קנינו ניילונים, אטמנו חדרים, רכשנו בקבוקי מים מינרליים במיטב כספינו. עכשיו אנחנו מוכנים. באמ"ן אומרים שהסיכויים למתקפה על ישראל קלושים, וגם טכנולוגיית יירוט הטילים משוכללת משהייתה לפני 12 שנה. ובכל זאת, מדינת ישראל לא חוסכת מאמצים והוצאות כדי לקדם כל סכנה.
מעט לאחר המלחמה הקודמת בעיראק טען ראש הממשלה יצחק רבין כי לחלק מההתנחלויות אין כל ערך בטחוני: "סדאם חוסיין לא היה מבזבז עליהם אף סקאד", הכריז בעת ביקור בארצות הברית. לפי הערכות אמ"ן מסתבר שכעת אין לשום מקום בישראל ערך ביטחוני. אפילו על תל-אביב הוא כנראה לא יבזבז אף סקאד.
ובכל זאת, טוב שמתכוננים לכל אפשרות. הצפיפות הגוברת של ערי גוש דן עם מגדליהן המסתירים את השמיים הופכות את ריכוזי האוכלוסייה הגדולים של ישראל ליעד נוח להתקפה. גורדי שחקים, למדנו באסון מגדלי התאומים, עלולים להתגלות כמפגע ביטחוני. טיל כימי או ביולוגי אחד שישוגר בכל זאת בשלב של ייאוש עלול חלילה לגרום אבדות כבדות אם לא נתכונן כראוי.
רק שלא נשכח את המלחמות האמיתיות שלנו, אלו שגובות באמת מחיר כבד. קודם כל המלחמה בפלשתינים המחבלים, שעולה לנו במאות הרוגים בשנה. וגם המלחמה בחזית השקטה, חזית תאונות הדרכים, שגם היא גובה מחיר דמים כבד.
כדאי שנלמד מהמאמצים המושקעים, ליתר ביטחון, להתגוננות ממלחמה לא-לנו, כמה תשומת לב, מאמץ וכסף צריך להשקיע במלחמות האמיתיות.
ויהי רצון שהניסים שראינו אז, במלחמה שנסתיימה בפורים, יופיעו ביתר שאת במלחמה הנוכחית, המתחילה בפורים.
שיטה פרימיטיבית
התקשורת קידמה בברכה את כניסתו של טומי לפיד למשרד המשפטים. ראיונות נרחבים נערכו אתו, וכמה כלי תקשורת פרסמו בהבלטה את התנגדותו להקמת בית משפט לחוקה. אבל רעיון אחד שהעלה נתקל בתגובה תקשורתית צוננת: שינוי שיטת הבחירה של נשיא בית המשפט העליון.
תפקיד נשיא בית המשפט העליון (להלן הנשיא) הוא הכהונה בעלת העוצמה השלטונית הכבירה ביותר בישראל. מדהים לחשוב שבחירת האדם שיזכה לכהן בתפקיד הרם הזה נעשית בצורה הכי פרימיטיבית שיכולה להיות: פשוט לוקחים את השופט הכי ותיק בבית המשפט העליון וממנים אותו לנשיא. לא בוחנים לא את אישיותו, לא את דעותיו אפילו לא את הרקורד המקצועי שלו, בהשוואה למועמדים אלטרנטיביים. רוחב דעתו והשכלתו, מעמדו בקרב עמיתיו, ניסיונו בערכאות שיפוט נמוכות יותר, פסקי דין מרשימים שכתב, ספרים בעלי ערך פרי עטו כל אלה לא מעלים ולא מורידים.
לא נערך שימוע למועמד בוועדת החוקה של הכנסת או בכל פורום אחר. אין בודקים האם השקפותיו בנושאים עקרוניים מתאימות לדעת רוב הציבור. אפילו לא מבררים אם פסיקותיו לאורך השנים בנושאים שונים מקובלות לפחות על רוב חבריו בבית המשפט העליון, או שלרוב הוא נשאר בדעת מיעוט (שיקול שהיה עשוי להכשיל את מועמדותו של אהרון ברק, בטרם דאג למלא את בית המשפט בשופטים בני-דמותו). הוא פשוט היה כאן לפני כולם, אז מגיע לו להיות הנשיא כי הוא נעמד ראשון בתור. תארו לעצמכם מפעל שהיה ממנה אוטומטית למנכ"ל את ראש המחלקה הוותיק ביותר, או בית ספר שמכתיר אוטומטית כמנהל את המורה הוותיק ביותר, בלי לבחון את מידת התאמתו לתפקיד לעומת מועמדים אחרים. נכון, בכנסת ממנים ליו"ר את זקן חברי הכנסת, אבל רק לישיבה הראשונה, עד לבחירות יו"ר חדש מבין הנבחרים החדשים.
הנוהג הזה, אגב, לא מעוגן בשום חוק. סתם הרגל מוזר שהשתרש בוועדה למינוי שופטים. ובכל זאת, טומי לפיד לא מתכוון לשנות אותו אלא בפעם הבאה, כדי לא לפגוע בדורית בייניש. מיומה הראשון בבג"ץ, בייניש היא המועמדת האוטומטית לרשת את אהרון ברק, בזכות הוותק שהיא עתידה לצבור עד למועד פרישתו בעוד שלוש שנים. על ברק אפשר ונכון לומר הרבה דברים עוד לא היה נשיא שהוריד לשפל כזה את האמון והפופולאריות של בית המשפט אבל לפחות הוא נחשב לעילוי משפטי. דוריש בייניש, גם אם נתעלם מקופת השרצים שהיא סוחבת מימיה בפרקליטות, היא עדיין שופטת אפרורית שבשום אופן אינה בולטת משכמה ומעלה לעומת חבריה לספסל הבג"ץ. אז אולי לא יפה לאכזב אותה ואת תומכיה, אבל עוד יותר לא יפה למנוע מהציבור אנשים מתאימים יותר לתפקיד כל כך מרכזי ורגיש.
הנוהג המשונה הזה מעכב גם את מינויו של אליקים רובינשטיין לבית המשפט העליון. עקב גילו הצעיר-יחסית, אם ימונה כעת הוא יהיה הוותיק מבין השופטים בעת פרישתה של בייניש, ורבים מודאגים מהאפשרות שחובש כיפה לא שמאלני (אם כי גם לא ימני) יהיה נשיא בית המשפט העליון, רחמנא ליצלן. אז לא שרובינשטיין ראוי פחות מאחרים או יותר מהם, אבל מעבר לשיטת בחירה הגיונית יותר יפתור גם את ה'בעייה' הזאת.
איפה הכישלון?
לפני שבועיים פרסם 'הצופה' בהרחבה את תוצאות מחקרה של ד"ר זהבית גרוס על הזהות הנשית של בוגרות החינוך הציוני-דתי. לא אבוא כאן להתווכח עם ממצאי המחקר, לא עם הכותרת שניתנה למוסף המכריזה על חינוך הבת הדתית כעל "סיפור של כישלון", וגם לא עם הפיתרון המוצע מינוי 'מנהיגה רוחנית' ככתובת עבור בנות ישראל בכל אתר ואתר (נדמה לי שנשים כאלו קיימות כבר בהרבה מקומות).
מה שמוזר בעיני ביותר זה שעורכת המחקר, וכתבת 'הצופה' בעקבותיה, רואות ככישלון גם את הנתון הבא: כאשר נתבקשו הבנות לדרג את מרכזיות הזהות הנשית שלהן בעיני עצמן, הן דרגו זהות זאת במקום הרביעי. הן רואות את עצמן קודם כל כדתיות, ציוניות-דתיות, ישראליות, ורק אחר כך כנשים.
וכאן הבן שואל: איפה הכישלון? האם התנועה לשוויון האישה לא מסכימה שהזהות הנשית אינה עומדת מעל לזהות היהודית, או לזהות הלאומית-אזרחית? האם בת דתית ישראלית אמורה להרגיש הזדהות עם אישה משבדיה יותר מאשר עם איש מישראל? לי דווקא נדמה שהחינוך הדתי מוציא בנות טובות, אבל אם כבר מחפשים כשלונות, האם לא נכון יותר למצוא אותם בתחום ההתחלנות, למשל?
