הערכה עצמית
"סדאם חוסיין עשוי ליפול מוקדם מכפי שחושבים", אמר 'המסביר הלאומי' שלנו, האלוף עמוס גלעד. משמעות הדברים הם, שסדאם חוסיין עשוי גם ליפול מאוחר מכפי שחושבים, או בדיוק בזמן, או אף פעם לא. סדאם חוסיין עשוי גם לזכות בלוטו, או לקפוץ על הגג ולהשמיע קולות של תרנגולת. כדי לדעת מה "עשוי" לקרות בעתיד, די לי במדורי האסטרולוגיה. ממתאם הפעולות השטחים אני מצפה לשמוע מה עומד לקרות.
ואולי זו באמת הבעיה, שאיש מגורמי הביטחון אינו יודע שום דבר. קשה להשתחרר מהתחושה, שרוב ההערכות המודיעיניות בעניין עיראק מבוססות על ניחושים נטו, וניחושו של אלוף, ואפילו של רב-אלוף לשעבר שהפך לשר ביטחון, לא בהכרח מוצלח יותר מזה של הטר"ש. במצב כזה, אני מרשה לעצמי להקשיב לגורמי הביטחון בחצי אוזן, ובאוזן וחצי הנותרים אני מקשיב להיגיון הבריא בדרך-כלל של עצמי.
למשל, בעוד גורמי הביטחון סבורים כי הסיכוי לנפילת טילים עיראקיים בארץ "נמוך מאוד", ההיגיון שלי טוען אחרת. סדאם בהחלט עלול לירות עלינו, אם לא בתחילת המלחמה אז סמוך לסיומה. לא רק מפני שהוא נהנה מזה (סיבה שאין לזלזל בחשיבותה), אלא כצעד של ייאוש לפני איבוד השלטון.
עוד טענה שנשמעת ללא הרף היא, שאם העיראקים יירו עלינו, ישראל תגיב במלוא העוצמה. ומה אומר ההיגיון? שישראל תוכל מקסימום להגיב כפי שהיא מגיבה נגד הפלשתינים לגלח שורת עצים או להרוס בית במערב עיראק. האם מישהו רואה את צה"ל מפציץ את בגדאד בעוד האמריקנים מסתובבים בפנים? האם שרון ינסה להחדיר כוחות לעיראק, בזמן שהוא לא מעז להשתלט על עזה? לא נראה לי. סביר יותר להניח, שהנשיא בוש ימנע תגובה ישראלית, בדיוק כפי שעשה בזמנו בוש האב.
מי שהתסריט הזה לפיו נספוג טילים ולא נוכל להגיב מבהיל אותו, צריך לזכור שני דברים חשובים: האחד, שכבר במלחמה הקודמת עברנו תסריט זהה, ותל-אביב לא חרבה; והשני, שבכל זאת מדובר בניחוש של טר"ש, ומי שמתעקש רשאי להחליט שזהו קשקוש ולהעדיף את הערכותיו האופטימיות של האלוף.
בשם האב
האם צפיתם בראיון הקריר שערך יאיר לפיד עם ח"כ אלי ישי? זה רק אני, או שגם אתם שמתם לב שברגע מסוים, כשהמראיין החל להתרגז יותר מדי, הקול שלו התחלף והפך לקולו של אבא טומי?
שלוש הערות ספורטיביות
א. המאמן הסרבי של טאו ויטוריה, דושקו איוואנוביץ', הוא אחד מאותם מאמני הכדורסל הזוכים אוטומטית להערצתם של עיתונאי הספורט בארץ. קודם כל, משום שהוא זכור לנו מהעבר הקרוב כשחקן כדורסל מצוין, ולא פחות חשוב כי הוא מיוצאי יוגוסלביה-לשעבר. אלא שקבוצתו הספרדית של איוואנוביץ' מפשלת זו השנה השנייה ברציפות במשחקים המכריעים של היורוליג. ומי ניצח אותה בשנתיים האלו? דיוויד בלאט, המאמן שאותם עיתונאים ופרשנים אוהבים להשמיץ. האם לא הגיע הזמן שפרשני הכדורסל בארץ יבחנו מחדש את מושא הערצתם?
ב. ומעניין לעניין וכו': אחרי הניצחון הגדול על ויטוריה, דנו אלי אילדיס ופיני גרשון ב'חדשות הספורט' על המשחק הקשה הצפוי למכבי ת"א השבוע. "המשחק נגד בולוניה הוא עולם אחר לגמרי" אמר אילדיס, וגרשון הסכים: "שחקני בולוניה יעשו למכבי חיים קשים". אז נכון שאיטליה כולה מקסימה, אבל זאת עדיין לא סיבה לבלבל במשך דקות ארוכות בין בולוניה לטרוויזו.
