שבע שנים התגוררה גאולה כהן בקרוון בקריית ארבע. "אלו היו המילואים שלי. רציתי להרגיש כמו חיילת", היא מסבירה את התעקשותה שלא לגור בדירת קבע. את ה'מילואים' האלו עשתה גאולה כהן מגיל 68 ועד 75, והם הסתיימו מסיבות בריאותיות. המגורים בקרית ארבע הם רק אנקדוטה קטנה ממארג פעלה העשיר של גאולה כהן שהחל בגיל 18, כשהצטרפה לאצ"ל, ונמשך עד היום.
"מפעל חייה של הגב' גאולה כהן מהווה התגייסות נדירה לשירות העם והמדינה. דמותה הייחודית מהווה מקור השראה לציבור רחב ומקור להערכה גם של אותם שחלקו על עמדותיה ודרכה". כך קבעה הוועדה לפרסי ישראל על מפעל חיים. גאולה כהן הספיקה לעמוד בחייה על מספר דוכנים, מדוכן הנאשמים בבית המשפט של המנדט הבריטי, דרך דוכן הכנסת, בה היתה חברה חמש קדנציות, ובמוצאי יום העצמאות תעמוד גאולה כהן על דוכן מקבלי פרס ישראל.
הפעם, זה יהיה אחרת.
התקשרו גם מהשמאל
איך הרגשת כשבישרה לך שרת החינוך על זכייתך בפרס ישראל?
"בדרך כלל אני מתרגשת רק מדברים שקורים לעם ישראל ולא מדברים פרטיים, אבל הפעם הייתי מאוד נרגשת, למרות שלא כל-כך הופתעתי. מאז ששולמית אלוני קיבלה את הפרס, היו במחנה שלנו הרבה טרוניות איך העניקו את פרס ישראל לאישיות פוליטית, ואז עלה בתודעתי שאני שייכת לקטגוריה של מקבלי הפרס. מצד שני, לא חשבתי שייתנו את הפרס לאדם כמוני, שממשיך לעסוק בפוליטיקה גם היום".
את מרגישה שבמתן הפרס יש מן ההכרה בדרכך?
"לא חשבתי על זה עד שהתקשרו אנשים לברך אותי, ואמרו לי 'משהו התשנה'. חמישים שנה נותנים פרס על מפעל חיים, והוא לא ניתן מעולם לאיש מכוחותינו, חוץ מיצחק שמיר שהיה ראש ממשלה, ופתאום נתנו לי. אריק שרון צלצל לברך אותי שתי דקות אחרי ששרת החינוך סיפרה לו, הוא היה כל-כך נלהב... "
"אחרי שכולם התקשרו הרגשתי שאני מתחלקת בפרס עם המתנחלים ועם עולים חדשים מאתיופיה ומברית המועצות שהייתי שותפה במאבק לעלייתם. קיבלתי תגובות יפות גם מן המחנה השני: שמעון פרס כתב מכתב יפה מאוד, יצחק נבון התקשר, כל מיני אנשים מכל המחנות".
בין המברכים היה גם הרב משה לוינגר מחברון, שגאולה מאמינה כי הפרס מגיע דווקא לו. היא אף כתבה שתי הצעות ברוח זו לוועדת הפרס: "לא חלמתי שזה יקרה, אבל שלחתי. כי מי שאני חושבת שראוי היום יותר מכל אחד אחר לקבל פרס ישראל הוא האיש ששינה את המציאות, יחד עם אריאל שרון. הרי בכל יישוב טבועה טביעת האצבעות שלו. הוא עשה, הוא המהפכן".
מעריצה את בן גוריון
גאולה עדיין סולדת מצילומים, נוהג שנשאר בה מימי המחתרת. עם הצטרפותה לאצ"ל בשנת 42', היא נאלצה לקרוע את כל תמונותיה. אחר-כך ניסתה ללקט תמונות מפה ומשם, כדי שתהיה לה מזכרת מן התקופה הסוערת של טרום המדינה.
בשנת 43' הצטרפה גאולה כהן לתנועת הלח"י, שם שימשה, בין השאר, כעורכת עיתון הנוער של המחתרת וכשדרנית ברדיו של התנועה. הבריטים תפסו אותה בשעת שידור ודנו אותה לתשע שנות מאסר, שהסתיימו בבריחתה מן הכלא.
גאולה וחבריה סבלו מדה-לגיטימציה של היישוב ומרדיפה של ממש בתקופת המחתרת וגם בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה. היא סולקה מן הסמינר למורות "מסיבות פוליטיות": כך צוין במפורש במכתב שקיבלה מן המנהלים. בראייה לאחור המכתב נראה שערורייתי ומכעיס, אך זו היתה המציאות של הימים ההם.
האם אי פעם סלחת ל'הגנה' על הסזון ועל היחס המשפיל ממנו סבלו יוצאי הלח"י לאחר קום המדינה?
"למרות שאני עצמי הוסגרתי במסגרת ה'סזון', סלחתי כבר כשזה קרה. בעיתון 'אשנב' של ההגנה היה כתוב ש'בתו של סוחר בדים נמצאת באצ"ל'. ממש הלשנה. אמנם אז כבר הייתי חברת לח"י, אבל זה לא חשוב, הטעות לא בלבלה את הבריטים שבאו לחפש אחריי. למרות הכל, הבנתי שהם עושים את זה מפני שיש להם ליקוי מאורות במובן הלאומי ולא מפני שהם רוצים להסגיר יהודים. הם האמינו שהם עושים את זה למען הצלת היישוב. הנה, בן גוריון נתן את ההוראה לבתי הספר ולמקומות העבודה שיסלקו מהם את ה'פורשים', שבעקבותיה סולקתי מהסמינר. הייתי איתו אחר כך ביחסים מצוינים. זה איש שאני מעריצה".
אז את לא נוטרת טינה.
"לא. אני בכלל לא יודעת לשנוא. גם את האויב אני לא שונאת, אני נלחמת. אם אני אשנא אני לא אלחם טוב".
שתי גדות לירדן
גאולה כהן, בת 77 וחצי, מוחה בפני חברה שהתקשרה לברך על כך שנותני הפרס הוסיפו חצי שנה למניין שנותיה. המראה שלה, עיניה הבורקות ודיבורה הנלהב אינם מסגירים את גילה. היא מעורה היטב בפוליטיקה העכשווית, ומוכנה להתמודד גם עם שאלות קשות הנוגעות לעבר.
אנשים נותנים היום לגיטימציה להתיישבות ביש"ע בעקבות המצב הביטחוני, אבל לא מתוך אידיאולוגיה. מה קרה לרעיון של שתי גדות לירדן?
"הרעיון של שתי גדות לירדן כבר מזמן לא קיים, גם במחנה שלנו. כשהיינו במועצה של 'ארץ ישראל השלמה' אמרתי שהארץ אינה שלמה אפילו עם יש"ע והגולן כי מה עם החצי שמעבר לירדן? כששאלו אותי מתי זה יהיה, אמרתי 'אלקים הבטיח, והוא יקיים'. אני יכולה רק להמשיך ולהיאבק על זה. לפי הבחירות האחרונות, יש רבים בעם שאולי לא הלכו עם דגל של ארץ ישראל השלימה אבל הצביעו למחנה שמאמין בזה".
וכשראש המחנה מדבר בעד מדינה פלשתינית?
"לא", אומרת גאולה בוודאות, "ראש המחנה לא מאמין בדבר הזה, הוא מדבר טקטית. הוא חושב שזה טוב ליהודים לדבר ככה והוא טועה, אני בטוחה בזה. אני מאוד מעריכה מילים, אבל הוא מפאי"ניק כמו בן גוריון שזלזל במילים. אני מכירה את אריק שרון, הוא חושב שאין היום ברירה, שנעשו כל-כך הרבה שגיאות והוא צריך להוציא אותנו מזה. הוא לא מתחיל לצייר מפה על לוח חלק. זה לוח איום ונורא עם כל מיני קווים אדומים".
ואולי הוא קיבל 40 מנדטים בגלל הכרזתו בעד מדינה פלשתינית.
"לא. העם לא התייחס לעניין הזה. אריק גם אף פעם לא דיבר על מדינה פלשתינית במובן המקובל של המושג. הוא מדבר על אוטונומיה ריבונית על 40% של השטח, ובלי ירושלים. זה הרי הבל. מה, הם יסכימו למדינה כזו בלי ירושלים? אז אפשר להגיד שהוא יוותר על ירושלים, אבל זה כמו להגיד שגם את ואני נוותר על ירושלים".
"צדקנו כשפרשנו משמיר"
גאולה כהן מעידה על כך שהיא מאוד אוהבת את אריאל שרון, למרות הביקורת הקשה שיש לה עליו. היא מתארת אותו כ"איש שאלוקים עשה אותו בעבודת יד, לא בשטנצים". עם זאת, כמי שנמצאת שנים רבות בזירה הפוליטית היא יודעת שהיא עלולה גם להתאכזב משרון. בפוליטיקה, היא אומרת, אי אפשר לדעת מה יהיה.
ההפתעה הפוליטית הקשה ביותר, אולי, שחוותה גאולה כהן, היתה לאחר שהיא וחבריה לתנועת התחיה פרשו מממשלת שמיר בעקבות ועידת מדריד בשנת 91'. המהלך הזה הביא בסופו של דבר למפלת שמיר, ולמערכת הבחירות בה זכה יצחק רבין, שחתם על הסכמי אוסלו.
יש הטוענים שלך ולמפלגתך היה חלק בהסכמי אוסלו.
"טוב", אומרת גאולה בביטול, "אלו שטוענים כך חטאו מאוחר יותר באותו החטא. חברי המפד"ל שפרשו מביבי עשו זאת אחרי הסכמי אוסלו, כשהם ידעו כבר מה עומד על הפרק, וגם עכשיו, האיחוד הלאומי הביא לבחירות, הרי יכול היה להיות שהליכוד לא ייבחר שוב. לפחות אז, כשאנחנו פרשנו, צדקנו במאת האחוזים מבחינה אידיאולוגית. אולי היינו צריכים לחכות, אבל פחדנו מאוד מועידת מדריד, כי אמרנו 'זה יהיה ההמשך של קמפ דיוויד'. שמיר הפשיר את ההסכמים וגם גרם לכך שסוריה תיכנס לתמונה. אני הייתי בראש אלו שאמרו אז לפרוש. המערך היה אז כל-כך על הפנים והליכוד היה כל-כך על הגובה, שלא נתתי את לבי שיכול להיות מהפך ורבין יעלה".
את מתחרטת על כך?
"אני מצטערת, אני לא יכולה להתחרט על דברים אמיתיים".
בעיניה של גאולה תנועת התחיה מהווה דגם אידיאלי, המשלב רעיונות נכונים והליכה משותפת של דתיים וחילוניים: "עוד לא היתה תנועה כל-כך טהורה וצודקת", היא אומרת. בסופו של דבר התחיה לא הצליחה להחזיק מעמד. גאולה מנמקת זאת בכך שב-92' המפד"ל נהיתה ימנית וחברי התחיה הדתיים שבו אליה. במקביל הקים רפאל איתן את צומת, והפעילים החילוניים עקרו לתנועתו. בתחיה נותרו רק הרב ולדמן, יובל נאמן וגאולה כהן, "וזה לא הספיק כדי לעבור את אחוז החסימה". לאחר מכן שבה גאולה לליכוד.
אם, הבן והרוח
את ובנך, צחי הנגבי, אוחזים פחות או יותר באותה אידיאולוגיה, אבל הוא הלך עם הליכוד ואת הלכת בתנועה נפרדת.
"צחי נולד לשלטון ואני רק למאבקים. זה כל ההבדל בינינו. הוא נאבק בעבר, אבל היום הוא יכול לחיות עם שלטון, שפירושו נכונות לפשרה. אני לא יכולה להיות בשלטון. הייתי כמה חודשים בממשלה, בתור סגנית שר, ואחרי פחות משנה לא היה לי מקום, פרשתי. את מבינה? אני תמיד אומרת שאני מוכנה לפרוץ את הקיר בראש שלי וצחי מחפש את המפתח כדי לפתוח את הדלת".
ומי צודק?
"זה לא עניין של צדק, זה עניין של אופי. אני חושבת שאוי ואבוי אם העולם יחסר אנשים כמוני, שלא מוכנים להתפשר בשום פנים למרות שאנחנו יודעים שהחיים הם פשרות. המצב היום הוא שיש פשרה על גבי פשרה על גבי פשרה, ששכחו בכלל מה המקור. ולכן אנחנו חייבים להיות בעולם כדי לבעור עם האש של המקור. אבל אי אפשר לנהל ככה את העולם".
ומה הגבול? מתי צריך צחי להגיד 'עד כאן' ולפרוש מן הממשלה, כששרון יכריז על מדינה פלשתינית?
"הוא צריך להחליט".
ודעתך?
"הנה, הוא עשה לו את הגבול. הוא אמר 'מדינה פלשתינית לא'. הוא נלחם על זה וכמעט שילם על זה. כשאריק אמר לו: 'מי שלא יהיה מוכן למצע שלי לא יהיה שר בממשלה', צחי ענה: 'אני לא באתי לקבל ממך מינוי של שר'. אני מוכרחה לומר לך שנדהמתי. אני יודעת שהוא נגד מדינה פלשתינית, אבל זה קל מאוד רק להיות נגד. לעמוד מול ראש ממשלה בישיבת ממשלה ולומר את זה, בלי שאף שר אחר תומך בך, זהו כוח מוסרי ופוליטי. הייתי כל-כך גאה בו, ואמרתי 'לו רק לכך זכיתי, כבר תוגמלתי על ידי הקדוש ברוך הוא'. צחי שם לו את הקו ואני מתפללת לאלוקים שהוא יעמוד בזה".
לממש את הפוטנציאל הנשי
גידלת את צחי בגפך ובמקביל ניהלת חיים ציבוריים ענפים. איך עשית את זה?
"אני חושבת שאישה היא ייצור פוליטי ממדרגה ראשונה, ולא מדברים על זה מספיק. אני חושבת שבצמתים הכי גורליים של עם ישראל היו נשים. חפשי, תמצאי את האישה, ותראי שהיא קיבלה את ההכרעה. הנה, אלוקים לא בחר באברהם, בפוליטיקאי, להחליט על גורל העם, הוא בחר בשרה אשתו: 'כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה'. ובצדק. היא זו שמביאה חיים לעולם, והיא זו שתדע להגן עליהם בחושים העמוקים שלה. שרה היתה אכזרית וגירשה את הגר כי היא ראתה לפניה את עתיד עם ישראל. אחר-כך גם רבקה התנכרה לבנה שיצא ממעיה ורימתה את בעלה למען עם ישראל. אני חושבת שהחברה איננה מנצלת את הפוטנציאל שטמון באישה לעזור לעמה. הנה, עכשיו גמרנו עם אסתר המלכה. זה נכון שעמד מאחוריה גבר. שיעמוד תמיד מאחור.
אז הנשים לא צריכות להיות בכלל בבית, או שצריך להיות 'סופרמניות' ולהצליח לעשות את שני הדברים?
"לא. גם לא כל הגברים עוסקים בפוליטיקה. אבל יש נשים שנאבקות להוציא מן הכוח את הפועל את מה שה' חנן אותן, וצריך לעזור להן ולא לשים בפניהן מכשולים כמו שיש היום. כמובן שדבר ראשון זה משפחה. הדבר שאני הכי מצטערת עליו הוא שאין לי עשרה ילדים, כמו לאמא שלי. עם העיסוקים שלי אני לא פחות אם, אני חושבת שאני יותר אם. אז נכון הילד שלי היה 'ילד מפתח' ובא הביתה ואמא עוד איננה, אבל כשאמא באה היה אור בבית ופיצינו אותו בשביל הכל. ככה זה, יש איזונים בחיים".
"תשאלי את שפרה ופועה המיילדות במצרים, מה הן הלכו להתעסק עם פרעה, לא היו להן ילדים בבית? איך הן הסתדרו עם זה? הן הסתדרו, כי מי שיש לה הדחף הזה, אלוקים נותן לה כוח לעשות את זה וגם את זה".
על אחד הקירות בבית תלוי ציור גדול ובו גאולה וצחי עומדים חבוקים על מרפסת של בית בימית. צחי הנגבי הוא היום שר, ובמהלך הראיון מתקשר מישהו ומבקש מאמו של השר לביטחון פנים לקדם עניין שנוגע להתנחלויות. גאולה מסבירה בסבלנות שהיא לא רוצה שוב לסבך את בנה, כפי שהיה סביב המינויים הפוליטיים, כשהיא ביקשה ממנו לקדם את עניינו של זה ואת מצבו של אחר. מאז, כך היא מסבירה, קיבלה על עצמה לא להתערב יותר בעבודתו של בנה. היא לא מתרעמת על כך שפונים אליה כ'אמא של'.
יש לך שלושה נכדים. את מאחלת גם להם שיהיו פוליטיקאים?
"אני מאחלת להם שיעסקו לא במכונות כביסה ולא בתנורים, אלא בציבור ולשם שמים. אני בהחלט חושבת שאין עיסוק נפלא מזה. אני זוכרת שכשצחי היה קטן הייתי אומרת לו: 'יגידו לך שאתה עסקן', ועסקן בשבילנו היתה המילה המגונה ביותר. אמרתי לו: 'אל תבוש במזה, כל זמן שהעיסוק שלך זה העם שלך, זה העיסוק הכי הכי'. בשבילי פוליטיקה זה לא כמו שמתכוונים היום במובן הרע של המילה. פוליטיקה זה לחיות, זה החיים. הרב צבי יהודה קוק תמיד היה אומר שזה חשוב מאוד להתעסק בפוליטיקה, והיה כועס על תלמידים שלו כשהיו מדברים על כך בזלזול".
לאורו של הרב קוק
גאולה כהן מדברת על הרב צבי יהודה בנימה של כבוד והערצה. בימי גוש אמונים היא היתה כבת בית אצלו. היא נזכרת בערגה בתקופה הזו של שיחות ארוכות עם הרב. "תראי", היא מורידה מן הקיר תמונה בה נראים היא, אריאל שרון והרב קוק נוטעים את העץ הראשון באלון מורה. "זו התמונה הכי יקרה לי", היא אומרת בקול נרגש ומלטפת את התמונה.
האידיאולוגיה של הרצי"ה קוק מציצה מכל משפט בדבריה של גאולה. נראה כי לשיחותיהם המשותפות היתה השפעה גדולה על גאולה, אך ניכר כי למסקנות אליהן הגיע הרב מתוך תורה ואמונה הגיעה היא מתוך חוש פנימי, טבעי. גם גאולה כהן, כמו הרב צבי יהודה, לא הצטרפה למעגל הרוקדים בכ"ט בנובמבר. גם היא הרגישה שארץ ישראל נקרעה. והדבר היה עוד לפני שהשניים נפגשו.
מדוע את חושבת שלרוב, מי שפועל למען יש"ע הם אנשים דתיים?
"זו שאלה ששאלתי את עצמי פעמים רבות, ואני חושבת שאני יודעת את התשובה. היום הציונות הדתית-לאומית היא ראש החץ. הלפיד שהיה קודם בידי החילוניים, והם עשו דברים נפלאים וגדולים, פשוט הועבר לציונות הדתית ובעיקר לנוער שלו. הרב צבי יהודה קוק היה האש שהציתה אותו, שלא לדבר על הרב קוק האב. אין לי ספק שאנשי הכיפות הסרוגות ימלאו את האקדמיה ואת היחידות המובחרות בצבא, וגם את האומנות ואת התקשורת, זה הולך ומתפתח. זה משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. הציונות עשתה את המשיחיות של בן יוסף, זה הכוח שהיה לה, ועכשיו אנחנו בשלב ביניים, בין המשיחים. אין לי ספק שהייסורים האלה הם ייסורים של גאולה".
אז מה מקומם של החילוניים במציאות כזו?
"יש היום שתי תופעות בצד החילוני: נטייה למתירנות, וגם נטייה בחזרה. שני הכיוונים האלו מתמודדים, ואני מקווה שבסופו של דבר הצד היהודי, במובן של הערכה וכבוד למסורת היהודית, יגבר".
לא לשנאה
מן הקיר ממולי ניבטת תמונתה של חברת הכנסת גאולה כהן יושבת במליאה ומשסעת בדברים את הסכמי קמפ דיוויד. נחישותה ועוז רוחה היו לה לא פעם לרועץ, כאשר נאלצה לשלם מחיר אישי יקר של פרישה מן הממשלה או אי היבחרות לכנסת. אולם הם גם קנו לה מעריצים רבים, חלקם מן הצד השני של הקשת הפוליטית. העיתונאי אהרן בכר ז"ל כתב בעקבות מאבקה נגד פינוי סיני: "אני מתנגד לכל מילה שהיא אמרה ואומרת, אבל אני מסיר בפניה את הכובע. כל הכבוד".
מידי יום חמישי את משדרת ברדיו עם איש שמאל. מה נותנת לך התכנית עם צלי רשף?
"צלי רשף הוא אאוט, ברוך ה', גם מהתכנית וגם מהכנסת. מאוד לא הסתדרנו. לא בגלל דעות. לא איכפת לי שלבן אדם יש דעות שונות משלי. יש לי חברים טובים מאוד שמאמינים שצריכה לקום פה מדינה פלשתינית. אבל אצלו יש שנאה, וקשה לי עם השנאה. אני חושבת שזה דבר מנוון, מזקין וחולה".
"כבר ארבעה חודשים שאני מגישה את התכנית עם הסופר אלי עמיר. דעותיו זהות לאלו של צלי רשף, אבל הוא פשוט לא שונא. הנה, לקראת קבלת הפרס הוא כל-כך בירך אותי, שכבר אמרתי שאין לי בשביל מה ללכת לטקס. צלי רשף בחיים לא היה עושה את זה. אם הוא היה יכול, הוא היה מוחק אותי".
את מרגישה שיש לתכנית שלך השפעה?
"ברוך ה', יש לזה מה שקוראים רייטינג גבוה, ומבחינת הזמן זו שעה מאוד נוחה לאלו שרוצים להאזין. אני לא מתוכחת עם עמיר, אני מדברת אל השומעים ומנסה להסביר את דעתי. אני קודם כל פונה לחזק את החזקים, ואני מרגישה שזה פועל. את האנשים שמתנדנדים, או שאלי עמיר משכנע או שאני".
את משתייכת לדור הנפילים, בוני המדינה. יש תחושה שהדור הנוכחי לא יכול להוציא כוחות כאלו.
"מה פתאום! יכול ועוד איך. הסיפור של עם ישראל לא נגמר. היו נפילים בדורות אחרים, והיתה גם נפולת של נמושות בדורות אחרים, כולל בדור הקודם שאני מודה לאלקים על כך שהוא זיכה אותי להיות חלק ממנו".
"היום, בעוונותינו, אנחנו רואים מה שצף על פני השטח ולא כל-כך את הנפילים של הדור הבא, אבל הם כבר נולדו. אין לי ספק בכלל. יש אגדה נפלאה על ל"ו צדיקים, שבלעדיהם העולם לא יכול להתקיים. אם אחד מת מיד נולד מישהו תחתיו, כי אחרת העולם לא יכול להתקיים. גם עכשיו נולדים אותם הצדיקים שימלאו את התפקיד הזה".
שירת החיים
עיסוקה המרכזי של גאולה כהן כיום הוא הנהלת בית מורשת אורי צבי גרינברג, משורר וממנהיגי התנועה הרוויזיוניסטית, אשר הוחרם על ידי מפא"י ואומץ על ידי 'הפורשים'. מבחינתה של גאולה, יש כאן שרשרת אחת מיציאתה למחתרת, דרך המלחמות למען ארץ ישראל ועם ישראל ועד ל"מאבק על הנחלת מורשתו", כך היא מגדירה את עבודתה.
כשגאולה מדברת על אורי צבי גרינברג, הזיק שבעיניה ניצת, ולא רק בגלל העוול שעשו לאיש ולשירתו. היא מאמינה באמונה שלמה באצ"ג ובעצמת שיריו. את בית אצ"ג, אגב, היא מנהלת בהתנדבות.
היא מצרה על כך שאצ"ג נלמד פחות מדי בבתי-ספר. "זה לא תלוי בשרת החינוך", היא ממהרת להגן על לימור לבנת. "היא מאוד אוהבת את שירת אורי צבי גרינברג, ואני מאמינה שהיא תגרום לכך שיותר שירים שלו יילמדו בבתי-ספר, אבל בינתיים יש חלל ריק". למחנכי הציונות הדתית היא מציעה לאמץ את אורי צבי גרינברג כמשורר מגזרי: "הוא משורר ארץ ישראל, הוא משורר האדם, הוא כתב על אלקים ועל הטבע ועל כל השאלות הקיומיות. זה ממש מדהים, את רואה כמה את יכולה להיות עשירה וכמה, מתוך זלזול ובערות, את הופכת להיות ענייה בכך שאת לא באה במגע עם השירה הזאת".
בית אצ"ג עורך ערבי תרבות, קונצרטים ותערוכות לאור שירתו של גרינברג. גאולה סבורה שלא רק לנוער, אלא גם למנהיגי הציבור לא היה מזיק לבוא במגע עם השירה הזאת: "כשאלקים קם בבוקר, כל המלאכים שרים לו שירים, אחרת הוא לא היה מתחיל בעבודה. אם אנשי הציבור שלנו היו טבולים יותר בשיר, שהוא מעלה אותך ומחבר אותך יותר לשמים, אז אולי כל החיים שלנו היו אחרים".
מהן תוכניותייך לעתיד?
"אני מסתכלת רק על העתיד. אני מצטערת שמביאים אותי לדבר על העבר", היא אומרת ומנסה למנות את פועלה העכשווי: "אני כל הזמן בקשר עם קריית ארבע, כדי לעזור כמה שאני יכולה. אני ממשיכה להילחם באמצעים שיש לי: בקולי ברדיו או באמצעות העט במעריב ובעיתונים אחרים, וגם בעבודתי בבית מורשת אצ"ג אני נלחמת. מעולם לא עבדתי כל-כך קשה, לא בלח"י ולא בכנסת. פה, אני קמה בבוקר כאילו שאני הולכת לעבודה, אבל אני הולכת למלחמה. זה מה שאני עושה וזה די הרבה. לא?"
גאולה כהן היא בתם של יוסף, שעלה מתימן, ומרים, שנולדה ברובע המוסלמי בירושלים והיתה נצר למשפחת ס"ט מיוגוסלביה: "כזו עם מסורת של שלטון". מאביה, מספרת גאולה, היא למדה לחלום חלומות, ומאמה למדה להיאבק למענם. "היא היתה פייטרית גדולה. מאז שירדתי למחתרת היא החביאה בבית אנשים ונשק, וכשנאסרתי היא הפכה להיות הדוורית שלנו. היא היתה תופרת סנדלים ומכניסה בהם פתקים".
חברי הלח"י זוכרים עד היום את רגע מתן גזר הדין במשפטה של גאולה כהן, לא מעט בגלל אמה. גאולה מספרת: "השופט קבע שאני צריכה לשבת בבית הסוהר תשע שנים. אני אמרתי לו, 'אתם לא תזכו לשבת פה תשע שנים', ואז שמעתי צלילים. הסתכלתי אחורה וראיתי אולם מלא בבלשים, שוטרים וחיילים. חיפשתי לראות מאין בא הקול ופתאום אני רואה את אמי עומדת דום ושרה את 'התקווה' כשהבת שלה עומדת להילקח ממנה לתשע שנים. גם השופט הגיב לדברים. כשדיברתי ונשאתי נאומים פוליטיים הוא הסתכל עליי בזלזול ואמר 'זה לא שייך לעניין', אבל כשהוא ראה את אמי שרה את 'התקווה', היתה לו הבעה שאם היה אפשר לתרגם אותה למילים, היה נכתב למטה: 'עם שיש לו אימהות כאלה, אי אפשר לנצח'. בעיניי היא ייצגה את כל אמהות ישראל לדורותיהם".
גאולה מתלבטת אם להזכיר את המקרה הזה בטקס קבלת פרס ישראל, אבל היא מניחה שבין כה וכה הדבר לא יתאפשר: "בטח לא יתנו לי לשאת דברים. זה כבר יותר מדי בשבילם".
"מפעל חייה של הגב' גאולה כהן מהווה התגייסות נדירה לשירות העם והמדינה. דמותה הייחודית מהווה מקור השראה לציבור רחב ומקור להערכה גם של אותם שחלקו על עמדותיה ודרכה". כך קבעה הוועדה לפרסי ישראל על מפעל חיים. גאולה כהן הספיקה לעמוד בחייה על מספר דוכנים, מדוכן הנאשמים בבית המשפט של המנדט הבריטי, דרך דוכן הכנסת, בה היתה חברה חמש קדנציות, ובמוצאי יום העצמאות תעמוד גאולה כהן על דוכן מקבלי פרס ישראל.
הפעם, זה יהיה אחרת.
התקשרו גם מהשמאל
איך הרגשת כשבישרה לך שרת החינוך על זכייתך בפרס ישראל?
"בדרך כלל אני מתרגשת רק מדברים שקורים לעם ישראל ולא מדברים פרטיים, אבל הפעם הייתי מאוד נרגשת, למרות שלא כל-כך הופתעתי. מאז ששולמית אלוני קיבלה את הפרס, היו במחנה שלנו הרבה טרוניות איך העניקו את פרס ישראל לאישיות פוליטית, ואז עלה בתודעתי שאני שייכת לקטגוריה של מקבלי הפרס. מצד שני, לא חשבתי שייתנו את הפרס לאדם כמוני, שממשיך לעסוק בפוליטיקה גם היום".
את מרגישה שבמתן הפרס יש מן ההכרה בדרכך?
"לא חשבתי על זה עד שהתקשרו אנשים לברך אותי, ואמרו לי 'משהו התשנה'. חמישים שנה נותנים פרס על מפעל חיים, והוא לא ניתן מעולם לאיש מכוחותינו, חוץ מיצחק שמיר שהיה ראש ממשלה, ופתאום נתנו לי. אריק שרון צלצל לברך אותי שתי דקות אחרי ששרת החינוך סיפרה לו, הוא היה כל-כך נלהב... "
"אחרי שכולם התקשרו הרגשתי שאני מתחלקת בפרס עם המתנחלים ועם עולים חדשים מאתיופיה ומברית המועצות שהייתי שותפה במאבק לעלייתם. קיבלתי תגובות יפות גם מן המחנה השני: שמעון פרס כתב מכתב יפה מאוד, יצחק נבון התקשר, כל מיני אנשים מכל המחנות".
בין המברכים היה גם הרב משה לוינגר מחברון, שגאולה מאמינה כי הפרס מגיע דווקא לו. היא אף כתבה שתי הצעות ברוח זו לוועדת הפרס: "לא חלמתי שזה יקרה, אבל שלחתי. כי מי שאני חושבת שראוי היום יותר מכל אחד אחר לקבל פרס ישראל הוא האיש ששינה את המציאות, יחד עם אריאל שרון. הרי בכל יישוב טבועה טביעת האצבעות שלו. הוא עשה, הוא המהפכן".
מעריצה את בן גוריון
גאולה עדיין סולדת מצילומים, נוהג שנשאר בה מימי המחתרת. עם הצטרפותה לאצ"ל בשנת 42', היא נאלצה לקרוע את כל תמונותיה. אחר-כך ניסתה ללקט תמונות מפה ומשם, כדי שתהיה לה מזכרת מן התקופה הסוערת של טרום המדינה.
בשנת 43' הצטרפה גאולה כהן לתנועת הלח"י, שם שימשה, בין השאר, כעורכת עיתון הנוער של המחתרת וכשדרנית ברדיו של התנועה. הבריטים תפסו אותה בשעת שידור ודנו אותה לתשע שנות מאסר, שהסתיימו בבריחתה מן הכלא.
גאולה וחבריה סבלו מדה-לגיטימציה של היישוב ומרדיפה של ממש בתקופת המחתרת וגם בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה. היא סולקה מן הסמינר למורות "מסיבות פוליטיות": כך צוין במפורש במכתב שקיבלה מן המנהלים. בראייה לאחור המכתב נראה שערורייתי ומכעיס, אך זו היתה המציאות של הימים ההם.
האם אי פעם סלחת ל'הגנה' על הסזון ועל היחס המשפיל ממנו סבלו יוצאי הלח"י לאחר קום המדינה?
"למרות שאני עצמי הוסגרתי במסגרת ה'סזון', סלחתי כבר כשזה קרה. בעיתון 'אשנב' של ההגנה היה כתוב ש'בתו של סוחר בדים נמצאת באצ"ל'. ממש הלשנה. אמנם אז כבר הייתי חברת לח"י, אבל זה לא חשוב, הטעות לא בלבלה את הבריטים שבאו לחפש אחריי. למרות הכל, הבנתי שהם עושים את זה מפני שיש להם ליקוי מאורות במובן הלאומי ולא מפני שהם רוצים להסגיר יהודים. הם האמינו שהם עושים את זה למען הצלת היישוב. הנה, בן גוריון נתן את ההוראה לבתי הספר ולמקומות העבודה שיסלקו מהם את ה'פורשים', שבעקבותיה סולקתי מהסמינר. הייתי איתו אחר כך ביחסים מצוינים. זה איש שאני מעריצה".
אז את לא נוטרת טינה.
"לא. אני בכלל לא יודעת לשנוא. גם את האויב אני לא שונאת, אני נלחמת. אם אני אשנא אני לא אלחם טוב".
שתי גדות לירדן
גאולה כהן, בת 77 וחצי, מוחה בפני חברה שהתקשרה לברך על כך שנותני הפרס הוסיפו חצי שנה למניין שנותיה. המראה שלה, עיניה הבורקות ודיבורה הנלהב אינם מסגירים את גילה. היא מעורה היטב בפוליטיקה העכשווית, ומוכנה להתמודד גם עם שאלות קשות הנוגעות לעבר.
אנשים נותנים היום לגיטימציה להתיישבות ביש"ע בעקבות המצב הביטחוני, אבל לא מתוך אידיאולוגיה. מה קרה לרעיון של שתי גדות לירדן?
"הרעיון של שתי גדות לירדן כבר מזמן לא קיים, גם במחנה שלנו. כשהיינו במועצה של 'ארץ ישראל השלמה' אמרתי שהארץ אינה שלמה אפילו עם יש"ע והגולן כי מה עם החצי שמעבר לירדן? כששאלו אותי מתי זה יהיה, אמרתי 'אלקים הבטיח, והוא יקיים'. אני יכולה רק להמשיך ולהיאבק על זה. לפי הבחירות האחרונות, יש רבים בעם שאולי לא הלכו עם דגל של ארץ ישראל השלימה אבל הצביעו למחנה שמאמין בזה".
וכשראש המחנה מדבר בעד מדינה פלשתינית?
