כפילו של אבו מאזן
יש כמה קווי דמיון בין שני אח"מים ערביים שהיו בחדשות השבוע: טארק עזיז ואבו מאזן. שניהם כסופי שער, ממושקפים ובעלי גינונים מתונים. שניהם גם היו מספרי שתים בממשלים רודניים מזרח תיכוניים. עזיז כיהן במשך שנים רבות כסגנו של הצורר בדימוס סדאם חוסיין, ואבו מאזן היה סגנו של הצורר הנצחי ערפאת.
אבל כאן מסתיים הדמיון ונפערים ההבדלים: בעוד אבו-מאזן משודרג עכשיו למעמד ראש-ממשלה ואורח רצוי בלשכות שרון ובוש, מקבילו העיראקי הושלך לפני שבוע לכלא. האמריקנים לא מעלים בדעתם אפשרות למנות את עזיז למנהיג עיראק החופשית. אפילו אם האיש יבטיח להם, בהן צדקו, להילחם בתשתיות האב"כ של עיראק ולפעול באופן כללי למען חיזוק אושיות השלום במפרץ הפרסי, הוא לא יזכה לראות אור יום בשנים הקרובות. מבחינת האמריקנים, כל מי שבילה שנים רבות בסביבתו הקרובה של סדאם וסייע לו בניהול ענייני הממלכה הוא פושע מלחמה. מפת הדרכים היחידה שתוגש לו היא מפת המסדרונות והתאים בכלא בגדד. אולי אפילו המפה לחדר הגרדום.
בהכשר בג"ץ
דורון לב היה בן 19 במותו. חייל צעיר, תושב חולון, חובב כדורסל. כדור של צלף פלשתיני פגע בו לפני כחודשיים, בעת שחילק אספקה לחבריו במתחם מפקדת אוגדת עזה. הוא נפצע אנושות בגבו, וכעבור שעה קלה מת מפצעיו.
רק השבוע, כבדרך אגב, הותרה לפרסום זהות הרוצח: נידאל סלאמה, בן 35, מפקד הזרוע הצבאית של החזית העממית בחבל עזה. שעה קלה לאחר חיסולו בשני טילים ממסוק קרב ישראלי, פרסם דובר צה"ל הודעה שנועדה להוכיח כי לא היה מנוס מהחיסול. בין היתר סופר בה, כבדרך אגב, שסלאמה הוחזק פעם בידי ישראל.
בשנת 89' הוא נידון למספר מאסרי עולם בעוון רצח של סייענים לישראל, אך ישב בכלא רק 10 שנים. בסוף 99' החליטה ממשלת ברק לשחררו, כמחווה סדרתית לערפאת, עם עוד קבוצת רוצחי סייענים. מטה מותקפי הטרור עתר לבג"ץ נגד השחרור, אך העתירה נדחתה. השופטים, כהרגלם בעתירות כאלו, קבעו שאינם מתערבים בהחלטות מדיניות ואפשרו את שחרורו של הרוצח הסדרתי. ספק אם המקרה של דורון לב ישפיע על החלטותיהם בעתירות הצפויות נגד חידוש המחוות לפלשתינים.
פקודת יום
"חורבות ימית יהיו עדות לכך שעשינו מעל ומעבר לדמיון אנוש כדי לעמוד בהסכם השלום. אף צבא ערבי לא הצליח, ולעולם לא יצליח, להרוס עיר ישראלית. רק אנו, במו ידינו, נאלצנו להרוס את ימית, נאלצנו למחותה מעל פני האדמה, כדי לקיים בזמן את הסכם השלום ומבלי שיישפך דם יהודי.
"בסיני, בימית, הגענו לקו האדום של ויתורינו. נפנה עתה פנינו לחיזוק בטחוננו, להתפתחותנו בכל תחום. נפנה להגברת ההתיישבות וביסוסה ברמת הגולן, ביהודה, בשומרון ובחבל עזה - התיישבות שהיא חלק בלתי נפרד מבטחוננו, התיישבות שהיא יסוד אמת בצד התוכניות המדיניות".
על החתום: אריאל שרון, שר הביטחון, פקודת יום לחיילי צה"ל לרגל השלמת פינוי סיני והחרבת ימית, השבוע לפני 21 שנה.