ג. נכון שכמעט כל גול של ראובן עטר ראוי להיות מוצג במוזיאון כיצירת אמנות. אבל כל ההספדים והגעגועים והזיכרונות וההשתפכויות הרגשניות הם קצת יותר מדי בשביל בנאדם חי. תשאירו משהו לפרישה שאחרי מאה ועשרים!
בלי מזל תאומים
ישראלי-לשעבר נבחר לבנות את מגדלי התאומים החדשים. כמו שאנו מכירים את הבנייה הישראלית, החבר אוסאמה יכול לחסוך לשליחיו את חטיפת המטוסים הבאה. בפעם הבאה, המתאבדים הם אלה שייכנסו אל המגדלים ברגל.
יודע את מקומי
לאחרונה חשה רעייתי בחילה קלה, שהגיעה ללא התרעה ומבלי שצפינו בתוכניתו של דודו טופז. רופאה שבדקה אותה הודיעה חגיגית, כי בת-הזוג סובלת מבעיה נפוצה שתחלוף, אי"ה, בעוד כתשעה חודשים. מרגע שהבנו כי אנו עומדים להיות הורים (טפו-טפו-טפו-חמסה-חמסה), ושבעוד כשנה נחטוף מחברינו בחזרה את מנת הלגלוג שהאכלנו אותם על התנהגות ילדיהם, עשינו מה שכל זוג אחר במקומנו היה עושה, ונכנסנו לפאניקה.
"איך נתמודד עם זה", מלמלתי, "אנחנו לא נצליח, לא נצליח!".
"אל תדאג", ניסתה אשתי לשכנע את עצמה, "נהיה הורים מצוינים".
"מי מדבר על זה", עניתי, "אנחנו לא נצליח להסתיר את ההריון מהחברים".
כי כמו כל גבר המכבד את עצמו, לא הטרידה אותי כלל המחשבה על העומד להתרחש תשעה חודשים קדימה. חייתי את ההווה, ובאותו רגע הדבר היחיד שעניין אותי היה המאבק הקשה בעין הרע, דהיינו כיצד להסתיר את קיומו של הינוקא מפני העולם החיצון. גם כאן ניסתה האשה להרגיע אותי. "ונניח שאנשים יידעו, אז מה?", אמרה, "זה בסדר".
"לא, זה מוקדם מדי", אמרתי בלהט, "אל תספרי לאף אחד, ותיזהרי לא לפלוט דברים בטעות. אני יודע שזה קשה, אבל את חייבת".
באותו רגע צלצל הטלפון. אבי התקשר לשאול בשלומנו. "הלו", שמעתי את עצמי אומר, "לא, אין חדש... מה צריך להיות חדש? הכול כרגיל... מה? לא, עוד לא סיימתי לכתוב את המדור לעיתון. זה לוקח זמן, כמו לידה... מה? אמרתי 'לידה'? לא, אני לא יודע למה אמרתי את זה. אני חייב לסיים, ביי!".
סגרתי את השפופרת, וחזרתי אל אשתי. "אז איפה היינו? כן, אני אומר לך שוב: אל תספרי על ההריון לאף אחד, אפילו לא ברמז".
"אני אשתדל להגיע לרמת הדיסקרטיות שלך", הבטיחה הזוגה.
"ובינתיים עלינו לחזור לשגרת חיינו, להתנהג כרגיל, כאילו כלום לא קרה", סיכמתי, ומיד אחר כך הרמתי טלפון לאחותי, שעמה דיברתי רק עשרים דקות לפני כן. "זה אני, סתם התקשרתי שוב לשאול מה העניינים... אם קרה משהו? לא, שום דבר. מה צריך לקרות?... אני נשמע מוזר? זה בגלל שאני קצת עייף. כן, אני מחכה כבר לחופש, אבל עד שהוא יגיע, עם השנה המעוברת הזאת... סליחה, אמרתי 'מעוברת'? לא יודע למה יצא לי. סליחה, אני צריך לסגור, ביי".
עד סוף היום שוחחתי עם עוד ארבעה בני משפחה וחמישה חברים ומכרים. אני גאה לומר, שלאיש מהם לא סיפרתי דבר וחצי דבר על המאורע השמח, ואני סמוך ובטוח שאיש מהם לא יגלה את הסוד עד שנחליט לספר להם עליו. נכון, קוראים יקרים?
"סדאם חוסיין עשוי ליפול מוקדם מכפי שחושבים", אמר 'המסביר הלאומי' שלנו, האלוף עמוס גלעד. משמעות הדברים הם, שסדאם חוסיין עשוי גם ליפול מאוחר מכפי שחושבים, או בדיוק בזמן, או אף פעם לא. סדאם חוסיין עשוי גם לזכות בלוטו, או לקפוץ על הגג ולהשמיע קולות של תרנגולת. כדי לדעת מה "עשוי" לקרות בעתיד, די לי במדורי האסטרולוגיה. ממתאם הפעולות השטחים אני מצפה לשמוע מה עומד לקרות.
ואולי זו באמת הבעיה, שאיש מגורמי הביטחון אינו יודע שום דבר. קשה להשתחרר מהתחושה, שרוב ההערכות המודיעיניות בעניין עיראק מבוססות על ניחושים נטו, וניחושו של אלוף, ואפילו של רב-אלוף לשעבר שהפך לשר ביטחון, לא בהכרח מוצלח יותר מזה של הטר"ש. במצב כזה, אני מרשה לעצמי להקשיב לגורמי הביטחון בחצי אוזן, ובאוזן וחצי הנותרים אני מקשיב להיגיון הבריא בדרך-כלל של עצמי.
למשל, בעוד גורמי הביטחון סבורים כי הסיכוי לנפילת טילים עיראקיים בארץ "נמוך מאוד", ההיגיון שלי טוען אחרת. סדאם בהחלט עלול לירות עלינו, אם לא בתחילת המלחמה אז סמוך לסיומה. לא רק מפני שהוא נהנה מזה (סיבה שאין לזלזל בחשיבותה), אלא כצעד של ייאוש לפני איבוד השלטון.
עוד טענה שנשמעת ללא הרף היא, שאם העיראקים יירו עלינו, ישראל תגיב במלוא העוצמה. ומה אומר ההיגיון? שישראל תוכל מקסימום להגיב כפי שהיא מגיבה נגד הפלשתינים לגלח שורת עצים או להרוס בית במערב עיראק. האם מישהו רואה את צה"ל מפציץ את בגדאד בעוד האמריקנים מסתובבים בפנים? האם שרון ינסה להחדיר כוחות לעיראק, בזמן שהוא לא מעז להשתלט על עזה? לא נראה לי. סביר יותר להניח, שהנשיא בוש ימנע תגובה ישראלית, בדיוק כפי שעשה בזמנו בוש האב.
מי שהתסריט הזה לפיו נספוג טילים ולא נוכל להגיב מבהיל אותו, צריך לזכור שני דברים חשובים: האחד, שכבר במלחמה הקודמת עברנו תסריט זהה, ותל-אביב לא חרבה; והשני, שבכל זאת מדובר בניחוש של טר"ש, ומי שמתעקש רשאי להחליט שזהו קשקוש ולהעדיף את הערכותיו האופטימיות של האלוף.
בשם האב
האם צפיתם בראיון הקריר שערך יאיר לפיד עם ח"כ אלי ישי? זה רק אני, או שגם אתם שמתם לב שברגע מסוים, כשהמראיין החל להתרגז יותר מדי, הקול שלו התחלף והפך לקולו של אבא טומי?
שלוש הערות ספורטיביות
א. המאמן הסרבי של טאו ויטוריה, דושקו איוואנוביץ', הוא אחד מאותם מאמני הכדורסל הזוכים אוטומטית להערצתם של עיתונאי הספורט בארץ. קודם כל, משום שהוא זכור לנו מהעבר הקרוב כשחקן כדורסל מצוין, ולא פחות חשוב כי הוא מיוצאי יוגוסלביה-לשעבר. אלא שקבוצתו הספרדית של איוואנוביץ' מפשלת זו השנה השנייה ברציפות במשחקים המכריעים של היורוליג. ומי ניצח אותה בשנתיים האלו? דיוויד בלאט, המאמן שאותם עיתונאים ופרשנים אוהבים להשמיץ. האם לא הגיע הזמן שפרשני הכדורסל בארץ יבחנו מחדש את מושא הערצתם?
ב. ומעניין לעניין וכו': אחרי הניצחון הגדול על ויטוריה, דנו אלי אילדיס ופיני גרשון ב'חדשות הספורט' על המשחק הקשה הצפוי למכבי ת"א השבוע. "המשחק נגד בולוניה הוא עולם אחר לגמרי" אמר אילדיס, וגרשון הסכים: "שחקני בולוניה יעשו למכבי חיים קשים". אז נכון שאיטליה כולה מקסימה, אבל זאת עדיין לא סיבה לבלבל במשך דקות ארוכות בין בולוניה לטרוויזו.
