לא לחינם ספג גיל רונן ("אגדה פמיניסטית", גיליון 34) את האשמתה של יעל לוין-כץ כי הוא נשען על נתונים "נטולי רגש אנושי" ("לצערנו אין זו אגדה", גיליון 35): הוא העז לקרוא תגר על מיתוס האישה המוכה, שעל טיפוחו שוקדות כבר שני עשורים גדודי פמיניסטיות מקצועיות, בעידודן של פוליטיקאיות משוריינות מקום העושות מנשיותן הון פוליטי, ובסיועם של ארגוני נשים הנלחמים על רייטינג בעידן תקשורתי אכזר.
את תעוזתם של המפקפקים בדמגוגיה הפמיניסטית בדבר דיכוי הנשים, ניתן אולי להשוות לתעוזתם של המפקפקים בדמגוגיה הפציפיסטית בדבר הכיבוש המשחית: אלה אף אלה מתעקשים להיאחז בעובדות מוצקות, אל מול יריב שכוחו במילים ובלהטוטי רטוריקה. אלה אף אלה מבקשים להסביר תופעות על בסיס אמפירי ובאופן רציונלי, אבל חוטפים בליסטראות של קלישאות נבובות. איסטרא בלגינא קיש-קיש קריא אמרו חז"ל, כאילו חזו את הפטפטת הפמיניסטית המנסרת בחלל, חלולה אך רעשנית כחבית ריקה.
"אלימות פיזית כלפי נשים היא עובדה (לוין-כ"ץ)" בדיוק כמו שאלימות פיזית כלפי גברים היא עובדה. העובדה שבעלים מסוימים נוקטים אלימות פיזית כלפי נשותיהם קשורה הרבה יותר לעובדה שאותם גברים נוקטים אלימות פיזית גם כלפי גברים, מאשר לעובדה-לכאורה שגברים באשר הם יש להם נטייה אלימה כלפי נשים באשר הן. מדוע קשה יותר מצבה של אישה הנשואה לבעל אלים ממצבו של נער הגדל בבית אלים או בשכונה אלימה? מדוע "טרור נפשי כלפי נשים" חמור יותר מטרור נפשי כלפי גברים? על אלו נתונים מתבססת הכותבת בקובעה שנשים, יותר מגברים, הן קורבנותיו של הטרור הזה?
מצד אחד מפריחה ד"ר לוין-כ"ץ לאוויר את הקביעה הפסידו-פסיכולוגית כי "אם אמנם קיימת בתקופה האחרונה אלימות בקרב נשים, הרי שיש לראות בה תגובת שרשרת לאלימות רבת השנים שהנשים חוו על בשריהן" (איך? איפה? כמה? מישהו בכלל בדק את "ההתקוממות העממית" הזאת ואת שורשיה?). מצד שני היא מתחמקת מלספק מספרים, עובדות ומחקרים כמצע לדיון, באומרה: "איני יודעת אם ניתן כלל לדעת בוודאות מה המספר המדויק של נשים מוכות, אולם כל אישה מוכה היא עולם שחרב".
אולם, מהר מאוד היא משחררת לנו את הרמז לקשר הפוליטי המסוכן שבין "שחרור האשה הדתית" ו"שלום אוסלו": "חשבון הנפש" הזכור לשמצה. וכשהיא תובעת מהציבור הדתי לערוך "חשבון נפש נוקב בדבר תופעות האלימות הפושות והמתפשטות בקרבנו", זה נשמע מוכר עד מיאוס. הקלישאה הצורמת מהדהדת את תוכחות הרבנים עמיטל ובן-נון בעקבות רצח רבין, ונדמה שרק צביה גרינפילד חסרה כאן כדי להסביר כי מי שמסית לרצח ראש ממשלה קל וחומר שלא ינהג באשתו בכפפות של משי.
וכך, נשים דתיות שלא מוכנות עוד להיכנע ל"פטריארכליות היהודית" ולהירתם לתפקידי האישה המסורתיים, מוכנות גם מוכנות להיכנע לדיקטטורה הפוסט-ציונית ולרתום את עצמן לתפקיד כלי ניגוח אנטי-יהודי בידי פמיניסטיות חילוניות רומסות כל, שמדקלמות להן ומשננות: "חשבון נפש נוקב", "פושה ומתפשט בקרבנו", "כל אישה מוכה היא עולם שחרב". לא ייפלא אפוא שבעוד הדתיות הללו זוכרות להביא את פרשנות הרמב"ם למצוות "לא תעמד על דם רעך", שוכחות הן לציין כיצד פמיניסטיות דגולות דוגמת שולמית אלוני וזהבה גלאון, יקירות המקלטים לנשים מוכות, עומדות על דמן של נשים דוגמת שרה לישה ושלהבת פס, שלא לומר רוקדות עליו.
את תעוזתם של המפקפקים בדמגוגיה הפמיניסטית בדבר דיכוי הנשים, ניתן אולי להשוות לתעוזתם של המפקפקים בדמגוגיה הפציפיסטית בדבר הכיבוש המשחית: אלה אף אלה מתעקשים להיאחז בעובדות מוצקות, אל מול יריב שכוחו במילים ובלהטוטי רטוריקה. אלה אף אלה מבקשים להסביר תופעות על בסיס אמפירי ובאופן רציונלי, אבל חוטפים בליסטראות של קלישאות נבובות. איסטרא בלגינא קיש-קיש קריא אמרו חז"ל, כאילו חזו את הפטפטת הפמיניסטית המנסרת בחלל, חלולה אך רעשנית כחבית ריקה.
"אלימות פיזית כלפי נשים היא עובדה (לוין-כ"ץ)" בדיוק כמו שאלימות פיזית כלפי גברים היא עובדה. העובדה שבעלים מסוימים נוקטים אלימות פיזית כלפי נשותיהם קשורה הרבה יותר לעובדה שאותם גברים נוקטים אלימות פיזית גם כלפי גברים, מאשר לעובדה-לכאורה שגברים באשר הם יש להם נטייה אלימה כלפי נשים באשר הן. מדוע קשה יותר מצבה של אישה הנשואה לבעל אלים ממצבו של נער הגדל בבית אלים או בשכונה אלימה? מדוע "טרור נפשי כלפי נשים" חמור יותר מטרור נפשי כלפי גברים? על אלו נתונים מתבססת הכותבת בקובעה שנשים, יותר מגברים, הן קורבנותיו של הטרור הזה?
מצד אחד מפריחה ד"ר לוין-כ"ץ לאוויר את הקביעה הפסידו-פסיכולוגית כי "אם אמנם קיימת בתקופה האחרונה אלימות בקרב נשים, הרי שיש לראות בה תגובת שרשרת לאלימות רבת השנים שהנשים חוו על בשריהן" (איך? איפה? כמה? מישהו בכלל בדק את "ההתקוממות העממית" הזאת ואת שורשיה?). מצד שני היא מתחמקת מלספק מספרים, עובדות ומחקרים כמצע לדיון, באומרה: "איני יודעת אם ניתן כלל לדעת בוודאות מה המספר המדויק של נשים מוכות, אולם כל אישה מוכה היא עולם שחרב".
אולם, מהר מאוד היא משחררת לנו את הרמז לקשר הפוליטי המסוכן שבין "שחרור האשה הדתית" ו"שלום אוסלו": "חשבון הנפש" הזכור לשמצה. וכשהיא תובעת מהציבור הדתי לערוך "חשבון נפש נוקב בדבר תופעות האלימות הפושות והמתפשטות בקרבנו", זה נשמע מוכר עד מיאוס. הקלישאה הצורמת מהדהדת את תוכחות הרבנים עמיטל ובן-נון בעקבות רצח רבין, ונדמה שרק צביה גרינפילד חסרה כאן כדי להסביר כי מי שמסית לרצח ראש ממשלה קל וחומר שלא ינהג באשתו בכפפות של משי.
וכך, נשים דתיות שלא מוכנות עוד להיכנע ל"פטריארכליות היהודית" ולהירתם לתפקידי האישה המסורתיים, מוכנות גם מוכנות להיכנע לדיקטטורה הפוסט-ציונית ולרתום את עצמן לתפקיד כלי ניגוח אנטי-יהודי בידי פמיניסטיות חילוניות רומסות כל, שמדקלמות להן ומשננות: "חשבון נפש נוקב", "פושה ומתפשט בקרבנו", "כל אישה מוכה היא עולם שחרב". לא ייפלא אפוא שבעוד הדתיות הללו זוכרות להביא את פרשנות הרמב"ם למצוות "לא תעמד על דם רעך", שוכחות הן לציין כיצד פמיניסטיות דגולות דוגמת שולמית אלוני וזהבה גלאון, יקירות המקלטים לנשים מוכות, עומדות על דמן של נשים דוגמת שרה לישה ושלהבת פס, שלא לומר רוקדות עליו.