שלום עכשיו או לא
רוצחה של שלהבת פס ז"ל, מוחמד עמרו, חטף לפני שנתיים פעיל של 'שלום עכשיו'. כשמפקד התנזים בחברון גילה את זהותו של החטוף, הוא הורה לשחררו מאחר ו"חטיפתו תגרום להפסקת התמיכה של 'שלום עכשיו' בפעילות הפתח".
סיפור זה מהווה תשובה ניצחת לכל מי שטוען, כאילו הטרור לא מבדיל בין דם לדם. ובכל זאת, עולה כאן שאלה מעניינת: האם צדק אותו מפקד תנזים בחששותיו? האם 'שלום עכשיו' באמת היו מפסיקים את תמיכתם אם אחד מחבריהם היה נרצח, חלילה? לא נראה לי. עם כל חילוקי הדעות שלי עם אנשי 'שלום עכשיו', קשה לי להאמין שהם היו מוכנים להפלות בין דם ימני לדם שמאלני. זה פשוט לא יכול להיות.
המשפטים שהופרו
נכון לזמן כתיבת המדור, ח"כ טומי לפיד אמור להיות שר המשפטים הבא בממשלתו הצרה של שרון. להזכירכם, לפיד הוא האיש שהבטיח לפני הבחירות, כי לא יישב בממשלה צרה של הימין או של השמאל. מוזר, שתיק המשפטים עומד להימסר לאדם שאמר אמת ואת כל האמת, אבל בשום אופן לא רק את האמת.
הערות קטנות על המסך הקטן
א. עד לא מזמן החשבתי את מיקי חיימוביץ' כמגישת החדשות הטובה מכולם: רהוטה, אמינה ומשדרת חום. גם בעלה, מגיש 'חדשות הספורט', אלי אילדיס, מצטייר כאיש חם וסימפטי, אם כי כמגיש חדשות (בתחום הספורט) - מעולם לא הגיע לקרסוליה. ובכל זאת, אפשר היה לצפות כי חיימוביץ' תסייע לבן-זוגה לשפר את רמת ההגשה הבינונית שלו.
אבל חדשות ערוץ 10 מוכיחות, למרבה הצער, כי במקום להשפיע על אילדיס, חיימוביץ' בעיקר הושפעה ממנו: בהופעתה המחודשת עם יעקב אילון, זנחה המגישה את האיפוק המקצועי שאפיין אותה בעבר, ונדבקה בחיינדלאך הדביק, בהתלהבות המוגזמת ובהומור הקלוצי, שכל כך מאפיינים את צמד מגישי 'חדשות הספורט'. הדאחקות עם אילון הפכו חשובות יותר מהחדשות עצמן, ובמצב כזה, כבר עדיף להושיב לצדה את אילדיס, כך שלפחות מבטי החיבה בין שני המגישים ישדרו מינימום של אמינות.
ב. כעיקרון, אין לי התנגדות לכל הנתונים הסטטיסטיים המופיעים על המסך במהלך שידורי הספורט הישירים. אמנם באופן אישי לא כל כך אכפת לי אם הפועל תחזיק בכדור 85 אחוז מזמן המשחק ותבעט לכיוון השער 20 פעם, כל עוד מכבי תיתן לה ארבע חתיכות בראש (צמד של נימני, אחד של רודריגו גולדברג, ושער עצמי אומלל של יוסי אבוקסיס). אבל יש כאלה שאוהבים את כתוביות הטריוויה, אלו שאינן קשורות לתוצאת המשחק עצמה, ולי זה לא ממש מפריע.
אבל גם נתונים סטטיסטיים בלתי חשובים צריכים לעבור סינון. לא ייתכן שערוץ 2, בשידוריו מליגת העל, ישדר כיתוב טריוויה כה מטופש כמו זו של מוצ"ש האחרון: "22 מ-42 שעריה של מכבי פ"ת העונה נכבשו במחצית הראשונה". סליחה, מה רציתם? שהשערים יתחלקו בין המחציות שווה בשווה?
האם יש משמעות לנתון הזה? האם הגנת היריב צריכה להיזהר יותר במחצית הראשונה מאשר בשנייה? באותה מידה אפשר היה לציין, כי 33 אחוז מארוחותיו של מאמן מכבי פ"ת הן ארוחות בוקר, ונתון זה היה משמעותי לחיינו בדיוק באותה מידה.
ג. אני די מחבב את ההומור של ליאור שליין, אותו בחור מצחיק עם השיער הבלתי אפשרי מתוכניתו של יאיר לפיד. אותו שליין הוא גם אחד מיוצרי 'סוף הדרך', המדור הסאטירי של עיתון מעריב. אלא שהמדור בעיתון מצחיק אותי הרבה פחות, בעיקר כי מופיעות בו בדיוק אותן בדיחות ששודרו קודם לכן בתוכנית של לפיד. מומלץ לאדון שליין להתאמץ מעט יותר, ולהמציא הברקות שונות לטלוויזיה ולעיתון, אם הוא לא רוצה חלילה להגיע לדרגת שלמה ניצן.
ושאלה רטורית לסיום
נניח שגרגורי לרנר, הוא צבי בן-ארי, היה נראה לפני שש שנים כפי שהוא נראה היום קשיש, עייף, עם זקן שיבה ובלי ג'ל בשיער (שכבר אין לו), האם גם אז היו מתייחסים אליו במשטרה ובתקשורת כאל אחד מראשי המאפיה הרוסית?
יודע את מקומי
כעיתונאי, אני נוטה להיכנס להרבה שלוליות עכורות, אבל רק באופן מטפורי. כשאני נתקל בשלולית אמיתית, אני משתדל לדלג מעליה, או לעקוף אותה, או לעמוד ולחכות שהיא תתייבש ואז לעבור. העיקר שנעליי היוקרתיות (מסוג 'נמרוד', שנקנו בחצי מחיר ליד שוק הכרמל) לא יירטבו במי הגשמים הברוכים אך הדוחים שהצטברו על המדרכה.
כל זה נכון, כשהזמן העומד לרשותי הוא בלתי מוגבל. אבל בשבוע שעבר עמדה בדרכי שלולית גדולה ומאוד רטובה, דווקא בעת שמיהרתי. כל ניסיון לעקוף את השלולית היה מאריך את דרכי לפחות בעשר שניות יקרות מפז. לכן, החלטתי הפעם לעבור בתוך השלולית, תוך שאני מנסה להתרחק ככל האפשר מהמים העמוקים.
וזה הלך כך: בזווית עיני הבחנתי בשטח כמעט יבש במרכז השלולית. לקחתי צעד לאחור בשביל התנופה, ואז ניתרתי ממקומי ונחתתי בדיוק באותו שטח. במקום לעצור שם, המשכתי את התנופה ובניתור נוסף הגעתי לעוד חלק רדוד בשלולית. קפיצה נוספת העבירה אותי ישירות לסופה של השלולית, וכך עברתי את המכשול במינימום רטיבות, תוך שאני קובע כנראה שיא ישראלי בקפיצה משולשת.
אבל לא כדי לדבר על מים ושלוליות התכנסנו היום. אחרי הקפיצות המרשימות, המשכתי ללכת בפרצוף מלא שביעות רצון עצמית. אבל החיוך הזחוח שלי נמחק מיידית, כשהבחנתי בגבר המבוגר שהגיע מולי. האיש שלח בי מבט מלא בוז, עד שיכולתי ממש לשמוע את הקול הפנימי שלו נוזף בזה שלי.
'תגיד, בן כמה אתה חושב שאתה?' שאל אותו גבר בלבו, 'ולמה אתה מקפצץ כאן כמו ילד בן חמש?'.
'אתה צודק', הסמיק הקול הפנימי שלי, 'אני מתבייש'.
באותו רגע, בעוד אני תוהה אם 'מקפצץ' זו מילה בעברית (יש לי נטייה לתקן שגיאות לשון של קולות פנימיים), קלטתי פתאום שזהו זה, הזדקנתי. רוב הגברים חשים בהזדקנותם בפעם הראשונה שהאמבטיה שלהם נסתמת מרוב שערות. ההזדקנות שלי מתרחשת כשאני מתחיל להתבייש בילדותיות שלי. אם אני קופץ שתי מדרגות ברציפות רק כשאני לבד, או מזמזם שיר עברי באמצע הרחוב רק עד שמישהו מגיע, סימן שהנסיגה הביולוגית שלי החלה.
באותו יום ערכתי חשבון נפש אישי, והחלטתי שאני עדיין לא מוכן לגיל המעבר. אז מה אם נולדתי בגבולות 67' (השנה, לא המקום)? אז מה אם אני כבר לא מצליח לבצע שכיבת סמיכה אחת בלי חרחורים? להיות צעיר זה בראש, ולא בשיער שעל הראש. אמשיך אפוא לקפצץ, לצחקק ולברבר באמצע הרחוב, כאילו הייתי בן טיפש-עשרה מצוי, ושימותו הקנאים בשיבה טובה.
