מבוקש חי או מת
דלת חדר המצב נפתחה, וראש הסי-איי-אי נכנס בריצה. "זה כנראה נכון!", קרא בפנים סמוקות, "סדאם חוסיין נהרג!".
דונלד ראמספלד החל לרקוד מרוב התרגשות. "באמת? זה פשוט נהדר!", אמר, אבל מייד השתתק למראה פניו החיוורות של הנשיא.
"הוא מה?!", צעק בוש, "הוא מת? איך זה קרה? מי העז להרוג אותו?!".
"אתה לא שמח?", החל קולין פאואל לייבב.
"שמח? אל מי אתה חושב שאתה מדבר, אל איזה לפלף מארקנסו? אני השריף מטקסס, וסדאם הוא שלי, אתה מבין? הוא שלי!".
"כבוד הנשיא", ניסה סגן הנשיא להתערב.
"היי דיק, אני לא הפרעתי לך, אתה אל תפריע לי", נזף בו בוש בצרידות טומי לפידית, "אסור לחסל את סדאם עכשיו. סדאם הוא האיש הרע, וצריך להרוג אותו רק לקראת סיום המלחמה, בקרב שליפות בין שנינו במרכז העיר, בצוהרי יום".
שר ההגנה כחכח בגרונו. "אין מה לעשות, הכלב כנראה כבר מת".
"מה, הרגו גם את שיראק?", קפץ בוש, ומיד הבין את טעותו, "אה, אתה עדיין מדבר על סדאם. אז תקשיבו לי: אם אנשים יידעו שהוא נהרג, זה עלול לסיים את המלחמה עוד לפני שהתחלתי ליהנות. תגידו לפליישר שיוציא הודעה מסודרת לעיתונאים, שלפיה סדאם חוסיין חי או מת או לא יודע. זה יבלבל אותם כמו שצריך".
"גם אני מבולבל", החל שוב מזכיר המדינה לבכות.
"הכי חשוב, שבעולם תהיה עמימות בקשר למצבו האמיתי של העיראקי הזה", הוסיף הנשיא, "תעבירו הודעות סותרות לטוני בלייר ולשאר ראשי המדינות שתומכות בנו".
"אין צורך", אמר ראש הסי-איי-אי בחיוך רחב, "מספיק שנעביר את המסר למסביר הלאומי של ישראל. ממילא אחר כך כולם כבר יידעו".
גיבורי המלחמה האמיתיים
א. יעקב עמידרור - האלוף שהשתחרר מצה"ל בדיוק בזמן הנכון, כשערוצי הטלוויזיה זקוקים נואשות לפרשנות בהירה ונהירה על המתרחש בעיראק. על עמדותיו של האלוף היוצא בענייני מסירת שטחים עוד נתחשבן מתישהו, אבל כפרשן המלחמה - יכולת הניתוח שלו גבוהה בכמה דרגות מזו של שאר הפרשנים, בדיוק כפי שהיתה גבוהה בכמה דרגות מזו של חבריו באמ"ן.
ב. אהוד ברק האיש שכמעט שכחנו עד כמה הוא מבין בענייני צבא ומלחמה. בהופעתו הטלוויזיונית מוכיח ברק לכל מי שהספיד אותו, שהוא עוד לא אמר את המלה האחרונה. אין ספק כי האיש מתאים בהחלט להיות פרשן צבאי בטלוויזיה הישראלית.
ג. יגאל צור לא הכתב עצמו, אלא התמונה המלווה את דיווחיו הן בערוץ 10 והן במעריב. למען השם, האם אין בכם רחמים על הבנאדם? מכל התמונות בעולם, לקחתם דווקא את זאת המופיעה באלבום הרוצחים הסדרתיים שבארכיון המשטרתי? כשתמונתו של צור מופיעה על המסך, אין פלא שפיקוד העורף מורה לנו להיצמד למסכות.
משלוח מ(שמי)נות
לא נעים: בזמן כתיבת הקטע הקודם, הספקתי לחסל שני 'פסק זמן' ו'מקופלת' שלמה אחת, וכך סופחו לגופי עוד כמה מאות קלוריות מיותרות בעליל. הכל בגללכם, חברים, אתם ששלחתם לי את משלוחי המנות הבלתי נגמרים, עם העוגיות והשוקולדים, הסוכריות והתפוצ'יפס, אצבעות הוופלים והאוזני-המן. רק אצלנו, הדתיים, מתחילים לאכול את המן הרשע בפורים ומסיימים אותו בערב פסח.
מישהו צריך לשים לזה סוף. איזשהו רב חייב להוציא פסק הלכה, המתיר משלוחי מנות בריאים ודלי-
קלוריות בלבד. בשום מקום במגילה לא כתוב שהיהודים קבלו עליהם לשלוח מנות עתירות שמנת וסוכר, לקטוזה ודקסטרוזה (שאין לי מושג מה הם, אבל זה לא יכול להיות טוב). ליהודי המאמין אין דרך לברוח מהמכה הקולינרית של פורים: אסור לזרוק אוכל, ולכן צריך לזלול את הכול עד פסח. אפילו דיאטה לא תעזור כאן, כי עוד מעט מגיעות אלינו המצות. יהודים, הצילו!
מלה אחת רעה
לתשדיר הרדיופוני החדש והמנג'ס של המנהל לבטיחות בדרכים. כאילו לא די בתשדיר הטלוויזיוני המזעזע, עם מראה הבחורה המדממת בגלל שלא חגרה מאחור, כעת נוזפים בנו פרסומאי משרד התחבורה על שלא רצינו להביט בתשדיר ההוא. יופי, תמשיכו לעצבן את המאזינים הנוסעים בדרכים, זה בטוח יצמצם את מספר התאונות.
מלה אחת טובה
למחלקת הפרומואים הבלתי נלאית של שידורי הלוויין. מאז ימי מיסטר קשטן בתוכניות ללימוד אנגלית, לא הופיעו על מרקעינו גיבורי מסך אנגלוסכסים כה חינניים, כמו אלה הזועקים מדי ערב את קריאת הקרב: "יס! יס! יס!".
יודע את מקומי
בשעת ערב מאוחרת, במהלך נסיעה אקראית שלי אל אחד היישובים באזור ה' (בלי שום כוונה מצדי להתחבא שם עד סוף המלחמה, באמת!), עצרו את מכוניתי שני שוטרים. אחד מהם ניגש אל הרכב. "בדיקת רשיונות, בבקשה", אמר בסוג של נימוס שיכול לגרום התקף לב לכל אדם, קל וחומר לי. באופן חריג ביותר, הניירות הרלוונטיים היו הפעם איתי.
השוטר הביט ברשיונותיי. "כתוב פה שאתה צריך משקפיים", אמר, "איפה הם?". הבטתי ישירות אל תוך עיניו של איש המדים, הנפתי את אצבע ידי השמאלית, הצבעתי על אחת מעיניי, ואז בביטחון רב הוצאתי מפי את מלת הקסם: "עדשות!". משראיתי שהשוטר לא משתכנע, פערתי את עיניי לרווחה וקירבתי אותן אליו, מתוך ידיעה ברורה שבחושך כזה אין לו סיכוי להבחין בין עדשות לסוכריות עדשים.
טכנית, לא ממש שיקרתי, כי ככל הידוע לי לכל עין יש עדשת-עין. אבל אציין כאן, ולו כדי לחסוך לקוראים את מכתבי המחאה, שאני יודע שלא הייתי בסדר. ראוי לו לאדם ללכת בדרך האמת הטהורה והתמימה, וגם החשש מדו"ח תנועה אינו מצדיק ניסיון לעבוד על שוטר, בוודאי אחד כל כך מנומס.
בדרך כלל אני לא עובד על אנשים. לאו דווקא מסיבות הלכתיות, אלא פשוט כי אני לא יודע לעשות זאת. 'למתוח' אותי זה הדבר הקל בעולם (עד היום אני לא שוכח כיצד שכנע אותי איש זר, דובר אנגלית רצוצה, להקריא לו באנגלית את המספרים על השעון הדיגיטלי שלו "כי הוא לא מבין עברית"), אבל אני עצמי לא מסוגל 'למתוח' אחרים. ברגע שאני מנסה לעבוד על מישהו, מיד אני חוטף התקפת צחוק כזאת שלא היתה מביישת את מיקי חיימוביץ' ביום עליז במיוחד. ניסיון שלי 'למתוח' חבר יישמע בדרך כלל כך:
"תסתכל, מאחוריך!"
"מה יש מאחוריי?"
"שום דבר".
לכן, כשאותו שוטר החליט להחזיר לי את הרשיונות ולשחרר אותי לשלום, לא היה אדם מאושר ממני: גם אני יודע לעבוד על אחרים. החזרתי את הרשיונות ואת ביטוח החובה למקומם, והתכוננתי להמשיך בנסיעה. בדיוק אז שמעתי שוב את קולו של השוטר, שעמד מעט מאחור ושוחח עם חברו.
"כן, הוא ניסה למכור לי כאילו הוא מרכיב עדשות", אמר השוטר, "אבל עזוב אותו, תראה עם איזו טרנטה הוא נוסע. אני מעדיף לתת דו"ח לאחד עם כסף, וכמו שאני שומע את הסיפורים של זה, הוא עשיר אף פעם לא יהיה".
