ממשלת חירום לעומתית
ביום השלושים של המלחמה חטפה ישראל מטח טילים עיראקיים. ראש הממשלה מיהר לכנס את הממשלה לישיבת חירום, ואת הקולות שעלו ממנה ניתן היה לשמוע גם בבגדאד.
"אנחנו חייבים להגיב", אמר שר הביטחון, "אחרת יאבד כושר ההרתעה שלנו, וחוץ מזה הבטחתי לשלי יחימוביץ'".
"השתגעת?", נבהל שר החוץ, "עכשיו כל העולם בעדנו. אנחנו צריכים לחכות לפחות מספר ימים, אחרת נאבד את כל האהדה הציבורית".
"אבל אם נמתין, אנחנו עלולים לחטוף גם נשק כימי!", זעק שר הביטחון.
"מה רע?", ענה שר החוץ בחדווה, "נקבל יותר אהדה".
"האם יש לנו מספיק כסף בשביל מלחמה?", תהה ראש הממשלה.
"כסף זו לא השאלה", ענה לו שר האוצר בקרירות, "השאלה היא אם הפריימריז הבאים יתקיימו במועדם".
"הוא צודק", הוסיף השר-השני-במשרד-האוצר.
"תנו לי לדבר", התפרץ שר המשפטים, "אני רוצה להזכיר לכולכם, שאם אנחנו נכנסים לעימות עם סדאם, זה אומר שנצטרך להוסיף עוד ימי מילואים לאזרחי המדינה".
"נו, ומה הבעיה עם זה?", תהה ראש-הממשלה.
"אל תפריע לי", קצף שר המשפטים, "וחוץ מזה, אין שום בעיה".
"טוב", אמר ראש הממשלה, "אז נצביע. מי בעד חיסול הטרור, ירים את ידו!".
כולם הניפו את ידיהם, למעט שר החוץ ושני השרים של המפד"ל.
"אני מוכן להצביע בעד, אבל תבטיחו לי שההתקפה הישראלית לא תתקיים בשבת", התחנן שר השיכון.
"אני דווקא חושב שכן צריך לתקוף בשבת", אמר ראש הממשלה.
"בסדר", ענה שר השיכון, ושני שרי המפד"ל הרימו גם הם את ידיהם.
"אני לא יודע", מלמל שר החוץ, "ג'ודי תהרוג אותי".
לאט לאט הורדו כל הידיים. ראש-הממשלה היה חיוור כסיד. "ג'ודי לא תומכת בהתקפה ישראלית על עיראק?!".
"היא אומרת שסדאם הוא עקרב קלאסי, והכפילים שלו הם בני מזל תאומים, כך שתקיפה בחודש זה עלולה להיות מסוכנת מדי".
"אם ג'ודי אומרת לא, זה לא", פסק ראש הממשלה, "נצא לתקשורת ונודיע כי בינתיים ישראל לא תגיב. ואל תשכחו להסביר להם שאיפוק זה כוח!".
חרדים לכולם
הח"כ החדש של יהדות התורה, הרב ישראל אייכלר, מדבר על שאיפתו לשנות את תדמית החרדים בעיני הציבור החילוני. הדרך להגיע לכך, לדעת אייכלר, היא להיות מעורב יותר בנושאים 'חילוניים', כלומר שהחרדים ייאבקו גם למען מטרות שאינן סקטוריאליות. מכיוון שהאידיאה היפה הזאת נשמעת עדיין ערטילאית-משהו, אני מבקש להציע לח"כ הטרי מספר רעיונות אפשריים:
א. לארגן הפגנות סוערות, כולל התפרעויות ואבנים, נגד העונשים הקלים הניתנים לגברים מכים. דווקא משום שהתופעה אינה נפוצה, כנראה, בציבור החרדי, יהיה זה דבר נאה ומתבקש מצד החרדים להיאבק למען חלקים אחרים של החברה הישראלית.
היתרון: בכך תתפוגג תדמיתה של החברה החרדית כמדכאת נשים.
החיסרון: בסוף שוב כולם יגידו שהחרדים נלחמים במערכת שמירת החוק.
ב. להכריז מלחמת כשרות נגד חברות מזון המוכרות אוכל לא בריא. אם אפשר לשלול תעודת כשרות ממי שמחלל שבת, מדוע אי אפשר להחרימה ממי שמוכר לנו אינספור צבעי מאכל, חומצות גופרתיות, סולפאטים וסולפיטים ושאר חומרין משמרין ומרעין בישין?
היתרון: זהו מאבק למען איכות הסביבה, שייגע בוודאי ללבו של כל יהודי חם ממצביעי שינוי.
החיסרון: אם המאבק יצליח, לא יישאר על המדפים שום אוכל טעים.
ג. לפתוח בחרם צרכנים על חברת החשמל. למה? כי הם מתעללים בציבור הצרכנים: פעם ביומיים הם מעלים את התעריפים, את החשבונות הם שולחים שלושה ימים לפני המועד האחרון, ועדיין לא דיברנו על החשמל-חינם ועל יורם אוברקוביץ'. אם יש מאבק שישפר טוטאלית את תדמיתם של החרדים, חברת החשמל היא היריב.
היתרון: אפילו אברהם פורז יתמוך במאבק.
החיסרון: בעצם, עכשיו שינוי בקואליציה, ולכן אברהם פורז עלול לתמוך בחברת החשמל.
מלה אחת רעה
ללהקת 'סקסטה', הממשיכה את המצעד החנפני של זמרים השרים שירי שלום בערבית. הפעם מדובר ב'נולדתי לשלום', שיר אלמותי המכחיש את העובדה שהשלום עצמו דווקא מת מזמן.
מלה אחת טובה
לשחקנית ההוליוודית ג'וליאן מור, המועמדת השנה לשני פרסי אוסקר אישיים, אחד כשחקנית ראשית והאחר כשחקנית משנה. אם יש צדק בעולם, לפנות בוקר יום ב' הקרוב היא תיקח לפחות אחד מהם.
יודע את מקומי
כשהוריי היקרים הביאו לעולם אותי ואת אחיי ואחיותיי היקרים לא פחות, הם כנראה לא הביאו בחשבון שאי פעם נתחתן ויהיו לנו משפחות משלנו. רק כך ניתן להסביר את העובדה, שלמרות הגידול הטבעי באוכלוסיית משפחת רותם, עדיין ממשיכים ההורים להתגורר ולארח אותנו באותו בית, שבעבר בקושי הכיל אותנו כרווקים.
אמנם רוב הזמן, גודלה של המשפחה לא מהווה אצלנו בעיה. ממילא אנחנו אף פעם לא מגיעים לביקור בו-זמנית. אבל ישנם אירועים, שאליהם מזמינים ההורים את כל הצאצאים באשר הם, ללא התחשבות במגבלות הצפיפות ובעוצמת הדציבלים הצפויה בבית. סעודת פורים, למשל.
לקראת סעודת החג השבוע, הגענו כהרגלנו אחרונים לבית ההורים (בכל זאת, העיתונאי המפורסם חייב לעשות את ה'כניסה' שלו). את פנינו קיבלה חבורת אחיינים ואחייניות מחופשים למשעי, שמילאו את המסדרון בגופם ובצעצועיהם. השתדלנו לדלג מעליהם בדרך פנימה, תוך שאנו משתמשים בכל שלוש המרצפות שנותרו בלתי מאוישות, והגענו אל סלון הבית. שם הבחינו בנו האחים ובירכו אותנו לשלום, לא לפני שהעבירו מול עינינו חמש דקות תמימות של החלפת חיתולים וצעקות על ילדים מתקוטטים.
"שמחנו לשמוע שאת בהריון", פנתה אחת האחיות אל אשתי, מתקשה להסתיר את חששה מהתוספת הצפויה של עוד יצור אנושי למפגשים המשפחתיים. אשתי ניסתה לענות לה, אבל האחות כבר היתה עסוקה בלנגב את אפה הלחלוחי של צאצאיתה השביעית.
אחד הילדים, על פניו מסכת חג, התקרב אליי בקפיצה וכיוון לעברי רובה צעצוע. "תחפושת מוצלחת", החמאתי לו, "אני לא מצליח לזהות אותך". הילד החליט להתחשב בי והסיר מעליו את המסכה. נחשו מה? עדיין לא זיהיתי אותו. בהזדמנות אנסה לברר למי מהאחים שלי הוא שייך.
וכך נמשך אותו יום חגיגי בחוסר חגיגיות בולט. על סעודה מסביב לשולחן לא היה כלל מה לדבר. הרגשתי אבוד. אני אוהב את כל בני משפחתי, אבל הרבה יותר נוח לי להיפגש איתם בנפרד, לשוחח עימם באווירה שקטה ורגועה יותר. במפגש משפחתי גדול על שטח קטן, אני פשוט נעלם בתוך ההמולה. החלטתי סופית, כי בפורים הבא נערוך את הסעודה לבד בביתנו, רק אשתי ואני והתוספת הקטנה. אגב, אין שום סיכוי שאעמוד בהחלטה כזאת. בכל זאת, משפחה זו משפחה.
ביום השלושים של המלחמה חטפה ישראל מטח טילים עיראקיים. ראש הממשלה מיהר לכנס את הממשלה לישיבת חירום, ואת הקולות שעלו ממנה ניתן היה לשמוע גם בבגדאד.
"אנחנו חייבים להגיב", אמר שר הביטחון, "אחרת יאבד כושר ההרתעה שלנו, וחוץ מזה הבטחתי לשלי יחימוביץ'".
"השתגעת?", נבהל שר החוץ, "עכשיו כל העולם בעדנו. אנחנו צריכים לחכות לפחות מספר ימים, אחרת נאבד את כל האהדה הציבורית".
"אבל אם נמתין, אנחנו עלולים לחטוף גם נשק כימי!", זעק שר הביטחון.
"מה רע?", ענה שר החוץ בחדווה, "נקבל יותר אהדה".
"האם יש לנו מספיק כסף בשביל מלחמה?", תהה ראש הממשלה.
"כסף זו לא השאלה", ענה לו שר האוצר בקרירות, "השאלה היא אם הפריימריז הבאים יתקיימו במועדם".
"הוא צודק", הוסיף השר-השני-במשרד-האוצר.
"תנו לי לדבר", התפרץ שר המשפטים, "אני רוצה להזכיר לכולכם, שאם אנחנו נכנסים לעימות עם סדאם, זה אומר שנצטרך להוסיף עוד ימי מילואים לאזרחי המדינה".
"נו, ומה הבעיה עם זה?", תהה ראש-הממשלה.
"אל תפריע לי", קצף שר המשפטים, "וחוץ מזה, אין שום בעיה".
"טוב", אמר ראש הממשלה, "אז נצביע. מי בעד חיסול הטרור, ירים את ידו!".
כולם הניפו את ידיהם, למעט שר החוץ ושני השרים של המפד"ל.
"אני מוכן להצביע בעד, אבל תבטיחו לי שההתקפה הישראלית לא תתקיים בשבת", התחנן שר השיכון.
"אני דווקא חושב שכן צריך לתקוף בשבת", אמר ראש הממשלה.
"בסדר", ענה שר השיכון, ושני שרי המפד"ל הרימו גם הם את ידיהם.
"אני לא יודע", מלמל שר החוץ, "ג'ודי תהרוג אותי".
לאט לאט הורדו כל הידיים. ראש-הממשלה היה חיוור כסיד. "ג'ודי לא תומכת בהתקפה ישראלית על עיראק?!".
"היא אומרת שסדאם הוא עקרב קלאסי, והכפילים שלו הם בני מזל תאומים, כך שתקיפה בחודש זה עלולה להיות מסוכנת מדי".
"אם ג'ודי אומרת לא, זה לא", פסק ראש הממשלה, "נצא לתקשורת ונודיע כי בינתיים ישראל לא תגיב. ואל תשכחו להסביר להם שאיפוק זה כוח!".
חרדים לכולם
הח"כ החדש של יהדות התורה, הרב ישראל אייכלר, מדבר על שאיפתו לשנות את תדמית החרדים בעיני הציבור החילוני. הדרך להגיע לכך, לדעת אייכלר, היא להיות מעורב יותר בנושאים 'חילוניים', כלומר שהחרדים ייאבקו גם למען מטרות שאינן סקטוריאליות. מכיוון שהאידיאה היפה הזאת נשמעת עדיין ערטילאית-משהו, אני מבקש להציע לח"כ הטרי מספר רעיונות אפשריים:
א. לארגן הפגנות סוערות, כולל התפרעויות ואבנים, נגד העונשים הקלים הניתנים לגברים מכים. דווקא משום שהתופעה אינה נפוצה, כנראה, בציבור החרדי, יהיה זה דבר נאה ומתבקש מצד החרדים להיאבק למען חלקים אחרים של החברה הישראלית.
היתרון: בכך תתפוגג תדמיתה של החברה החרדית כמדכאת נשים.
החיסרון: בסוף שוב כולם יגידו שהחרדים נלחמים במערכת שמירת החוק.
ב. להכריז מלחמת כשרות נגד חברות מזון המוכרות אוכל לא בריא. אם אפשר לשלול תעודת כשרות ממי שמחלל שבת, מדוע אי אפשר להחרימה ממי שמוכר לנו אינספור צבעי מאכל, חומצות גופרתיות, סולפאטים וסולפיטים ושאר חומרין משמרין ומרעין בישין?
היתרון: זהו מאבק למען איכות הסביבה, שייגע בוודאי ללבו של כל יהודי חם ממצביעי שינוי.
