, שהלכנו לשוק בערב פסח ומצאנו יהודי שאין לו מקום לסדר. זה היה ברור שהוא בא להתארח אצלנו, כי אבא שלי הוא כזה. הוא הצליח להקרין מעצמו בלי לחץ, הוא אף פעם לא לחץ עלינו לבוא לתפילות למשל, הכל בנעימות כזו".
החינוך של הבית לעשייה תורנית ולחסד בא לידי ביטוי בכך שלמשפחת אברמוביץ יש שגרירים מקריית שמונה ועד אילת. זו לא מליצה, אלא מציאות פשוטה! יש בן בקרית שמונה ובת ברמת מגשימים, שני בנים באילת, בן בדימונה, בת בחווה במצפה רמון, שתי בנות בסוסיא, בן בבית שמש, בת שמתגוררת בישיבה התיכונית בקריית הרצוג, בן שהוא ממקימי הגרעין התורני בלוד, בת שעומדת להינשא ולגור בחלוקים ובן בירושלים. כולם שומרי תורה ומצוות, כולם בעלי השכלה גבוהה ולחלקם תואר שני, רובם כבר נשואים ובעלי משפחה וכל אחד מהם פועל למען עם ישראל בדרך המיוחדת לו.
כשהמשפחה 'על המפה' בכל הארץ, איך מצליחים לשמור על קשר?
אבישג: "אנחנו נפגשים מדי פעם בכנוסים משפחתיים. לא מזמן היה כינוס כזה, לכבוד יום ההולדת של האבא".
נפתלי: "יש אירועים משפחתיים, והם אירועים מושקעים. לפני כל אירוע משפחתי יש ועדה מכוננת שמחליטה מה עושים. אחד מהילדים הוא 'פרויקטור' שאחראי על הפרויקט, והוא מחלק תפקידים בין כולם".
במשפחת אברמוביץ צריך 'פרוייקטור' כי האירועים הם לא סתם כינוס על קפה ועוגה, אלא באמת פרויקט. ביום הנישואין של ההורים למשל, הם החליטו על חגיגה מקורית: כתב חידה על גלגלים.
ההורים הוזמנו להיכנס לרכב מקושט, שבתוכו המתין להם כתב חידה המרמז על מקומות שונים בירושלים. הם נסעו ממקום למקום, כשבכל מקום מחכה להם אחד הילדים, כך שנוצרה שיירת מכוניות עד שהגיעו למסעדה. ביום ההולדת לאבא שנחוג לא מזמן, החליטו שכל אחד מהצאצאים ילמד את המשפחה את אחת המשניות מפרקי אבות, כיוון שהוא נוהג ללמד את הילדים פרקי אבות בכל שבת.
תחושת שליחות
איך ההורים מתפקדים כסבא וסבתא לכל כך הרבה נכדים בכל הארץ?
אבישג: "הם סבא וסבתא נהדרים. אמנם נכון, לאה לא מעודכנת בכל ה'חוכמות' של הנכדים, אבל הם עושים הרבה דברים שאחרים לא עושים לחמישה נכדים".
מה למשל?
אבישג: "לאה מקיימת מדי שנה 'קייטנת סבתא', כלומר מזמינה את הנכדים אליה לשבוע של פעילות וכיף. בחנוכה היא מכינה סביבון ענק מלא במתנות ותולה אותו על התקרה קשור בקשר חזק מאד. כל אחד מבני המשפחה מהקטן עד לגדול (ומדובר בערך בשבעים איש) מנסה להפיל את הסביבון באמצעות מקל, ומי שמצליח מחלק את המתנות לכולם. לא מדובר במתנות יקרות, לפעמים אלו ממש קשקושים, אבל הילדים כל כך שמחים בהם, כי הם מחווה של תשומת לב מסבא וסבתא. הם גם לא שוכחים להתייחס לימי הולדת".
כיום, כאנשים מבוגרים, רובכם כבר הורים, אתם רוצים משפחה גדולה כל כך?
