עיתונות מגויסת לשייטת
נשים לרגע את השנורקל על השולחן: כולם יודעים שמחלת הסרטן של 107 אנשי השייטת לא הגיעה באמצעות גמדים. לכולם ברור שהצלילות בנחל הקישון, הן ולא מלאך, הביאו או האיצו את המחלה האיומה של אותם לוחמים, והן שהפילו בהם 30 חללים. אני יודע זאת, אתם יודעים זאת, וגם הרמטכ"ל, שר הביטחון וכל חברי ועדת שמגר יודעים זאת.
אלא שידיעה בלב לבדה לא הספיקה לוועדת החקירה. שלושת חברי הוועדה נזקקו להוכחות מדעיות ומשפטיות כדי להטיל על צה"ל את האחריות. השופט שמגר החליט שיש די הוכחות לכך, אבל שני חבריו לוועדה ד"ר רנרט ופרופ' וילצ'יק חלקו עליו. בין אם החלטתם של שני המדענים נכונה או שגויה, ייאמר לזכותם שהיא אמיצה. החלטה הפוכה היתה מזכה אותם בחיבוק תקשורתי ובהנהון מלא סיפוק של כלל הציבור. מרגע שפורסם דו"ח הוועדה, הפכו השניים לאנטי-גיבורים של המאה.
התקשורת עשתה הכול כדי לגמד את חשיבות הדוח ולהמשיך לעמוד מאחורי אנשי השייטת. למשל, בידיעות-אחרונות צוטט "מקור משפטי בכיר" כאומר שלמסקנות השניים אין משקל יתר על פני דעת המיעוט של שמגר. במעריב היו עוד פחות מנומסים, כשאת גיליון ערב החג פתחו בכותרת הראשית המאשימה "השפלת הלוחמים", ובהמשכו הובעה עמדה חד-צדדית - תחת הכותרת "דעת מומחה" - החולקת על מסקנות הוועדה. במקום להסביר בפשטות את עמדת הוועדה, העדיפו שני העיתונים לציין כי הקרב האמיתי רק החל.
פתאום מתברר כי בעיני התקשורת, דוח ועדת חקירה אינו תורה מסיני. כעת מבינים שם, שוועדת חקירה (ולצורך העניין לא חשוב אם היא ממלכתית או אחרת) מורכבת מבני אדם, ואלה יכולים לטעות, גם אם הם אקדמאים חשובים ומכובדים, ואפילו אם הם נחשבים כבקיאים ביותר בתחום. חבל רק שאת הסקפטיות העיתונאית המבורכת הזאת לא ראינו בוועדות חקירה אחרות. הייתי שמח, אם עיתונאי ישראל היו מפגינים אותו רוח קרב ומציבים אותם סימני שאלה סביב דוחות בעייתיים של ועדות שחקרו נושאים אחרים כמו, נגיד, ועדת שמגר. זאת שחקרה את רצח רבין.
הרב שלא נבחר
אף שהסערה (בכוס מים, נקווה) סביב הרב מצגר אינה מוסיפה כבוד למוסד הרבנות ולציבור שומרי המצוות, קשה שלא להבליע איזשהו חיוך קטן של שמחה לאיד נקמנית. לא כלפי הרב, חלילה, אלא כלפי אלה שבחרו בו. במילים אחרות: זה מה שקורה כאשר מועמד ראוי לא נבחר בשל דעותיו הימניות.
שידור חי מדי
השבוע העביר קול-ישראל בשידור חי את שני משחקי חצי גמר גביע המדינה בכדורסל. כנהוג בשידורים מסוג זה, גם הפעם נשלחה בחורה בשם לילך (תמיד קוראים להן לילך, כמובן חוץ מהפעמים שקוראים להן בקי גריפין) להסתובב ליד המאמנים עם מיקרופון ולהעביר לקהל המאזינים תיאורי צבע מן הספסלים והקהל.
בסיום הדרבי התל-אביבי, וגם כאן אין חידוש, חיפשה הכתבת החרוצה מרואיינים מהקבוצה המנצחת. למרבה הצער, זכו המאזינים לשמוע לא רק את הראיונות אלא גם את כל מלאכת החיפוש, שאגב הסתיים דווקא בראיון עם עוזר המאמן המפסיד. זה נשמע בערך כך:
לילך (בצרחה): דיוויד בלות'נטל, יו אר דה אם-וי-פי אוף דה גיים!
בלות'נטל: ת'אנק יו ורי מאץ'.
אוהד (מאחור): אהההה!!!
לילך: רגע, אני לא... (דממה) טל!!! טל בורשטיין!
השדר דני דבורין: רוני, אולי בינתיים מלת סיכום שלך?
רון קופמן: אני חושב ש...
לילך (בקריאת שבר): טאאאאל!!! חשבתם שזה יהיה כל כך קשה?!
טל בורשטיין: כן, ידענו שזה יהיה.
אוהד (מאחור): גדול! גדול!
לילך: רגע, דני!
דני דבורין: כן, לילך?
לילך (בצעקות): גור! גור! רגע...
דני דבורין: את יכולה לראיין שם את גור שלף או דירק שארפ.
לילך: שמעון! שמעון אמסלם! למה הפסדתם את המשחק?
מלה אחת רעה
לתחנת הדלק 'דור' שברחוב ז'בוטינסקי בבני-ברק (ליד מחלף גהה), שלפני פסח יצאה במבצע מדהים: ניקוי יסודי של הרכב תמורת 50 ש"ח, במקום המחיר הרגיל 30 ש"ח. לא תאמינו כמה מכוניות עמדו שם בתור.
מלה אחת טובה
לדיסק החדש 'מהסרטים', הכולל אוסף מרשים במיוחד של קטעים מפסקולים מרגשים ויפים. עם נעימות מסרטים כמו 'סינמה פרדיסו', 'פורסט גאמפ', 'שייקספיר מאוהב', 'תקנות בית השיכר' ו'הכי טוב שיש', אפשר להתגבר גם על הכללתה של מנגינת הגיטרה הלעוסה מ'צייד הצבאים'. בסך הכול: דיסק מהסרטים.
יודע את מקומי
בימים אלה אני משתדל להסתובב בשכונתי כמה שפחות. בכל פעם שאני מראה את פניי ברבים בתקופה זאת, דברים מוזרים מתרחשים: עוברי אורח נפוצים לכל עבר, ילדים קטנים צורחים ומתחבאים, חתולים מייללים (אם כי אצלם זה קורה תמיד) ואימהות ממהרות להכניס את עולליהן הביתה. למעשה, זהו ריטואל המתרחש מדי שנה, בדיוק בין פסח לל"ג בעומר. איש אינו מסוגל לעמוד מול זיפי הזקן הטריים של דניאל רותם.
ככה זה - לפני שנים רבות מתו אלפי תלמידיו של רבי עקיבא, ולזכר האסון חייבים אנו להסתובב בפנים היכולות להרוג אלפים נוספים. המלה אסתטיקה נכנסת עמוק לארון, יחד עם האפטרשייב. לשווא נעמוד בכל בוקר מול הראי, נסרק את שיער ראשנו ונפתח בו שבילים (או מפרצונים, תלוי במסתרק) לתפארה, במטרה להיראות טוב. אפילו תסרוקת נאה לא תוכל לתקן את נזקי זקן ה'ספירה', בדיוק כפי שהפאן של דוד לוי לעולם לא יסתיר את לחייו.
מאז ומתמיד השתייכתי לאסכולה המתנגדת לזקנים. רק במקרים בודדים משמש הזקן לאו דווקא כמסכה, או כמגן בפני השמש, אלא ככלי אסתטי, רוחני או חברתי, המתאים לזה המגדל אותו. למשל, הזקן מוסיף הדרת כבוד לרבנים חשובים (או אנשי דת אחרים), מורים לתנ"ך, ממציאים, ציירים, פסיכואנליטיקנים ועורכי עיתונים שבועיים (כי למה לי להסתבך). מכיוון שאני לא אף אחד מהרשימה הנ"ל, אני משתדל לנצל כל הזדמנות הנקרית בדרכי כדי להיפטר מזיפי הזקן הסוררים. מי שלא ראה אותי שמח על היכולת להתגלח ביום שישי זה (ראש חודש שחל בערב שבת וכו' וכו'), לא ראה שמחה מימיו.
אבל כאילו כדי לסבך את העניינים, רעייתי טורחת לספר לי שהזיפים שלי דווקא מוצאים חן בעיניה. מכל האנשים שבעולם, דווקא האדם הקרוב אלי ביותר נהנה לראות אותי כחמאסניק מצוי. אין פלא, שימי ספירת העומר בביתנו הופכים אצלה לימי חג. ככל שהטרוריסט שאני דומה לו מסוכן יותר, כך גדלה הנאתה משערות זקני. בנסיבות אחרות, הייתי אולי מתרגז על כך. אבל בימים אלה, אני מעדיף לנהוג כבוד בכל אדם, קל וחומר באשתי. מה שבטוח, אני על הטעות של תלמידי רבי עקיבא לא חוזר!
נשים לרגע את השנורקל על השולחן: כולם יודעים שמחלת הסרטן של 107 אנשי השייטת לא הגיעה באמצעות גמדים. לכולם ברור שהצלילות בנחל הקישון, הן ולא מלאך, הביאו או האיצו את המחלה האיומה של אותם לוחמים, והן שהפילו בהם 30 חללים. אני יודע זאת, אתם יודעים זאת, וגם הרמטכ"ל, שר הביטחון וכל חברי ועדת שמגר יודעים זאת.
אלא שידיעה בלב לבדה לא הספיקה לוועדת החקירה. שלושת חברי הוועדה נזקקו להוכחות מדעיות ומשפטיות כדי להטיל על צה"ל את האחריות. השופט שמגר החליט שיש די הוכחות לכך, אבל שני חבריו לוועדה ד"ר רנרט ופרופ' וילצ'יק חלקו עליו. בין אם החלטתם של שני המדענים נכונה או שגויה, ייאמר לזכותם שהיא אמיצה. החלטה הפוכה היתה מזכה אותם בחיבוק תקשורתי ובהנהון מלא סיפוק של כלל הציבור. מרגע שפורסם דו"ח הוועדה, הפכו השניים לאנטי-גיבורים של המאה.
התקשורת עשתה הכול כדי לגמד את חשיבות הדוח ולהמשיך לעמוד מאחורי אנשי השייטת. למשל, בידיעות-אחרונות צוטט "מקור משפטי בכיר" כאומר שלמסקנות השניים אין משקל יתר על פני דעת המיעוט של שמגר. במעריב היו עוד פחות מנומסים, כשאת גיליון ערב החג פתחו בכותרת הראשית המאשימה "השפלת הלוחמים", ובהמשכו הובעה עמדה חד-צדדית - תחת הכותרת "דעת מומחה" - החולקת על מסקנות הוועדה. במקום להסביר בפשטות את עמדת הוועדה, העדיפו שני העיתונים לציין כי הקרב האמיתי רק החל.
פתאום מתברר כי בעיני התקשורת, דוח ועדת חקירה אינו תורה מסיני. כעת מבינים שם, שוועדת חקירה (ולצורך העניין לא חשוב אם היא ממלכתית או אחרת) מורכבת מבני אדם, ואלה יכולים לטעות, גם אם הם אקדמאים חשובים ומכובדים, ואפילו אם הם נחשבים כבקיאים ביותר בתחום. חבל רק שאת הסקפטיות העיתונאית המבורכת הזאת לא ראינו בוועדות חקירה אחרות. הייתי שמח, אם עיתונאי ישראל היו מפגינים אותו רוח קרב ומציבים אותם סימני שאלה סביב דוחות בעייתיים של ועדות שחקרו נושאים אחרים כמו, נגיד, ועדת שמגר. זאת שחקרה את רצח רבין.
הרב שלא נבחר
אף שהסערה (בכוס מים, נקווה) סביב הרב מצגר אינה מוסיפה כבוד למוסד הרבנות ולציבור שומרי המצוות, קשה שלא להבליע איזשהו חיוך קטן של שמחה לאיד נקמנית. לא כלפי הרב, חלילה, אלא כלפי אלה שבחרו בו. במילים אחרות: זה מה שקורה כאשר מועמד ראוי לא נבחר בשל דעותיו הימניות.
שידור חי מדי
השבוע העביר קול-ישראל בשידור חי את שני משחקי חצי גמר גביע המדינה בכדורסל. כנהוג בשידורים מסוג זה, גם הפעם נשלחה בחורה בשם לילך (תמיד קוראים להן לילך, כמובן חוץ מהפעמים שקוראים להן בקי גריפין) להסתובב ליד המאמנים עם מיקרופון ולהעביר לקהל המאזינים תיאורי צבע מן הספסלים והקהל.
בסיום הדרבי התל-אביבי, וגם כאן אין חידוש, חיפשה הכתבת החרוצה מרואיינים מהקבוצה המנצחת. למרבה הצער, זכו המאזינים לשמוע לא רק את הראיונות אלא גם את כל מלאכת החיפוש, שאגב הסתיים דווקא בראיון עם עוזר המאמן המפסיד. זה נשמע בערך כך:
לילך (בצרחה): דיוויד בלות'נטל, יו אר דה אם-וי-פי אוף דה גיים!
בלות'נטל: ת'אנק יו ורי מאץ'.
אוהד (מאחור): אהההה!!!
לילך: רגע, אני לא... (דממה) טל!!! טל בורשטיין!
השדר דני דבורין: רוני, אולי בינתיים מלת סיכום שלך?
רון קופמן: אני חושב ש...
לילך (בקריאת שבר): טאאאאל!!! חשבתם שזה יהיה כל כך קשה?!
טל בורשטיין: כן, ידענו שזה יהיה.
אוהד (מאחור): גדול! גדול!
לילך: רגע, דני!
דני דבורין: כן, לילך?
לילך (בצעקות): גור! גור! רגע...
דני דבורין: את יכולה לראיין שם את גור שלף או דירק שארפ.
לילך: שמעון! שמעון אמסלם! למה הפסדתם את המשחק?
מלה אחת רעה
לתחנת הדלק 'דור' שברחוב ז'בוטינסקי בבני-ברק (ליד מחלף גהה), שלפני פסח יצאה במבצע מדהים: ניקוי יסודי של הרכב תמורת 50 ש"ח, במקום המחיר הרגיל 30 ש"ח. לא תאמינו כמה מכוניות עמדו שם בתור.
מלה אחת טובה
לדיסק החדש 'מהסרטים', הכולל אוסף מרשים במיוחד של קטעים מפסקולים מרגשים ויפים. עם נעימות מסרטים כמו 'סינמה פרדיסו', 'פורסט גאמפ', 'שייקספיר מאוהב', 'תקנות בית השיכר' ו'הכי טוב שיש', אפשר להתגבר גם על הכללתה של מנגינת הגיטרה הלעוסה מ'צייד הצבאים'. בסך הכול: דיסק מהסרטים.
יודע את מקומי
בימים אלה אני משתדל להסתובב בשכונתי כמה שפחות. בכל פעם שאני מראה את פניי ברבים בתקופה זאת, דברים מוזרים מתרחשים: עוברי אורח נפוצים לכל עבר, ילדים קטנים צורחים ומתחבאים, חתולים מייללים (אם כי אצלם זה קורה תמיד) ואימהות ממהרות להכניס את עולליהן הביתה. למעשה, זהו ריטואל המתרחש מדי שנה, בדיוק בין פסח לל"ג בעומר. איש אינו מסוגל לעמוד מול זיפי הזקן הטריים של דניאל רותם.
ככה זה - לפני שנים רבות מתו אלפי תלמידיו של רבי עקיבא, ולזכר האסון חייבים אנו להסתובב בפנים היכולות להרוג אלפים נוספים. המלה אסתטיקה נכנסת עמוק לארון, יחד עם האפטרשייב. לשווא נעמוד בכל בוקר מול הראי, נסרק את שיער ראשנו ונפתח בו שבילים (או מפרצונים, תלוי במסתרק) לתפארה, במטרה להיראות טוב. אפילו תסרוקת נאה לא תוכל לתקן את נזקי זקן ה'ספירה', בדיוק כפי שהפאן של דוד לוי לעולם לא יסתיר את לחייו.
מאז ומתמיד השתייכתי לאסכולה המתנגדת לזקנים. רק במקרים בודדים משמש הזקן לאו דווקא כמסכה, או כמגן בפני השמש, אלא ככלי אסתטי, רוחני או חברתי, המתאים לזה המגדל אותו. למשל, הזקן מוסיף הדרת כבוד לרבנים חשובים (או אנשי דת אחרים), מורים לתנ"ך, ממציאים, ציירים, פסיכואנליטיקנים ועורכי עיתונים שבועיים (כי למה לי להסתבך). מכיוון שאני לא אף אחד מהרשימה הנ"ל, אני משתדל לנצל כל הזדמנות הנקרית בדרכי כדי להיפטר מזיפי הזקן הסוררים. מי שלא ראה אותי שמח על היכולת להתגלח ביום שישי זה (ראש חודש שחל בערב שבת וכו' וכו'), לא ראה שמחה מימיו.
אבל כאילו כדי לסבך את העניינים, רעייתי טורחת לספר לי שהזיפים שלי דווקא מוצאים חן בעיניה. מכל האנשים שבעולם, דווקא האדם הקרוב אלי ביותר נהנה לראות אותי כחמאסניק מצוי. אין פלא, שימי ספירת העומר בביתנו הופכים אצלה לימי חג. ככל שהטרוריסט שאני דומה לו מסוכן יותר, כך גדלה הנאתה משערות זקני. בנסיבות אחרות, הייתי אולי מתרגז על כך. אבל בימים אלה, אני מעדיף לנהוג כבוד בכל אדם, קל וחומר באשתי. מה שבטוח, אני על הטעות של תלמידי רבי עקיבא לא חוזר!