החיסרון: אם המאבק יצליח, לא יישאר על המדפים שום אוכל טעים.
ג. לפתוח בחרם צרכנים על חברת החשמל. למה? כי הם מתעללים בציבור הצרכנים: פעם ביומיים הם מעלים את התעריפים, את החשבונות הם שולחים שלושה ימים לפני המועד האחרון, ועדיין לא דיברנו על החשמל-חינם ועל יורם אוברקוביץ'. אם יש מאבק שישפר טוטאלית את תדמיתם של החרדים, חברת החשמל היא היריב.
היתרון: אפילו אברהם פורז יתמוך במאבק.
החיסרון: בעצם, עכשיו שינוי בקואליציה, ולכן אברהם פורז עלול לתמוך בחברת החשמל.
מלה אחת רעה
ללהקת 'סקסטה', הממשיכה את המצעד החנפני של זמרים השרים שירי שלום בערבית. הפעם מדובר ב'נולדתי לשלום', שיר אלמותי המכחיש את העובדה שהשלום עצמו דווקא מת מזמן.
מלה אחת טובה
לשחקנית ההוליוודית ג'וליאן מור, המועמדת השנה לשני פרסי אוסקר אישיים, אחד כשחקנית ראשית והאחר כשחקנית משנה. אם יש צדק בעולם, לפנות בוקר יום ב' הקרוב היא תיקח לפחות אחד מהם.
יודע את מקומי
כשהוריי היקרים הביאו לעולם אותי ואת אחיי ואחיותיי היקרים לא פחות, הם כנראה לא הביאו בחשבון שאי פעם נתחתן ויהיו לנו משפחות משלנו. רק כך ניתן להסביר את העובדה, שלמרות הגידול הטבעי באוכלוסיית משפחת רותם, עדיין ממשיכים ההורים להתגורר ולארח אותנו באותו בית, שבעבר בקושי הכיל אותנו כרווקים.
אמנם רוב הזמן, גודלה של המשפחה לא מהווה אצלנו בעיה. ממילא אנחנו אף פעם לא מגיעים לביקור בו-זמנית. אבל ישנם אירועים, שאליהם מזמינים ההורים את כל הצאצאים באשר הם, ללא התחשבות במגבלות הצפיפות ובעוצמת הדציבלים הצפויה בבית. סעודת פורים, למשל.
לקראת סעודת החג השבוע, הגענו כהרגלנו אחרונים לבית ההורים (בכל זאת, העיתונאי המפורסם חייב לעשות את ה'כניסה' שלו). את פנינו קיבלה חבורת אחיינים ואחייניות מחופשים למשעי, שמילאו את המסדרון בגופם ובצעצועיהם. השתדלנו לדלג מעליהם בדרך פנימה, תוך שאנו משתמשים בכל שלוש המרצפות שנותרו בלתי מאוישות, והגענו אל סלון הבית. שם הבחינו בנו האחים ובירכו אותנו לשלום, לא לפני שהעבירו מול עינינו חמש דקות תמימות של החלפת חיתולים וצעקות על ילדים מתקוטטים.
"שמחנו לשמוע שאת בהריון", פנתה אחת האחיות אל אשתי, מתקשה להסתיר את חששה מהתוספת הצפויה של עוד יצור אנושי למפגשים המשפחתיים. אשתי ניסתה לענות לה, אבל האחות כבר היתה עסוקה בלנגב את אפה הלחלוחי של צאצאיתה השביעית.
אחד הילדים, על פניו מסכת חג, התקרב אליי בקפיצה וכיוון לעברי רובה צעצוע. "תחפושת מוצלחת", החמאתי לו, "אני לא מצליח לזהות אותך". הילד החליט להתחשב בי והסיר מעליו את המסכה. נחשו מה? עדיין לא זיהיתי אותו. בהזדמנות אנסה לברר למי מהאחים שלי הוא שייך.
וכך נמשך אותו יום חגיגי בחוסר חגיגיות בולט. על סעודה מסביב לשולחן לא היה כלל מה לדבר. הרגשתי אבוד. אני אוהב את כל בני משפחתי, אבל הרבה יותר נוח לי להיפגש איתם בנפרד, לשוחח עימם באווירה שקטה ורגועה יותר. במפגש משפחתי גדול על שטח קטן, אני פשוט נעלם בתוך ההמולה. החלטתי סופית, כי בפורים הבא נערוך את הסעודה לבד בביתנו, רק אשתי ואני והתוספת הקטנה. אגב, אין שום סיכוי שאעמוד בהחלטה כזאת. בכל זאת, משפחה זו משפחה.