דלת חדר המצב נפתחה, וראש הסי-איי-אי נכנס בריצה. "זה כנראה נכון!", קרא בפנים סמוקות, "סדאם חוסיין נהרג!".
דונלד ראמספלד החל לרקוד מרוב התרגשות. "באמת? זה פשוט נהדר!", אמר, אבל מייד השתתק למראה פניו החיוורות של הנשיא.
"הוא מה?!", צעק בוש, "הוא מת? איך זה קרה? מי העז להרוג אותו?!".
"אתה לא שמח?", החל קולין פאואל לייבב.
"שמח? אל מי אתה חושב שאתה מדבר, אל איזה לפלף מארקנסו? אני השריף מטקסס, וסדאם הוא שלי, אתה מבין? הוא שלי!".
"כבוד הנשיא", ניסה סגן הנשיא להתערב.
"היי דיק, אני לא הפרעתי לך, אתה אל תפריע לי", נזף בו בוש בצרידות טומי לפידית, "אסור לחסל את סדאם עכשיו. סדאם הוא האיש הרע, וצריך להרוג אותו רק לקראת סיום המלחמה, בקרב שליפות בין שנינו במרכז העיר, בצוהרי יום".
שר ההגנה כחכח בגרונו. "אין מה לעשות, הכלב כנראה כבר מת".
"מה, הרגו גם את שיראק?", קפץ בוש, ומיד הבין את טעותו, "אה, אתה עדיין מדבר על סדאם. אז תקשיבו לי: אם אנשים יידעו שהוא נהרג, זה עלול לסיים את המלחמה עוד לפני שהתחלתי ליהנות. תגידו לפליישר שיוציא הודעה מסודרת לעיתונאים, שלפיה סדאם חוסיין חי או מת או לא יודע. זה יבלבל אותם כמו שצריך".
"גם אני מבולבל", החל שוב מזכיר המדינה לבכות.
"הכי חשוב, שבעולם תהיה עמימות בקשר למצבו האמיתי של העיראקי הזה", הוסיף הנשיא, "תעבירו הודעות סותרות לטוני בלייר ולשאר ראשי המדינות שתומכות בנו".
"אין צורך", אמר ראש הסי-איי-אי בחיוך רחב, "מספיק שנעביר את המסר למסביר הלאומי של ישראל. ממילא אחר כך כולם כבר יידעו".
גיבורי המלחמה האמיתיים
א. יעקב עמידרור - האלוף שהשתחרר מצה"ל בדיוק בזמן הנכון, כשערוצי הטלוויזיה זקוקים נואשות לפרשנות בהירה ונהירה על המתרחש בעיראק. על עמדותיו של האלוף היוצא בענייני מסירת שטחים עוד נתחשבן מתישהו, אבל כפרשן המלחמה - יכולת הניתוח שלו גבוהה בכמה דרגות מזו של שאר הפרשנים, בדיוק כפי שהיתה גבוהה בכמה דרגות מזו של חבריו באמ"ן.
ב. אהוד ברק האיש שכמעט שכחנו עד כמה הוא מבין בענייני צבא ומלחמה. בהופעתו הטלוויזיונית מוכיח ברק לכל מי שהספיד אותו, שהוא עוד לא אמר את המלה האחרונה. אין ספק כי האיש מתאים בהחלט להיות פרשן צבאי בטלוויזיה הישראלית.
ג. יגאל צור לא הכתב עצמו, אלא התמונה המלווה את דיווחיו הן בערוץ 10 והן במעריב. למען השם, האם אין בכם רחמים על הבנאדם? מכל התמונות בעולם, לקחתם דווקא את זאת המופיעה באלבום הרוצחים הסדרתיים שבארכיון המשטרתי? כשתמונתו של צור מופיעה על המסך, אין פלא שפיקוד העורף מורה לנו להיצמד למסכות.
משלוח מ(שמי)נות
לא נעים: בזמן כתיבת הקטע הקודם, הספקתי לחסל שני 'פסק זמן' ו'מקופלת' שלמה אחת, וכך סופחו לגופי עוד כמה מאות קלוריות מיותרות בעליל. הכל בגללכם, חברים, אתם ששלחתם לי את משלוחי המנות הבלתי נגמרים, עם העוגיות והשוקולדים, הסוכריות והתפוצ'יפס, אצבעות הוופלים והאוזני-המן. רק אצלנו, הדתיים, מתחילים לאכול את המן הרשע בפורים ומסיימים אותו בערב פסח.
