מבול של אופטימיות
ממש ברגע זה של כתיבת המדור משתוללת פנינה ברחובות ומצליפה להנאתה בעוברי אורח תמימים. הכוונה (לפחות הפעם) אינה לעו"ד פנינה דבורין, אלא לאחד מאותם שקעים ברומטריים שהחזאים ברגע של רגרסיה מנטלית החליטו משום מה להצמיד להם שמות אנושיים. זה המקום לציין בהגינות, שלא רק אנשי המטאורולוגיה חוזרים אל ילדותם נוכח המבול הסוחף, אלא גם אני הקטן. מבט החוצה, אל דמעות הגשם של פנינהל'ה, מזכיר לי פתאום דברים נשכחים מן העבר הקרוב והרחוק.
אם אני זוכר נכון, ואני זוכר נכון, פעם היה מותר להקים בישראל ממשלת ימין צרה, להתנגד למדינה פלשתינית, לדחות הצעות אמריקניות ולהילחם בטרור. פעם היינו בטוחים שאם רק ייפלו כאן טילים, צה"ל יגיב בעוצמה. פעם לא הפקרנו פצועים בשטח, גם אם ג'יבריל רג'וב הבטיח לעשות הכול. פעם הרשינו לעצמנו 'לנקר' בשמירה בבסיס, כשאנו חוששים רק מקצין תורן, ולא ממחבל מתאבד.
אני זוכר ימים, שבהם המסע לחלל נחשב בטיחותי יותר מלעלות על כביש איילון. אני זוכר שנתן שרנסקי היה הגיבור אנטולי, ולא פוליטיקאי נטול מצביעים והשפעה. אני זוכר שמכבי ת"א ידעה לשחק כדורסל, וגם כדורגל, וששלמה ארצי הקליט שירים חדשים ולא ממוחזרים, ושהמוסיקה הישראלית הלכה חזק באירוויזיון, ושאפשר היה לזמזם את נעימות הפתיחה של תוכניות הטלוויזיה.
כשאני רואה את כל החורף הזה שכבר התייאשנו מאפשרות קיומו, אני קולט שאולי נחמד לחזור אל העבר, אבל העבר יכול גם לחזור אלינו. דברים טובים שקרו לנו יכולים לקרות שוב, ודווקא ברגע שלא נצפה להם. צריך רק מעט אמונה והרבה סבלנות, כי גם פנינה וחבריה לא הגיעו אלינו בחורף אחד.
ארצי ישראלי
הזכרתי קודם את שלמה ארצי, אולי בגלל שבזמן האחרון קשה לעבור תוכנית טלוויזיה או רדיו בלי להיתקל בהגיגיו של הזמר הוותיק. מי שלא האזין לתוכניתו הקבועה בגל"צ, בוודאי צפה בו מתארח אצל קובי מידן, ומי שלא, בוודאי ראה אותו אצל יאיר לפיד. פעם הוא מספר על פחדיו ועל בדידותו, ובפעם אחרת הוא מדבר על אילן רמון, שקיבל ממנו דיסק למסעו החללי. הופעותיו התכופות של ארצי בתקשורת הן הזדמנות נוספת לנסות לפענח את סוד הקסם המתעתע של הזמר.
שלמה ארצי הוא בן יקיר של האידיאולוגיה השולטת בתרבות הישראלית. בנו של הח"כ לשעבר מטעם המערך, גבר אשכנזי ושמאלן, יפה בלורית ותואר מגיל צעיר, כוכב להקה צבאית שהפך לאחד היוצרים המרכזיים במוסיקה הישראלית. בעיני רבים, ארצי הוא הישראלי שכולנו היינו אמורים להיות: לא צועק, לא מגדף, שומר חוק, גברי אך גם רגיש, צעיר ברוחו ובלבושו, ונראה צעיר גם בגופו הלא-כל-כך צעיר.
ועם כל זאת, ארצי המרואיין הוא גם אדם מהורהר, אירוני, כבד לפרקים. החיוך שלו עגמומי תמיד, וניכרת מרירות בקולו, למרות שהיא מגיעה תמיד עם קריצת עין. יכול להיות שזה נובע מתחושת הבדידות שלו כגרוש טרי. אבל יכול להיות גם שארצי הוא לא רק התדמית המצטיירת בעינינו, אלא גם הדרך שבה אנו מצטיירים בעיניו. כשם שרבים היו רוצים להיות כמוהו, גם הוא היה רוצה שהם יהיו כמוהו. עם המורכבות הזאת, מה הפלא שארצי מבוקש בתקשורת על תקן פרשן לענייני ישראלים?
