מותר לשקר, אבל בשינוי
לכאורה, המשבר הקואליציוני שיצרה שינוי, בדרישתה מהשר אולמרט להפסיק את פעולת הפקחים בשבת, היה מין פיצוי לקהל הבוחרים שלה. אחרי שאכזבה את בוחריה הצעירים כשתמכה בהארכת ימי המילואים, אמור היה המאבק בפקחי משרד העבודה להוכיח כי שינוי עדיין טובה לחילונים. "הוספנו לבוחרינו ימי מילואים, אבל גם קניות בשבת". קניון תמורת חברון.
אבל האמת היא, שהן בגידתה של שינוי באנשי המילואים והן הפגיעה בסטטוס-קוו בנושא הפקחים - נובעות שתיהן מאותו מקום, מאותו חוסר יושר בסיסי המלווה את שינוי מאז הבחירות. מאז נבחרו חמישה-עשר הטומי לפידים, הפרה שינוי את התחייבותה לא לשבת בממשלה צרה, הפרה את ההבטחה לדאוג לחיילי המילואים, הפרה את ההבטחה לדאוג לסטודנטים, וכעת היא מפרה הסכמים קואליציוניים בנושאי דת.
מי שתהה, כיצד יכולה מפלגה של עורכי-דין לחרות על דגלה יושר ונקיון-כפיים, מקבל כעת את התשובה: היא לא יכולה. המפתיע הוא, שלמרות ריבוי המשפטנים, המתמחים בניסוחים מפותלים ומתוחכמים, התירוצים של אנשי שינוי להפרת ההבטחות נשמעים די אינפנטיליים. "נכון שהבטחנו לא להצטרף לממשלה צרה, אבל לא היתה ברירה, כי העבודה לא רצתה להצטרף"; "אם לא נוסיף ימי מילואים, מי ישמור על המדינה?" ; "לא חתמנו שנשמור על הסטטוס-קוו, אלא על הנוהג הקיים, שזה משהו אחר לגמרי".
מפלגת שינוי של היום היא לא רק גזענית ומלאת שנאה, אלא גם סקטוריאלית, פוגעת בחוק, חסרת יושר ציבורי ויושר אינטלקטואלי, לא תורמת למצביעיה ולא הוגנת כלפי שותפותיה. אם היום היתה קמה שינוי חדשה, היא היתה מסרבת לשבת עם שינוי הנוכחית בממשלה אחת.
שלוש הערות על המסך הקטן
ושוב, לפניכם שלוש הערות על תוכניות שריצדו השבוע מעל מרקע המכשיר המשוקץ:
א. בתשדיר קידום משונה לכתבי 'חדשות 10', מסבירים מיקי חיימוביץ' ויעקב אילון מדוע כתב השטחים שלהם, שלומי אלדר, הוא הטוב מכולם. המסר המרכזי: שלומי שלנו לא רק מדבר עם פלשתינים, אלא מביא גם את הצד האנושי שלהם. "הציבור הפלשתיני עייף מן האינתיפאדה", נשמע קולו הנרגש של אלדר מתוך אחת הכתבות שלו. נו, ואחרי פרומו כזה עדיין לא מבינים שם מדוע אין רייטינג לערוץ 10?
ב. במהלך משחקי מכבי תל-אביב ביורוליג, המשודרים בערוץ 10, יכולים הצופים לגלוש באתר הערוץ ולהשאיר שאלה עבור המאמן דיוויד בלאט. אחת השאלות מועברת לשדר מאיר איינשטיין, ובסיום המשחק הוא מעביר אותה בשידור לאוזני בלאט, תוך אזכור שמו של הצופה המאושר. הבעיה היא, שהשאלה הנבחרת בכל משחק היא תמיד אבל תמיד שאלה צפויה, מן הסוג שאיינשטיין היה שואל בכל מקרה. אז לשם מה כל המהומה?
ג. בשבוע שעבר שודרו גם, להבדיל, משחקי הגמר מליגת-העל בכדורסל של בתי-הספר התיכוניים. גם מי שתומך בקיום מפעל כזה (בניגוד אלי, למשל), חייב להתנגד לדרך שבה מוצגים השחקנים הקטינים על המסך הקטן: צילום מחדר ההלבשה של מאמן הצועק ומשפיל את חניכיו, צילומי תקריב של דמעות המפסידים, ראיון עם שחקן רגיש המדבר אל המראיין כמו אל פסיכולוג, והאזנה באמצעות המיקרופון ללחישה עצבנית של מאמן באוזנו של שחקן. יצחק קדמן, אייכה?!
מלה אחת רעה
לשלום חנוך וללהיט המעצבן שלו 'ראש הממשלה'. האם אין גיל שבו אומרים לעצמם אמני המחאה דה-לה-שמאטע מסוגו של חנוך: "מעכשיו אפסיק עם הטקסטים הילדותיים, הפשטניים והמביכים ואתחיל לכתוב שירים אמיתיים"?
מלה אחת טובה
לכתבת הנודדת של מעריב, מיכל קפרא, שיצאה לגבעה 26 כדי לראיין את לבנת עוזרי, אלמנתו של נתי עוזרי הי"ד. פשוט קשה להאמין שזו אותה קפרא, שבעבר לא היתה מחמיצה שום הזדמנות למלא את דפי העיתון בשנאה ובלעג כלפי הימין הישראלי. בריאיון עם עוזרי ואביה, אולי הקצה הימני ביותר ביש"ע, הפגינה המראיינת אמפתיה לא מבוטלת ורצון אמיתי להקשיב גם לעמדות הבהירות והמנומקות של הצד האחר. אולי יום אחד יתפסו גם עמיתיה של קפרא בשני העיתונים הגדולים, שרבגוניות בכתיבה העיתונאית תמיד מעניינת יותר.
יודע את מקומי
בשבת שעברה חגגנו עם חבר שלנו ובחירת-לבו את מסיבת שבע הברכות שלהם. הוריהם של השניים הם מהשכבה הסוציו-אקונומית התומכת מאוד בתוכנית נתניהו, אם אתם מבינים על מה אני מדבר, והשבת אורגנה בהתאם: מקום אירוח יוקרתי, מזון כיד המלך, ואפילו זמר צעיר ואנרגטי בשם מורדי (השם האמיתי שמור בתיקי הפסיכיאטר שלי, פרטים בהמשך), שנשכר במיוחד כדי לעשות שמח במהלך כל השבת.
כדי להיות הוגנים, יש לציין כי מורדי בהחלט עשה כמיטב יכולתו. הוא החל לשיר עוד לפני מנחה של ערב שבת, המשיך להתחזן בקבלת שבת, נשלח שוב על ידי הציבור להתפלל מעריב (נוסח אשכנז), אחר כך הרקיד אותנו מסביב לבמה, אחר כך הרקיד אותנו ליד חדר האוכל, ואחר כך ביקש מכולם להגיע למקומם בשירה, כמובן.
"נא לשבת לשולחן, כי האוכל כבר מוכן", חרז הזמר הצעיר לפי נעימת שיר הילדים הוותיק 'המשפחה שלי'. כולם מיהרו להתייצב במקומם, לפני שהוא יידרדר למחרוזת שירי 'קטנטנות'. מורדי ערך קידוש בקול אופראי מרשים, והבטיח לכולם שידור חוזר אחרי נטילת ידיים, אם נבקש יפה. הבטתי סביב איש לא ביקש ממנו דבר.
"ההורים של הכלה הביאו אותו", לחשה אשתי באוזני, "תסתכל על בני הזוג, הם לא ידעו מזה כלום".
ואכן, חברנו ואשתו הטרייה נראו די בשוק מן הזמר-המנחה, ובהחלט הזדהינו אתם. שמענו בעבר על אירועים כאלה, שבהם מזמינים מנחה כדי שילהיב את האורחים המעט כבדים, אבל זאת היתה הפעם הראשונה שהשתתפנו באירוע כזה. בכל אופן, אחרי הפסקה מבורכת של שני ביסים וחצי מהמנה הראשונה, קם מורדי בתנופה מחודשת.
"שמחם-שמחם-שמחם", עלץ קולו של האיש, והוא החל להסתובב בין השולחנות ולצוד סרבני שירה אידיאולוגיים. "לשיר עכשיו! דוד של החתן, תוציא את המזלג מהפה! שמחם-שמחם בבניין ש-הה-ל-הם".
"הוא בדרך אלינו!" הזדעזע אחד משכניי לשולחן. אבל מורדי נותר בינתיים ליד שולחן הקרובים. "להתעורר, דוד של הכלה, עכשיו צריך לשיר ולא לנחור".
"אני דווקא לא נוחר, אני שר", רטן הדוד הזייפן, אבל מורדי כבר לא הקשיב לו. הוא עבר לשולחן אחר, והחל למשוך את יושביו הגבריים למעגל ריקודים. בני החבורה, שבדיוק עסקו בתוצאותיה האפשריות של המערכה בעיראק, היו מופתעים מההתקפה הפתאומית ממזרח, וסירבו לשתף פעולה. בפעולת קומנדו נועזת, משך הזמר את המבוגר שבהם, והכריח אותו לרקוד ולזמר עמו בדואט. אותו אדם, כפי שהתברר לנו מאוחר יותר, היה אביה של הכלה.
למחרת, באופן מפתיע, נעלמו עקבותיו של מורדי. הוא לא היה בתפילה, ולא הגיע גם לחדר האוכל. איש לא טרח לשאול לגורלו. אבל דווקא אז, לראשונה מאז תחילת השבת, נשמעה מכל השולחנות שירת שבת יפה, נעימה ומחממת לב חתן וכלה. יש קינוח?
לכאורה, המשבר הקואליציוני שיצרה שינוי, בדרישתה מהשר אולמרט להפסיק את פעולת הפקחים בשבת, היה מין פיצוי לקהל הבוחרים שלה. אחרי שאכזבה את בוחריה הצעירים כשתמכה בהארכת ימי המילואים, אמור היה המאבק בפקחי משרד העבודה להוכיח כי שינוי עדיין טובה לחילונים. "הוספנו לבוחרינו ימי מילואים, אבל גם קניות בשבת". קניון תמורת חברון.
אבל האמת היא, שהן בגידתה של שינוי באנשי המילואים והן הפגיעה בסטטוס-קוו בנושא הפקחים - נובעות שתיהן מאותו מקום, מאותו חוסר יושר בסיסי המלווה את שינוי מאז הבחירות. מאז נבחרו חמישה-עשר הטומי לפידים, הפרה שינוי את התחייבותה לא לשבת בממשלה צרה, הפרה את ההבטחה לדאוג לחיילי המילואים, הפרה את ההבטחה לדאוג לסטודנטים, וכעת היא מפרה הסכמים קואליציוניים בנושאי דת.
מי שתהה, כיצד יכולה מפלגה של עורכי-דין לחרות על דגלה יושר ונקיון-כפיים, מקבל כעת את התשובה: היא לא יכולה. המפתיע הוא, שלמרות ריבוי המשפטנים, המתמחים בניסוחים מפותלים ומתוחכמים, התירוצים של אנשי שינוי להפרת ההבטחות נשמעים די אינפנטיליים. "נכון שהבטחנו לא להצטרף לממשלה צרה, אבל לא היתה ברירה, כי העבודה לא רצתה להצטרף"; "אם לא נוסיף ימי מילואים, מי ישמור על המדינה?" ; "לא חתמנו שנשמור על הסטטוס-קוו, אלא על הנוהג הקיים, שזה משהו אחר לגמרי".
מפלגת שינוי של היום היא לא רק גזענית ומלאת שנאה, אלא גם סקטוריאלית, פוגעת בחוק, חסרת יושר ציבורי ויושר אינטלקטואלי, לא תורמת למצביעיה ולא הוגנת כלפי שותפותיה. אם היום היתה קמה שינוי חדשה, היא היתה מסרבת לשבת עם שינוי הנוכחית בממשלה אחת.
שלוש הערות על המסך הקטן
ושוב, לפניכם שלוש הערות על תוכניות שריצדו השבוע מעל מרקע המכשיר המשוקץ:
א. בתשדיר קידום משונה לכתבי 'חדשות 10', מסבירים מיקי חיימוביץ' ויעקב אילון מדוע כתב השטחים שלהם, שלומי אלדר, הוא הטוב מכולם. המסר המרכזי: שלומי שלנו לא רק מדבר עם פלשתינים, אלא מביא גם את הצד האנושי שלהם. "הציבור הפלשתיני עייף מן האינתיפאדה", נשמע קולו הנרגש של אלדר מתוך אחת הכתבות שלו. נו, ואחרי פרומו כזה עדיין לא מבינים שם מדוע אין רייטינג לערוץ 10?
ב. במהלך משחקי מכבי תל-אביב ביורוליג, המשודרים בערוץ 10, יכולים הצופים לגלוש באתר הערוץ ולהשאיר שאלה עבור המאמן דיוויד בלאט. אחת השאלות מועברת לשדר מאיר איינשטיין, ובסיום המשחק הוא מעביר אותה בשידור לאוזני בלאט, תוך אזכור שמו של הצופה המאושר. הבעיה היא, שהשאלה הנבחרת בכל משחק היא תמיד אבל תמיד שאלה צפויה, מן הסוג שאיינשטיין היה שואל בכל מקרה. אז לשם מה כל המהומה?
ג. בשבוע שעבר שודרו גם, להבדיל, משחקי הגמר מליגת-העל בכדורסל של בתי-הספר התיכוניים. גם מי שתומך בקיום מפעל כזה (בניגוד אלי, למשל), חייב להתנגד לדרך שבה מוצגים השחקנים הקטינים על המסך הקטן: צילום מחדר ההלבשה של מאמן הצועק ומשפיל את חניכיו, צילומי תקריב של דמעות המפסידים, ראיון עם שחקן רגיש המדבר אל המראיין כמו אל פסיכולוג, והאזנה באמצעות המיקרופון ללחישה עצבנית של מאמן באוזנו של שחקן. יצחק קדמן, אייכה?!
מלה אחת רעה
לשלום חנוך וללהיט המעצבן שלו 'ראש הממשלה'. האם אין גיל שבו אומרים לעצמם אמני המחאה דה-לה-שמאטע מסוגו של חנוך: "מעכשיו אפסיק עם הטקסטים הילדותיים, הפשטניים והמביכים ואתחיל לכתוב שירים אמיתיים"?
מלה אחת טובה
לכתבת הנודדת של מעריב, מיכל קפרא, שיצאה לגבעה 26 כדי לראיין את לבנת עוזרי, אלמנתו של נתי עוזרי הי"ד. פשוט קשה להאמין שזו אותה קפרא, שבעבר לא היתה מחמיצה שום הזדמנות למלא את דפי העיתון בשנאה ובלעג כלפי הימין הישראלי. בריאיון עם עוזרי ואביה, אולי הקצה הימני ביותר ביש"ע, הפגינה המראיינת אמפתיה לא מבוטלת ורצון אמיתי להקשיב גם לעמדות הבהירות והמנומקות של הצד האחר. אולי יום אחד יתפסו גם עמיתיה של קפרא בשני העיתונים הגדולים, שרבגוניות בכתיבה העיתונאית תמיד מעניינת יותר.
