חדשות טובות אך חלקיות
בניגוד למוסכמה התקשורתית הידועה, כאילו חדשות טובות אינן חדשות, בזמן האחרון אנו מוצפים בידיעות חדשותיות העושות טוב על הלב: סדאם נפל, הכינרת עולה, ערוץ יהודי חדש עובר טבילת אש מוצלחת, עמיר פרץ מואיל בטובו להיפגש עם שר האוצר, וראשי המחבלים ביש"ע מחוסלים או נעצרים בזה אחר זה.
נושא העצורים הפלשתינים מעניין במיוחד. בעוד יתר הידיעות זוכות למעקב מתמשך מצד התקשורת והקהל, הרי שברוב המקרים אין לנו מושג מה קורה עם המבוקשים שנעצרו. האם כולם נכנסים למעצר מנהלי ונשארים שם? האם יש בכלא מקום לכולם? או שיש גם מי שמשתחרר וחוזר לביתו? ואם יש עצורים משוחררים, מדוע התקשורת לא מדווחת על כך?
לעולם איננו שומעים ידיעה בנוסח: "שלושה אנשי חמאס שוחררו היום ממעצרם", או "שני מבוקשים הפכו ללא-מבוקשים". התקשורת הישראלית, המרבה לחשב את גובהה המצטבר של הכינרת מתחילת השנה, לא מספרת לנו כמה מבוקשים נעצרו מתחילת השנה, או מתחילת האינתיפאדה, כמה מהם יצאו לחופשי, ומה האפקט של החשבון הפשוט הזה על הפחתת הטרור.
בלי מידע על גורל כל העצורים, או לפחות על מספרם המעודכן, לא רק שאין משמעות חדשותית לעוד ידיעה על מעצר מבוקשים (אלא אם מדובר בראשי הטרור המוכרים), אלא גם אין לנו אפשרות לבדוק את יעילות מלחמתו של צה"ל בפלשתינים, ואולי למחות נגד שחרור אדם זה או אחר. אז חדשות טובות זה דבר מבורך, ואנו תמיד שמחים לשמוע על מעצר מחבלים, אבל רצוי שיספרו לנו גם מה עלה בגורלם. ובאותה הזדמנות, שינסו כבר לברר מה עלה בגורלו של סדאם.
רק מוסיקה ישראלית
לא מזמן התבשרנו שצביקה פיק הוא ולא אחר - ילחין את השיר שייצג את אוקראינה בתחרות האירוויזיון הקרובה. בשבוע שעבר שמעתי את השיר האוקראיני ברדיו (למי שלא שמע ורוצה להתרשם: נסו לדמיין ביצוע של דודו פישר ל'דיווה'), ואין לי ספק שהוא ייתן תחרות קשה וצמודה ביותר לנציג ישראל בתחרות, ליאור נרקיס. ובכל זאת, בסופו של דבר, השיר הישראלי ינצח כנראה בפוטו-פיניש את השיר של אוקראינה, בקרב על המקום האחרון.
לא נקודות ולא נעליים
באחד מימי ו' האחרונים, כמו כל יהודי סביר שאינו נוהג להעביר את תפילות השבת בסנדלים, עסקתי בצחצוח נעליים מעל דפי עיתונים ישנים. תוך שאני מכין עצמי לפוליש של הנעל האחרונה, נפל מבטי על דף ישן מתוך מוסף הספורט 'אקשן' של מעריב. מולי זעקה כותרת של חצי עמוד בזו הלשון: "חרזי: אני אומר שנוציא ארבע נקודות משני משחקים. בניון: אני אומר שש".
למי ששכח: באותה כותרת, ניסו שני שחקני נבחרת ישראל בכדורגל, אלון חרזי ויוסי בניון, לנחש את תוצאות המשחקים הצפויים נגד קפריסין וצרפת. בינתיים כבר התקיימו שני המשחקים, והתוצאות ידועות: הנבחרת הלאומית שלנו הצליחה להשיג הפסד מכובד לצרפתים ולסחוט תיקו מקפריסין. כלומר, לא ארבע נקודות ובטח שלא שש. נקודה אחת אומללה הצליחו כדורגלנינו המצוינים להוציא משני המפגשים, תוך הפגנת יכולת לא טובה בהרבה מיכולת ההימור שלהם.
מרואיינים, עיתונאים ופרשנים אוהבים למלא את העיתונים ב'נבואות', הערכות או ניחושים על העתיד לבוא. בדרך כלל, גם כשהניחוש הופך כקשקוש, העיתון כבר עושה את דרכו למתקן המיחזור (או לעטיפת דגים, כפי שנהגו לומר בתקופה שעדיין לא קנו דגים קפואים ומנוילנים), ואיש מהקוראים אינו זוכר למנחש את טעותו. ובכל זאת, מנחשים יקרים, מעט זהירות: לעתים עלול ההימור המטופש שלכם לשמש משטח לנעלי שבת וחומר קריאה למצחצחים, ואז וואי-וואי-וואי איך יצאתם פראיירים!
