שלום עושים עם סדאם
במוסף השבת של מעריב, תחת הכותרת 'ההחמצה הגדולה', הופיעה כתבה של דן שילון על המגעים הסודיים בין עיראק וישראל בשנות השמונים והתשעים. באותה כתבה נטען, כאילו סדאם חוסיין היה מוכן לכונן נורמליזציה עם ישראל, ורק חשדנות ישראלית ולחץ אמריקני מנעו את השלום המיוחל.
נו שויין. אין לי כוונה להתווכח עם העובדות המופיעות בכתבה, ואפילו לא עם מסקנותיה. העניין הוא, שאופציית השלום עם סדאם חוסיין הופכת בכתבה לסוג של אידיאל. כאילו לא למדנו להכיר את הרודן העיראקי; כאילו הסכם שלום עם ישראל היה מונע ממנו לטבוח בבני עמו ובשכניו, לייצר נשק גרעיני ביתר קלות, להמשיך להיאבק בציונות ובמערביות ולסכן את שלום העולם, ועוד לקטוף בדרך את פרס נובל לשלום.
כתבתו של שילון מייצגת נאמנה את דפוס המחשבה הקבוע של אנשי השמאל: העיקר הוא להגיע להסכם שלום, ולמי בכלל יש זמן לחשוב על הסיכונים. בעיני שילון וחבריו מהשמאל, השיחות עם סדאם היו החמצה גדולה, ולולא החמצה זאת היינו יכולים היום לחיות בהרמוניה עם המשטר העיראקי. כן, בדיוק כפי שהסכמי אוסלו הפכו את חיינו עם הפלשתינים לגן עדן עלי אדמות.
הקב"ה אנחנו מפגינים לך
באחד המקומונים פורסמה מודעה על ידי פלג כלשהו של חב"ד, ובה מוזמן הציבור להפגנה שתיערך בעוד חודש ב"כיכר מלכי ישראל" (כך כתוב במקור) נגד... הקדוש-ברוך-הוא. כלומר, המלה 'נגד' לא מופיעה שם, אבל כל היתר דווקא כן. "ההפגנה לקב"ה על זה שהוא לא שולח את משיח צדקנו ואת הגאולה האמיתית והשלמה", נאמר במודעה, ואם זאת לא התרסה נגד ריבונו של עולם, אז אני לא יודע מה זה.
מטבע הדברים, מודעה כזאת מעוררת מספר שאלות קיומיות: כמה אנשים יגיעו כדי להתריס כלפי הקב"ה? האם טומי לפיד ינאם? האם יאיר לפיד ינחה? האם הקב"ה בכלל יאפשר את קיום ההפגנה נגדו, או שבעוד חודש נשמע פתאום על סופת שלגים היסטורית בכיכר רבין?
ועוד שאלה אחת לחב"דניקים (בהשראת ההפגנה של אמני ישראל נגד סילבן שלום): כשיגיע בע"ה משיח צדקנו, וייבנה בית המקדש במהרה בימינו, האם תעבדו שם את ה' בשמחה, או שרק תגיעו לשם כדי להפגין לקדוש-ברוך-הוא ליד הבית?
פרשנות אישית
בעולם עיתונות הספורט בארץ, התרגלנו כבר לקיומם של פרשנים לא אובייקטיביים וחסרי יושר מקצועי. אבל בשבוע שעבר נשברו כל השיאים. הכדורגלן אלון מזרחי, שלצערו נמצא כיום מחוץ לנבחרת ישראל, מונה על ידי עיתון מעריב לפרשן את משחקו של חיים רביבו בנבחרת מול ארמניה.
מינוי הגיוני ביותר, בהתחשב בעובדה שרביבו משחק בתפקיד שבו חושק מזרחי עצמו. זה בערך כמו לתת לשמעון פרס לכתוב פרשנות מקצועית על מהלכיו המדיניים של ראש הממשלה.
ואכן, מזרחי ניצל את הבמה העיתונאית כדי להסביר שאמנם רביבו הוא שחקן טוב, אבל הנבחרת זקוקה לחלוץ טבעי, חלוץ מריח שערים, חלוץ כמו... כמו... נכון, אלון מזרחי.
וכעת אודה על האמת: יותר מאשר העניין האתי, מפריע לי עצם מינויו של מזרחי כמין חצי עיתונאי. אם לנסח זאת בעדינות, האם באמת כל אחד יכול לכתוב בעיתון? המחשבה שמזרחי, שבדרך כלל מתקשה לחבר משפט שלם בלי לייצר טעות מביכה כלשהי (ע"ע "אני אשחק או באירופה או בספרד") יכול לכתוב טור שלם בעיתון חשוב, אומרת משהו על המקצוע שבו אני עוסק, וזה מעצבן אותי הרבה יותר מאשר יכולותיו המקצועיות של החלוץ כפרשן.
להבדיל מתוכניות העבר
בערוץ 1 החליטו לעשות מתיחת פנים לרצועת הדת של מוצ"ש, וכך עלתה לאוויר תוכנית חדשה בשם 'להבדיל', העוסקת בעולמו של הצעיר הדתי. התוכנית, בהגשתה של שרה בלאו, נראית הרבה יותר טוב מרוב תוכניות הדת ששודרו במוצ"ש, אבל זאת לא ממש מחמאה.
ובכל זאת, התוכנית שווה צפייה, ותהיה שווה עוד יותר אם יהיה בה עורך אמיתי במשרה מלאה. חוץ מזה - האורחים נחמדים, המגישה מקצועית, השירים הנוסטלגיים נסבלים (בעיקר כי אפשר לנשנש בינתיים במטבח את השאריות משבת), ורק הדיונים עצמם עדיין שטחיים מדי, מין גרסה דוסית ל'פוליטיקה'. להבדיל, כמובן.
יודע את מקומי
"נו, רעננת כבר את ערכת המגן?" שאל אותי מתפלל בבית-הכנסת בסיום תפילת שחרית של תחילת השבוע. צחקתי לו בפרצוף ואמרתי שיש לי דברים יותר חשובים לעשות, ושכל הפאניקה הציבורית הזאת לא עובדת עלי, ושבטח המלחמה תידחה בעוד מספר חודשים, וכו' וכו'.
"כדאי לך בכל זאת ללכת", אמר החבר, "אתה יודע, כאן זה בכל זאת אזור א'".
אחרי ארוחת בוקר שכללה שתי כוסות תה עם קפאין, התחלתי להילחץ. אולי הטיל הכימי הראשון כבר מכוון אל ביתי? החלטתי להטריח עצמי עם ערכת המגן אל תחנת הרענון הקרובה, מיד אחרי שאסיים את הגילוח של הבוקר. הרי אני לא רוצה שיתנו לי מסכה לבעלי זקנים, נכון?
עוד לא הספקתי להפעיל את מכונת הגילוח, והטלפון צלצל. "התקשרתי להזמין אתכם אלינו לתקופת המלחמה", הכריזה באוזניי קרובת משפחתי, תושבת התנחלות מבודדת ברצועת עזה. הודיתי לה בנימוס, תוך שאני מזכיר לה שהמלחמה עדיין לא התחילה. "בלי תירוצים", התעצבנה, "בהפצצה האמריקנית הראשונה אתם מגיעים לכאן. רק תיזהרו בדרך ממארבים. היו כאן לפחות חמישה פיגועים בשבוע האחרון".
חזרתי לטפל בהורדת הזיפים מהפנים, כששוב אני שומע צלצול, הפעם מהדלת. היה זה סוכן מכירות של סליחה על הביטוי שירותים כימיים. הבחור הצעיר ניסה להסביר לי, שאני חייב לקנות את המוצר שלו, אם אני לא רוצה להיתקל בעתיד בבעיה מאוד לא קונבנציונלית בממ"ד. סגרתי בפניו את הדלת, בלי לטרוח אפילו לסרב.
באותו זמן כבר הייתי כל כך עצבני, ששכחתי היכן הנחתי את מכונת הגילוח. בדיוק כשמצאתי אותה, צלצל שוב הטלפון. "אנחנו לא נוסעים אליכם, ולא אכפת לי מהטילים!" שאגתי לתוך המכשיר. מן הצד השני נשמע קולו המבוהל של השכן מלמעלה: "אין בעיה, אבל אכפת לך לבדוק אם הילד שלי זרק מסקינג-טייפ אל תוך המרפסת שלכם?".
העולם השתגע, חשבתי לעצמי. כל מכריי היסטריים בגלל הטילים, וזה מתחיל להשפיע גם עליי. מרוב לחץ, יצאתי מהבית כדי לנשום מעט אוויר בגינת המשחקים הסמוכה.
הגן היה כמעט ריק, למעט ילד קטן וחמוד שהסתובב בקרוסלה להנאתו, ואשה צעירה שישבה על ספסל וקראה ספר. המראה הפסטורלי, כה רחוק ממה שחוויתי באותו בוקר, הרגיע אותי מיד. 'סוף סוף אנשים שאינם מושפעים מהחדשות', הרהרתי. התקרבתי בחיוך אל הילד. "לסובב את הקרוסלה?", הצעתי.
הילד הביט בי לרגע, ואז קפץ מהקרוסלה בבהלה, רץ אל האשה ונפל בין זרועותיה, תוך שהוא מיילל: "אמא, הנה סדאם!". אוף, ידעתי שאני צריך קודם כל לסיים את הגילוח.
במוסף השבת של מעריב, תחת הכותרת 'ההחמצה הגדולה', הופיעה כתבה של דן שילון על המגעים הסודיים בין עיראק וישראל בשנות השמונים והתשעים. באותה כתבה נטען, כאילו סדאם חוסיין היה מוכן לכונן נורמליזציה עם ישראל, ורק חשדנות ישראלית ולחץ אמריקני מנעו את השלום המיוחל.
נו שויין. אין לי כוונה להתווכח עם העובדות המופיעות בכתבה, ואפילו לא עם מסקנותיה. העניין הוא, שאופציית השלום עם סדאם חוסיין הופכת בכתבה לסוג של אידיאל. כאילו לא למדנו להכיר את הרודן העיראקי; כאילו הסכם שלום עם ישראל היה מונע ממנו לטבוח בבני עמו ובשכניו, לייצר נשק גרעיני ביתר קלות, להמשיך להיאבק בציונות ובמערביות ולסכן את שלום העולם, ועוד לקטוף בדרך את פרס נובל לשלום.
כתבתו של שילון מייצגת נאמנה את דפוס המחשבה הקבוע של אנשי השמאל: העיקר הוא להגיע להסכם שלום, ולמי בכלל יש זמן לחשוב על הסיכונים. בעיני שילון וחבריו מהשמאל, השיחות עם סדאם היו החמצה גדולה, ולולא החמצה זאת היינו יכולים היום לחיות בהרמוניה עם המשטר העיראקי. כן, בדיוק כפי שהסכמי אוסלו הפכו את חיינו עם הפלשתינים לגן עדן עלי אדמות.
הקב"ה אנחנו מפגינים לך
באחד המקומונים פורסמה מודעה על ידי פלג כלשהו של חב"ד, ובה מוזמן הציבור להפגנה שתיערך בעוד חודש ב"כיכר מלכי ישראל" (כך כתוב במקור) נגד... הקדוש-ברוך-הוא. כלומר, המלה 'נגד' לא מופיעה שם, אבל כל היתר דווקא כן. "ההפגנה לקב"ה על זה שהוא לא שולח את משיח צדקנו ואת הגאולה האמיתית והשלמה", נאמר במודעה, ואם זאת לא התרסה נגד ריבונו של עולם, אז אני לא יודע מה זה.
מטבע הדברים, מודעה כזאת מעוררת מספר שאלות קיומיות: כמה אנשים יגיעו כדי להתריס כלפי הקב"ה? האם טומי לפיד ינאם? האם יאיר לפיד ינחה? האם הקב"ה בכלל יאפשר את קיום ההפגנה נגדו, או שבעוד חודש נשמע פתאום על סופת שלגים היסטורית בכיכר רבין?
ועוד שאלה אחת לחב"דניקים (בהשראת ההפגנה של אמני ישראל נגד סילבן שלום): כשיגיע בע"ה משיח צדקנו, וייבנה בית המקדש במהרה בימינו, האם תעבדו שם את ה' בשמחה, או שרק תגיעו לשם כדי להפגין לקדוש-ברוך-הוא ליד הבית?
פרשנות אישית
בעולם עיתונות הספורט בארץ, התרגלנו כבר לקיומם של פרשנים לא אובייקטיביים וחסרי יושר מקצועי. אבל בשבוע שעבר נשברו כל השיאים. הכדורגלן אלון מזרחי, שלצערו נמצא כיום מחוץ לנבחרת ישראל, מונה על ידי עיתון מעריב לפרשן את משחקו של חיים רביבו בנבחרת מול ארמניה.
מינוי הגיוני ביותר, בהתחשב בעובדה שרביבו משחק בתפקיד שבו חושק מזרחי עצמו. זה בערך כמו לתת לשמעון פרס לכתוב פרשנות מקצועית על מהלכיו המדיניים של ראש הממשלה.
ואכן, מזרחי ניצל את הבמה העיתונאית כדי להסביר שאמנם רביבו הוא שחקן טוב, אבל הנבחרת זקוקה לחלוץ טבעי, חלוץ מריח שערים, חלוץ כמו... כמו... נכון, אלון מזרחי.
וכעת אודה על האמת: יותר מאשר העניין האתי, מפריע לי עצם מינויו של מזרחי כמין חצי עיתונאי. אם לנסח זאת בעדינות, האם באמת כל אחד יכול לכתוב בעיתון? המחשבה שמזרחי, שבדרך כלל מתקשה לחבר משפט שלם בלי לייצר טעות מביכה כלשהי (ע"ע "אני אשחק או באירופה או בספרד") יכול לכתוב טור שלם בעיתון חשוב, אומרת משהו על המקצוע שבו אני עוסק, וזה מעצבן אותי הרבה יותר מאשר יכולותיו המקצועיות של החלוץ כפרשן.
להבדיל מתוכניות העבר
בערוץ 1 החליטו לעשות מתיחת פנים לרצועת הדת של מוצ"ש, וכך עלתה לאוויר תוכנית חדשה בשם 'להבדיל', העוסקת בעולמו של הצעיר הדתי. התוכנית, בהגשתה של שרה בלאו, נראית הרבה יותר טוב מרוב תוכניות הדת ששודרו במוצ"ש, אבל זאת לא ממש מחמאה.
ובכל זאת, התוכנית שווה צפייה, ותהיה שווה עוד יותר אם יהיה בה עורך אמיתי במשרה מלאה. חוץ מזה - האורחים נחמדים, המגישה מקצועית, השירים הנוסטלגיים נסבלים (בעיקר כי אפשר לנשנש בינתיים במטבח את השאריות משבת), ורק הדיונים עצמם עדיין שטחיים מדי, מין גרסה דוסית ל'פוליטיקה'. להבדיל, כמובן.
יודע את מקומי
"נו, רעננת כבר את ערכת המגן?" שאל אותי מתפלל בבית-הכנסת בסיום תפילת שחרית של תחילת השבוע. צחקתי לו בפרצוף ואמרתי שיש לי דברים יותר חשובים לעשות, ושכל הפאניקה הציבורית הזאת לא עובדת עלי, ושבטח המלחמה תידחה בעוד מספר חודשים, וכו' וכו'.
"כדאי לך בכל זאת ללכת", אמר החבר, "אתה יודע, כאן זה בכל זאת אזור א'".
אחרי ארוחת בוקר שכללה שתי כוסות תה עם קפאין, התחלתי להילחץ. אולי הטיל הכימי הראשון כבר מכוון אל ביתי? החלטתי להטריח עצמי עם ערכת המגן אל תחנת הרענון הקרובה, מיד אחרי שאסיים את הגילוח של הבוקר. הרי אני לא רוצה שיתנו לי מסכה לבעלי זקנים, נכון?
עוד לא הספקתי להפעיל את מכונת הגילוח, והטלפון צלצל. "התקשרתי להזמין אתכם אלינו לתקופת המלחמה", הכריזה באוזניי קרובת משפחתי, תושבת התנחלות מבודדת ברצועת עזה. הודיתי לה בנימוס, תוך שאני מזכיר לה שהמלחמה עדיין לא התחילה. "בלי תירוצים", התעצבנה, "בהפצצה האמריקנית הראשונה אתם מגיעים לכאן. רק תיזהרו בדרך ממארבים. היו כאן לפחות חמישה פיגועים בשבוע האחרון".
חזרתי לטפל בהורדת הזיפים מהפנים, כששוב אני שומע צלצול, הפעם מהדלת. היה זה סוכן מכירות של סליחה על הביטוי שירותים כימיים. הבחור הצעיר ניסה להסביר לי, שאני חייב לקנות את המוצר שלו, אם אני לא רוצה להיתקל בעתיד בבעיה מאוד לא קונבנציונלית בממ"ד. סגרתי בפניו את הדלת, בלי לטרוח אפילו לסרב.
באותו זמן כבר הייתי כל כך עצבני, ששכחתי היכן הנחתי את מכונת הגילוח. בדיוק כשמצאתי אותה, צלצל שוב הטלפון. "אנחנו לא נוסעים אליכם, ולא אכפת לי מהטילים!" שאגתי לתוך המכשיר. מן הצד השני נשמע קולו המבוהל של השכן מלמעלה: "אין בעיה, אבל אכפת לך לבדוק אם הילד שלי זרק מסקינג-טייפ אל תוך המרפסת שלכם?".
העולם השתגע, חשבתי לעצמי. כל מכריי היסטריים בגלל הטילים, וזה מתחיל להשפיע גם עליי. מרוב לחץ, יצאתי מהבית כדי לנשום מעט אוויר בגינת המשחקים הסמוכה.
הגן היה כמעט ריק, למעט ילד קטן וחמוד שהסתובב בקרוסלה להנאתו, ואשה צעירה שישבה על ספסל וקראה ספר. המראה הפסטורלי, כה רחוק ממה שחוויתי באותו בוקר, הרגיע אותי מיד. 'סוף סוף אנשים שאינם מושפעים מהחדשות', הרהרתי. התקרבתי בחיוך אל הילד. "לסובב את הקרוסלה?", הצעתי.
הילד הביט בי לרגע, ואז קפץ מהקרוסלה בבהלה, רץ אל האשה ונפל בין זרועותיה, תוך שהוא מיילל: "אמא, הנה סדאם!". אוף, ידעתי שאני צריך קודם כל לסיים את הגילוח.