נדמה לי גם שמשאל דומה בקרב בנים בוגרי החינוך הדתי היה מביא את אותן תוצאות. לדעתי גם הם היו מגדירים את עצמם קודם כל כדתיים וישראלים, ורק אחר כך כגברים. אז אולי גם לבנים צריך להכין
תוכנית לימודים מיוחדת לחיזוק זהותם הגברית. אולי גם צריך למנות להם מנהיג רוחני.
מעט לאחר המלחמה הקודמת בעיראק טען ראש הממשלה יצחק רבין כי לחלק מההתנחלויות אין כל ערך בטחוני: "סדאם חוסיין לא היה מבזבז עליהם אף סקאד", הכריז בעת ביקור בארצות הברית. לפי הערכות אמ"ן מסתבר שכעת אין לשום מקום בישראל ערך ביטחוני. אפילו על תל-אביב הוא כנראה לא יבזבז אף סקאד.
ובכל זאת, טוב שמתכוננים לכל אפשרות. הצפיפות הגוברת של ערי גוש דן עם מגדליהן המסתירים את השמיים הופכות את ריכוזי האוכלוסייה הגדולים של ישראל ליעד נוח להתקפה. גורדי שחקים, למדנו באסון מגדלי התאומים, עלולים להתגלות כמפגע ביטחוני. טיל כימי או ביולוגי אחד שישוגר בכל זאת בשלב של ייאוש עלול חלילה לגרום אבדות כבדות אם לא נתכונן כראוי.
רק שלא נשכח את המלחמות האמיתיות שלנו, אלו שגובות באמת מחיר כבד. קודם כל המלחמה בפלשתינים המחבלים, שעולה לנו במאות הרוגים בשנה. וגם המלחמה בחזית השקטה, חזית תאונות הדרכים, שגם היא גובה מחיר דמים כבד.
כדאי שנלמד מהמאמצים המושקעים, ליתר ביטחון, להתגוננות ממלחמה לא-לנו, כמה תשומת לב, מאמץ וכסף צריך להשקיע במלחמות האמיתיות.
ויהי רצון שהניסים שראינו אז, במלחמה שנסתיימה בפורים, יופיעו ביתר שאת במלחמה הנוכחית, המתחילה בפורים.
שיטה פרימיטיבית
התקשורת קידמה בברכה את כניסתו של טומי לפיד למשרד המשפטים. ראיונות נרחבים נערכו אתו, וכמה כלי תקשורת פרסמו בהבלטה את התנגדותו להקמת בית משפט לחוקה. אבל רעיון אחד שהעלה נתקל בתגובה תקשורתית צוננת: שינוי שיטת הבחירה של נשיא בית המשפט העליון.
תפקיד נשיא בית המשפט העליון (להלן הנשיא) הוא הכהונה בעלת העוצמה השלטונית הכבירה ביותר בישראל. מדהים לחשוב שבחירת האדם שיזכה לכהן בתפקיד הרם הזה נעשית בצורה הכי פרימיטיבית שיכולה להיות: פשוט לוקחים את השופט הכי ותיק בבית המשפט העליון וממנים אותו לנשיא. לא בוחנים לא את אישיותו, לא את דעותיו אפילו לא את הרקורד המקצועי שלו, בהשוואה למועמדים אלטרנטיביים. רוחב דעתו והשכלתו, מעמדו בקרב עמיתיו, ניסיונו בערכאות שיפוט נמוכות יותר, פסקי דין מרשימים שכתב, ספרים בעלי ערך פרי עטו כל אלה לא מעלים ולא מורידים.
לא נערך שימוע למועמד בוועדת החוקה של הכנסת או בכל פורום אחר. אין בודקים האם השקפותיו בנושאים עקרוניים מתאימות לדעת רוב הציבור. אפילו לא מבררים אם פסיקותיו לאורך השנים בנושאים שונים מקובלות לפחות על רוב חבריו בבית המשפט העליון, או שלרוב הוא נשאר בדעת מיעוט (שיקול שהיה עשוי להכשיל את מועמדותו של אהרון ברק, בטרם דאג למלא את בית המשפט בשופטים בני-דמותו). הוא פשוט היה כאן לפני כולם, אז מגיע לו להיות הנשיא כי הוא נעמד ראשון בתור. תארו לעצמכם מפעל שהיה ממנה אוטומטית למנכ"ל את ראש המחלקה הוותיק ביותר, או בית ספר שמכתיר אוטומטית כמנהל את המורה הוותיק ביותר, בלי לבחון את מידת התאמתו לתפקיד לעומת מועמדים אחרים. נכון, בכנסת ממנים ליו"ר את זקן חברי הכנסת, אבל רק לישיבה הראשונה, עד לבחירות יו"ר חדש מבין הנבחרים החדשים.