נפתלי : "צריך המון סיעתא דישמיא. אי אפשר לומר שזה מודל לכולם".
נעמי: "אני זוכרת שכשנולד לנו הילד הראשון ולקחנו אותו פעם ראשונה לרופא, פעם ראשונה לטיפת חלב, ואחר-כך לחיסון, כל הטיפול הזה לא היה לי קל וחשבתי: איך ההורים שלי עשו את זה שלוש-עשרה פעם?"
אבישג: "היום יש לנו ברוך ה' שישה ילדים, לשלוש-עשרה אני לא חושבת שנגיע. צריך המון כוחות, זה לא מתאים לכל אחד, אבל יש לזה המון יתרונות".
לשלושה-עשר ילדים הם לא בטוחים שיגיעו, בינתיים נראה שרב ילדי אברמוביץ בדרך להקמת משפחות של שבעה-שמונה ילדים.
מה נתן להורים שלכם את הכוחות?
אבישג: "קודם כל האבא הוא ממש צדיק, הוא אדם שאין לו בכלל אגו. לא נראה לי שיש מישהו בעולם שרב אתו, וזה מתבטא גם ביחס שלו לילדים. לאה היא אישה מיוחדת, וגם הקשר בינם הוא מיוחד. הוא מאד מקפיד למשל על ההלכה לפיה אדם צריך לקנות לאשתו בגד לכל חג. הוא קונה לה מתנה בכל חג, ומקפיד גם לצרף בגד. כך קורה למשל שהוא מביא לה כמתנת חג גרביונים ופקס או מחשב ומטפחת".
נפתלי: "אני חושב שהיו גם גורמים סביבתיים שתרמו, למשל המגורים ברובע. חוץ מזה, ההורים שלי הם פשוט אנשים טובים".
נעמי: "אני חושבת שההורים שלי גידלו משפחה גדולה מתוך תחושת שליחות. הם היו גם חלק מדור כזה, אולי פחות מפונק, פחות עסוק בהגשמה עצמית. תחושת השליחות נתנה להם כוחות".
משפחת אברמוביץ מונה שלושה-עשר ילדים, בלי עין הרע. והם דווקא לא אוהבים לדבר על זה. בצניעות הם משתדלים להתחמק מפרסום. חלקם מוכנים להתראיין, אך רק בתנאי שהדבר יוסיף ברכה וטוב. נאלצתי להסתפק בנציגות של שלושה ילדים וכלה: נעמי (הבת השמינית, אם לארבעה), אבישג (אשתו של דודי, הבן השישי, ואם לשישה בעצמה), אילת (הבת האחת-עשרה, אם לתינוקת) ונפתלי (הבן העשירי).
כשפניתי אליהם הם שאלו: ראיינת גם מישהו מהגדולים? ראיינת מישהו מהקטנים? וכך הבנתי שילדי משפחת אברמוביץ מחולקים לשכבות גיל: הגדולים, הקטנים ובני דור הביניים. כאשר יש שלושה-עשר ילדים במשפחה, פער הגילאים בין הגדולים לקטנים הוא משמעותי, ולא פלא שנוצרה במשפחה חלוקה ל'מחזורים'. החלוקה הזאת היא רק אחד מהמאפיינים של המשפחה, בני המשפחה הסכימו לשתף אותי בעוד כמה מאפיינים של הבית המיוחד הזה.
כששומעים על משפחה בת חמש-עשרה נפשות לא נשארים אדישים. אתם נתקלים בתגובות מיוחדות מהסביבה?
אילת: "יש סיטואציות מצחיקות, כמו למשל בחתונות משפחתיות. הצלם צריך ללכת קילומטרים אחורנית כדי להצליח לתפוס את כל המשפחה בתמונה אחת, אנחנו צוחקים ואומרים שכדאי שהוא יצא מן האולם כדי להצליח לצלם את כולנו..."
נפתלי: "היו מקרים שבהם התייחסו אלינו כאל תופעה. כשביקרנו בתערוכת 'ארבעים שנה למדינה' פתאום מצאנו את עצמנו באחת התמונות שם. או למשל, ביום שישי אחד נחתה אצלנו טלוויזיה דנית עם כל הציוד, כדי לצלם הכנות לשבת בבית יהודי. היה אפילו מישהו שכתב עלינו ספר".
איזה ספר?
נפתלי: "לא בעברית, ואני גם לא בטוח שהוא התפרסם, אבל הוא נכתב".
אתם חושבים שמשפחה גדולה היא תופעה? יש משהו מיוחד במשפחה גדולה?
נעמי: "במשפחה גדולה תמיד הבית מלא, תמיד יש אנשים, וכילדים יכולנו לשחק במשחקים 'שווים' . אני חושבת גם שלהיות חלק ממשפחה גדולה זה משהו שנותן תחושה של עצמה".
אילת: "תמיד שמח בבית, תמיד יש אח קרוב בגיל שאפשר לשחק אתו והוא כמו חבר. היו גם מכות, אבל אפילו המכות זכורות לי כמשהו כיפי".
אבישג (כלה): "החום, החום והשמחה. חוץ מזה, מדובר בסדרי גודל אחרים בצריכת מוצרים למשל. אני זוכרת שככלה צעירה ביקשתי פעם טישו, דודי בעלי פתח ארון שבו היו המון המון חבילות טישו. נדהמתי מהכמויות. גם הגודל של שולחן שבת הוא שונה. בעלי דודי מספר, שכילד הוא הרגיש מוזר בשולחן שבת קטן אצל משפחות רגילות, אתה אומר משהו לאחד מבני הבית וכולם שומעים... בבית אברמוביץ השולחן כל-כך גדול, ותמיד נוספים לו אורחים. יש אפילו אגפים בשולחן: אגף דוברי עברית ואגף לאורחים דוברי האנגלית..."
מודל של הכנסת אורחים
איך זה שבבית כשלכם היה מקום לאורחים?
נפתלי: "קודם כל, הגישה שלנו לאורחים היא מאד קלילה. לא הופכים את האורח למוקד הערב. האורחים משתלבים באווירה הכללית. בבית גדול זה יותר קל, כי יש דינמיקה בשולחן והאורחים לא מרגישים נבוכים. חוץ מזה, עול האירוח מתחלק בין הרבה אנשים. היום, כשחלק מהילדים כבר נשואים ורובנו לא גרים בבית מרגישים שיש יותר טרחה באירוח, כי מספר האורחים לא פחת ומספר העוזרים פחת".
אבישג: "האבא, שהוא הטבח הראשי, תמיד דואג לשפע של אוכל. אף פעם לא חסר דבר. יכול להיות מצב שבליל שבת אחרי הקידוש נכנס פתאום מישהו ואומר: 'יש אתי חבר'ה שנתקעו', ואתו נכנסים איזה שישה אנשים".
כעולים מארה"ב ומדרום אפריקה היו אייבי ולאה מודעים מאד לצורך של אנשים בודדים בבית חם, ומאז שהתחתנו לא סעדו סעודת שבת לבדם. רוב האורחים הם לא ישראלים, והיו גם מקרים שבהם דבר התורה נאמר בשלוש שפות. אורחים מגיעים גם בימות החול, והיו גם אורחים שהפכו לבני בית: גרי צדק או עולים בודדים ששהו בבית כמה שנים. כאלה הם בני המשפחה, מכניסי אורחים. בעיר העתיקה אנשים יודעים שבבית אברמוביץ הדלת פתוחה ואפשר לבא.
נפתלי: "אני זוכר שבתקופה שבה היו בעיות עם חדרי הזבל ברובע, דאגו לנעול את חדרי הזבל וכל משפחה קיבלה מפתח. אנחנו נסענו אז לשבת והשארנו את הדירה למשפחה אחרת. הסברנו להם שצריך לנעול את חדר הזבל ונתנו להם מפתח. טוב, הם אמרו, ואיפה המפתח לבית? הסתכלנו זה על זה קצת נבוכים; לא כל כך ידענו איפה המפתח לבית, צריך לחפש! הם היו מופתעים: נועלים חדר זבל ולא נועלים בית?"
איך נושאים בנטל הטכני של משפחה גדולה וגם מספיקים עוד להכניס אורחים?
אילת: "יש חלוקה, ולכל אחד יש תפקיד. היו המון תורנויות, האחים הגדולים צריכים לשמור על האחים הקטנים".
אבישג: "יש נטל. יש מצב שבו בנים חוזרים מהצבא וצריכים לשטוף את הבית לכבוד שבת... בבתים אחרים חיילים באים ומתפנקים".
חינוך לאחריות ועצמאות
אולי זה לא כל כך הוגן שעול כזה נופל על ילדים?
אילת: "אני רואה בזה דבר הוגן. ממש. זה גם לא היה עול כל כך גדול, כי זה התחלק בין כולם. לשמור על האחים הקטנים, למשל, זו משימה שהתחלקה בין שישה ילדים גדולים, אז כל אחד שומר יום, מה יש?".
נפתלי: "הייתה לפעמים בכיינות והתמרמרות על התורנויות, אבל בסך-הכל האווירה הייתה חיובית. עצם זה שכל האחים נמצאים ביחד זה חגיגה, זה שמח. בערב פסח למשל, היינו מקבלים מתנות וזה המריץ אותנו לעבוד. בתור האחראי על ריקון הפחים, 'הזבלן', לפעמים נמאס לי לרוקן את הפחים שהתמלאו במהירות שיא. אבל בעצם היום אני חושב שזה נכון וטוב. זה גם לא כבל יותר מדי, זה התחלק בין הרבה אנשים".
נעמי: "אני חושבת שבגלל שגדלנו כך גדלנו להיות אנשים יותר אחראים, יותר חרוצים, פחות מפונקים, יותר משתדלים לעמוד ברשות עצמנו".
אילת: "למדנו על גידול ילדים, על משמעת בתוך הבית".
יש גם חסרונות במשפחה גדולה?
אילת: "כילדה לא הרגשתי בחסרון. כשגדלתי, ראיתי שבמשפחות קטנות הילדים מקבלים יותר תשומת לב, ואז במבט לאחור חשבתי שאולי לפעמים חסרה תשומת לב. אבל לפעמים הורים שנותנים הרבה תשומת לב 'יושבים לילדים שלהם על הראש', ואני לא סובלת את זה. אצלנו הייתה עצמאות".
נפתלי: "יש אולי פחות יחס, אבל ההורים מקפידים להתייחס, למשל בליל שבת כל ילד מקבל יחס אישי. ההורים גם מברכים כל אחד מהילדים. חסרים אולי דברים חומריים כמו בגד חדש, אבל השלמנו עם זה".
אבישג: "תראי, יש גם חסרונות. יכול להיות שלאה לא תשים לב שיש לי שמלה חדשה, אבל זה דברים טיפשיים. הסך הכל הוא מאוד חיובי".
יהיה נכון לומר שהבית לא היה רק מקום להתפנקות ומנוחה אלא גם מקום של עמל יצירה?
נפתלי: "כן, יש בזה משהו. תמיד יש פעילות. היו גם רגעי פינוק: כשאבא בא מהעבודה כולם מתלהבים לרוץ לקראתו, או כשמישהו היה חולה, אבא שלי היה מכין לו תה חם ונשאר איתו. אמא שלי הייתה מקדישה לנו תשומת לב בארוחות ערב משותפות יום יום, ובאחר הצהריים של כיף בימי חמישי".
