לקראת הבחירות שהיו
בשעת כתיבת המדור עדיין לא ידוע מי ניצח בבחירות (ברגע זה עצרתי את הכתיבה לשתי דקות כדי להפסיק לצחוק), ולכן ארשה לעצמי להמשיך לכתוב על התקופה הסוערת של טרום הבחירות. אז הנה שלוש מחשבות שהיו רלוונטיות לפחות עד יום ג' האחרון:
א. רבים תמהו מדוע התחייבה מפלגת שינוי לא להצטרף לממשלה צרה אחרי הבחירות. לדעתי, הסיבה נעוצה בחשש מפיצול במפלגה. כל עוד הליכוד והעבודה מנהלות יחד את מדיניות החוץ והביטחון של ישראל, יכולה שינוי להימנע מהבעת עמדות ברורות בנושאים אלה, ולהתפנות למאבק בחרדים. ברגע שהממשלה תהיה צרה, יצטרכו נערי לפיד להכניס ראשם לקלחת המדינית, ואז יתבררו ההבדלים המדיניים התהומיים בין החברים. לכן, רק ישיבה בממשלת אחדות או באופוזיציה יכולה להציל את שינוי מפיצול בטוח.
ב. אופן ייצוגה של הפרקליטה המדליפה עם השם הארוך מדי (ליאורה משהו) על ידי עו"ד יהושע רזניק, מזכיר לי נשכחות מתקופתו של רזניק בפרקליטות. פרשת בראון, זוכרים? בשעתו, החליטה הפרקליטות שלא להגיש כתב אישום נגד בנימין נתניהו באותה פרשה. באופן עקרוני, החלטה זו אמורה היתה לייצג את כל הפרקליטות כגוף אחד. ובכל זאת היה אז מי שטרח להדליף מהדיונים הפנימיים, כי יהושע רזניק דווקא תמך בהגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה דאז, ועמדתו נדחתה. מי היה אותו מדליף? הניחוש שלכם טוב בדיוק אבל בדיוק כמו שלי.
ג. מכיוון שהבחירות לא היו לראשות הממשלה אלא לכנסת, לא היה צורך לבחור דווקא בין שרון למצנע. ובכל זאת, מי שהתלבט דווקא בין השניים האלה, היה מוכרח להצביע ליכוד, גם אם שרון היה באמת מושחת, כטענת השמאל. אפילו אם שרון היה שודד קשישות סידרתי, היה הבוחר חייב להעדיף אותו על פני מצנע. מדוע? משום שימני פושע עדיף על שמאלן קיצוני זך וישר. עתיד המדינה לא יכול להיות מוכרע על ידי שיקולים שאינם קשורים לעתיד המדינה.
החלטה בלי מוח
שימוש בתמונות ארכיון לצורכי אילוסטרציה הוא עניין נפוץ בעיתונות הכתובה. אבל לעתים, מסתבר, עלול שימוש כזה לחרוג מהטעם הטוב. כך היה בסוף השבוע שעבר, כשבידיעות-אחרונות הופיעה כותרת מאירת עיניים בזו הלשון: "הסלולרי מאט את פעילות המוח". לכותרת המפחידה צורפה תמונת ארכיון של בחורה פעורת עיניים, שהונצחה בצילום תקריב כשהיא משוחחת בטלפון נייד.
אז נכון שמתחת לתמונה הופיע הכיתוב המרגיע "המצולמת אינה קשורה לכתבה". ובכל זאת, מעלה השימוש בגברת הצעירה (שהיא כנראה ישראלית) מספר תהיות: האם נכון לצרף תמונה של בחורה תמימה לכותרת כה שלילית? האם די בכיתוב "אינה קשורה לכתבה" כדי לפטור את המצולמת מתחושת ההשפלה הציבורית והאישית? האם העורך היה מסכים לצרף לכתבה הזו תמונת ארכיון של בתו הצעירה? ובכלל, האם ראוי לעיתון רציני להכניס תמונת אילוסטרציה בגודל כפול מגוף הידיעה?