הנוהג הזה, אגב, לא מעוגן בשום חוק. סתם הרגל מוזר שהשתרש בוועדה למינוי שופטים. ובכל זאת, טומי לפיד לא מתכוון לשנות אותו אלא בפעם הבאה, כדי לא לפגוע בדורית בייניש. מיומה הראשון בבג"ץ, בייניש היא המועמדת האוטומטית לרשת את אהרון ברק, בזכות הוותק שהיא עתידה לצבור עד למועד פרישתו בעוד שלוש שנים. על ברק אפשר ונכון לומר הרבה דברים עוד לא היה נשיא שהוריד לשפל כזה את האמון והפופולאריות של בית המשפט אבל לפחות הוא נחשב לעילוי משפטי. דוריש בייניש, גם אם נתעלם מקופת השרצים שהיא סוחבת מימיה בפרקליטות, היא עדיין שופטת אפרורית שבשום אופן אינה בולטת משכמה ומעלה לעומת חבריה לספסל הבג"ץ. אז אולי לא יפה לאכזב אותה ואת תומכיה, אבל עוד יותר לא יפה למנוע מהציבור אנשים מתאימים יותר לתפקיד כל כך מרכזי ורגיש.
הנוהג המשונה הזה מעכב גם את מינויו של אליקים רובינשטיין לבית המשפט העליון. עקב גילו הצעיר-יחסית, אם ימונה כעת הוא יהיה הוותיק מבין השופטים בעת פרישתה של בייניש, ורבים מודאגים מהאפשרות שחובש כיפה לא שמאלני (אם כי גם לא ימני) יהיה נשיא בית המשפט העליון, רחמנא ליצלן. אז לא שרובינשטיין ראוי פחות מאחרים או יותר מהם, אבל מעבר לשיטת בחירה הגיונית יותר יפתור גם את ה'בעייה' הזאת.
איפה הכישלון?
לפני שבועיים פרסם 'הצופה' בהרחבה את תוצאות מחקרה של ד"ר זהבית גרוס על הזהות הנשית של בוגרות החינוך הציוני-דתי. לא אבוא כאן להתווכח עם ממצאי המחקר, לא עם הכותרת שניתנה למוסף המכריזה על חינוך הבת הדתית כעל "סיפור של כישלון", וגם לא עם הפיתרון המוצע מינוי 'מנהיגה רוחנית' ככתובת עבור בנות ישראל בכל אתר ואתר (נדמה לי שנשים כאלו קיימות כבר בהרבה מקומות).
מה שמוזר בעיני ביותר זה שעורכת המחקר, וכתבת 'הצופה' בעקבותיה, רואות ככישלון גם את הנתון הבא: כאשר נתבקשו הבנות לדרג את מרכזיות הזהות הנשית שלהן בעיני עצמן, הן דרגו זהות זאת במקום הרביעי. הן רואות את עצמן קודם כל כדתיות, ציוניות-דתיות, ישראליות, ורק אחר כך כנשים.
וכאן הבן שואל: איפה הכישלון? האם התנועה לשוויון האישה לא מסכימה שהזהות הנשית אינה עומדת מעל לזהות היהודית, או לזהות הלאומית-אזרחית? האם בת דתית ישראלית אמורה להרגיש הזדהות עם אישה משבדיה יותר מאשר עם איש מישראל? לי דווקא נדמה שהחינוך הדתי מוציא בנות טובות, אבל אם כבר מחפשים כשלונות, האם לא נכון יותר למצוא אותם בתחום ההתחלנות, למשל?
נדמה לי גם שמשאל דומה בקרב בנים בוגרי החינוך הדתי היה מביא את אותן תוצאות. לדעתי גם הם היו מגדירים את עצמם קודם כל כדתיים וישראלים, ורק אחר כך כגברים. אז אולי גם לבנים צריך להכין
תוכנית לימודים מיוחדת לחיזוק זהותם הגברית. אולי גם צריך למנות להם מנהיג רוחני.