יודע את מקומי
בשבת שעברה חגגנו עם חבר שלנו ובחירת-לבו את מסיבת שבע הברכות שלהם. הוריהם של השניים הם מהשכבה הסוציו-אקונומית התומכת מאוד בתוכנית נתניהו, אם אתם מבינים על מה אני מדבר, והשבת אורגנה בהתאם: מקום אירוח יוקרתי, מזון כיד המלך, ואפילו זמר צעיר ואנרגטי בשם מורדי (השם האמיתי שמור בתיקי הפסיכיאטר שלי, פרטים בהמשך), שנשכר במיוחד כדי לעשות שמח במהלך כל השבת.
כדי להיות הוגנים, יש לציין כי מורדי בהחלט עשה כמיטב יכולתו. הוא החל לשיר עוד לפני מנחה של ערב שבת, המשיך להתחזן בקבלת שבת, נשלח שוב על ידי הציבור להתפלל מעריב (נוסח אשכנז), אחר כך הרקיד אותנו מסביב לבמה, אחר כך הרקיד אותנו ליד חדר האוכל, ואחר כך ביקש מכולם להגיע למקומם בשירה, כמובן.
"נא לשבת לשולחן, כי האוכל כבר מוכן", חרז הזמר הצעיר לפי נעימת שיר הילדים הוותיק 'המשפחה שלי'. כולם מיהרו להתייצב במקומם, לפני שהוא יידרדר למחרוזת שירי 'קטנטנות'. מורדי ערך קידוש בקול אופראי מרשים, והבטיח לכולם שידור חוזר אחרי נטילת ידיים, אם נבקש יפה. הבטתי סביב איש לא ביקש ממנו דבר.
"ההורים של הכלה הביאו אותו", לחשה אשתי באוזני, "תסתכל על בני הזוג, הם לא ידעו מזה כלום".
ואכן, חברנו ואשתו הטרייה נראו די בשוק מן הזמר-המנחה, ובהחלט הזדהינו אתם. שמענו בעבר על אירועים כאלה, שבהם מזמינים מנחה כדי שילהיב את האורחים המעט כבדים, אבל זאת היתה הפעם הראשונה שהשתתפנו באירוע כזה. בכל אופן, אחרי הפסקה מבורכת של שני ביסים וחצי מהמנה הראשונה, קם מורדי בתנופה מחודשת.
"שמחם-שמחם-שמחם", עלץ קולו של האיש, והוא החל להסתובב בין השולחנות ולצוד סרבני שירה אידיאולוגיים. "לשיר עכשיו! דוד של החתן, תוציא את המזלג מהפה! שמחם-שמחם בבניין ש-הה-ל-הם".
"הוא בדרך אלינו!" הזדעזע אחד משכניי לשולחן. אבל מורדי נותר בינתיים ליד שולחן הקרובים. "להתעורר, דוד של הכלה, עכשיו צריך לשיר ולא לנחור".
"אני דווקא לא נוחר, אני שר", רטן הדוד הזייפן, אבל מורדי כבר לא הקשיב לו. הוא עבר לשולחן אחר, והחל למשוך את יושביו הגבריים למעגל ריקודים. בני החבורה, שבדיוק עסקו בתוצאותיה האפשריות של המערכה בעיראק, היו מופתעים מההתקפה הפתאומית ממזרח, וסירבו לשתף פעולה. בפעולת קומנדו נועזת, משך הזמר את המבוגר שבהם, והכריח אותו לרקוד ולזמר עמו בדואט. אותו אדם, כפי שהתברר לנו מאוחר יותר, היה אביה של הכלה.
למחרת, באופן מפתיע, נעלמו עקבותיו של מורדי. הוא לא היה בתפילה, ולא הגיע גם לחדר האוכל. איש לא טרח לשאול לגורלו. אבל דווקא אז, לראשונה מאז תחילת השבת, נשמעה מכל השולחנות שירת שבת יפה, נעימה ומחממת לב חתן וכלה. יש קינוח?