"לא", אומרת גאולה בוודאות, "ראש המחנה לא מאמין בדבר הזה, הוא מדבר טקטית. הוא חושב שזה טוב ליהודים לדבר ככה והוא טועה, אני בטוחה בזה. אני מאוד מעריכה מילים, אבל הוא מפאי"ניק כמו בן גוריון שזלזל במילים. אני מכירה את אריק שרון, הוא חושב שאין היום ברירה, שנעשו כל-כך הרבה שגיאות והוא צריך להוציא אותנו מזה. הוא לא מתחיל לצייר מפה על לוח חלק. זה לוח איום ונורא עם כל מיני קווים אדומים".
ואולי הוא קיבל 40 מנדטים בגלל הכרזתו בעד מדינה פלשתינית.
"לא. העם לא התייחס לעניין הזה. אריק גם אף פעם לא דיבר על מדינה פלשתינית במובן המקובל של המושג. הוא מדבר על אוטונומיה ריבונית על 40% של השטח, ובלי ירושלים. זה הרי הבל. מה, הם יסכימו למדינה כזו בלי ירושלים? אז אפשר להגיד שהוא יוותר על ירושלים, אבל זה כמו להגיד שגם את ואני נוותר על ירושלים".
"צדקנו כשפרשנו משמיר"
גאולה כהן מעידה על כך שהיא מאוד אוהבת את אריאל שרון, למרות הביקורת הקשה שיש לה עליו. היא מתארת אותו כ"איש שאלוקים עשה אותו בעבודת יד, לא בשטנצים". עם זאת, כמי שנמצאת שנים רבות בזירה הפוליטית היא יודעת שהיא עלולה גם להתאכזב משרון. בפוליטיקה, היא אומרת, אי אפשר לדעת מה יהיה.
ההפתעה הפוליטית הקשה ביותר, אולי, שחוותה גאולה כהן, היתה לאחר שהיא וחבריה לתנועת התחיה פרשו מממשלת שמיר בעקבות ועידת מדריד בשנת 91'. המהלך הזה הביא בסופו של דבר למפלת שמיר, ולמערכת הבחירות בה זכה יצחק רבין, שחתם על הסכמי אוסלו.
יש הטוענים שלך ולמפלגתך היה חלק בהסכמי אוסלו.
"טוב", אומרת גאולה בביטול, "אלו שטוענים כך חטאו מאוחר יותר באותו החטא. חברי המפד"ל שפרשו מביבי עשו זאת אחרי הסכמי אוסלו, כשהם ידעו כבר מה עומד על הפרק, וגם עכשיו, האיחוד הלאומי הביא לבחירות, הרי יכול היה להיות שהליכוד לא ייבחר שוב. לפחות אז, כשאנחנו פרשנו, צדקנו במאת האחוזים מבחינה אידיאולוגית. אולי היינו צריכים לחכות, אבל פחדנו מאוד מועידת מדריד, כי אמרנו 'זה יהיה ההמשך של קמפ דיוויד'. שמיר הפשיר את ההסכמים וגם גרם לכך שסוריה תיכנס לתמונה. אני הייתי בראש אלו שאמרו אז לפרוש. המערך היה אז כל-כך על הפנים והליכוד היה כל-כך על הגובה, שלא נתתי את לבי שיכול להיות מהפך ורבין יעלה".
את מתחרטת על כך?
"אני מצטערת, אני לא יכולה להתחרט על דברים אמיתיים".
בעיניה של גאולה תנועת התחיה מהווה דגם אידיאלי, המשלב רעיונות נכונים והליכה משותפת של דתיים וחילוניים: "עוד לא היתה תנועה כל-כך טהורה וצודקת", היא אומרת. בסופו של דבר התחיה לא הצליחה להחזיק מעמד. גאולה מנמקת זאת בכך שב-92' המפד"ל נהיתה ימנית וחברי התחיה הדתיים שבו אליה. במקביל הקים רפאל איתן את צומת, והפעילים החילוניים עקרו לתנועתו. בתחיה נותרו רק הרב ולדמן, יובל נאמן וגאולה כהן, "וזה לא הספיק כדי לעבור את אחוז החסימה". לאחר מכן שבה גאולה לליכוד.
אם, הבן והרוח
את ובנך, צחי הנגבי, אוחזים פחות או יותר באותה אידיאולוגיה, אבל הוא הלך עם הליכוד ואת הלכת בתנועה נפרדת.
"צחי נולד לשלטון ואני רק למאבקים. זה כל ההבדל בינינו. הוא נאבק בעבר, אבל היום הוא יכול לחיות עם שלטון, שפירושו נכונות לפשרה. אני לא יכולה להיות בשלטון. הייתי כמה חודשים בממשלה, בתור סגנית שר, ואחרי פחות משנה לא היה לי מקום, פרשתי. את מבינה? אני תמיד אומרת שאני מוכנה לפרוץ את הקיר בראש שלי וצחי מחפש את המפתח כדי לפתוח את הדלת".
ומי צודק?
"זה לא עניין של צדק, זה עניין של אופי. אני חושבת שאוי ואבוי אם העולם יחסר אנשים כמוני, שלא מוכנים להתפשר בשום פנים למרות שאנחנו יודעים שהחיים הם פשרות. המצב היום הוא שיש פשרה על גבי פשרה על גבי פשרה, ששכחו בכלל מה המקור. ולכן אנחנו חייבים להיות בעולם כדי לבעור עם האש של המקור. אבל אי אפשר לנהל ככה את העולם".
ומה הגבול? מתי צריך צחי להגיד 'עד כאן' ולפרוש מן הממשלה, כששרון יכריז על מדינה פלשתינית?
"הוא צריך להחליט".
ודעתך?
"הנה, הוא עשה לו את הגבול. הוא אמר 'מדינה פלשתינית לא'. הוא נלחם על זה וכמעט שילם על זה. כשאריק אמר לו: 'מי שלא יהיה מוכן למצע שלי לא יהיה שר בממשלה', צחי ענה: 'אני לא באתי לקבל ממך מינוי של שר'. אני מוכרחה לומר לך שנדהמתי. אני יודעת שהוא נגד מדינה פלשתינית, אבל זה קל מאוד רק להיות נגד. לעמוד מול ראש ממשלה בישיבת ממשלה ולומר את זה, בלי שאף שר אחר תומך בך, זהו כוח מוסרי ופוליטי. הייתי כל-כך גאה בו, ואמרתי 'לו רק לכך זכיתי, כבר תוגמלתי על ידי הקדוש ברוך הוא'. צחי שם לו את הקו ואני מתפללת לאלוקים שהוא יעמוד בזה".
לממש את הפוטנציאל הנשי
גידלת את צחי בגפך ובמקביל ניהלת חיים ציבוריים ענפים. איך עשית את זה?
"אני חושבת שאישה היא ייצור פוליטי ממדרגה ראשונה, ולא מדברים על זה מספיק. אני חושבת שבצמתים הכי גורליים של עם ישראל היו נשים. חפשי, תמצאי את האישה, ותראי שהיא קיבלה את ההכרעה. הנה, אלוקים לא בחר באברהם, בפוליטיקאי, להחליט על גורל העם, הוא בחר בשרה אשתו: 'כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה'. ובצדק. היא זו שמביאה חיים לעולם, והיא זו שתדע להגן עליהם בחושים העמוקים שלה. שרה היתה אכזרית וגירשה את הגר כי היא ראתה לפניה את עתיד עם ישראל. אחר-כך גם רבקה התנכרה לבנה שיצא ממעיה ורימתה את בעלה למען עם ישראל. אני חושבת שהחברה איננה מנצלת את הפוטנציאל שטמון באישה לעזור לעמה. הנה, עכשיו גמרנו עם אסתר המלכה. זה נכון שעמד מאחוריה גבר. שיעמוד תמיד מאחור.
אז הנשים לא צריכות להיות בכלל בבית, או שצריך להיות 'סופרמניות' ולהצליח לעשות את שני הדברים?
"לא. גם לא כל הגברים עוסקים בפוליטיקה. אבל יש נשים שנאבקות להוציא מן הכוח את הפועל את מה שה' חנן אותן, וצריך לעזור להן ולא לשים בפניהן מכשולים כמו שיש היום. כמובן שדבר ראשון זה משפחה. הדבר שאני הכי מצטערת עליו הוא שאין לי עשרה ילדים, כמו לאמא שלי. עם העיסוקים שלי אני לא פחות אם, אני חושבת שאני יותר אם. אז נכון הילד שלי היה 'ילד מפתח' ובא הביתה ואמא עוד איננה, אבל כשאמא באה היה אור בבית ופיצינו אותו בשביל הכל. ככה זה, יש איזונים בחיים".
"תשאלי את שפרה ופועה המיילדות במצרים, מה הן הלכו להתעסק עם פרעה, לא היו להן ילדים בבית? איך הן הסתדרו עם זה? הן הסתדרו, כי מי שיש לה הדחף הזה, אלוקים נותן לה כוח לעשות את זה וגם את זה".
על אחד הקירות בבית תלוי ציור גדול ובו גאולה וצחי עומדים חבוקים על מרפסת של בית בימית. צחי הנגבי הוא היום שר, ובמהלך הראיון מתקשר מישהו ומבקש מאמו של השר לביטחון פנים לקדם עניין שנוגע להתנחלויות. גאולה מסבירה בסבלנות שהיא לא רוצה שוב לסבך את בנה, כפי שהיה סביב המינויים הפוליטיים, כשהיא ביקשה ממנו לקדם את עניינו של זה ואת מצבו של אחר. מאז, כך היא מסבירה, קיבלה על עצמה לא להתערב יותר בעבודתו של בנה. היא לא מתרעמת על כך שפונים אליה כ'אמא של'.
יש לך שלושה נכדים. את מאחלת גם להם שיהיו פוליטיקאים?
"אני מאחלת להם שיעסקו לא במכונות כביסה ולא בתנורים, אלא בציבור ולשם שמים. אני בהחלט חושבת שאין עיסוק נפלא מזה. אני זוכרת שכשצחי היה קטן הייתי אומרת לו: 'יגידו לך שאתה עסקן', ועסקן בשבילנו היתה המילה המגונה ביותר. אמרתי לו: 'אל תבוש במזה, כל זמן שהעיסוק שלך זה העם שלך, זה העיסוק הכי הכי'. בשבילי פוליטיקה זה לא כמו שמתכוונים היום במובן הרע של המילה. פוליטיקה זה לחיות, זה החיים. הרב צבי יהודה קוק תמיד היה אומר שזה חשוב מאוד להתעסק בפוליטיקה, והיה כועס על תלמידים שלו כשהיו מדברים על כך בזלזול".
לאורו של הרב קוק
גאולה כהן מדברת על הרב צבי יהודה בנימה של כבוד והערצה. בימי גוש אמונים היא היתה כבת בית אצלו. היא נזכרת בערגה בתקופה הזו של שיחות ארוכות עם הרב. "תראי", היא מורידה מן הקיר תמונה בה נראים היא, אריאל שרון והרב קוק נוטעים את העץ הראשון באלון מורה. "זו התמונה הכי יקרה לי", היא אומרת בקול נרגש ומלטפת את התמונה.
האידיאולוגיה של הרצי"ה קוק מציצה מכל משפט בדבריה של גאולה. נראה כי לשיחותיהם המשותפות היתה השפעה גדולה על גאולה, אך ניכר כי למסקנות אליהן הגיע הרב מתוך תורה ואמונה הגיעה היא מתוך חוש פנימי, טבעי. גם גאולה כהן, כמו הרב צבי יהודה, לא הצטרפה למעגל הרוקדים בכ"ט בנובמבר. גם היא הרגישה שארץ ישראל נקרעה. והדבר היה עוד לפני שהשניים נפגשו.
מדוע את חושבת שלרוב, מי שפועל למען יש"ע הם אנשים דתיים?
"זו שאלה ששאלתי את עצמי פעמים רבות, ואני חושבת שאני יודעת את התשובה. היום הציונות הדתית-לאומית היא ראש החץ. הלפיד שהיה קודם בידי החילוניים, והם עשו דברים נפלאים וגדולים, פשוט הועבר לציונות הדתית ובעיקר לנוער שלו. הרב צבי יהודה קוק היה האש שהציתה אותו, שלא לדבר על הרב קוק האב. אין לי ספק שאנשי הכיפות הסרוגות ימלאו את האקדמיה ואת היחידות המובחרות בצבא, וגם את האומנות ואת התקשורת, זה הולך ומתפתח. זה משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. הציונות עשתה את המשיחיות של בן יוסף, זה הכוח שהיה לה, ועכשיו אנחנו בשלב ביניים, בין המשיחים. אין לי ספק שהייסורים האלה הם ייסורים של גאולה".
אז מה מקומם של החילוניים במציאות כזו?
"יש היום שתי תופעות בצד החילוני: נטייה למתירנות, וגם נטייה בחזרה. שני הכיוונים האלו מתמודדים, ואני מקווה שבסופו של דבר הצד היהודי, במובן של הערכה וכבוד למסורת היהודית, יגבר".
לא לשנאה
מן הקיר ממולי ניבטת תמונתה של חברת הכנסת גאולה כהן יושבת במליאה ומשסעת בדברים את הסכמי קמפ דיוויד. נחישותה ועוז רוחה היו לה לא פעם לרועץ, כאשר נאלצה לשלם מחיר אישי יקר של פרישה מן הממשלה או אי היבחרות לכנסת. אולם הם גם קנו לה מעריצים רבים, חלקם מן הצד השני של הקשת הפוליטית. העיתונאי אהרן בכר ז"ל כתב בעקבות מאבקה נגד פינוי סיני: "אני מתנגד לכל מילה שהיא אמרה ואומרת, אבל אני מסיר בפניה את הכובע. כל הכבוד".
מידי יום חמישי את משדרת ברדיו עם איש שמאל. מה נותנת לך התכנית עם צלי רשף?
"צלי רשף הוא אאוט, ברוך ה', גם מהתכנית וגם מהכנסת. מאוד לא הסתדרנו. לא בגלל דעות. לא איכפת לי שלבן אדם יש דעות שונות משלי. יש לי חברים טובים מאוד שמאמינים שצריכה לקום פה מדינה פלשתינית. אבל אצלו יש שנאה, וקשה לי עם השנאה. אני חושבת שזה דבר מנוון, מזקין וחולה".
"כבר ארבעה חודשים שאני מגישה את התכנית עם הסופר אלי עמיר. דעותיו זהות לאלו של צלי רשף, אבל הוא פשוט לא שונא. הנה, לקראת קבלת הפרס הוא כל-כך בירך אותי, שכבר אמרתי שאין לי בשביל מה ללכת לטקס. צלי רשף בחיים לא היה עושה את זה. אם הוא היה יכול, הוא היה מוחק אותי".
את מרגישה שיש לתכנית שלך השפעה?
"ברוך ה', יש לזה מה שקוראים רייטינג גבוה, ומבחינת הזמן זו שעה מאוד נוחה לאלו שרוצים להאזין. אני לא מתוכחת עם עמיר, אני מדברת אל השומעים ומנסה להסביר את דעתי. אני קודם כל פונה לחזק את החזקים, ואני מרגישה שזה פועל. את האנשים שמתנדנדים, או שאלי עמיר משכנע או שאני".
את משתייכת לדור הנפילים, בוני המדינה. יש תחושה שהדור הנוכחי לא יכול להוציא כוחות כאלו.
"מה פתאום! יכול ועוד איך. הסיפור של עם ישראל לא נגמר. היו נפילים בדורות אחרים, והיתה גם נפולת של נמושות בדורות אחרים, כולל בדור הקודם שאני מודה לאלקים על כך שהוא זיכה אותי להיות חלק ממנו".
"היום, בעוונותינו, אנחנו רואים מה שצף על פני השטח ולא כל-כך את הנפילים של הדור הבא, אבל הם כבר נולדו. אין לי ספק בכלל. יש אגדה נפלאה על ל"ו צדיקים, שבלעדיהם העולם לא יכול להתקיים. אם אחד מת מיד נולד מישהו תחתיו, כי אחרת העולם לא יכול להתקיים. גם עכשיו נולדים אותם הצדיקים שימלאו את התפקיד הזה".
שירת החיים
עיסוקה המרכזי של גאולה כהן כיום הוא הנהלת בית מורשת אורי צבי גרינברג, משורר וממנהיגי התנועה הרוויזיוניסטית, אשר הוחרם על ידי מפא"י ואומץ על ידי 'הפורשים'. מבחינתה של גאולה, יש כאן שרשרת אחת מיציאתה למחתרת, דרך המלחמות למען ארץ ישראל ועם ישראל ועד ל"מאבק על הנחלת מורשתו", כך היא מגדירה את עבודתה.
כשגאולה מדברת על אורי צבי גרינברג, הזיק שבעיניה ניצת, ולא רק בגלל העוול שעשו לאיש ולשירתו. היא מאמינה באמונה שלמה באצ"ג ובעצמת שיריו. את בית אצ"ג, אגב, היא מנהלת בהתנדבות.
היא מצרה על כך שאצ"ג נלמד פחות מדי בבתי-ספר. "זה לא תלוי בשרת החינוך", היא ממהרת להגן על לימור לבנת. "היא מאוד אוהבת את שירת אורי צבי גרינברג, ואני מאמינה שהיא תגרום לכך שיותר שירים שלו יילמדו בבתי-ספר, אבל בינתיים יש חלל ריק". למחנכי הציונות הדתית היא מציעה לאמץ את אורי צבי גרינברג כמשורר מגזרי: "הוא משורר ארץ ישראל, הוא משורר האדם, הוא כתב על אלקים ועל הטבע ועל כל השאלות הקיומיות. זה ממש מדהים, את רואה כמה את יכולה להיות עשירה וכמה, מתוך זלזול ובערות, את הופכת להיות ענייה בכך שאת לא באה במגע עם השירה הזאת".
בית אצ"ג עורך ערבי תרבות, קונצרטים ותערוכות לאור שירתו של גרינברג. גאולה סבורה שלא רק לנוער, אלא גם למנהיגי הציבור לא היה מזיק לבוא במגע עם השירה הזאת: "כשאלקים קם בבוקר, כל המלאכים שרים לו שירים, אחרת הוא לא היה מתחיל בעבודה. אם אנשי הציבור שלנו היו טבולים יותר בשיר, שהוא מעלה אותך ומחבר אותך יותר לשמים, אז אולי כל החיים שלנו היו אחרים".
מהן תוכניותייך לעתיד?
"אני מסתכלת רק על העתיד. אני מצטערת שמביאים אותי לדבר על העבר", היא אומרת ומנסה למנות את פועלה העכשווי: "אני כל הזמן בקשר עם קריית ארבע, כדי לעזור כמה שאני יכולה. אני ממשיכה להילחם באמצעים שיש לי: בקולי ברדיו או באמצעות העט במעריב ובעיתונים אחרים, וגם בעבודתי בבית מורשת אצ"ג אני נלחמת. מעולם לא עבדתי כל-כך קשה, לא בלח"י ולא בכנסת. פה, אני קמה בבוקר כאילו שאני הולכת לעבודה, אבל אני הולכת למלחמה. זה מה שאני עושה וזה די הרבה. לא?"
גאולה כהן היא בתם של יוסף, שעלה מתימן, ומרים, שנולדה ברובע המוסלמי בירושלים והיתה נצר למשפחת ס"ט מיוגוסלביה: "כזו עם מסורת של שלטון". מאביה, מספרת גאולה, היא למדה לחלום חלומות, ומאמה למדה להיאבק למענם. "היא היתה פייטרית גדולה. מאז שירדתי למחתרת היא החביאה בבית אנשים ונשק, וכשנאסרתי היא הפכה להיות הדוורית שלנו. היא היתה תופרת סנדלים ומכניסה בהם פתקים".
חברי הלח"י זוכרים עד היום את רגע מתן גזר הדין במשפטה של גאולה כהן, לא מעט בגלל אמה. גאולה מספרת: "השופט קבע שאני צריכה לשבת בבית הסוהר תשע שנים. אני אמרתי לו, 'אתם לא תזכו לשבת פה תשע שנים', ואז שמעתי צלילים. הסתכלתי אחורה וראיתי אולם מלא בבלשים, שוטרים וחיילים. חיפשתי לראות מאין בא הקול ופתאום אני רואה את אמי עומדת דום ושרה את 'התקווה' כשהבת שלה עומדת להילקח ממנה לתשע שנים. גם השופט הגיב לדברים. כשדיברתי ונשאתי נאומים פוליטיים הוא הסתכל עליי בזלזול ואמר 'זה לא שייך לעניין', אבל כשהוא ראה את אמי שרה את 'התקווה', היתה לו הבעה שאם היה אפשר לתרגם אותה למילים, היה נכתב למטה: 'עם שיש לו אימהות כאלה, אי אפשר לנצח'. בעיניי היא ייצגה את כל אמהות ישראל לדורותיהם".
גאולה מתלבטת אם להזכיר את המקרה הזה בטקס קבלת פרס ישראל, אבל היא מניחה שבין כה וכה הדבר לא יתאפשר: "בטח לא יתנו לי לשאת דברים. זה כבר יותר מדי בשבילם".