אבישג: "יש פינוקים קטנים. למשל: לדאוג שלכל ילד יהיה מאכל שהוא אוהב או בכל חג לקנות מתנה מיוחדת, אפילו זולה, לכל נכד. אבל הם לא ילדים מפונקים, בכלל לא. ככלה אני הכרתי את בית אברמוביץ כבית שתמיד יש בו עשייה. אין דקה ריקה. אתה משועמם? תעשה משהו! תשחק, תקרא, תלמד. זה בית של עמל ויצירה, ואני חושבת שכל אחד מהילדים לקח את זה אתו הלאה לחיים. אלה אנשים שפועלים בכל הארץ, וזה בא להם מהבית".
נפתלי: "צוחקים שכשיש כנס של תרבות תורנית אמא שלי הולכת כדי לפגוש את האחים".
תורה, עבודה וגמילות חסדים
איך הבית חינך לעשייה ולחיים תורניים?
אבישג: "הם אנשים מיוחדים. האבא הוא פשוט צדיק, ולאה היא אישה מאד מיוחדת. היא אישה שמספיקה המון בהמון תחומים".
לאה היא באמת בעלת הספקים מרשימים: בעבודתה כעובדת סוציאלית בכירה במחלקה הגריאטרית בשערי צדק, בפעילות במועדוני קשישים שזכו בפרס הנשיא (מועדונים שהקימה יחד עם פרופסור רוזין), במעורבות במתנ"ס ברובע היהודי ובארגון שיעורים לנשים, ובתוך כל זה היא מספיקה ללכת בעצמה לשיעורי תורה, לכתוב כתבות ב'ג'רוזלם פוסט' ולגדל שלושה-עשר ילדים!
אייבי, מלבד עבודתו כרואה חשבון מקדיש זמן רב לגמילות חסדים. הוא מנהל גמ"ח הלוואות ומקדיש כוחות רבים למצוות הכנסת אורחים.
"אבא שלי הוא פשוט צדיק", אומר נפתלי. "כילד אני זוכר למשל, שהלכנו לשוק בערב פסח ומצאנו יהודי שאין לו מקום לסדר. זה היה ברור שהוא בא להתארח אצלנו, כי אבא שלי הוא כזה. הוא הצליח להקרין מעצמו בלי לחץ, הוא אף פעם לא לחץ עלינו לבוא לתפילות למשל, הכל בנעימות כזו".
החינוך של הבית לעשייה תורנית ולחסד בא לידי ביטוי בכך שלמשפחת אברמוביץ יש שגרירים מקריית שמונה ועד אילת. זו לא מליצה, אלא מציאות פשוטה! יש בן בקרית שמונה ובת ברמת מגשימים, שני בנים באילת, בן בדימונה, בת בחווה במצפה רמון, שתי בנות בסוסיא, בן בבית שמש, בת שמתגוררת בישיבה התיכונית בקריית הרצוג, בן שהוא ממקימי הגרעין התורני בלוד, בת שעומדת להינשא ולגור בחלוקים ובן בירושלים. כולם שומרי תורה ומצוות, כולם בעלי השכלה גבוהה ולחלקם תואר שני, רובם כבר נשואים ובעלי משפחה וכל אחד מהם פועל למען עם ישראל בדרך המיוחדת לו.
כשהמשפחה 'על המפה' בכל הארץ, איך מצליחים לשמור על קשר?
אבישג: "אנחנו נפגשים מדי פעם בכנוסים משפחתיים. לא מזמן היה כינוס כזה, לכבוד יום ההולדת של האבא".
נפתלי: "יש אירועים משפחתיים, והם אירועים מושקעים. לפני כל אירוע משפחתי יש ועדה מכוננת שמחליטה מה עושים. אחד מהילדים הוא 'פרויקטור' שאחראי על הפרויקט, והוא מחלק תפקידים בין כולם".
במשפחת אברמוביץ צריך 'פרוייקטור' כי האירועים הם לא סתם כינוס על קפה ועוגה, אלא באמת פרויקט. ביום הנישואין של ההורים למשל, הם החליטו על חגיגה מקורית: כתב חידה על גלגלים.