רוצחה של שלהבת פס ז"ל, מוחמד עמרו, חטף לפני שנתיים פעיל של 'שלום עכשיו'. כשמפקד התנזים בחברון גילה את זהותו של החטוף, הוא הורה לשחררו מאחר ו"חטיפתו תגרום להפסקת התמיכה של 'שלום עכשיו' בפעילות הפתח".
סיפור זה מהווה תשובה ניצחת לכל מי שטוען, כאילו הטרור לא מבדיל בין דם לדם. ובכל זאת, עולה כאן שאלה מעניינת: האם צדק אותו מפקד תנזים בחששותיו? האם 'שלום עכשיו' באמת היו מפסיקים את תמיכתם אם אחד מחבריהם היה נרצח, חלילה? לא נראה לי. עם כל חילוקי הדעות שלי עם אנשי 'שלום עכשיו', קשה לי להאמין שהם היו מוכנים להפלות בין דם ימני לדם שמאלני. זה פשוט לא יכול להיות.
המשפטים שהופרו
נכון לזמן כתיבת המדור, ח"כ טומי לפיד אמור להיות שר המשפטים הבא בממשלתו הצרה של שרון. להזכירכם, לפיד הוא האיש שהבטיח לפני הבחירות, כי לא יישב בממשלה צרה של הימין או של השמאל. מוזר, שתיק המשפטים עומד להימסר לאדם שאמר אמת ואת כל האמת, אבל בשום אופן לא רק את האמת.
הערות קטנות על המסך הקטן
א. עד לא מזמן החשבתי את מיקי חיימוביץ' כמגישת החדשות הטובה מכולם: רהוטה, אמינה ומשדרת חום. גם בעלה, מגיש 'חדשות הספורט', אלי אילדיס, מצטייר כאיש חם וסימפטי, אם כי כמגיש חדשות (בתחום הספורט) - מעולם לא הגיע לקרסוליה. ובכל זאת, אפשר היה לצפות כי חיימוביץ' תסייע לבן-זוגה לשפר את רמת ההגשה הבינונית שלו.
אבל חדשות ערוץ 10 מוכיחות, למרבה הצער, כי במקום להשפיע על אילדיס, חיימוביץ' בעיקר הושפעה ממנו: בהופעתה המחודשת עם יעקב אילון, זנחה המגישה את האיפוק המקצועי שאפיין אותה בעבר, ונדבקה בחיינדלאך הדביק, בהתלהבות המוגזמת ובהומור הקלוצי, שכל כך מאפיינים את צמד מגישי 'חדשות הספורט'. הדאחקות עם אילון הפכו חשובות יותר מהחדשות עצמן, ובמצב כזה, כבר עדיף להושיב לצדה את אילדיס, כך שלפחות מבטי החיבה בין שני המגישים ישדרו מינימום של אמינות.
ב. כעיקרון, אין לי התנגדות לכל הנתונים הסטטיסטיים המופיעים על המסך במהלך שידורי הספורט הישירים. אמנם באופן אישי לא כל כך אכפת לי אם הפועל תחזיק בכדור 85 אחוז מזמן המשחק ותבעט לכיוון השער 20 פעם, כל עוד מכבי תיתן לה ארבע חתיכות בראש (צמד של נימני, אחד של רודריגו גולדברג, ושער עצמי אומלל של יוסי אבוקסיס). אבל יש כאלה שאוהבים את כתוביות הטריוויה, אלו שאינן קשורות לתוצאת המשחק עצמה, ולי זה לא ממש מפריע.
אבל גם נתונים סטטיסטיים בלתי חשובים צריכים לעבור סינון. לא ייתכן שערוץ 2, בשידוריו מליגת העל, ישדר כיתוב טריוויה כה מטופש כמו זו של מוצ"ש האחרון: "22 מ-42 שעריה של מכבי פ"ת העונה נכבשו במחצית הראשונה". סליחה, מה רציתם? שהשערים יתחלקו בין המחציות שווה בשווה?
האם יש משמעות לנתון הזה? האם הגנת היריב צריכה להיזהר יותר במחצית הראשונה מאשר בשנייה? באותה מידה אפשר היה לציין, כי 33 אחוז מארוחותיו של מאמן מכבי פ"ת הן ארוחות בוקר, ונתון זה היה משמעותי לחיינו בדיוק באותה מידה.
ג. אני די מחבב את ההומור של ליאור שליין, אותו בחור מצחיק עם השיער הבלתי אפשרי מתוכניתו של יאיר לפיד. אותו שליין הוא גם אחד מיוצרי 'סוף הדרך', המדור הסאטירי של עיתון מעריב. אלא שהמדור בעיתון מצחיק אותי הרבה פחות, בעיקר כי מופיעות בו בדיוק אותן בדיחות ששודרו קודם לכן בתוכנית של לפיד. מומלץ לאדון שליין להתאמץ מעט יותר, ולהמציא הברקות שונות לטלוויזיה ולעיתון, אם הוא לא רוצה חלילה להגיע לדרגת שלמה ניצן.
ושאלה רטורית לסיום
נניח שגרגורי לרנר, הוא צבי בן-ארי, היה נראה לפני שש שנים כפי שהוא נראה היום קשיש, עייף, עם זקן שיבה ובלי ג'ל בשיער (שכבר אין לו), האם גם אז היו מתייחסים אליו במשטרה ובתקשורת כאל אחד מראשי המאפיה הרוסית?
יודע את מקומי
כעיתונאי, אני נוטה להיכנס להרבה שלוליות עכורות, אבל רק באופן מטפורי. כשאני נתקל בשלולית אמיתית, אני משתדל לדלג מעליה, או לעקוף אותה, או לעמוד ולחכות שהיא תתייבש ואז לעבור. העיקר שנעליי היוקרתיות (מסוג 'נמרוד', שנקנו בחצי מחיר ליד שוק הכרמל) לא יירטבו במי הגשמים הברוכים אך הדוחים שהצטברו על המדרכה.
כל זה נכון, כשהזמן העומד לרשותי הוא בלתי מוגבל. אבל בשבוע שעבר עמדה בדרכי שלולית גדולה ומאוד רטובה, דווקא בעת שמיהרתי. כל ניסיון לעקוף את השלולית היה מאריך את דרכי לפחות בעשר שניות יקרות מפז. לכן, החלטתי הפעם לעבור בתוך השלולית, תוך שאני מנסה להתרחק ככל האפשר מהמים העמוקים.
וזה הלך כך: בזווית עיני הבחנתי בשטח כמעט יבש במרכז השלולית. לקחתי צעד לאחור בשביל התנופה, ואז ניתרתי ממקומי ונחתתי בדיוק באותו שטח. במקום לעצור שם, המשכתי את התנופה ובניתור נוסף הגעתי לעוד חלק רדוד בשלולית. קפיצה נוספת העבירה אותי ישירות לסופה של השלולית, וכך עברתי את המכשול במינימום רטיבות, תוך שאני קובע כנראה שיא ישראלי בקפיצה משולשת.
אבל לא כדי לדבר על מים ושלוליות התכנסנו היום. אחרי הקפיצות המרשימות, המשכתי ללכת בפרצוף מלא שביעות רצון עצמית. אבל החיוך הזחוח שלי נמחק מיידית, כשהבחנתי בגבר המבוגר שהגיע מולי. האיש שלח בי מבט מלא בוז, עד שיכולתי ממש לשמוע את הקול הפנימי שלו נוזף בזה שלי.
'תגיד, בן כמה אתה חושב שאתה?' שאל אותו גבר בלבו, 'ולמה אתה מקפצץ כאן כמו ילד בן חמש?'.
'אתה צודק', הסמיק הקול הפנימי שלי, 'אני מתבייש'.
באותו רגע, בעוד אני תוהה אם 'מקפצץ' זו מילה בעברית (יש לי נטייה לתקן שגיאות לשון של קולות פנימיים), קלטתי פתאום שזהו זה, הזדקנתי. רוב הגברים חשים בהזדקנותם בפעם הראשונה שהאמבטיה שלהם נסתמת מרוב שערות. ההזדקנות שלי מתרחשת כשאני מתחיל להתבייש בילדותיות שלי. אם אני קופץ שתי מדרגות ברציפות רק כשאני לבד, או מזמזם שיר עברי באמצע הרחוב רק עד שמישהו מגיע, סימן שהנסיגה הביולוגית שלי החלה.
באותו יום ערכתי חשבון נפש אישי, והחלטתי שאני עדיין לא מוכן לגיל המעבר. אז מה אם נולדתי בגבולות 67' (השנה, לא המקום)? אז מה אם אני כבר לא מצליח לבצע שכיבת סמיכה אחת בלי חרחורים? להיות צעיר זה בראש, ולא בשיער שעל הראש. אמשיך אפוא לקפצץ, לצחקק ולברבר באמצע הרחוב, כאילו הייתי בן טיפש-עשרה מצוי, ושימותו הקנאים בשיבה טובה.