מישהו צריך לשים לזה סוף. איזשהו רב חייב להוציא פסק הלכה, המתיר משלוחי מנות בריאים ודלי-
קלוריות בלבד. בשום מקום במגילה לא כתוב שהיהודים קבלו עליהם לשלוח מנות עתירות שמנת וסוכר, לקטוזה ודקסטרוזה (שאין לי מושג מה הם, אבל זה לא יכול להיות טוב). ליהודי המאמין אין דרך לברוח מהמכה הקולינרית של פורים: אסור לזרוק אוכל, ולכן צריך לזלול את הכול עד פסח. אפילו דיאטה לא תעזור כאן, כי עוד מעט מגיעות אלינו המצות. יהודים, הצילו!
מלה אחת רעה
לתשדיר הרדיופוני החדש והמנג'ס של המנהל לבטיחות בדרכים. כאילו לא די בתשדיר הטלוויזיוני המזעזע, עם מראה הבחורה המדממת בגלל שלא חגרה מאחור, כעת נוזפים בנו פרסומאי משרד התחבורה על שלא רצינו להביט בתשדיר ההוא. יופי, תמשיכו לעצבן את המאזינים הנוסעים בדרכים, זה בטוח יצמצם את מספר התאונות.
מלה אחת טובה
למחלקת הפרומואים הבלתי נלאית של שידורי הלוויין. מאז ימי מיסטר קשטן בתוכניות ללימוד אנגלית, לא הופיעו על מרקעינו גיבורי מסך אנגלוסכסים כה חינניים, כמו אלה הזועקים מדי ערב את קריאת הקרב: "יס! יס! יס!".
יודע את מקומי
בשעת ערב מאוחרת, במהלך נסיעה אקראית שלי אל אחד היישובים באזור ה' (בלי שום כוונה מצדי להתחבא שם עד סוף המלחמה, באמת!), עצרו את מכוניתי שני שוטרים. אחד מהם ניגש אל הרכב. "בדיקת רשיונות, בבקשה", אמר בסוג של נימוס שיכול לגרום התקף לב לכל אדם, קל וחומר לי. באופן חריג ביותר, הניירות הרלוונטיים היו הפעם איתי.
השוטר הביט ברשיונותיי. "כתוב פה שאתה צריך משקפיים", אמר, "איפה הם?". הבטתי ישירות אל תוך עיניו של איש המדים, הנפתי את אצבע ידי השמאלית, הצבעתי על אחת מעיניי, ואז בביטחון רב הוצאתי מפי את מלת הקסם: "עדשות!". משראיתי שהשוטר לא משתכנע, פערתי את עיניי לרווחה וקירבתי אותן אליו, מתוך ידיעה ברורה שבחושך כזה אין לו סיכוי להבחין בין עדשות לסוכריות עדשים.
טכנית, לא ממש שיקרתי, כי ככל הידוע לי לכל עין יש עדשת-עין. אבל אציין כאן, ולו כדי לחסוך לקוראים את מכתבי המחאה, שאני יודע שלא הייתי בסדר. ראוי לו לאדם ללכת בדרך האמת הטהורה והתמימה, וגם החשש מדו"ח תנועה אינו מצדיק ניסיון לעבוד על שוטר, בוודאי אחד כל כך מנומס.
בדרך כלל אני לא עובד על אנשים. לאו דווקא מסיבות הלכתיות, אלא פשוט כי אני לא יודע לעשות זאת. 'למתוח' אותי זה הדבר הקל בעולם (עד היום אני לא שוכח כיצד שכנע אותי איש זר, דובר אנגלית רצוצה, להקריא לו באנגלית את המספרים על השעון הדיגיטלי שלו "כי הוא לא מבין עברית"), אבל אני עצמי לא מסוגל 'למתוח' אחרים. ברגע שאני מנסה לעבוד על מישהו, מיד אני חוטף התקפת צחוק כזאת שלא היתה מביישת את מיקי חיימוביץ' ביום עליז במיוחד. ניסיון שלי 'למתוח' חבר יישמע בדרך כלל כך:
"תסתכל, מאחוריך!"
"מה יש מאחוריי?"
"שום דבר".
לכן, כשאותו שוטר החליט להחזיר לי את הרשיונות ולשחרר אותי לשלום, לא היה אדם מאושר ממני: גם אני יודע לעבוד על אחרים. החזרתי את הרשיונות ואת ביטוח החובה למקומם, והתכוננתי להמשיך בנסיעה. בדיוק אז שמעתי שוב את קולו של השוטר, שעמד מעט מאחור ושוחח עם חברו.
"כן, הוא ניסה למכור לי כאילו הוא מרכיב עדשות", אמר השוטר, "אבל עזוב אותו, תראה עם איזו טרנטה הוא נוסע. אני מעדיף לתת דו"ח לאחד עם כסף, וכמו שאני שומע את הסיפורים של זה, הוא עשיר אף פעם לא יהיה".