ג. נכון שכמעט כל גול של ראובן עטר ראוי להיות מוצג במוזיאון כיצירת אמנות. אבל כל ההספדים והגעגועים והזיכרונות וההשתפכויות הרגשניות הם קצת יותר מדי בשביל בנאדם חי. תשאירו משהו לפרישה שאחרי מאה ועשרים!
בלי מזל תאומים
ישראלי-לשעבר נבחר לבנות את מגדלי התאומים החדשים. כמו שאנו מכירים את הבנייה הישראלית, החבר אוסאמה יכול לחסוך לשליחיו את חטיפת המטוסים הבאה. בפעם הבאה, המתאבדים הם אלה שייכנסו אל המגדלים ברגל.
יודע את מקומי
לאחרונה חשה רעייתי בחילה קלה, שהגיעה ללא התרעה ומבלי שצפינו בתוכניתו של דודו טופז. רופאה שבדקה אותה הודיעה חגיגית, כי בת-הזוג סובלת מבעיה נפוצה שתחלוף, אי"ה, בעוד כתשעה חודשים. מרגע שהבנו כי אנו עומדים להיות הורים (טפו-טפו-טפו-חמסה-חמסה), ושבעוד כשנה נחטוף מחברינו בחזרה את מנת הלגלוג שהאכלנו אותם על התנהגות ילדיהם, עשינו מה שכל זוג אחר במקומנו היה עושה, ונכנסנו לפאניקה.
"איך נתמודד עם זה", מלמלתי, "אנחנו לא נצליח, לא נצליח!".
"אל תדאג", ניסתה אשתי לשכנע את עצמה, "נהיה הורים מצוינים".
"מי מדבר על זה", עניתי, "אנחנו לא נצליח להסתיר את ההריון מהחברים".
כי כמו כל גבר המכבד את עצמו, לא הטרידה אותי כלל המחשבה על העומד להתרחש תשעה חודשים קדימה. חייתי את ההווה, ובאותו רגע הדבר היחיד שעניין אותי היה המאבק הקשה בעין הרע, דהיינו כיצד להסתיר את קיומו של הינוקא מפני העולם החיצון. גם כאן ניסתה האשה להרגיע אותי. "ונניח שאנשים יידעו, אז מה?", אמרה, "זה בסדר".
"לא, זה מוקדם מדי", אמרתי בלהט, "אל תספרי לאף אחד, ותיזהרי לא לפלוט דברים בטעות. אני יודע שזה קשה, אבל את חייבת".
באותו רגע צלצל הטלפון. אבי התקשר לשאול בשלומנו. "הלו", שמעתי את עצמי אומר, "לא, אין חדש... מה צריך להיות חדש? הכול כרגיל... מה? לא, עוד לא סיימתי לכתוב את המדור לעיתון. זה לוקח זמן, כמו לידה... מה? אמרתי 'לידה'? לא, אני לא יודע למה אמרתי את זה. אני חייב לסיים, ביי!".
סגרתי את השפופרת, וחזרתי אל אשתי. "אז איפה היינו? כן, אני אומר לך שוב: אל תספרי על ההריון לאף אחד, אפילו לא ברמז".
"אני אשתדל להגיע לרמת הדיסקרטיות שלך", הבטיחה הזוגה.
"ובינתיים עלינו לחזור לשגרת חיינו, להתנהג כרגיל, כאילו כלום לא קרה", סיכמתי, ומיד אחר כך הרמתי טלפון לאחותי, שעמה דיברתי רק עשרים דקות לפני כן. "זה אני, סתם התקשרתי שוב לשאול מה העניינים... אם קרה משהו? לא, שום דבר. מה צריך לקרות?... אני נשמע מוזר? זה בגלל שאני קצת עייף. כן, אני מחכה כבר לחופש, אבל עד שהוא יגיע, עם השנה המעוברת הזאת... סליחה, אמרתי 'מעוברת'? לא יודע למה יצא לי. סליחה, אני צריך לסגור, ביי".
עד סוף היום שוחחתי עם עוד ארבעה בני משפחה וחמישה חברים ומכרים. אני גאה לומר, שלאיש מהם לא סיפרתי דבר וחצי דבר על המאורע השמח, ואני סמוך ובטוח שאיש מהם לא יגלה את הסוד עד שנחליט לספר להם עליו. נכון, קוראים יקרים?