שלושת המחותנים
כל-כך הרבה דובר בשבועות האחרונים על משה גרשוני, החתן הזמני של פרס ישראל לציור תשס"ג, וכל-כך מעט על חברי הוועדה שהכתירו אותו כיקיר האומה. מדובר בשלושה גורמי אומנות בכירים שהכירו היטב את החתן, ובכל זאת לא צפו את השערורייה שהוא עלול לגרום: 1. פרופסור מרדכי עומר, מנכ"ל מוזיאון תל-אביב לאומנויות. 2. יגאל צלמונה, אוצר בכיר במוזיאון ישראל ומי שכתב בעבר ספר על גרשוני. 3. לאה ניקל, כלת פרס ישראל לציור תשנ"ה.
עצמאות 55. תגובות
לורד בלפור: ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה את יום העצמאות ה55- של הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל.
יואל מוישה סלומון: באמת קשה להאמין היום שהכל התחיל בבוקר לח בשנת תרל"ח.
הרצל: בבאזל הקמתי את מדינת היהודים, ובירושלים אתם הקמתם את מדינת הפלשתינים.
ז'בוטינסקי: לצערי אני לא רואה פה שום קיר ברזל, רק גדר.
בן-גוריון: אותי לא מעניין יום העצמאות. השאלה הגורלית היא כמה יהודים חיים בנגב?
הרבי מסאטמר: בשלטון הכופרים הציאניסטען אין אנו מאמינים ובחוקותיהם אין אנו מתחשבים, מעתה ועד עולם.
ישעיהו לייבוביץ': למרות השלילה הנמרצת שאני שולל את דמותה של מדינה זו לא נתאכזבתי ממנה כלל, משום שמלכתחילה לא תליתי בה שום תקווה מיוחדת.
מוחמד א-סאחאף: אני לא יודע על איזה יום עצמאות הם מדברים. הצבא העיראקי ושאר הצבאות הערביים עדיין שולטים ברוב שטחי פלשתין.
הנביא זכריה: כה אמרתי כבר לפני 2500 שנה, עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים.
רבן יוחנן בן זכאי: ברשותכם, הייתי מעדיף לחגוג את האירוע בישיבת כרם ביבנה.
הרב קוק: מדינת ישראל היא יסוד כסא ה' בעולם.
אליעזר בן-יהודה: אולי מישהו מוכן להסביר לי, בבקשה, מה פירוש "חבל על הזמן", "כזה" ו"כאילו"?
טיטוס: הנחמה היחידה שלי היא שהר הבית עדיין סגור ליהודים.
חנה סנש: אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם.
יש כמה קווי דמיון בין שני אח"מים ערביים שהיו בחדשות השבוע: טארק עזיז ואבו מאזן. שניהם כסופי שער, ממושקפים ובעלי גינונים מתונים. שניהם גם היו מספרי שתים בממשלים רודניים מזרח תיכוניים. עזיז כיהן במשך שנים רבות כסגנו של הצורר בדימוס סדאם חוסיין, ואבו מאזן היה סגנו של הצורר הנצחי ערפאת.
אבל כאן מסתיים הדמיון ונפערים ההבדלים: בעוד אבו-מאזן משודרג עכשיו למעמד ראש-ממשלה ואורח רצוי בלשכות שרון ובוש, מקבילו העיראקי הושלך לפני שבוע לכלא. האמריקנים לא מעלים בדעתם אפשרות למנות את עזיז למנהיג עיראק החופשית. אפילו אם האיש יבטיח להם, בהן צדקו, להילחם בתשתיות האב"כ של עיראק ולפעול באופן כללי למען חיזוק אושיות השלום במפרץ הפרסי, הוא לא יזכה לראות אור יום בשנים הקרובות. מבחינת האמריקנים, כל מי שבילה שנים רבות בסביבתו הקרובה של סדאם וסייע לו בניהול ענייני הממלכה הוא פושע מלחמה. מפת הדרכים היחידה שתוגש לו היא מפת המסדרונות והתאים בכלא בגדד. אולי אפילו המפה לחדר הגרדום.
בהכשר בג"ץ
דורון לב היה בן 19 במותו. חייל צעיר, תושב חולון, חובב כדורסל. כדור של צלף פלשתיני פגע בו לפני כחודשיים, בעת שחילק אספקה לחבריו במתחם מפקדת אוגדת עזה. הוא נפצע אנושות בגבו, וכעבור שעה קלה מת מפצעיו.
רק השבוע, כבדרך אגב, הותרה לפרסום זהות הרוצח: נידאל סלאמה, בן 35, מפקד הזרוע הצבאית של החזית העממית בחבל עזה. שעה קלה לאחר חיסולו בשני טילים ממסוק קרב ישראלי, פרסם דובר צה"ל הודעה שנועדה להוכיח כי לא היה מנוס מהחיסול. בין היתר סופר בה, כבדרך אגב, שסלאמה הוחזק פעם בידי ישראל.
בשנת 89' הוא נידון למספר מאסרי עולם בעוון רצח של סייענים לישראל, אך ישב בכלא רק 10 שנים. בסוף 99' החליטה ממשלת ברק לשחררו, כמחווה סדרתית לערפאת, עם עוד קבוצת רוצחי סייענים. מטה מותקפי הטרור עתר לבג"ץ נגד השחרור, אך העתירה נדחתה. השופטים, כהרגלם בעתירות כאלו, קבעו שאינם מתערבים בהחלטות מדיניות ואפשרו את שחרורו של הרוצח הסדרתי. ספק אם המקרה של דורון לב ישפיע על החלטותיהם בעתירות הצפויות נגד חידוש המחוות לפלשתינים.
פקודת יום
"חורבות ימית יהיו עדות לכך שעשינו מעל ומעבר לדמיון אנוש כדי לעמוד בהסכם השלום. אף צבא ערבי לא הצליח, ולעולם לא יצליח, להרוס עיר ישראלית. רק אנו, במו ידינו, נאלצנו להרוס את ימית, נאלצנו למחותה מעל פני האדמה, כדי לקיים בזמן את הסכם השלום ומבלי שיישפך דם יהודי.
"בסיני, בימית, הגענו לקו האדום של ויתורינו. נפנה עתה פנינו לחיזוק בטחוננו, להתפתחותנו בכל תחום. נפנה להגברת ההתיישבות וביסוסה ברמת הגולן, ביהודה, בשומרון ובחבל עזה - התיישבות שהיא חלק בלתי נפרד מבטחוננו, התיישבות שהיא יסוד אמת בצד התוכניות המדיניות".
על החתום: אריאל שרון, שר הביטחון, פקודת יום לחיילי צה"ל לרגל השלמת פינוי סיני והחרבת ימית, השבוע לפני 21 שנה.
שלושת המחותנים
כל-כך הרבה דובר בשבועות האחרונים על משה גרשוני, החתן הזמני של פרס ישראל לציור תשס"ג, וכל-כך מעט על חברי הוועדה שהכתירו אותו כיקיר האומה. מדובר בשלושה גורמי אומנות בכירים שהכירו היטב את החתן, ובכל זאת לא צפו את השערורייה שהוא עלול לגרום: 1. פרופסור מרדכי עומר, מנכ"ל מוזיאון תל-אביב לאומנויות. 2. יגאל צלמונה, אוצר בכיר במוזיאון ישראל ומי שכתב בעבר ספר על גרשוני. 3. לאה ניקל, כלת פרס ישראל לציור תשנ"ה.
עצמאות 55. תגובות
לורד בלפור: ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה את יום העצמאות ה55- של הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל.
יואל מוישה סלומון: באמת קשה להאמין היום שהכל התחיל בבוקר לח בשנת תרל"ח.
הרצל: בבאזל הקמתי את מדינת היהודים, ובירושלים אתם הקמתם את מדינת הפלשתינים.
ז'בוטינסקי: לצערי אני לא רואה פה שום קיר ברזל, רק גדר.
בן-גוריון: אותי לא מעניין יום העצמאות. השאלה הגורלית היא כמה יהודים חיים בנגב?
הרבי מסאטמר: בשלטון הכופרים הציאניסטען אין אנו מאמינים ובחוקותיהם אין אנו מתחשבים, מעתה ועד עולם.
ישעיהו לייבוביץ': למרות השלילה הנמרצת שאני שולל את דמותה של מדינה זו לא נתאכזבתי ממנה כלל, משום שמלכתחילה לא תליתי בה שום תקווה מיוחדת.
מוחמד א-סאחאף: אני לא יודע על איזה יום עצמאות הם מדברים. הצבא העיראקי ושאר הצבאות הערביים עדיין שולטים ברוב שטחי פלשתין.
הנביא זכריה: כה אמרתי כבר לפני 2500 שנה, עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים.
רבן יוחנן בן זכאי: ברשותכם, הייתי מעדיף לחגוג את האירוע בישיבת כרם ביבנה.
הרב קוק: מדינת ישראל היא יסוד כסא ה' בעולם.
אליעזר בן-יהודה: אולי מישהו מוכן להסביר לי, בבקשה, מה פירוש "חבל על הזמן", "כזה" ו"כאילו"?
טיטוס: הנחמה היחידה שלי היא שהר הבית עדיין סגור ליהודים.
חנה סנש: אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם.