נתחיל מהסוף - עזבו הכול ורוצו לראות את ההצגה החדשה של תיאטרון תאיר 'מחכים לכבודו'. מאחר ולא מבקר תיאטרון אנוכי, ולא בן מבקר לא ברור לי מדוע מכונה הערב החביב הזה "הצגה". אמנם ישבנו על כיסאות של תיאטרון, וגם במה הייתה, אבל המופע הזה של צוות 'תאיר', היה מופע בידור לכל דבר.

כבר בכניסה עשו המפיקים יד אחת עם הגבאים וזה אומר כיבוד שכלל שתייה חריפה, שתייה קלה (קלה מידי) רצועות קוגעל, ומלפפון חמוץ תואם, והכול כדי להכניס את הצופים אל האווירה של הקידוש, במלעיל. אני לא זוכר אם גם הרינג היה שם, אבל זה באמת פחות חשוב. כשהחלה ההצגה, עלה המפיק הראשי והודיע על ההצגה הבאה אי-שם בניסן. סימנתי לי וי קטן, החבר'ה של תאיר עובדים במקביל על כמה הצגות, אין שם היעדר יצירתיות.

תכל'ס - ההצגה מבוססת על מערכונים קצרים, שמתארים בהומור מושחז את חייו של הדתי; בעצם, של הדתי הסרוג. ההווי בבית-הכנסת, הווי השמחות והמשפחולוגיה, מנהלי המוסדות והקשר לתרומות, אירועים בחיינו ואפילו סאטירה פוליטית חדה אבל 'בדרכי-נועם'. מותר להניח שאם יו"ר המפד"ל יצפה ב'מחכים לכבודו', תקציבי משרדו לעולם לא יגיעו לבית המדרש תאיר, לשימת ליבכם.

התפאורה פשוטה וצנועה, הקצב יוצא מן הכלל, והמוסיקה מתאימה מאוד ברוב המעברים. שלושה שחקנים עושים את ההצגה: דביר שרייבר, עופר גורן ואייל ניידורף, והם עושים את זה יפה. זה האחרון, בחור מוכשר בטירוף, עם כישרון קומי שאפשר רק לקנא. השחקן הראשון בעולם שמחקה במדויק את התנענעות של בחור הישיבה החניוק בברית-המילה של בנו, בעת שמסביר מדוע נתן לבנו שם מוטרף. נדמה שגם לאחר בניין בית-המקדש בקרוב בימינו, עדיין יהיה קשה להשתחרר מהרושם שמותיר המערכון על הקינות. פשוט וגאוני.

לסיכום, מצחיק, שנון, ומושחז. ואל תעזבו את האולם עד שיגרשו אתכם, כי גם הקרדיטים בסיום ההצגה, כתובים כאילו הם חלק מההצגה.
לרוץ.