ועוד תהייה: מה זאת אומרת "המצולמת אינה קשורה לכתבה"? אם הטלפונים הסלולריים אכן מאיטים את פעילות המוח, כפי שנכתב בכותרת ובידיעה עצמה, אז הבחורה המשוחחת בטלפון סלולרי קשורה ועוד איך לכתבה, כי היא אישית כלולה ברשימת האנשים החושבים לאט. אבל גם כך, העורך היה צריך לחשוב פעמיים לפני שהחליט להכניס את התמונה לעיתון. מצד שני, אולי גם הוא קיבל את ההחלטה במהלך שיחה בטלפון סלולרי.
וונדר-לנדמרק
ממש לא נעים לי להתלהב מעל דפי העיתון, אבל בימים האחרונים השתתפתי באחד האירועים המסעירים והמעשירים של חיי. בבניין 'לנדמרק אדיוקיישן' שביד-אליהו, שתי אצבעות מהאולם התל-אביבי שבו מתאמן דורון שפר, זכיתי לחוויה של פעם בחיים, הנושאת את השם 'הפורום של לנדמרק'.
פורום לנדמרק מתקיים בעשרות מדינות בעולם, ובו משתתפים בני אדם המבקשים להשיג פריצת דרך בחייהם. רגע, רגע, לא לעקם את האף כל כך מהר. זאת לא אחת מאותן סדנאות קבוצתיות, שבהן נחשף המשתתף למשפטי מחץ בנוסח "טוב להיות עשיר ובריא מאשר עני וחולה". בסך הכול מעניק הפורום למשתתפיו כלים להבין את עצמם ואת מנגנון-ההרס העוצר אותם בחייהם.
בשלושת ימי הפורום מקבל המשתתף מנה מרוכזת של מודעות עצמית, שאחריה יכול המשתתף להמציא לעצמו אפשרויות חדשות בחייו. תהליך החשיבה המחודש, כמו גם תחושת ההזדהות עם המשתתפים האחרים בפורום, יוצרים אפקט רגשי אדיר. אבל בראש ובראשונה, פונים מסריו של פורום לנדמרק אל ההיגיון הפשוט של כל אחד ואחד.
למרבה הצער, רק חלק מהפורומים במהלך השנה מותאם לצרכיו של הציבור הדתי, והפורום הבא המיועד לדתיים יתקיים רק בעוד כחצי שנה. כך שבינתיים אני מסתפק בתיאור תחושתי וחווייתי, ודוחה את ההמלצה החמה להזדמנות אחרת.
יודע את מקומי
באחד הימים האחרונים התקשרה אלי מפיקה מתוכנית רדיו ידועה. "שמענו שאתה כותב בעיתון על פוליטיקה", אמרה, "ואנחנו רוצים לראיין אותך לקראת הבחירות".
"רגע אחד, תני לי להסתכל ביומן", אמרתי בטבעיות. חיכיתי רבע שנייה והוספתי: "או-קיי, למה לא?".
"מראיינים אותי לרדיו! אני הולך להיות איש מפורסם!", צרחתי אחר כך באוזני אשתי.
"מה הרעש", תהתה, "כבר דיברת ברדיו בעבר".
ניסיתי להסביר לה שהשתתפות ב'יש עם מי לדבר' זה לא ממש נחשב, אבל בדיוק אז צלצל הטלפון. "מה העניינים?" שאלה אחותי מהעבר השני של הקו.
"שום דבר מיוחד, מתראיינים לרדיו", אמרתי בתמימות. אחותי התלהבה מהעניין, ושאלה אם אני רוצה שהיא תודיע לאחי. הסברתי לה שלא צריך לעשות דרמה מכל דבר, אבל ליתר ביטחון הזכרתי לה את מספר הטלפון שלו ושל עוד שלושה בני משפחה.
אחרי כעשרים דקות כבר ידעו על הראיון הצפוי כל בני משפחתי ומשפחת אשתי, שני זוגות חברינו הטובים וגם מחצית משכנינו לבניין. כל שנותר הוא לעלות לשידור ולהביע את עמדתי הברורה בנושא הבחירות. התבודדתי בחדר העבודה שלי והמתנתי.
לבסוף צלצל הטלפון, ואחרי חמש דקות נכנסתי לשידור. "כיצד אתה מסביר את חוסר הצלחתה של מפלגת העבודה?" נשאלתי על ידי המגיש.
"ובכן", התחלתי, "אני חושב שעמרם מצנע עשה את כל הטעויות האפשריות. להתחיל לפרט את כולן?" ניסיתי לפתח אתו דיאלוג קליל.
מן העבר השני עלתה דממה מעיקה. ניסיתי שוב: "להגיד לך מה הטעות הכי גדולה של מצנע?". שום-כלום, דממת אלחוט.
אחרי שניות אחדות, נכנסה אשתי לחדר, כולה חיוורת. "השיחה שלכם התנתקה!" אמרה. יצאתי אחריה מהחדר והקשבתי לרדיו. "אנחנו עדיין לא מצליחים לחדש את הקשר עם העיתונאי דניאל רותם", אמר המגיש, "אז נעבור לנושא הבא. אילן רמון הוא ההוכחה הטובה ביותר לעוצמתה של הטכנולוגיה הישראלית...".
באותו יום החלטתי לא לצאת מהבית לעולמי עד. אלא שלמחרת הצליח אחד מחבריי הטובים להשיג אותי בטלפון. להפתעתי, הוא אמר לי שהייתי פשוט מצוין, ושיש לי קול ממש רדיופוני. זה היה כל כך נחמד מצדו, עד שלא התווכחתי אתו ולא כעסתי על ששכח להדליק את הרדיו בזמן.
בשעת כתיבת המדור עדיין לא ידוע מי ניצח בבחירות (ברגע זה עצרתי את הכתיבה לשתי דקות כדי להפסיק לצחוק), ולכן ארשה לעצמי להמשיך לכתוב על התקופה הסוערת של טרום הבחירות. אז הנה שלוש מחשבות שהיו רלוונטיות לפחות עד יום ג' האחרון:
א. רבים תמהו מדוע התחייבה מפלגת שינוי לא להצטרף לממשלה צרה אחרי הבחירות. לדעתי, הסיבה נעוצה בחשש מפיצול במפלגה. כל עוד הליכוד והעבודה מנהלות יחד את מדיניות החוץ והביטחון של ישראל, יכולה שינוי להימנע מהבעת עמדות ברורות בנושאים אלה, ולהתפנות למאבק בחרדים. ברגע שהממשלה תהיה צרה, יצטרכו נערי לפיד להכניס ראשם לקלחת המדינית, ואז יתבררו ההבדלים המדיניים התהומיים בין החברים. לכן, רק ישיבה בממשלת אחדות או באופוזיציה יכולה להציל את שינוי מפיצול בטוח.
ב. אופן ייצוגה של הפרקליטה המדליפה עם השם הארוך מדי (ליאורה משהו) על ידי עו"ד יהושע רזניק, מזכיר לי נשכחות מתקופתו של רזניק בפרקליטות. פרשת בראון, זוכרים? בשעתו, החליטה הפרקליטות שלא להגיש כתב אישום נגד בנימין נתניהו באותה פרשה. באופן עקרוני, החלטה זו אמורה היתה לייצג את כל הפרקליטות כגוף אחד. ובכל זאת היה אז מי שטרח להדליף מהדיונים הפנימיים, כי יהושע רזניק דווקא תמך בהגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה דאז, ועמדתו נדחתה. מי היה אותו מדליף? הניחוש שלכם טוב בדיוק אבל בדיוק כמו שלי.
ג. מכיוון שהבחירות לא היו לראשות הממשלה אלא לכנסת, לא היה צורך לבחור דווקא בין שרון למצנע. ובכל זאת, מי שהתלבט דווקא בין השניים האלה, היה מוכרח להצביע ליכוד, גם אם שרון היה באמת מושחת, כטענת השמאל. אפילו אם שרון היה שודד קשישות סידרתי, היה הבוחר חייב להעדיף אותו על פני מצנע. מדוע? משום שימני פושע עדיף על שמאלן קיצוני זך וישר. עתיד המדינה לא יכול להיות מוכרע על ידי שיקולים שאינם קשורים לעתיד המדינה.
החלטה בלי מוח
שימוש בתמונות ארכיון לצורכי אילוסטרציה הוא עניין נפוץ בעיתונות הכתובה. אבל לעתים, מסתבר, עלול שימוש כזה לחרוג מהטעם הטוב. כך היה בסוף השבוע שעבר, כשבידיעות-אחרונות הופיעה כותרת מאירת עיניים בזו הלשון: "הסלולרי מאט את פעילות המוח". לכותרת המפחידה צורפה תמונת ארכיון של בחורה פעורת עיניים, שהונצחה בצילום תקריב כשהיא משוחחת בטלפון נייד.
אז נכון שמתחת לתמונה הופיע הכיתוב המרגיע "המצולמת אינה קשורה לכתבה". ובכל זאת, מעלה השימוש בגברת הצעירה (שהיא כנראה ישראלית) מספר תהיות: האם נכון לצרף תמונה של בחורה תמימה לכותרת כה שלילית? האם די בכיתוב "אינה קשורה לכתבה" כדי לפטור את המצולמת מתחושת ההשפלה הציבורית והאישית? האם העורך היה מסכים לצרף לכתבה הזו תמונת ארכיון של בתו הצעירה? ובכלל, האם ראוי לעיתון רציני להכניס תמונת אילוסטרציה בגודל כפול מגוף הידיעה?
ועוד תהייה: מה זאת אומרת "המצולמת אינה קשורה לכתבה"? אם הטלפונים הסלולריים אכן מאיטים את פעילות המוח, כפי שנכתב בכותרת ובידיעה עצמה, אז הבחורה המשוחחת בטלפון סלולרי קשורה ועוד איך לכתבה, כי היא אישית כלולה ברשימת האנשים החושבים לאט. אבל גם כך, העורך היה צריך לחשוב פעמיים לפני שהחליט להכניס את התמונה לעיתון. מצד שני, אולי גם הוא קיבל את ההחלטה במהלך שיחה בטלפון סלולרי.
וונדר-לנדמרק
ממש לא נעים לי להתלהב מעל דפי העיתון, אבל בימים האחרונים השתתפתי באחד האירועים המסעירים והמעשירים של חיי. בבניין 'לנדמרק אדיוקיישן' שביד-אליהו, שתי אצבעות מהאולם התל-אביבי שבו מתאמן דורון שפר, זכיתי לחוויה של פעם בחיים, הנושאת את השם 'הפורום של לנדמרק'.
פורום לנדמרק מתקיים בעשרות מדינות בעולם, ובו משתתפים בני אדם המבקשים להשיג פריצת דרך בחייהם. רגע, רגע, לא לעקם את האף כל כך מהר. זאת לא אחת מאותן סדנאות קבוצתיות, שבהן נחשף המשתתף למשפטי מחץ בנוסח "טוב להיות עשיר ובריא מאשר עני וחולה". בסך הכול מעניק הפורום למשתתפיו כלים להבין את עצמם ואת מנגנון-ההרס העוצר אותם בחייהם.
בשלושת ימי הפורום מקבל המשתתף מנה מרוכזת של מודעות עצמית, שאחריה יכול המשתתף להמציא לעצמו אפשרויות חדשות בחייו. תהליך החשיבה המחודש, כמו גם תחושת ההזדהות עם המשתתפים האחרים בפורום, יוצרים אפקט רגשי אדיר. אבל בראש ובראשונה, פונים מסריו של פורום לנדמרק אל ההיגיון הפשוט של כל אחד ואחד.
למרבה הצער, רק חלק מהפורומים במהלך השנה מותאם לצרכיו של הציבור הדתי, והפורום הבא המיועד לדתיים יתקיים רק בעוד כחצי שנה. כך שבינתיים אני מסתפק בתיאור תחושתי וחווייתי, ודוחה את ההמלצה החמה להזדמנות אחרת.
יודע את מקומי
באחד הימים האחרונים התקשרה אלי מפיקה מתוכנית רדיו ידועה. "שמענו שאתה כותב בעיתון על פוליטיקה", אמרה, "ואנחנו רוצים לראיין אותך לקראת הבחירות".
"רגע אחד, תני לי להסתכל ביומן", אמרתי בטבעיות. חיכיתי רבע שנייה והוספתי: "או-קיי, למה לא?".
"מראיינים אותי לרדיו! אני הולך להיות איש מפורסם!", צרחתי אחר כך באוזני אשתי.
"מה הרעש", תהתה, "כבר דיברת ברדיו בעבר".
ניסיתי להסביר לה שהשתתפות ב'יש עם מי לדבר' זה לא ממש נחשב, אבל בדיוק אז צלצל הטלפון. "מה העניינים?" שאלה אחותי מהעבר השני של הקו.
"שום דבר מיוחד, מתראיינים לרדיו", אמרתי בתמימות. אחותי התלהבה מהעניין, ושאלה אם אני רוצה שהיא תודיע לאחי. הסברתי לה שלא צריך לעשות דרמה מכל דבר, אבל ליתר ביטחון הזכרתי לה את מספר הטלפון שלו ושל עוד שלושה בני משפחה.
אחרי כעשרים דקות כבר ידעו על הראיון הצפוי כל בני משפחתי ומשפחת אשתי, שני זוגות חברינו הטובים וגם מחצית משכנינו לבניין. כל שנותר הוא לעלות לשידור ולהביע את עמדתי הברורה בנושא הבחירות. התבודדתי בחדר העבודה שלי והמתנתי.
לבסוף צלצל הטלפון, ואחרי חמש דקות נכנסתי לשידור. "כיצד אתה מסביר את חוסר הצלחתה של מפלגת העבודה?" נשאלתי על ידי המגיש.
"ובכן", התחלתי, "אני חושב שעמרם מצנע עשה את כל הטעויות האפשריות. להתחיל לפרט את כולן?" ניסיתי לפתח אתו דיאלוג קליל.
מן העבר השני עלתה דממה מעיקה. ניסיתי שוב: "להגיד לך מה הטעות הכי גדולה של מצנע?". שום-כלום, דממת אלחוט.
אחרי שניות אחדות, נכנסה אשתי לחדר, כולה חיוורת. "השיחה שלכם התנתקה!" אמרה. יצאתי אחריה מהחדר והקשבתי לרדיו. "אנחנו עדיין לא מצליחים לחדש את הקשר עם העיתונאי דניאל רותם", אמר המגיש, "אז נעבור לנושא הבא. אילן רמון הוא ההוכחה הטובה ביותר לעוצמתה של הטכנולוגיה הישראלית...".
באותו יום החלטתי לא לצאת מהבית לעולמי עד. אלא שלמחרת הצליח אחד מחבריי הטובים להשיג אותי בטלפון. להפתעתי, הוא אמר לי שהייתי פשוט מצוין, ושיש לי קול ממש רדיופוני. זה היה כל כך נחמד מצדו, עד שלא התווכחתי אתו ולא כעסתי על ששכח להדליק את הרדיו בזמן.