על עצמי לספר לא ידעתי
מאז הופעתו של יוסי ("מצאתי מזרחי שאוהב אותי") שריד בתשדירי הבחירות של מפלגתו, לא היה כאן תשדיר פרסומת כה פאתטי ומביך כמו זה שעושה הסופרת יוכי ברנדס ברדיו. בפרץ של מגלומניה בלתי מוסברת ובלתי מוצדקת, מקדמת ברנדס את ספרה החדש, תוך שהיא מגלה לנו עד כמה היא הסופרת התלהבה ממנו. "זה ספר סוחף, סוחף מאוד", משתפכת ברנדס ומוסיפה הצהרה חד-משמעית: "אני אוהבת מאוד את הספר הזה. גם אתם תאהבו אותו!". אולי, אבל רק בתנאי שהוא כתוב מעט טוב יותר מהפרסומת הזאת.
יודע את מקומי
זוגתי ואני נחשבים בעיני עצמנו לבליינים רציניים, אלא שהבילוי המועדף והכמעט יחיד שלנו הוא בבית, מול המכשיר המשוקץ או בארוחת ערב רומנטית הכוללת לחם וחביתה. זה לא שאנחנו שונאים לצאת, אנחנו פשוט אוהבים את הבית. בשבילנו, הליכה לדואר משולה לטיול שנתי אצל אנשים אחרים, ויציאה לקניות נדמית לנו כטיול תרמילאים במזרח הרחוק. בשלוש מילים: אנחנו די משעממים.
ולמרות שזה כנראה לא כיף גדול להתחבר אתנו, יש סוג אחד של אנשים שהחברות עימם מאתגרת עוד יותר, ואלה הפכינו הגמורים: אנשים שאינם יכולים להניח רגל על רגל, אלא ממצים כל שניה בחייהם, כאילו הם חשים בכל רגע את קוצר החיים. אנשים כאלה קשה להשיג בדרך כלל בשיחת טלפון רגילה, משום שרוב הזמן הם מטיילים עצמם למוות במקומות שבהם כף רגלו של אדם נורמלי טרם דרכה, ובצדק.
לכן, הופתענו מאוד לקבל הזמנה לארוחת ערב מזוג חברים, יגאל ועידית, שעונה בדיוק על התיאור האחרון. הופתענו, לא משום שהם אינם חברים טובים שלנו, אלא מעצם העובדה ששניהם נמצאים בארץ בעת ובעונה אחת. ואף שאנו עצמנו משתייכים, כאמור, לסוג הביתי, הסכמנו לגרור את רגלינו עד למעונם המרוחק כדי קילומטר שלם משלנו.
בזמן הסעודה (בסגנון תאילנדי, לא כולל חיות בית, שעידית למדה להכין בתאילנד עצמה) לא יכולנו שלא להתרשם מקערת סלט גדולה ומעוצבת שהוגשה אל השולחן. "מאיפה הקערה?", שאלתי, ומיד הבנתי את גודל הטעות.
"מארגנטינה", ענה יגאל, "יפה, נכון?".
"ואת הסכו"ם קנינו באוסטרליה", התערבה אשתו, "אתה זוכר את ג'ים, יגאל?"
"יו קאן טייק איט טו דה הולי לנד", ציטט יגאל במבטא אוסטרלי חריף. תוך שניות ספורות החל דו-שיח ערני ומלא התלהבות בין שני בני הזוג, מתובל בשפות ומבטאים של לפחות שבע מדינות מארבע יבשות שונות. בשלב מסוים, הבנו שחברינו שכחו לגמרי מנוכחותנו. הבטתי באשתי, היא השיבה לי מבט, ואז נפתח בינינו דו-שיח מקביל.
"הורדת במקרה את הזבל?", התעניינתי.
"כן", ענתה הזוגה, "ואתה יודע את מי פגשתי? את הזוג עם התינוקת מקומה 5, משפחת מזרחי".
"באמת?" התעניינתי באמת.
"כן, הם הציעו שאולי נבוא אתם לגינה יום אחד".
"אין לנו ילדים, בשביל מה לצאת לגינה?", רטנתי. השתתקנו לרגע, ובאותו רגע קלטנו שגם חברינו עצרו את שיחתם והם מקשיבים לנו. כשהבחנתי בפניהם הנדהמות של עידית ויגאל, מיהרתי להוסיף: "אתם צודקים, אנחנו צריכים ללכת אתם. אבל האמת, אין לי כוח להרפתקאות האלו".
אני לא זוכר מה קרה בהמשך הערב. אני רק יודע, שמאז לא זכינו להיות מוזמנים שוב לביתם של יגאל ועידית. אני מקווה שהסיבה היחידה לכך היא, שהם מבלים כל העת באיזו חופשת סקי באלסקה.
ממש ברגע זה של כתיבת המדור משתוללת פנינה ברחובות ומצליפה להנאתה בעוברי אורח תמימים. הכוונה (לפחות הפעם) אינה לעו"ד פנינה דבורין, אלא לאחד מאותם שקעים ברומטריים שהחזאים ברגע של רגרסיה מנטלית החליטו משום מה להצמיד להם שמות אנושיים. זה המקום לציין בהגינות, שלא רק אנשי המטאורולוגיה חוזרים אל ילדותם נוכח המבול הסוחף, אלא גם אני הקטן. מבט החוצה, אל דמעות הגשם של פנינהל'ה, מזכיר לי פתאום דברים נשכחים מן העבר הקרוב והרחוק.
אם אני זוכר נכון, ואני זוכר נכון, פעם היה מותר להקים בישראל ממשלת ימין צרה, להתנגד למדינה פלשתינית, לדחות הצעות אמריקניות ולהילחם בטרור. פעם היינו בטוחים שאם רק ייפלו כאן טילים, צה"ל יגיב בעוצמה. פעם לא הפקרנו פצועים בשטח, גם אם ג'יבריל רג'וב הבטיח לעשות הכול. פעם הרשינו לעצמנו 'לנקר' בשמירה בבסיס, כשאנו חוששים רק מקצין תורן, ולא ממחבל מתאבד.
אני זוכר ימים, שבהם המסע לחלל נחשב בטיחותי יותר מלעלות על כביש איילון. אני זוכר שנתן שרנסקי היה הגיבור אנטולי, ולא פוליטיקאי נטול מצביעים והשפעה. אני זוכר שמכבי ת"א ידעה לשחק כדורסל, וגם כדורגל, וששלמה ארצי הקליט שירים חדשים ולא ממוחזרים, ושהמוסיקה הישראלית הלכה חזק באירוויזיון, ושאפשר היה לזמזם את נעימות הפתיחה של תוכניות הטלוויזיה.
כשאני רואה את כל החורף הזה שכבר התייאשנו מאפשרות קיומו, אני קולט שאולי נחמד לחזור אל העבר, אבל העבר יכול גם לחזור אלינו. דברים טובים שקרו לנו יכולים לקרות שוב, ודווקא ברגע שלא נצפה להם. צריך רק מעט אמונה והרבה סבלנות, כי גם פנינה וחבריה לא הגיעו אלינו בחורף אחד.
ארצי ישראלי
הזכרתי קודם את שלמה ארצי, אולי בגלל שבזמן האחרון קשה לעבור תוכנית טלוויזיה או רדיו בלי להיתקל בהגיגיו של הזמר הוותיק. מי שלא האזין לתוכניתו הקבועה בגל"צ, בוודאי צפה בו מתארח אצל קובי מידן, ומי שלא, בוודאי ראה אותו אצל יאיר לפיד. פעם הוא מספר על פחדיו ועל בדידותו, ובפעם אחרת הוא מדבר על אילן רמון, שקיבל ממנו דיסק למסעו החללי. הופעותיו התכופות של ארצי בתקשורת הן הזדמנות נוספת לנסות לפענח את סוד הקסם המתעתע של הזמר.
שלמה ארצי הוא בן יקיר של האידיאולוגיה השולטת בתרבות הישראלית. בנו של הח"כ לשעבר מטעם המערך, גבר אשכנזי ושמאלן, יפה בלורית ותואר מגיל צעיר, כוכב להקה צבאית שהפך לאחד היוצרים המרכזיים במוסיקה הישראלית. בעיני רבים, ארצי הוא הישראלי שכולנו היינו אמורים להיות: לא צועק, לא מגדף, שומר חוק, גברי אך גם רגיש, צעיר ברוחו ובלבושו, ונראה צעיר גם בגופו הלא-כל-כך צעיר.
ועם כל זאת, ארצי המרואיין הוא גם אדם מהורהר, אירוני, כבד לפרקים. החיוך שלו עגמומי תמיד, וניכרת מרירות בקולו, למרות שהיא מגיעה תמיד עם קריצת עין. יכול להיות שזה נובע מתחושת הבדידות שלו כגרוש טרי. אבל יכול להיות גם שארצי הוא לא רק התדמית המצטיירת בעינינו, אלא גם הדרך שבה אנו מצטיירים בעיניו. כשם שרבים היו רוצים להיות כמוהו, גם הוא היה רוצה שהם יהיו כמוהו. עם המורכבות הזאת, מה הפלא שארצי מבוקש בתקשורת על תקן פרשן לענייני ישראלים?
על עצמי לספר לא ידעתי
מאז הופעתו של יוסי ("מצאתי מזרחי שאוהב אותי") שריד בתשדירי הבחירות של מפלגתו, לא היה כאן תשדיר פרסומת כה פאתטי ומביך כמו זה שעושה הסופרת יוכי ברנדס ברדיו. בפרץ של מגלומניה בלתי מוסברת ובלתי מוצדקת, מקדמת ברנדס את ספרה החדש, תוך שהיא מגלה לנו עד כמה היא הסופרת התלהבה ממנו. "זה ספר סוחף, סוחף מאוד", משתפכת ברנדס ומוסיפה הצהרה חד-משמעית: "אני אוהבת מאוד את הספר הזה. גם אתם תאהבו אותו!". אולי, אבל רק בתנאי שהוא כתוב מעט טוב יותר מהפרסומת הזאת.
יודע את מקומי
זוגתי ואני נחשבים בעיני עצמנו לבליינים רציניים, אלא שהבילוי המועדף והכמעט יחיד שלנו הוא בבית, מול המכשיר המשוקץ או בארוחת ערב רומנטית הכוללת לחם וחביתה. זה לא שאנחנו שונאים לצאת, אנחנו פשוט אוהבים את הבית. בשבילנו, הליכה לדואר משולה לטיול שנתי אצל אנשים אחרים, ויציאה לקניות נדמית לנו כטיול תרמילאים במזרח הרחוק. בשלוש מילים: אנחנו די משעממים.
ולמרות שזה כנראה לא כיף גדול להתחבר אתנו, יש סוג אחד של אנשים שהחברות עימם מאתגרת עוד יותר, ואלה הפכינו הגמורים: אנשים שאינם יכולים להניח רגל על רגל, אלא ממצים כל שניה בחייהם, כאילו הם חשים בכל רגע את קוצר החיים. אנשים כאלה קשה להשיג בדרך כלל בשיחת טלפון רגילה, משום שרוב הזמן הם מטיילים עצמם למוות במקומות שבהם כף רגלו של אדם נורמלי טרם דרכה, ובצדק.
לכן, הופתענו מאוד לקבל הזמנה לארוחת ערב מזוג חברים, יגאל ועידית, שעונה בדיוק על התיאור האחרון. הופתענו, לא משום שהם אינם חברים טובים שלנו, אלא מעצם העובדה ששניהם נמצאים בארץ בעת ובעונה אחת. ואף שאנו עצמנו משתייכים, כאמור, לסוג הביתי, הסכמנו לגרור את רגלינו עד למעונם המרוחק כדי קילומטר שלם משלנו.
בזמן הסעודה (בסגנון תאילנדי, לא כולל חיות בית, שעידית למדה להכין בתאילנד עצמה) לא יכולנו שלא להתרשם מקערת סלט גדולה ומעוצבת שהוגשה אל השולחן. "מאיפה הקערה?", שאלתי, ומיד הבנתי את גודל הטעות.
"מארגנטינה", ענה יגאל, "יפה, נכון?".
"ואת הסכו"ם קנינו באוסטרליה", התערבה אשתו, "אתה זוכר את ג'ים, יגאל?"
"יו קאן טייק איט טו דה הולי לנד", ציטט יגאל במבטא אוסטרלי חריף. תוך שניות ספורות החל דו-שיח ערני ומלא התלהבות בין שני בני הזוג, מתובל בשפות ומבטאים של לפחות שבע מדינות מארבע יבשות שונות. בשלב מסוים, הבנו שחברינו שכחו לגמרי מנוכחותנו. הבטתי באשתי, היא השיבה לי מבט, ואז נפתח בינינו דו-שיח מקביל.
"הורדת במקרה את הזבל?", התעניינתי.
"כן", ענתה הזוגה, "ואתה יודע את מי פגשתי? את הזוג עם התינוקת מקומה 5, משפחת מזרחי".
"באמת?" התעניינתי באמת.
"כן, הם הציעו שאולי נבוא אתם לגינה יום אחד".
"אין לנו ילדים, בשביל מה לצאת לגינה?", רטנתי. השתתקנו לרגע, ובאותו רגע קלטנו שגם חברינו עצרו את שיחתם והם מקשיבים לנו. כשהבחנתי בפניהם הנדהמות של עידית ויגאל, מיהרתי להוסיף: "אתם צודקים, אנחנו צריכים ללכת אתם. אבל האמת, אין לי כוח להרפתקאות האלו".
אני לא זוכר מה קרה בהמשך הערב. אני רק יודע, שמאז לא זכינו להיות מוזמנים שוב לביתם של יגאל ועידית. אני מקווה שהסיבה היחידה לכך היא, שהם מבלים כל העת באיזו חופשת סקי באלסקה.