שמיניסטים בחסד

כמה פעמים ראיתם את ילדכם מזיז את אצבעות ידו?! כמה פעמים ראיתם אותו מנגב את פיו בעזרת מגבת? וכמה פעמים הוא חייך? זה ודאי קרה פעמים רבות, ולא חשבתם שיש בכך משום פלא גדול. יש ילדים שעבורם מעשה כזה הוא אינו מעשה של יום יום. יש אנשים שכאשר הם רואים את הילד שלהם עושה דבר כזה – מבחינתם, אין דבר גדול מזה.

אין סוף סיפורים בסגנון זה יש לרב בני וורצמן, תושב בית אל. ילדים שבפעם הראשונה חייכו, אנשים מבוגרים שיש להם פתאום עבור מי לחיות – יש מי שיקשיב להם, בני נוער אשר בפעם הראשונה שומעים קצת על יהדות. וכל הדברים הללו נעשים בעזרת קבוצה לא גדולה (מבחינת הגיל) אך גדולה עד מאד (מבחינת היכולות).

שמיניסטים למען העם

"שמיניסטים עם הפנים לכלל ישראל" הם קוראים לעצמם. ואכן, הם מקדישים את עצמם לכלל ישראל ללא הבדלי גזע ומין. הם פזורים בכל רחבי מדינת ישראל, ממעלות בצפון ועד לבאר שבע ודימונה בדרום הארץ. חלקם אפילו עדיין לא בני שמונה עשרה, אך הם כבר מצילי חיים.

הכל התחיל לפני כחמש שנים, בשנת תשנ"ט, כאשר בישיבה התיכונית 'אור מנחם' בקריית ארבע, החליטו לתרום למען עם ישראל. הצוות החינוכי של הישיבה התכנס עם תלמידי י"ב, וביחד חשבו כיצד אפשר לתרום לעם ישראל. "ניסינו לחשוב ביחד על מהלך", אומר הרב אבינועם הורביץ, ראש הישיבה בקריית ארבע ומהוגי הרעיון. "מהלך שבו תלמיד שנכנס לכיתה י"ב, יודע שהשנה מחכה לו משהו חדש שהוא לא עשה עד היום. לא מבחינת התכנים ולא מבחינת העוצמה".

הרבה רעיונות הועלו אז, באותה הישיבה, אך רק אחד מהם הפך לפרויקט הגדול, פרויקט השמיניסטים הפרוש כיום ברחבי הארץ. לפי הרעיון, תיסע הישיבה לבאר שבע, ושם תשתלב בתחומי החינוך, הרווחה והבריאות. בכל שבוע נסעה הישיבה ליום שלם של התנדבות בבאר שבע. בבקרים הם נכנסו לבתי ספר, חילוניים ודתיים כאחד, והעבירו שם שיעורים ביהדות ובמסורת. אחר הצהריים הם הגיעו אל מועדוניות נוער, בתי אבות, בתי חולים וכו'. כך, במשך שנה שלמה, מדי שבוע הם נסעו. ובסיום השנה, כאשר ראו כי טוב, הוחלט לעניין עוד אנשים בתכנית.

"באותה תקופה הייתי ראש האולפנה בקריית ארבע", מספר הרב בני וורצמן, כיום מנהלו של הארגון. "הרב אבינועם הורביץ עניין אותי עם הסיפור הזה, והחלטתי להצטרף לכך עם תלמידותיי. ההבדל היה בכך שהישיבה התנדבה יום שלם ואנחנו, האולפנה, רק חצי יום".

לאט-לאט נפוצה השמועה ברחבי הארץ. ישיבת חיספין שבגולן החליטה להצטרף; היא החלה לנסוע פעם בשבוע לטבריה, וישיבת חורב החלה להגיע לבית שמש. משנה לשנה עוד ועוד ישיבות ואולפנות רצו להצטרף, להיות שותפים למעשה הגדול ולתרום למען עם ישראל. השנה משתתפים בפרויקט כ-30 בתי ספר, ועוד היד נטויה.

ממשיכי דרכו של הרב נריה

מה כל כך מיוחד בהתנדבות זו מההתנדבויות של בתי ספר רבים ברחבי הארץ?
הרב וורצמן חושב כי עצם העובדה שההתנדבות מנוהלת על ידי מערכת מארגנת, הדואגת לתאם בין המוסדות המשלחים (דהיינו, בתי הספר) לבין המוסדות הקולטים – היא הבדל מהותי.

'לאורו נלך' – זהו עוד שם שיש לאותו ארגון, על שמו של הרב משה צבי נריה זצ"ל. הרב הורביץ מסביר כי מרגע שהורחב הפרויקט הוא נקרא על שמו של הרב נריה. לפני כחמישים שנה זיהה הרב נריה בעיות דומות לאלה שבגללן הוקם כיום הארגון, ומנקודה אחת של כפר הרא"ה הוא הפך לתנועה גדולה מאד, ששינתה את פני הנוער והמדינה. "אנחנו מקווים", אומר הרב הורביץ, "שרוחו הטובה תרחף על כל העושים במלאכה".

לטענת הרבנית נריה, שורשי הארגון כבר הוקמו לפני כחמישים שנה, כאשר ישיבת בני עקיבא היתה עדיין בחיתוליה. היא מספרת שבזמנו באו הרבה מאוד עולים חדשים, עם בעיות כלכליות ובעיקר, לדעת הרבנית, רוחניות. הרב נריה הקים בתגובה את ה'חלוצים התורניים'. אותו ארגון, בשם אחר. "הוא שלח ילדים בני ארבע עשרה-חמש עשרה, במקום לנסוע הביתה או לטיול, ליישובי עולים באזור הצפון או ירושלים. הוא הפך אותם לשליחים", נזכרת הרבנית נריה, "הרגשת השליחות והרצון לתרום לכלל, שורשיהם בישיבה בכפר הרא"ה".

מדוע התלמידים דווקא יוצאים אל מקום אחר, מדוע הם אינם מתנדבים באזורם?

הרב וורצמן מסביר כי עצם היציאה ממקום הלימוד הקבוע, יוצרת הרגשה אחרת. הידיעה כי אתה עולה על אוטובוס, מתאמץ, והרבה פעמים מגיע אל מקום שבאופן טבעי לא תגיע אליו – נותנת תחושה אחרת. לבנות יש עוד סיבה: התנדבות זו נעשית שנה לפני יציאתן אל השירות. זוהי פתיחת צוהר לעולם חדש, שאתו הן אמורות להיפגש שנה לאחר מכן. וכן, יש פעמים שהחשיפה הזו, בשנה האחרונה ללימודיהן, מכוונת אותן לקראת השנה הבאה.

לדעת הרב וורצמן, ההתנדבות מלמדת את הבנות להתמודד עם השנה שתבוא עליהן. לעתים שומעים כי בזמן השרות הלאומי, ישנה מעין התפרקות אצל הבת. לדעתו, זה נובע מתוך כך שלאחר ארבע שנים שבהן היתה עטופה הבת בחממה באולפנה ובביתה, היא יוצאת אל העולם הגדול. בשביל לצאת ולחזור חזקה באותה מידה (אם לא יותר), צריך הרבה מאוד עוצמה וחוסן פנימי. עצם היציאה אל ההתנדבות בכיתה י"ב חושפת את הבנות אל הדברים שהן יחשפו אליהם בשנת השירות. ההתמודדות היא אותה התמודדות, בהבדל אחד משמעותי: הן חוזרות לביתן, לאולפנה, למחנכת, למדריכה או לכל דמות חינוכית אחרת שיכולה לעזור להם להתמודד היום עם מה שתתמודד אתו מחר. בכך יוצרים בתוך הבנות עוד בשמינית חוסן פנימי שהן כה יזדקקו לו בשנה הבאה.

יציאה מתוך העצמי

"רק לפני כחמישים שנה קמה מדינת ישראל על ידי נוער צעיר ונפלא, שממוצע גילו היה קרוב לכיתה י"ב. הילה אדירה נסוכה היתה בנוער שלחם בגבורה להקמת המדינה, להעלאת המעפילים, לסילוק הבריטים ולהגנה מפני האויב..." דברים אלו שאמר הרב נריה נכתבו כהסבר מדוע דווקא בגיל זה, דווקא כאשר אותם מתנדבים עדיין לא בני שמונה עשרה, זה הזמן למעשה גדול זה. הרבנית נריה אומרת כי הרב האמין בנוער, וטען כי "ההצלה תבוא מן הנוער, הנוער ישנה את העולם!"

הרב וורצמן מסביר כי לעצם ההתנדבות בגיל הזה יש עוד סיבה. לדעתו, דווקא עכשיו, בשנה בה הם עסוקים יותר מתמיד בעצמם (מה לעשות בשנה הבאה, האם אצליח להתקבל למקום היוקרתי, מי יהיה רב או רבנית פורים) דווקא זה הזמן להזכיר לנוער כי הוא חלק מעם ישראל. בעצם היציאה להתנדבות ישנה אמירה לאותם בני נוער: "חבר'ה, תשילו מעל עצמכם את האגו שלכם ותפנו מזמנכם למען כלל עם ישראל".

במסגרת ההתנדבות מגיעים בני הנוער אל בתי האבות, אל מועדוניות הנוער ומשפחות המצוקה, אל החינוך המיוחד וכדומה. במסגרת ההתנדבות, נפגשים הבנים והבנות עם ילדים מפגרים, עם ילדים משותקים, עם אנשים מבוגרים, עם אוכלוסיה שונה. לפעמים צריך להתאמץ ולהכין פעילויות, לפעמים צריך לרוץ, לקפוץ ולהתרוצץ, ולפעמים רק לשבת ולהקשיב, או רק לחייך. אבל אותו ה'רק' יכול להציל חיים.

השינוי שמתרחש אינו חל רק באנשים הנעזרים בבני נוער, אלא גם במתנדבים עצמם. פתאום, מדווחים ראשי הישיבות והאולפנות, יש עם מי לדבר, התלמידים הופכים להיות אחרים לגמרי. מכיוון שבשעות הבוקר רבים מהמתנדבים מלמדים, ומכיוון שהם צריכים ללמוד את החומר שהם עומדים ללמד – ההקשבה בשיעור משתנה. לימוד התורה שלהם הופך להיות הרבה יותר רציני, השאלות הולכות ומעמיקות. ניתן בפירוש לראות, אומרים לא מעט מורים, כי התלמידים שלנו מתבגרים.

חנוכייה בבית ספר חילוני

השמיניסטים עוסקים במגוון רחב של תחומים, בחינוך, ברווחה ובבריאות. החל בהוראה בבתי ספר דתיים וחילוניים, דרך עבודה במוסדות החינוך המיוחד עם ילדים קשי למידה או בעלי פיגור, עד למועדוניות, נוער במצוקה, 'יד שרה' או משפחות נפגעי טרור. הם נחשפים למגזרים שונים ומגוונים, דתיים וחילוניים, אשכנזים וספרדים, ימניים ושמאלנים. מה שקיים בחברה הישראלית, זה מה שפוגשים בהתנדבות.

"הייתי בנתניה, באחד מבתי הספר החילוניים שבו מתנדבים התלמידים", מספר הרב בני וורצמן, "ואחת המורות ניגשה אלי והציעה לי לראות דבר מיוחד. לתדהמתי הרבה, היא הובילה אותי לחדר, שברגע הראשון חשבתי שאני נמצא בבית כנסת. החדר כולו היה מצופה שטיחים ובתוכו היו פמוטים, חנוכייה וכל מיני דברים ששייכים לעולם הדתי. התברר לי שהחדר נקרא חדר לימוד. לתלמידי אותו בית ספר יש שעה בשבוע בה הם לומדים עם תלמידינו. באותה השעה הם לומדים בחדר זה.

להפתעתי, סיפרה לי אותה מורה כי לתלמידים יש ממש חרדת קודש באותה שעה. לא רק שהם לא יעזו לצעוק או להשתולל בחדר הזה, אפילו אוכל הם לא מעיזים להכניס. כששאלתי אותה מדוע היה לה כל כך חשוב לדאוג לחדר כזה, היא אמרה כי היא שמה לב שהתלמידים אינם יודעים לאיזה עם הם שייכים, ולכן החליטה להשקיע כל כך הרבה כוחות ומשאבים בחדר זה, כדי לא לגדל דור שאין לו קשר לעם ישראל". סיפורים מעין אלו לא חסרים לרב וורצמן, כדי להדגים עד כמה הפעילות שלהם הכרחית, עד כמה יש צימאון לידע ולמסורת שהמתנדבים מעבירים.

אז איך בדיוק פועל הארגון? רק לפני כחצי שנה נכנס הרב וורצמן למשרדו, מתפקידו כמנהל האולפנה בקריית ארבע. רק כאשר הגיעו הטלפונים ממקומות חדשים, מעוד ועוד בתי ספר, החליטו לפתוח משרד. ממרומי מושבו בירושלים, במשרדי קרן מורשת, שולט הרב וורצמן בכל הארץ. לתאם אתו פגישה אינו עניין של מה בכך, וגם במהלך הפגישה הטלפון אינו מפסיק לצלצל. הרב וורצמן מסביר כי הפניות רבות. כאשר פונה אליהם מוסד חינוכי כלשהו, יוצר הארגון קשר עם רשויות הרווחה המקומיות "ומציע את שירותיהם". התלמידים, מדגיש הרב וורצמן, מתנדבים במקומות שקצרה ידן של הרשויות לתת מענה להם, אם ממחסור בכוח אדם ואם מסיבות אחרות. לאחר התיאום שנעשה במשרדי הרווחה, חוזר הארגון אל בית הספר ומביא לו את רשימת מקומות ההתנדבות. בתי הספר המשתתפים בפרויקט הם רבים וצרכיהם מרובים. הארגון דואג לתיאום בין מקומות ההתנדבות לבתי הספר, ואף משתתף ברוב הפעמים בארגון ובתשלום להסעות, שהן גם העלויות הגדולות של ההתנדבות. יתרה מכך, בקריית ארבע הוקם מרפ"ד (מרכזיה פדגוגית), שמטרתו היא יצירת שיעורים וחומרי עזר לתלמידים המלמדים. פעמים רבות פונים המורים אל המרכזיה בבקשה להכין תוכנית עבור חג המתקרב, או בעקבות נושא מסוים. ומשם שואבים התלמידים, 'המורים הצעירים', חומרים, רעיונות ושיעורים שאותם יעבירו בכיתותיהם.

נתינה ללא גבולות

מטרת הארגון היא 'לתת', ללא הבדלי דת, מין או גזע.
"המטרה היא לחבר ולהראות אהבה", מדגיש הרב וורצמן. "אנחנו לא באים להחזיר בתשובה, רק לתת מה שצריך. נפגשתי פעם עם מנהל בית ספר, שאמר לי שהוא רוצה שהתלמידים שלנו ילמדו רק אנגלית וחשבון, לא יותר. במהלך השיחה אתו, הבנתי שהוא חשש שמטרתנו היא להחזיר בתשובה, וכאשר הוא הבין שאנחנו רוצים לתת כל מה שנוכל, הוא נפתח וסיפר כמה מקרים קשים יש בבית הספר ועד כמה הוא זקוק לעזרתנו".

"לא לדבר על המשותף", אומר הרב וורצמן, "אלא לראות ולהראות את המשותף. בתקופה שבה יש כל כך הרבה פילוגים בעם ישראל, כל כך הרבה מחלוקות וסטיגמות אחד על השני, המעשה שאנחנו עושים כל כך מחבר בין אחד לשני. להראות אהבה – זה ענייננו!"

"אין בעל הנס מכיר בנסו", אומר הרב וורצמן, ומתכוון בדבריו לאמונה, לשמחה ולאהבה שמביאים התלמידים הצעירים למקומות ההתנדבות. אך, בדיוק באותה המידה, ניתן לייחס את אותה האמרה לארגון עצמו. אין ראשי הארגון מכירים בנס הגדול שמרחש תחת ידיהם.

דוגמאות לכך ניתן לשמוע ולראות בכל מקום בו נמצאים המתנדבים. החל מבית ספר חילוני באחת מערי הפיתוח שבו אומרת המנהלת כי ביום שמגיעות המתנדבות הצעירות "נדלק האור בבית הספר", וכלה באנשים המבוגרים המחכים כל השבוע לשעות שבהן מגיעים המתנדבים ויקשיבו לסיפוריהם, יטיילו אתם או סתם יחייכו ויהיו שם למענם.

הרב וורצמן צוחק כאשר מדברים אתו על הקשר בין המתנדבים למקומות ההתנדבות. הוא מסביר כי הרבה מאוד פעמים הם נתקלים במקרים שבהם נקשרים המתנדבים לאנשים אתם הם עובדים עד כדי בריחה מבית הספר כדי להיות עוד כמה שעות, לעזור עוד קצת.

כאשר מדברים אתו על מקורות מימון, הרב וורצמן מגיב בשתיקה. "יש דברים שהשתיקה נאה להם", הוא אומר. הוא רק מסכים לומר כי כרגע פעילותם אינה ממומנת על ידי גורם ממשלתי זה או אחר, אלא מסתמכת על כספי בתי הספר ועל תרומות. באותה התגובה נתקלים גם כאשר מדברים אתו על ראשי הארגון ועובדיו. "אין פה מנהלים", הוא טוען, "כולם עובדים". ביחד עם הרב וורצמן עובד אריאל פרל, שהרב מחלק לו שלל מחמאות. גם הרב הורביץ, מקים הרעיון, עובד בארגון, וצבי צביבל מכפר הרא"ה "מושך בחוטים מאחורי הקלעים", כהגדרתו. הרב וורצמן אינו מפסיק לשלף עוד ועוד שמות, כאשר מדברים אתו על העובדים. נראה שאם מישהו ירצה לכתוב את שמותיהם של כל העוסקים במלאכה, החל ברבנית נריה ובתה צילה בראלי, דרך קרן מורשת ועד לאנשים כגון סולי (מרדכי) אליהב ממנהרות הכותל – עיתון שלם לא יספיק לו.

ומה עם העתיד? הרב וורצמן טוען כי עצם הישיבה במשרדי קרן מורשת מראה על העתיד. "המהפכה השקטה", כפי שהיא נקראת בפי המארגנים, תמשיך לדעתו גם בעתיד. הדגלים שמניף הארגון והתלמידים, דגלי הנתינה, החסד, האחווה והחיבור, כאשר הם מגיעים ממקום של יראת שמים, יהיו חייבים להמשיך ולהתנופף. הרצון והתקווה לקחת את הגוף שפועל כעת בכל כך הרבה כוח ועוצמה, ולבנות אתו תנועה בהמשך. תנועה שנושא נתינה בה לא ייגמר לעולם. לא רק במשך כיתה י"ב, במשך השירות הלאומי או צבאי, אלא גם רחוק הרבה יותר. זרע הנתינה שנזרע בשנה זו ימשיך, יצמח וילבלב בהמשך השנים לעץ גדול – זהו רצונם של העוסקים במלאכת הקודש.