ההורים הוזמנו להיכנס לרכב מקושט, שבתוכו המתין להם כתב חידה המרמז על מקומות שונים בירושלים. הם נסעו ממקום למקום, כשבכל מקום מחכה להם אחד הילדים, כך שנוצרה שיירת מכוניות עד שהגיעו למסעדה. ביום ההולדת לאבא שנחוג לא מזמן, החליטו שכל אחד מהצאצאים ילמד את המשפחה את אחת המשניות מפרקי אבות, כיוון שהוא נוהג ללמד את הילדים פרקי אבות בכל שבת.
תחושת שליחות
איך ההורים מתפקדים כסבא וסבתא לכל כך הרבה נכדים בכל הארץ?
אבישג: "הם סבא וסבתא נהדרים. אמנם נכון, לאה לא מעודכנת בכל ה'חוכמות' של הנכדים, אבל הם עושים הרבה דברים שאחרים לא עושים לחמישה נכדים".
מה למשל?
אבישג: "לאה מקיימת מדי שנה 'קייטנת סבתא', כלומר מזמינה את הנכדים אליה לשבוע של פעילות וכיף. בחנוכה היא מכינה סביבון ענק מלא במתנות ותולה אותו על התקרה קשור בקשר חזק מאד. כל אחד מבני המשפחה מהקטן עד לגדול (ומדובר בערך בשבעים איש) מנסה להפיל את הסביבון באמצעות מקל, ומי שמצליח מחלק את המתנות לכולם. לא מדובר במתנות יקרות, לפעמים אלו ממש קשקושים, אבל הילדים כל כך שמחים בהם, כי הם מחווה של תשומת לב מסבא וסבתא. הם גם לא שוכחים להתייחס לימי הולדת".
כיום, כאנשים מבוגרים, רובכם כבר הורים, אתם רוצים משפחה גדולה כל כך?
נפתלי : "צריך המון סיעתא דישמיא. אי אפשר לומר שזה מודל לכולם".
נעמי: "אני זוכרת שכשנולד לנו הילד הראשון ולקחנו אותו פעם ראשונה לרופא, פעם ראשונה לטיפת חלב, ואחר-כך לחיסון, כל הטיפול הזה לא היה לי קל וחשבתי: איך ההורים שלי עשו את זה שלוש-עשרה פעם?"
אבישג: "היום יש לנו ברוך ה' שישה ילדים, לשלוש-עשרה אני לא חושבת שנגיע. צריך המון כוחות, זה לא מתאים לכל אחד, אבל יש לזה המון יתרונות".
לשלושה-עשר ילדים הם לא בטוחים שיגיעו, בינתיים נראה שרב ילדי אברמוביץ בדרך להקמת משפחות של שבעה-שמונה ילדים.
מה נתן להורים שלכם את הכוחות?
אבישג: "קודם כל האבא הוא ממש צדיק, הוא אדם שאין לו בכלל אגו. לא נראה לי שיש מישהו בעולם שרב אתו, וזה מתבטא גם ביחס שלו לילדים. לאה היא אישה מיוחדת, וגם הקשר בינם הוא מיוחד. הוא מאד מקפיד למשל על ההלכה לפיה אדם צריך לקנות לאשתו בגד לכל חג. הוא קונה לה מתנה בכל חג, ומקפיד גם לצרף בגד. כך קורה למשל שהוא מביא לה כמתנת חג גרביונים ופקס או מחשב ומטפחת".
נפתלי: "אני חושב שהיו גם גורמים סביבתיים שתרמו, למשל המגורים ברובע. חוץ מזה, ההורים שלי הם פשוט אנשים טובים".
נעמי: "אני חושבת שההורים שלי גידלו משפחה גדולה מתוך תחושת שליחות. הם היו גם חלק מדור כזה, אולי פחות מפונק, פחות עסוק בהגשמה עצמית. תחושת השליחות נתנה להם כוחות".