לפני כשנה נערך שאלון בין המועמדים להיות מורים במדינת ישראל. אחת מהשאלות הייתה היכן נמצא קבר רחל. התשובות היו מגוונות מאוד, ורק מעט מהן נכונות. חלק אמרו שהיא קבורה על שפת הכינרת, בהתכוונם לרחל המשוררת (אני מקווה). חלק אף הרחיקו ואמרו שרחל אמנו קבורה בהר הבית. אם זה לא היה כל-כך עצוב, זה היה מצחיק.
העובדה שמחנכים לעתיד לא יודעים דבר כה טריוויאלי איננה מקרית. אילו היו פוקדים את קברה כיאות, לא היה ספק בשאלת מיקומו. אומה מתוקנת היתה דואגת שכל ילד וילדה יבקרו בקברי האבות כחלק מתוכנית הלימודים, כחובה. העובדה שאין כמעט טיולים שנתיים או סיורים לימודיים לקברי האבות היא מחדל חינוכי ובכייה לדורות.
כמו שראש הממשלה שלנו נוהג לומר, אין עם בעולם שהיה מוותר על קברות אבות האומה שלו. על ערש ההיסטוריה שלו. רק שמילים לחוד ומעשים לחוד: העובדה בשטח היום היא שקשה מאוד להגיע לקבר רחל. שני אוטובוסים ביום, בבוקר ובצהריים, עמוסים עד אפס מקום, מביאים מתפללים ובעיקר מתפללות לקבר. האוטובוס ממוגן ירי: הנחיות כוחות הביטחון מאוד קשוחות בכל הנוגע לציר התנועה הזה, למרות שהוא בשליטה ישראלית. מדובר בקטע הכביש שבין מחסום 300 ליד הפנייה לגילה עד קבר רחל. מרחק של 480 מטר בלבד.
מדוע מקשים כל-כך את הגישה לקבר רחל, כשלמערת המכפלה המוקפת עדיין, לצערנו, בערבים, אפשר להגיע ברכב פרטי לא ממוגן? בשל קשיים אלו נותר הקבר שומם בדרך כלל, חוץ מקבוצות בודדות השוהות בו לעתים בשבתות, ופעולות מבורכות של קבוצות נשים המחויבות בלבבן למקום.
דמותו של הקבר מתנוססת על גלויות שהיו שולחים יהודים איש לרעהו בגולה ומארץ ישראל לגולה. אפילו המנדט הבריטי הכיר בחשיבותו של קבר רחל כמונומנט היסטורי והנפיק בולים ל'פלסטינה א"י' עם תמונתו. ידענו להתגעגע אליו מרחוק, ודווקא כשהוא כל-כך קרוב, בידינו כבר 36 שנה, כמעט ששכחנו אותו חס וחלילה.
ראש הממשלה הצהיר בראיונותיו האחרונים שיש בכוונתו לעשות "ויתורים כואבים" והזכיר, כאילו מבלי משים, את שילה, בית אל ובית לחם. אל תטעו. ראש הממשלה שם לב לכל מלה שהוציא מפיו בראיונות אלו. איני יודע מדוע הזכיר אותם, אך יש לעצרו בכל מחיר. בערב חג הגיע יו"ר הכנסת, מר ראובן ריבלין, לבית אל ושילה, והניח אבן פינה לשכונה חדשה בשילה. לפני ימים ספורים הגיעה קבוצת חברי כנסת ושרים לקבר רחל לשוב ולבקר בו.
אני מבטיח לך, אמא רחל, שלא נעזוב אותך יותר לעולם. "מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה כי יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם".
העובדה שמחנכים לעתיד לא יודעים דבר כה טריוויאלי איננה מקרית. אילו היו פוקדים את קברה כיאות, לא היה ספק בשאלת מיקומו. אומה מתוקנת היתה דואגת שכל ילד וילדה יבקרו בקברי האבות כחלק מתוכנית הלימודים, כחובה. העובדה שאין כמעט טיולים שנתיים או סיורים לימודיים לקברי האבות היא מחדל חינוכי ובכייה לדורות.
כמו שראש הממשלה שלנו נוהג לומר, אין עם בעולם שהיה מוותר על קברות אבות האומה שלו. על ערש ההיסטוריה שלו. רק שמילים לחוד ומעשים לחוד: העובדה בשטח היום היא שקשה מאוד להגיע לקבר רחל. שני אוטובוסים ביום, בבוקר ובצהריים, עמוסים עד אפס מקום, מביאים מתפללים ובעיקר מתפללות לקבר. האוטובוס ממוגן ירי: הנחיות כוחות הביטחון מאוד קשוחות בכל הנוגע לציר התנועה הזה, למרות שהוא בשליטה ישראלית. מדובר בקטע הכביש שבין מחסום 300 ליד הפנייה לגילה עד קבר רחל. מרחק של 480 מטר בלבד.
מדוע מקשים כל-כך את הגישה לקבר רחל, כשלמערת המכפלה המוקפת עדיין, לצערנו, בערבים, אפשר להגיע ברכב פרטי לא ממוגן? בשל קשיים אלו נותר הקבר שומם בדרך כלל, חוץ מקבוצות בודדות השוהות בו לעתים בשבתות, ופעולות מבורכות של קבוצות נשים המחויבות בלבבן למקום.
דמותו של הקבר מתנוססת על גלויות שהיו שולחים יהודים איש לרעהו בגולה ומארץ ישראל לגולה. אפילו המנדט הבריטי הכיר בחשיבותו של קבר רחל כמונומנט היסטורי והנפיק בולים ל'פלסטינה א"י' עם תמונתו. ידענו להתגעגע אליו מרחוק, ודווקא כשהוא כל-כך קרוב, בידינו כבר 36 שנה, כמעט ששכחנו אותו חס וחלילה.
ראש הממשלה הצהיר בראיונותיו האחרונים שיש בכוונתו לעשות "ויתורים כואבים" והזכיר, כאילו מבלי משים, את שילה, בית אל ובית לחם. אל תטעו. ראש הממשלה שם לב לכל מלה שהוציא מפיו בראיונות אלו. איני יודע מדוע הזכיר אותם, אך יש לעצרו בכל מחיר. בערב חג הגיע יו"ר הכנסת, מר ראובן ריבלין, לבית אל ושילה, והניח אבן פינה לשכונה חדשה בשילה. לפני ימים ספורים הגיעה קבוצת חברי כנסת ושרים לקבר רחל לשוב ולבקר בו.
אני מבטיח לך, אמא רחל, שלא נעזוב אותך יותר לעולם. "מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה כי יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם".