היה זה מחזה מביך לשמוע את מרבית דוברי הליכוד מגמגמים אל מול מצלמות הטלוויזיה, עם היוודע תוצאות מדגמי הטלוויזיה ביום שלישי. למעט צחי הנגבי, מלמלו כל האחרים את המנטרה של ראש הממשלה בדבר הצורך בממשלת אחדות, והוסיפו מלוא חופניים אנחות על ה"ממשלה הימנית הצרה".
אם תרצו, מלוא הכישלון והטרגדיה של מחנה הימין מאז מהפך 1977 מגולמים במלמולים הפאתטיים הללו של ראשי הליכוד. שוב נחשפה העובדה שהליכוד פשוט מפחד לשלוט. ב-1977 מיהר ראש הממשלה הנבחר מנחם בגין, לחפש את כתפו התומכת של משה דיין והפעם מגששים אחר זקנו של עמרם מצנע. לא בכדי נותרה באוויר שאלתו של יעקב אחימאיר מהערוץ הראשון איך זה שבאנגליה הלייבור לא מפחד לשלוט לבד, איך זה שבארצות הברית שולטים הרפובליקנים בעצמם, למרות שלמעשה קיבלו פחות קולות מהדמוקרטים.
אם בעבר ניתן היה למצוא תירוצים מתירוצים שונים לפיק הברכיים הזה, הפעם אין אפילו מראית עיין של הסבר ענייני. הבוחרים העניקו למחנה הלאומי מנדט ברור וגורף, תוך שהם מסמנים את מחנה השמאל והערבים כשמורה מצומצמת וחסרת השפעה ממשית. ולמרות זאת, הליכוד עדיין מפחד לאחוז בהגה.
משבר זהות חמור
הבעיה היסודית היא שחלק מפיק הברכיים הנוכחי נובע ממגמה חדשה, שכמעט ולא הורגשה במערכות הבחירות הקודמות. הפעם סובל הליכוד ממשבר חמור של זהות. על הנייר מדובר אכן בניצחון היסטורי של "המחנה הלאומי". אבל למרות ההכרעה הברורה של הבוחר, לנבחרים עצמם כבר לא ברור מי הם ולאן הם צועדים.
הבעיה הבסיסית נעוצה, כמובן, במטמורפוזה הדרמטית שעבר ראש הממשלה היוצא והנכנס אריאל שרון. על פי העמדות שהוא מנסה לקדם היום, כבר אינו נמנה כלל על אותו מחנה אידיאולוגי, שבראשו עמד כל כך הרבה שנים. אלא שהרבה מלל כבר נשפך על תעתועי שרון ודבר כמעט שלא נאמר על חבריו לצמרת המפלגה. במהלך נפתולי התהליך הקיצוני שעבר שרון, לא נעצר הימין האידיאולוגי לבחון את עצמו, במיוחד לא נערכה בחינה מחודשת של בכירי הליכוד עצמם בידי עצמם. כך נוצר מצב בו שרים וחברי כנסת ממשיכים להניף את הדגלים הישנים, אבל כבר לא כל כך ברור להם מה עומד מאחוריהם.
זו בדיוק השעה בה נדרשים הבכירים שלצד אריאל שרון נתניהו, לבנת, לנדאו, הנגבי ואחרים, לבחון היטב לאן הם הולכים ועד כמה יסכימו להמשיך לצעוד אחר הקרייריזם הצרוף והציני. אין ספק שהיה מקום לשאול את השאלות הללו כבר בעבר, בייחוד מאז פצח ראש הממשלה בנאומי המדינה הפלשתינית שלו. אבל טוב מאוחר מאשר אף פעם לא. עכשיו עדיין לא מאוחר מדי לשרטט את מפת הדרכים האישית של כל אחד מבכירי הליכוד ושל המחנה המרכזי במפלגה.