מלה אחת רעה
ל'פיאף', ההצגה הדי-חדשה של תיאטרון בית-ליסין, המבוססת על חייה של הזמרת הצרפתייה אדית פיאף. גס, בוטה, מבוצע ככה-ככה ועמוק כמו שלולית ביום חמסין. אפילו מעריצי הזמרת המנוחה יסבלו.
מלה אחת טובה
לחבר אוסאמה בן-לאדן, האיש האחראי יותר מכולם לכך שסדאם כבר לא ממש אתנו.
יודע את מקומי
במוצאי שבת יצאנו, הזוגה ואני, לסעוד את המלווה-מלכה במסעדה ידועה. מסעדה כשרה במוצ"ש, כמו הפגנה של הימין, כמו הדשא בבר-אילן, היא הרבה יותר משמה הפונקציונלי. זהו מקום המפגש האולטימטיבי למשפחת הציונות הדתית, על כל גווניה ושלוחותיה, וגם מקום לא רע למחקר אנתרופולוגי של עיתונאי בעל טור בעיתון שבועי.
לצורך אותו מחקר, התיישבנו בשולחן הפינתי והתחלנו להביט סביב, מנסים לאפיין ולהגדיר את הסועדים בשולחנות האחרים. אפילו לא שמנו לב למלצרית שהניחה חוברות תפריט על שולחננו.
"תראי את הזוג הדתי מימין", לחשתי לאשתי, "זה בטח דייט ראשון שלהם".
"למה?"
"תסתכלי עליהם. הוא משחק עם המלחייה והשקיות של הסוכר, והיא בודקת כל הזמן שחס וחלילה לא ייכנס למסעדה מישהו שהיא מכירה".
"הוא בטח חושב שהיא ביישנית".
"והיא בטח חושבת לעצמה: האם להגיד לו עכשיו שהוא פטפטן, או לחכות לטלפון שלו ורק אז לזרוק אותו".
"היי", אמרה פתאום אשתי, "בשעה תשע שלך!".
הצצתי אוטומטית בשעוני. "שמאלה, תביט שמאלה!" הסבירה האשה בסבלנות.
הבטתי לאותו כיוון. שבעה מבוגרים שוחחו ביניהם מסביב לשולחן ארוך.
"אתה רואה את האשה עם הפנים אלינו? היא היחידה בלי בן-זוג".
"היא מעולם לא התחתנה", החלטתי, "לפני עשרים שנה יצא החבר שלה לעיראק בשליחות המוסד ומאז הוא נעדר. היא החליטה אז לא להינשא לעולם".
"הוא לא מת. הוא רק קיבל שם ג'וב טוב ככפיל של סדאם. בקרוב היא תיסע לעיראק ותתאחד עמו תחת המשטר החדש".
ניסיתי לענות, אבל קול צחוק רועם של נער בן-עשרה, שישב עם חבריו לסניף בני-עקיבא, הפריע לי.
"רואה אותו?" אמרתי לרעייתי, "הוא חושב שהוא עושה רושם על הבנות. הוא עוד יגלה את טעותו המרה".
"לא נורא, בעוד עשרים שנה הוא יפסיק עם השטויות ויתחזק בתורה", התנחמה האשה.
"ויהפוך למחנך באחד המוסדות של ש"ס".
"ואז יפטרו אותו, כשיגלו שיש לו אמא אשכנזיה".
"אתם רוצים להזמין?" הפריעה לנו המלצרית רגע לפני ששלחנו את הנער המסכן לרחוב. אחרי שהלכה עם הזמנתנו, המשכתי להביט סביב.
"את רואה את הזוג שיושב מאחורייך?"
"איזה זוג?" אשתי הסתובבה בתנועה חדה.
"אל תסתובבי, הם מסתכלים בנו. הזוג הזה שיושב בשולחן שבחוץ".
אשתי הסתכלה. מאחורי דלת הזכוכית של המסעדה, סמוך מאוד למקום שבו ישבנו, נראו בני זוג דתיים, כנראה בעל ואשתו, והביטו לכיווננו בעניין. "צמד רכלנים", רטנתי, "אין להם על מה לדבר ביניהם, אז הם מביטים בסועדים אחרים ומרכלים עליהם. פשוט גועל נפש".
"אולי לא כדאי להחמיר איתם יותר מדי", אמרה אשתי, הסתובבה והביטה בי. "אלה לא בני זוג היושבים בחוץ. זאת השתקפות של תוך המסעדה".
