אסטרונאוט בפלשתין
לא איש שוחר סימבוליקה אני, וגם אמונתי הדתית אינה טעונה הוכחות בצורת צפנים וגימטריות. אבל חייו ומותו של אילן רמון היו כה גדושים בסמלים, שאפשר להתווכח על משמעותם, אבל אפילו ריאליסט כמוני כבר מתקשה להתעלם מנוכחותם.
כבר בחייו, בנה רמון את עצמו כסמל (ואף הקיף עצמו בסמלים בלי סוף, מדגלונים ועד ספר תורה). הוא היה שליח של מדינת ישראל, אבל בחר להדגיש דווקא את ייצוג העם היהודי: הזמין מזון כשר, החל לציין רק תאריכים עבריים, והביע את כמיהתו לראות מלמעלה את ירושלים של מטה. ולמרות שאילן רמון ז"ל התחבב על הציבור כאדם, ולא כסמל, דווקא הפיכתו לאיש המייצג את העם היהודי מאפשרת אינטרפרטציה סימבולית של השתלשלות האירועים.
הנה פרשנות אפשרית לחדשות השבועות האחרונים: העם היהודי ביקש להצטרף למשפחת העמים, ולשם כך הסכים להפקיד את ביטחונו בידי האמריקנים. אבל אחרי כל ההתרגשות והאופוריה המוגזמת (יוזם המסע הישראלי לחלל היה, איך לא, שמעון פרס), התפוצצה האשליה בפני כולנו. עם כל רצונם הטוב ושכלולי ההיי-טק שלהם, האמריקנים כשלו ברגע האמת, ועקבות העם היהודי אבדו דווקא מעל אדמת פלשתין.
לא חייבים לקבל דווקא תיאור זה. כל אדם יכול לפרשן את מסעה של המעבורת 'קולומביה' בדרכו שלו ולהפיק מכך את מסקנותיו. ובכל זאת, מי שמתעקש לומר כי נסיבות מותו של רמון אינם אלא צירוף מקרים אומלל, ללא סיבה ומסובב, נראה לי בימים אלה כאסטרונאוט אמיתי.
בזכות ההשתמטות
יום הבחירות לכנסת הוליד שיח תקשורתי מוזר בנושא אחוזי ההצבעה. פוליטיקאים, שופטים ועיתונאים כמעט נעלבו מהרעיון שאזרחים החליטו לצאת לחיק הטבע במקום להכניס פתק לקלפי, והחלו לזרוק רעיונות לסנקציות כלפי המשתמטים: לקנוס אותם, למנוע מהם הצבעה בעתיד, לא לאפשר להם ליהנות מיום השבתון. למרות השתייכותו למועדון המצביעים, נזעק כותב מדור זה להגן על אחיו סרבני ההצבעה מפני התקשורת הנזעמת, באמצעות שלוש הערות קצרות:
א. אין היגיון בלהכריח אזרחים לממש את זכות הצבעתם. מי שההצבעה לכנסת לא חשובה לו מספיק, אינו ראוי לקבוע את עתיד המדינה, ומי שלא מוצא מפלגה המתאימה לו, אינו יכול לקבוע את עתיד המדינה. גם אלה וגם אלה, עדיף שילכו לקניון וישאירו את מלאכת ההצבעה לאנשים המאמינים במפלגותיהם ובחשיבות הצבעתם.
ב. אין שום צורך לבטל את יום השבתון של כל האזרחים או של חלקם. אם יכולנו לעמוד במעבר לחמישה ימי עבודה בשבוע, ובמקומות מסוימים עברו גם לארבעה ימים, המדינה תצליח לשרוד עוד יום חופשי אחד שלא מן המניין, פעם בשנתיים. גם כך, רבים מאתנו הפכו לעבדים של השעון, וכל יום ללא עבדות שכזאת מוסיפה לכולנו רק בריאות.
ג. בניגוד לקלישאה הרווחת, אחוזי הצבעה נמוכים אינם מהווים פגיעה בדמוקרטיה הישראלית. מדינות לא פחות דמוקרטיות מאתנו זוכים דרך קבע לאחוזי הצבעה נמוכים בבחירות, ומסתדרים עם זה בכלל לא רע. אדישותם של אזרחי ישראל אולי מצביעה על ייאוש ומיאוס מהכנסת, אבל גם על סוג של נורמליות. אותה אדישות עשויה להקטין תופעות של אלימות פוליטית, ולהפוך את האפשרות של מלחמת אזרחים לרחוקה במיוחד. מה, לא שווה?
בואי נחליף שפה
'בואי' הוא שיר אתנו-פופ קליט, המושמע בימים אלה ברדיו כמעט בתדירות שבה נערכות בחירות בישראל. להיט זה הוא חלק מתוך 'הפרויקט של עידן רייכל', יצירה שרקח מוסיקאי צעיר משילוב של מוסיקה אתיופית, עיבודים מערביים וזמרים אלמוניים.
עד היום שמעתי שני שירים מתוך הפרויקט, והם בהחלט נחמדים. 'בואי' אמנם מאיים לצאת מהאף במהירות שתיכנס לספר השיאים של גינס, אבל בכל זאת אין להכחיש שמדובר בשיר ראוי, וכמוהו גם 'מדברים בשקט' בביצוע אורטל אופק.
הבעיה היחידה היא, שרוב השירים בפרויקט מבוצעים בעברית. לא שהשפה העברית פסולה, או שאי אפשר לשיר אתה. אלא שהצלחתה של מוסיקת הפופ האתני, כמו אלבומי 'קולות מן העולם', נובעת מתחושתו של המאזין כי הוא נכנס לעולמות אחרים ולתרבויות אחרות. להקשיב למוסיקת אתנו-פופ בעברית זה כמו להזמין פלאפל במסעדה יוקרתית בפאריס. זה אולי טעים, אבל האם בשביל זה יצאנו מהבית?
יודע את מקומי
באחת השבתות האחרונות ניגש אלי גבאי בית-הכנסת, והזכיר לי כי בשבת הבאה מגיע תורי לומר דבר תורה בין קבלת שבת לתפילת ערבית. כצפוי, הייתי מבועת.
"אני לא מסוגל לעשות את זה. אני אתעלף על המקום", ייללתי בפניו, "וחוץ מזה, בכלל לא בטוח שאהיה בשבת הבאה. אני שוקל ברצינות לברוח מהארץ. אולי אפשר להעביר לכם בפקס, ומישהו אחר יקריא?".
"ואל תכין יותר משבע דקות", המשיך הגבאי, כאילו לא שמע מלה ממה שאמרתי, והלך לו לדרכו. בשלב זה, מן הראוי להסביר את עניין שבע הדקות: לפני מספר חודשים, בעקבות מחקר מדעי שקבע כי מתפללי בית הכנסת שלנו רעבים יותר ממתפללים אחרים בעולם, קבעו הגבאים זמן מקסימלי של שבע דקות לכל דרשת פרשת השבוע. למותר לציין, כי איש מהדרשנים מעולם לא התייחס להגבלה זו ברצינות.
מאוחר יותר, כשהתחלתי לתכנן את דבר התורה שלי, הבנתי כי כדאי לי בכל זאת למלא אחר מספר כללי יסוד, כאלה שעבדו היטב אצל מתפללים אחרים. וכך, במוצאי שבת קודש, ערכתי לי את רשימת הכללים הבאה:
כלל מספר 1: פתיחת הדרשה היא החלק הפחות חשוב בה, כי ממילא המתפללים עדיין עסוקים בלדבר זה עם זה. לפיכך, אין צורך להוציא את הגרון כבר במשפטים הראשונים. ניתן לומר שני משפטי פתיחה בווליום נמוך במיוחד, ואז להגביר את הקול, כדי שהקהל יוכל להקשיב החל מהמשפט השלישי.
כלל מספר 2: כל דבר תורה המכבד את עצמו יתחיל בציטוט מקראי ובפירוש רש"י. מי שיתחיל מפירוש ספורנו, עלול לפגוע בנפשם הרכה של מתפללי בית-הכנסת, שאינם מורגלים בפתיחות חריגות מעין זו.
כלל מספר 3: בניגוד להחלטת הגבאים, אין לדבר פחות מעשר דקות, לא כולל הפסקות להשתקת המפריעים. כל המצליח להרדים כמה שיותר מתפללים בשעת דרשתו, הרי זה משובח.
כלל מספר 4: דרשנים מעל גיל 35 יקפידו על הפסקות ארוכות בין מלה למלה. זה ישווה להם ארשת מכובדות היאה לזקני העם. דרשנים מתחת לגיל 35 יכולים למלא את ההפסקות בין המילים באמירת המלה "בעצם".
כלל מספר 5: דבר תורה מוצלח יכלול גם רעיון מקורי של הדרשן. אם לקחת לעצמך קרדיט על רעיון שהעתקת מתוך ספר, השתדל לא להיתפס. רשימה של ספרים וסופרים אנונימיים ניתן למצוא ברשת האינטרנט.
כלל מספר 6: אם הגבאי קם ממקומו ומתחיל ללכת לאורכו ולרוחבו של בית-הכנסת, זה הזמן לדלג למשפט הסיום.
כלל מספר 7 ואחרון: כל משפטי הסיום כוללים תקווה לביאת משיח צדקנו במהרה בימינו. אם בחרת משפט אחר, אל תתפלא אם הקהל ימשיך לשבת עוד שעות ולהמתין להמשך דרשתך.
לא איש שוחר סימבוליקה אני, וגם אמונתי הדתית אינה טעונה הוכחות בצורת צפנים וגימטריות. אבל חייו ומותו של אילן רמון היו כה גדושים בסמלים, שאפשר להתווכח על משמעותם, אבל אפילו ריאליסט כמוני כבר מתקשה להתעלם מנוכחותם.
כבר בחייו, בנה רמון את עצמו כסמל (ואף הקיף עצמו בסמלים בלי סוף, מדגלונים ועד ספר תורה). הוא היה שליח של מדינת ישראל, אבל בחר להדגיש דווקא את ייצוג העם היהודי: הזמין מזון כשר, החל לציין רק תאריכים עבריים, והביע את כמיהתו לראות מלמעלה את ירושלים של מטה. ולמרות שאילן רמון ז"ל התחבב על הציבור כאדם, ולא כסמל, דווקא הפיכתו לאיש המייצג את העם היהודי מאפשרת אינטרפרטציה סימבולית של השתלשלות האירועים.
הנה פרשנות אפשרית לחדשות השבועות האחרונים: העם היהודי ביקש להצטרף למשפחת העמים, ולשם כך הסכים להפקיד את ביטחונו בידי האמריקנים. אבל אחרי כל ההתרגשות והאופוריה המוגזמת (יוזם המסע הישראלי לחלל היה, איך לא, שמעון פרס), התפוצצה האשליה בפני כולנו. עם כל רצונם הטוב ושכלולי ההיי-טק שלהם, האמריקנים כשלו ברגע האמת, ועקבות העם היהודי אבדו דווקא מעל אדמת פלשתין.
לא חייבים לקבל דווקא תיאור זה. כל אדם יכול לפרשן את מסעה של המעבורת 'קולומביה' בדרכו שלו ולהפיק מכך את מסקנותיו. ובכל זאת, מי שמתעקש לומר כי נסיבות מותו של רמון אינם אלא צירוף מקרים אומלל, ללא סיבה ומסובב, נראה לי בימים אלה כאסטרונאוט אמיתי.
בזכות ההשתמטות
יום הבחירות לכנסת הוליד שיח תקשורתי מוזר בנושא אחוזי ההצבעה. פוליטיקאים, שופטים ועיתונאים כמעט נעלבו מהרעיון שאזרחים החליטו לצאת לחיק הטבע במקום להכניס פתק לקלפי, והחלו לזרוק רעיונות לסנקציות כלפי המשתמטים: לקנוס אותם, למנוע מהם הצבעה בעתיד, לא לאפשר להם ליהנות מיום השבתון. למרות השתייכותו למועדון המצביעים, נזעק כותב מדור זה להגן על אחיו סרבני ההצבעה מפני התקשורת הנזעמת, באמצעות שלוש הערות קצרות:
א. אין היגיון בלהכריח אזרחים לממש את זכות הצבעתם. מי שההצבעה לכנסת לא חשובה לו מספיק, אינו ראוי לקבוע את עתיד המדינה, ומי שלא מוצא מפלגה המתאימה לו, אינו יכול לקבוע את עתיד המדינה. גם אלה וגם אלה, עדיף שילכו לקניון וישאירו את מלאכת ההצבעה לאנשים המאמינים במפלגותיהם ובחשיבות הצבעתם.
ב. אין שום צורך לבטל את יום השבתון של כל האזרחים או של חלקם. אם יכולנו לעמוד במעבר לחמישה ימי עבודה בשבוע, ובמקומות מסוימים עברו גם לארבעה ימים, המדינה תצליח לשרוד עוד יום חופשי אחד שלא מן המניין, פעם בשנתיים. גם כך, רבים מאתנו הפכו לעבדים של השעון, וכל יום ללא עבדות שכזאת מוסיפה לכולנו רק בריאות.
ג. בניגוד לקלישאה הרווחת, אחוזי הצבעה נמוכים אינם מהווים פגיעה בדמוקרטיה הישראלית. מדינות לא פחות דמוקרטיות מאתנו זוכים דרך קבע לאחוזי הצבעה נמוכים בבחירות, ומסתדרים עם זה בכלל לא רע. אדישותם של אזרחי ישראל אולי מצביעה על ייאוש ומיאוס מהכנסת, אבל גם על סוג של נורמליות. אותה אדישות עשויה להקטין תופעות של אלימות פוליטית, ולהפוך את האפשרות של מלחמת אזרחים לרחוקה במיוחד. מה, לא שווה?
בואי נחליף שפה
'בואי' הוא שיר אתנו-פופ קליט, המושמע בימים אלה ברדיו כמעט בתדירות שבה נערכות בחירות בישראל. להיט זה הוא חלק מתוך 'הפרויקט של עידן רייכל', יצירה שרקח מוסיקאי צעיר משילוב של מוסיקה אתיופית, עיבודים מערביים וזמרים אלמוניים.
עד היום שמעתי שני שירים מתוך הפרויקט, והם בהחלט נחמדים. 'בואי' אמנם מאיים לצאת מהאף במהירות שתיכנס לספר השיאים של גינס, אבל בכל זאת אין להכחיש שמדובר בשיר ראוי, וכמוהו גם 'מדברים בשקט' בביצוע אורטל אופק.
הבעיה היחידה היא, שרוב השירים בפרויקט מבוצעים בעברית. לא שהשפה העברית פסולה, או שאי אפשר לשיר אתה. אלא שהצלחתה של מוסיקת הפופ האתני, כמו אלבומי 'קולות מן העולם', נובעת מתחושתו של המאזין כי הוא נכנס לעולמות אחרים ולתרבויות אחרות. להקשיב למוסיקת אתנו-פופ בעברית זה כמו להזמין פלאפל במסעדה יוקרתית בפאריס. זה אולי טעים, אבל האם בשביל זה יצאנו מהבית?
יודע את מקומי
באחת השבתות האחרונות ניגש אלי גבאי בית-הכנסת, והזכיר לי כי בשבת הבאה מגיע תורי לומר דבר תורה בין קבלת שבת לתפילת ערבית. כצפוי, הייתי מבועת.
"אני לא מסוגל לעשות את זה. אני אתעלף על המקום", ייללתי בפניו, "וחוץ מזה, בכלל לא בטוח שאהיה בשבת הבאה. אני שוקל ברצינות לברוח מהארץ. אולי אפשר להעביר לכם בפקס, ומישהו אחר יקריא?".
"ואל תכין יותר משבע דקות", המשיך הגבאי, כאילו לא שמע מלה ממה שאמרתי, והלך לו לדרכו. בשלב זה, מן הראוי להסביר את עניין שבע הדקות: לפני מספר חודשים, בעקבות מחקר מדעי שקבע כי מתפללי בית הכנסת שלנו רעבים יותר ממתפללים אחרים בעולם, קבעו הגבאים זמן מקסימלי של שבע דקות לכל דרשת פרשת השבוע. למותר לציין, כי איש מהדרשנים מעולם לא התייחס להגבלה זו ברצינות.
מאוחר יותר, כשהתחלתי לתכנן את דבר התורה שלי, הבנתי כי כדאי לי בכל זאת למלא אחר מספר כללי יסוד, כאלה שעבדו היטב אצל מתפללים אחרים. וכך, במוצאי שבת קודש, ערכתי לי את רשימת הכללים הבאה:
כלל מספר 1: פתיחת הדרשה היא החלק הפחות חשוב בה, כי ממילא המתפללים עדיין עסוקים בלדבר זה עם זה. לפיכך, אין צורך להוציא את הגרון כבר במשפטים הראשונים. ניתן לומר שני משפטי פתיחה בווליום נמוך במיוחד, ואז להגביר את הקול, כדי שהקהל יוכל להקשיב החל מהמשפט השלישי.
כלל מספר 2: כל דבר תורה המכבד את עצמו יתחיל בציטוט מקראי ובפירוש רש"י. מי שיתחיל מפירוש ספורנו, עלול לפגוע בנפשם הרכה של מתפללי בית-הכנסת, שאינם מורגלים בפתיחות חריגות מעין זו.
כלל מספר 3: בניגוד להחלטת הגבאים, אין לדבר פחות מעשר דקות, לא כולל הפסקות להשתקת המפריעים. כל המצליח להרדים כמה שיותר מתפללים בשעת דרשתו, הרי זה משובח.
כלל מספר 4: דרשנים מעל גיל 35 יקפידו על הפסקות ארוכות בין מלה למלה. זה ישווה להם ארשת מכובדות היאה לזקני העם. דרשנים מתחת לגיל 35 יכולים למלא את ההפסקות בין המילים באמירת המלה "בעצם".
כלל מספר 5: דבר תורה מוצלח יכלול גם רעיון מקורי של הדרשן. אם לקחת לעצמך קרדיט על רעיון שהעתקת מתוך ספר, השתדל לא להיתפס. רשימה של ספרים וסופרים אנונימיים ניתן למצוא ברשת האינטרנט.
כלל מספר 6: אם הגבאי קם ממקומו ומתחיל ללכת לאורכו ולרוחבו של בית-הכנסת, זה הזמן לדלג למשפט הסיום.
כלל מספר 7 ואחרון: כל משפטי הסיום כוללים תקווה לביאת משיח צדקנו במהרה בימינו. אם בחרת משפט אחר, אל תתפלא אם הקהל ימשיך לשבת עוד שעות ולהמתין להמשך דרשתך.