איווט מחוץ לגדר
הדבר חיוני גם במישור האידיאולוגי העקרוני וגם במישור המאוד פרקטי. כל אחד מהבכירים חייב להחליט האם הוא שותף להעדפה הברורה של מצנע עוקר היישובים, על פני ליברמן נציג ההתנחלויות. האם האיחוד הלאומי הוצא אל מחוץ לגדר רק משום שהוא דוגל בתפיסה ההיסטורית של הליכוד.
אם יחליטו בכירי הליכוד נגד המחנה האידיאולוגי שלהם ובעד הריצה לזרועות ה"פרטנר" הפלשתיני של שמעון פרס, כדאי שיכירו בכך עכשיו. רצוי גם שיודו כי במקרה כזה אין ולא היה ערך לכל מילה שיצאה מפיהם משחר הקריירה הפוליטית שלהם.
אבל אם יחליטו שיש משמעות לתפיסת עולמם, למצפונם, לעקרונות שלשמם נרתמו כל השנים, יגלו שכל האופציות מצויות דווקא בידיהם. בידם להתארגן ולעצב את פני דרכה של הממשלה הבאה. בידם להחליט שממשלה הומוגנית לאומית רחבה, ממשלה של כשבעים מנדטים, יכולה לבצע בפעם הראשונה את המדיניות הנכונה, עם מנדט חד וברור של מרבית הציבור. רק הם יודעים עד כמה מוביל ראש הממשלה את עמדת המיעוט במפלגה בעניינים המדיניים. רק הם יכולים להעריך עד כמה הוא יהיה מוחלש וטרוד בחקירות משטרה בעתיד הנראה לעין. ראש מפלגה שכזה תלוי בהם הרבה יותר משהם תלויים בו.
מכאן, לבכירי הליכוד אין יותר מקום להתחמקויות וגמגומים. הם חייבים להחליט מייד מי הם ולאן מועדות פניהם. האם הם מנהיגים אידיאולוגיים או קרייריסטים ציניים, האם יש להם יומרות להנהיג אותנו גם בעתיד. אם יש להם כוונה שכזו, עליהם להצביע בעד השלטון ונגד ההתבטלות בפני הצד השני להרים יד בעד עקרונות הליכוד.
אם תרצו, מלוא הכישלון והטרגדיה של מחנה הימין מאז מהפך 1977 מגולמים במלמולים הפאתטיים הללו של ראשי הליכוד. שוב נחשפה העובדה שהליכוד פשוט מפחד לשלוט. ב-1977 מיהר ראש הממשלה הנבחר מנחם בגין, לחפש את כתפו התומכת של משה דיין והפעם מגששים אחר זקנו של עמרם מצנע. לא בכדי נותרה באוויר שאלתו של יעקב אחימאיר מהערוץ הראשון איך זה שבאנגליה הלייבור לא מפחד לשלוט לבד, איך זה שבארצות הברית שולטים הרפובליקנים בעצמם, למרות שלמעשה קיבלו פחות קולות מהדמוקרטים.
אם בעבר ניתן היה למצוא תירוצים מתירוצים שונים לפיק הברכיים הזה, הפעם אין אפילו מראית עיין של הסבר ענייני. הבוחרים העניקו למחנה הלאומי מנדט ברור וגורף, תוך שהם מסמנים את מחנה השמאל והערבים כשמורה מצומצמת וחסרת השפעה ממשית. ולמרות זאת, הליכוד עדיין מפחד לאחוז בהגה.
משבר זהות חמור
הבעיה היסודית היא שחלק מפיק הברכיים הנוכחי נובע ממגמה חדשה, שכמעט ולא הורגשה במערכות הבחירות הקודמות. הפעם סובל הליכוד ממשבר חמור של זהות. על הנייר מדובר אכן בניצחון היסטורי של "המחנה הלאומי". אבל למרות ההכרעה הברורה של הבוחר, לנבחרים עצמם כבר לא ברור מי הם ולאן הם צועדים.
הבעיה הבסיסית נעוצה, כמובן, במטמורפוזה הדרמטית שעבר ראש הממשלה היוצא והנכנס אריאל שרון. על פי העמדות שהוא מנסה לקדם היום, כבר אינו נמנה כלל על אותו מחנה אידיאולוגי, שבראשו עמד כל כך הרבה שנים. אלא שהרבה מלל כבר נשפך על תעתועי שרון ודבר כמעט שלא נאמר על חבריו לצמרת המפלגה. במהלך נפתולי התהליך הקיצוני שעבר שרון, לא נעצר הימין האידיאולוגי לבחון את עצמו, במיוחד לא נערכה בחינה מחודשת של בכירי הליכוד עצמם בידי עצמם. כך נוצר מצב בו שרים וחברי כנסת ממשיכים להניף את הדגלים הישנים, אבל כבר לא כל כך ברור להם מה עומד מאחוריהם.
זו בדיוק השעה בה נדרשים הבכירים שלצד אריאל שרון נתניהו, לבנת, לנדאו, הנגבי ואחרים, לבחון היטב לאן הם הולכים ועד כמה יסכימו להמשיך לצעוד אחר הקרייריזם הצרוף והציני. אין ספק שהיה מקום לשאול את השאלות הללו כבר בעבר, בייחוד מאז פצח ראש הממשלה בנאומי המדינה הפלשתינית שלו. אבל טוב מאוחר מאשר אף פעם לא. עכשיו עדיין לא מאוחר מדי לשרטט את מפת הדרכים האישית של כל אחד מבכירי הליכוד ושל המחנה המרכזי במפלגה.
איווט מחוץ לגדר
הדבר חיוני גם במישור האידיאולוגי העקרוני וגם במישור המאוד פרקטי. כל אחד מהבכירים חייב להחליט האם הוא שותף להעדפה הברורה של מצנע עוקר היישובים, על פני ליברמן נציג ההתנחלויות. האם האיחוד הלאומי הוצא אל מחוץ לגדר רק משום שהוא דוגל בתפיסה ההיסטורית של הליכוד.
אם יחליטו בכירי הליכוד נגד המחנה האידיאולוגי שלהם ובעד הריצה לזרועות ה"פרטנר" הפלשתיני של שמעון פרס, כדאי שיכירו בכך עכשיו. רצוי גם שיודו כי במקרה כזה אין ולא היה ערך לכל מילה שיצאה מפיהם משחר הקריירה הפוליטית שלהם.
אבל אם יחליטו שיש משמעות לתפיסת עולמם, למצפונם, לעקרונות שלשמם נרתמו כל השנים, יגלו שכל האופציות מצויות דווקא בידיהם. בידם להתארגן ולעצב את פני דרכה של הממשלה הבאה. בידם להחליט שממשלה הומוגנית לאומית רחבה, ממשלה של כשבעים מנדטים, יכולה לבצע בפעם הראשונה את המדיניות הנכונה, עם מנדט חד וברור של מרבית הציבור. רק הם יודעים עד כמה מוביל ראש הממשלה את עמדת המיעוט במפלגה בעניינים המדיניים. רק הם יכולים להעריך עד כמה הוא יהיה מוחלש וטרוד בחקירות משטרה בעתיד הנראה לעין. ראש מפלגה שכזה תלוי בהם הרבה יותר משהם תלויים בו.
מכאן, לבכירי הליכוד אין יותר מקום להתחמקויות וגמגומים. הם חייבים להחליט מייד מי הם ולאן מועדות פניהם. האם הם מנהיגים אידיאולוגיים או קרייריסטים ציניים, האם יש להם יומרות להנהיג אותנו גם בעתיד. אם יש להם כוונה שכזו, עליהם להצביע בעד השלטון ונגד ההתבטלות בפני הצד השני להרים יד בעד עקרונות הליכוד.