בניגוד למוסכמה התקשורתית הידועה, כאילו חדשות טובות אינן חדשות, בזמן האחרון אנו מוצפים בידיעות חדשותיות העושות טוב על הלב: סדאם נפל, הכינרת עולה, ערוץ יהודי חדש עובר טבילת אש מוצלחת, עמיר פרץ מואיל בטובו להיפגש עם שר האוצר, וראשי המחבלים ביש"ע מחוסלים או נעצרים בזה אחר זה.
נושא העצורים הפלשתינים מעניין במיוחד. בעוד יתר הידיעות זוכות למעקב מתמשך מצד התקשורת והקהל, הרי שברוב המקרים אין לנו מושג מה קורה עם המבוקשים שנעצרו. האם כולם נכנסים למעצר מנהלי ונשארים שם? האם יש בכלא מקום לכולם? או שיש גם מי שמשתחרר וחוזר לביתו? ואם יש עצורים משוחררים, מדוע התקשורת לא מדווחת על כך?
לעולם איננו שומעים ידיעה בנוסח: "שלושה אנשי חמאס שוחררו היום ממעצרם", או "שני מבוקשים הפכו ללא-מבוקשים". התקשורת הישראלית, המרבה לחשב את גובהה המצטבר של הכינרת מתחילת השנה, לא מספרת לנו כמה מבוקשים נעצרו מתחילת השנה, או מתחילת האינתיפאדה, כמה מהם יצאו לחופשי, ומה האפקט של החשבון הפשוט הזה על הפחתת הטרור.
בלי מידע על גורל כל העצורים, או לפחות על מספרם המעודכן, לא רק שאין משמעות חדשותית לעוד ידיעה על מעצר מבוקשים (אלא אם מדובר בראשי הטרור המוכרים), אלא גם אין לנו אפשרות לבדוק את יעילות מלחמתו של צה"ל בפלשתינים, ואולי למחות נגד שחרור אדם זה או אחר. אז חדשות טובות זה דבר מבורך, ואנו תמיד שמחים לשמוע על מעצר מחבלים, אבל רצוי שיספרו לנו גם מה עלה בגורלם. ובאותה הזדמנות, שינסו כבר לברר מה עלה בגורלו של סדאם.
רק מוסיקה ישראלית
לא מזמן התבשרנו שצביקה פיק הוא ולא אחר - ילחין את השיר שייצג את אוקראינה בתחרות האירוויזיון הקרובה. בשבוע שעבר שמעתי את השיר האוקראיני ברדיו (למי שלא שמע ורוצה להתרשם: נסו לדמיין ביצוע של דודו פישר ל'דיווה'), ואין לי ספק שהוא ייתן תחרות קשה וצמודה ביותר לנציג ישראל בתחרות, ליאור נרקיס. ובכל זאת, בסופו של דבר, השיר הישראלי ינצח כנראה בפוטו-פיניש את השיר של אוקראינה, בקרב על המקום האחרון.
לא נקודות ולא נעליים
באחד מימי ו' האחרונים, כמו כל יהודי סביר שאינו נוהג להעביר את תפילות השבת בסנדלים, עסקתי בצחצוח נעליים מעל דפי עיתונים ישנים. תוך שאני מכין עצמי לפוליש של הנעל האחרונה, נפל מבטי על דף ישן מתוך מוסף הספורט 'אקשן' של מעריב. מולי זעקה כותרת של חצי עמוד בזו הלשון: "חרזי: אני אומר שנוציא ארבע נקודות משני משחקים. בניון: אני אומר שש".
למי ששכח: באותה כותרת, ניסו שני שחקני נבחרת ישראל בכדורגל, אלון חרזי ויוסי בניון, לנחש את תוצאות המשחקים הצפויים נגד קפריסין וצרפת. בינתיים כבר התקיימו שני המשחקים, והתוצאות ידועות: הנבחרת הלאומית שלנו הצליחה להשיג הפסד מכובד לצרפתים ולסחוט תיקו מקפריסין. כלומר, לא ארבע נקודות ובטח שלא שש. נקודה אחת אומללה הצליחו כדורגלנינו המצוינים להוציא משני המפגשים, תוך הפגנת יכולת לא טובה בהרבה מיכולת ההימור שלהם.
מרואיינים, עיתונאים ופרשנים אוהבים למלא את העיתונים ב'נבואות', הערכות או ניחושים על העתיד לבוא. בדרך כלל, גם כשהניחוש הופך כקשקוש, העיתון כבר עושה את דרכו למתקן המיחזור (או לעטיפת דגים, כפי שנהגו לומר בתקופה שעדיין לא קנו דגים קפואים ומנוילנים), ואיש מהקוראים אינו זוכר למנחש את טעותו. ובכל זאת, מנחשים יקרים, מעט זהירות: לעתים עלול ההימור המטופש שלכם לשמש משטח לנעלי שבת וחומר קריאה למצחצחים, ואז וואי-וואי-וואי איך יצאתם פראיירים!
מלה אחת רעה
ל'פיאף', ההצגה הדי-חדשה של תיאטרון בית-ליסין, המבוססת על חייה של הזמרת הצרפתייה אדית פיאף. גס, בוטה, מבוצע ככה-ככה ועמוק כמו שלולית ביום חמסין. אפילו מעריצי הזמרת המנוחה יסבלו.
מלה אחת טובה
לחבר אוסאמה בן-לאדן, האיש האחראי יותר מכולם לכך שסדאם כבר לא ממש אתנו.
יודע את מקומי
במוצאי שבת יצאנו, הזוגה ואני, לסעוד את המלווה-מלכה במסעדה ידועה. מסעדה כשרה במוצ"ש, כמו הפגנה של הימין, כמו הדשא בבר-אילן, היא הרבה יותר משמה הפונקציונלי. זהו מקום המפגש האולטימטיבי למשפחת הציונות הדתית, על כל גווניה ושלוחותיה, וגם מקום לא רע למחקר אנתרופולוגי של עיתונאי בעל טור בעיתון שבועי.
לצורך אותו מחקר, התיישבנו בשולחן הפינתי והתחלנו להביט סביב, מנסים לאפיין ולהגדיר את הסועדים בשולחנות האחרים. אפילו לא שמנו לב למלצרית שהניחה חוברות תפריט על שולחננו.
"תראי את הזוג הדתי מימין", לחשתי לאשתי, "זה בטח דייט ראשון שלהם".
"למה?"
"תסתכלי עליהם. הוא משחק עם המלחייה והשקיות של הסוכר, והיא בודקת כל הזמן שחס וחלילה לא ייכנס למסעדה מישהו שהיא מכירה".
"הוא בטח חושב שהיא ביישנית".
"והיא בטח חושבת לעצמה: האם להגיד לו עכשיו שהוא פטפטן, או לחכות לטלפון שלו ורק אז לזרוק אותו".
"היי", אמרה פתאום אשתי, "בשעה תשע שלך!".
הצצתי אוטומטית בשעוני. "שמאלה, תביט שמאלה!" הסבירה האשה בסבלנות.
הבטתי לאותו כיוון. שבעה מבוגרים שוחחו ביניהם מסביב לשולחן ארוך.
"אתה רואה את האשה עם הפנים אלינו? היא היחידה בלי בן-זוג".
"היא מעולם לא התחתנה", החלטתי, "לפני עשרים שנה יצא החבר שלה לעיראק בשליחות המוסד ומאז הוא נעדר. היא החליטה אז לא להינשא לעולם".
"הוא לא מת. הוא רק קיבל שם ג'וב טוב ככפיל של סדאם. בקרוב היא תיסע לעיראק ותתאחד עמו תחת המשטר החדש".
ניסיתי לענות, אבל קול צחוק רועם של נער בן-עשרה, שישב עם חבריו לסניף בני-עקיבא, הפריע לי.
"רואה אותו?" אמרתי לרעייתי, "הוא חושב שהוא עושה רושם על הבנות. הוא עוד יגלה את טעותו המרה".
"לא נורא, בעוד עשרים שנה הוא יפסיק עם השטויות ויתחזק בתורה", התנחמה האשה.
"ויהפוך למחנך באחד המוסדות של ש"ס".
"ואז יפטרו אותו, כשיגלו שיש לו אמא אשכנזיה".
"אתם רוצים להזמין?" הפריעה לנו המלצרית רגע לפני ששלחנו את הנער המסכן לרחוב. אחרי שהלכה עם הזמנתנו, המשכתי להביט סביב.
"את רואה את הזוג שיושב מאחורייך?"
"איזה זוג?" אשתי הסתובבה בתנועה חדה.
"אל תסתובבי, הם מסתכלים בנו. הזוג הזה שיושב בשולחן שבחוץ".
אשתי הסתכלה. מאחורי דלת הזכוכית של המסעדה, סמוך מאוד למקום שבו ישבנו, נראו בני זוג דתיים, כנראה בעל ואשתו, והביטו לכיווננו בעניין. "צמד רכלנים", רטנתי, "אין להם על מה לדבר ביניהם, אז הם מביטים בסועדים אחרים ומרכלים עליהם. פשוט גועל נפש".
"אולי לא כדאי להחמיר איתם יותר מדי", אמרה אשתי, הסתובבה והביטה בי. "אלה לא בני זוג היושבים בחוץ. זאת השתקפות של תוך המסעדה".