ביום חם, הערב מיטיב עם תושבי השומרון. רוח קרירה מלטפת את הפנים ואוויר צח שלא הפסיק להתערבב בעשן הארובות של המפעלים העירוניים נכנס לריאות. בערב כזה שוכחים יהודי השומרון את הצרות ולוקחים נשימה עמוקה. באחד הערבים האלה, מצאתי את עצמי מטייל בשבילי היישוב שבי שומרון לצד מיכאל מנשה.
מיכאל הוא בן שבט מנשה, ואם תגידו לו שהוא יהודי הוא ייעלב. נכון, הוא בן דת משה, שומר את כל המצוות מדאורייתא ודרבנן, צמוד לשולחן ערוך ונושאי כליו ומחויב גם לפוסקים ולהוראות הרבנות הראשית לישראל. אבל יהודי? מה פתאום! יהודי הוא בן שבט יהודה, אבל הוא, אם כל הכבוד, בכלל בא משבט מנשה, הוא מנשאי.
חזרה לנחלת אבות
בני שבט מנשה גלו בסוף בית ראשון מארץ ישראל להודו הרחוקה, ועברו תלאות רבות עד שחזרו לארץ ישראל בעזרת אגודת 'עמישב' והרב אליהו אביחיל העומד בראשה. הגל הראשון נקלט בנווה דקלים, גל נוסף נקלט בקריית ארבע והגל האחרון הגיע לשבי שומרון. שם, בשבי שומרון, כך טוענת אגודת עמישב, הם נקלטו בצורה הטובה ביותר. "אתה יודע למה?", שואל אותי מיכאל, שהגיע בגלים הראשונים ועכשיו עבר לגור בשבי שומרון כדי להיות צמוד לעולים החדשים ולהדריך אותם, "כי חזרנו למקום שממנו גלינו. באזור הזה של השומרון ישב בעבר שבט מנשה".
אנו ממשיכים להסתובב בשבילי היישוב המטופח. חלק ניכר בגינון עשו בני מנשה, שהסתערו באהבה על גינות היישוב שקלט אותם ברצון רב. בשקט השורר במקום, אפשר לשמוע את קולות הציפורים, שבנדידתן עוברות בארץ ישראל ומקננות בה. מי אמר שאין תיירות בארץ? "אנחנו כמו הציפורים", אומר לפתע מיכאל, "נודדים כל הזמן. אבל כאן בארץ אנו שוב בבית". הטלפון הנייד מצלצל בכיס: "שלום שושנה", הוא אומר. הם משוחחים על השבת הקרובה שבה ישהו מחוץ ליישוב: "תכיני לי את הכל", הוא מבקש, "תשימי את הטלית, וגם את הנעליים", הכל בעברית שחה.
אתה מקפיד לדבר עם רעייתך בעברית?
מיכאל צוחק. "אשתי בכלל צברית", הוא אומר. על דבר כזה טרם שמעתי, אבל זו לא כל ההפתעה, "יש לי עוד מספר חברים שהתחתנו עם צבריות, אבל אני", הוא מציין בגאווה, "התחתנתי עם הבת של המורה שלי ליהדות".
הרב חיים אברמסון היה ר"מ בישיבת 'נחלת צבי' של הרב יעקב שמעון, שהכינה את בני מנשה לקראת גיורם. בני מנשה היו בישיבה, ובנות מנשה במוסד מיוחד לבנות. הרב אברמסון לימד את שתי הקבוצות. בתו, שושנה יונה ("אביה מקפיד שאקרא לה בשני שמותיה", מספר מיכאל) התחברה לבנות מנשה ובאה לבקרם בזמנה הפנוי. אלה הכירו לה את מיכאל, וכך קמה המשפחה החדשה. "לילדים שלי יהיה סבא אחד מבני מנשה וסבא שני ניצול שואה", הוא אומר. בני הזוג נישאו לפני שנה והם ממתינים עכשיו לביקור החסידה: "לא יודע אם זה בן או בת, לא הלכתי לבדוק. מה שהקב"ה נתן ברוך הבא".
מיכאל מוביל אותי אל האולפן שבמרכז היישוב. בתוך האולפן מתגלה לנגד עיני מראה בלתי שגרתי לחלוטין. בחדר אחד יושבות 12 משפחות, גברים נשים וטף. הם יושבים ליד שולחנות ומסכמים בשקדנות את השיעור שמעביר להם רב היישוב, הרב יהושע שמידט. השיעור בעברית קלה, והוא עוסק, איך לא, בפסח. החדר מלא ספרי קודש בעברית ובהודית, והתלמידים תולים ברב עיניים צמאות. לא כולם מבינים מה הוא אומר, אבל כולם מנסים להבין. כשאנו נכנסים נפסק השיעור, והמדריך מספר להם בשפתם על העיתון.
אהבה ממבט ראשון
בין בני מנשה ליישוב שבי שומרון נרקמו יחסים מצוינים, היישוב קלט אותם באהבה והם מחזירים לו אהבה שבעתיים. השידוך של בני מנשה עם שבי שומרון החל ביוזמתו של ראש עמותת 'עמישב' הרב אליהו אביחיל, ששמע שבשבי שומרון קיים אולפן. הוא הציע ליישוב לקלוט את העולים מבני מנשה. היישוב לא נענה מייד בחיוב, היו התלבטויות. הפעם מדובר היה באולפן גיור ולא באולפן קליטה שבו לומדים עברית. "לבסוף, בעידוד הרב אליהו, לקחנו על עצמנו את המשימה הלא פשוטה להכין את העולים ליהדותם", מספר רב היישוב, הרב יהושע שמידט, שגם עומד בראש ישיבת ברכת התורה ביישוב. כדי להצליח במשימה היה עליהם להביא למקום מדריך שידריכם בשפתם. הם נועצו לשם כך גם בראש ישיבת נחלת צבי הרב יעקב שמעון, שלו ניסיון קודם בהכנת בני מנשה וגם עם ראש מכון מאיר הרב דב ביגון, ושניהם הפנו אותם למיכאל מנשה.
"עבדתי עד אז כטכנאי מחשבים בבית ספר מעלה", מספר מיכאל, שלא חלם להיות מורה ליהדות. "קיבלתי טלפון משבי שומרון, ומאז אני כאן". תוך שבועיים היה צריך האולפן להיערך לקליטת המשפחות; האולפן שינס מותניים, היישוב עבד סביב לשעון, צוות האולפן עמל להכין את הדירות כדי לקלוט את המשפחות. הם באו לכאן כמעט בחוסר כל, היה צריך לארגן להם רהיטים מינימליים, כיתות לימוד, חומר בהודית, מורים, מדריכים ומה לא. כעבור שבועיים נחתו העולים בארץ. על כל המלאכה ניצחו מנהלת האולפן, רבקה בונדי, ואם הבית המסורה, איריס אדרי.
וכשההכנות הם כה מרובות, גם קבלת הפנים היא משהו מיוחד. כשהגיעו סוף סוף העולים, ארגן להם היישוב מסיבה ענקית במועדון המרכזי. זו הייתה מסיבת סיום לעבודות הקדחתניות וגם מסיבת התחלה למשפחות בישראל. אל החגיגה הצטרפו הרב אליהו אביחיל, משפחות בני מנשה מקריית ארבע ומנוה דקלים, וכמובן היישוב כולו.
אחרי שהתזמורת סיימה לנגן וכל האורחים התפזרו החלה העבודה האמיתית. הקולטים משבי שומרון לקחו את המשפחות יד ביד, והובילו כל אחד לדירה שלו. "בבוקר עשינו ביקורי בית, והתחילה העבודה הקשה באמת".
"לא היינו יכולים לעשות את העבודה הזאת לולא עמד מאחורינו הרב שלנו, ונתן את כל הגיבוי. לא רבים היישובים שיש להם רבנים כאלה", אומרת מנהלת האולפן, רבקה בונדי. ובאמת, במרכז הסיפור הזה נמצא הרב יהושע שמידט, שגם אחראי מטעם הרבנות הראשית על הכנת העולים לקראת גיורם. תלמידיו ואברכיו בישיבת 'ברכת התורה' ביישוב הם המאמצים של המשפחות, המלמדים של הילדים, והנושאים למעשה בעול הרוחני של חינוך העולים. "משפחות האברכים הם בערך בני אותו גיל של משפחות בני מנשה, כך שהחיבור היה מיידי", מספר הרב שמידט.
ברכה ושמחה ליישוב
ר' ינון דנה פקר, אחד מאברכי הישיבה, הוא גם אחד מהמאמצים. למשפחתו הסתפחה אלמנה ולה בן ובת. "בהתחלה לא היה קשר כל כך טוב", מודה ר' ינון. "הם לא דיברו עברית, דיברנו בעזרת הידיים, אבל בעיקר דיברנו בשפת האהבה ובסוף הסתדרנו". מאחר שהילדים איבדו את אביהם בתאונת דרכים, מצא עצמו ינון בתפקיד האבא. "מיד ראיתי שהילד מנסה לחקות אותי", אומר ינון. "הוא הוציא ציציות, כיפתו גדלה, והוא הלך אתי לבית הכנסת". וגם הנשים התחברו: "אשתי הייתה אצלם בבית מספר פעמים", הוא מספר. כך גם אצל אברכים אחרים ומשפחות שאינן קשורות לישיבה שאימצו חלק מהמשפחות.
הקשר בין העולים לישיבת ברכת התורה הוא כה מוצלח, עד שראש הישיבה ממליץ לכל הישיבות ביש"ע לפתוח אולפני גיור ולאמץ את העולים. "כל יום שעובר ולא נפתחים אולפנים כאלה הצמודים לעולם התורה, הוא פשוט אבדה לעם ישראל. כשהאולפן צמוד לישיבה, יש אפשרות למי שלומד בו להיות קשור לעולם תורה חי ותוסס. הם רואים את החיות שבתורה, טועמים טעמה של יהדות אמיתית ומתאהבים בה. הם נקשרים בקשר בל ינתק לעם ישראל. אם בעקבות הכתבה יתעוררו ישיבות נוספות לעניין זה, והיה זה שכרי", הוא אומר בהתלהבות.
מעבר לקשר עם הישיבה, העולים נלקחו לסיורי היכרות ביישוב וסביבתו, סיפרו להם על ההיסטוריה של עם ישראל, והם עברו סדרות חינוך מסיביות. כל מה שהפסידו במשך אלפי שנים, ניסו להכניס להם במספר חודשים. והצליחו.
רק שבוע הם היו ביישוב כשהחליטו לגמול ליישוב על אהבתו. יום אחד הופתעו תושבי היישוב לגלות את בני מנשה, מעדרים וכלי גינון בידם, מסתערים על הגינות הציבוריות של היישוב. הם ניכשו עשבים, ניקו, סידרו, שתלו ועדרו בכל פינה מוזנחת. בשטחים ריקים הם אף נטעו חסה הודית, ירקות ושתילים אחרים שהביאו מ'הבית'. תוך מספר שבועות הפך היישוב לשדה פורח, ותושבי היישוב אינם חדלים מלהביע את התפעלותם.
לעולים החדשים שקלט היישוב שבי שומרון יש סדר יום עמוס: בחלקו הם עובדים ובחלקו הם לומדים עברית כמו כל עולה חדש, אבל בעיקר יהדות. בסופו של התהליך הם יעמדו בפני בית דין מוסמך, יוטבלו ויתחתנו מחדש, כדת משה וישראל. רק לפני חודש התקיימו ביישוב שש חתונות בלילה אחד. "אחרי שהם טובלים הם אינם יכולים לחיות רגע אחד ללא חתונה כדת משה וישראל, ולכן אנו טובלים אותם ומשיאים אותם באותו יום", מסביר הרב שמידט.
היישוב ערך הכנות לחתונה כאילו מדובר בבניו שלו שהגיעו לפרקם ולא כאילו מדובר בנישואין מחדש של עולים שהתגיירו. חודשים ארוכים קודם לכן למדו החתנים עם מדריך והכלות עם מדריך כלות, כאילו מדובר בזוגות צעירים. לחתונה גויסה תזמורת גדולה, והבחורים רקדו ממש כאילו מדובר באחד מאברכי הישיבה. ההמולה וההתרגשות ביישוב הייתה גדולה.
"חלק מעם ישראל"
"13 שנים קיים האולפן הזה", מספרת המנהלת שלו רבקה בונדי, "עברו דרכו עולים חדשים מכל הארצות והפזורות. התושבים בשבי שומרון קלטו את העולים ההם, חיזקו אותם וסייעו להם בחודשים הראשונים לעלייתם ארצה, אבל אף פעם לא קיבלה הפעילות השוטפת הנהדרת הזאת קול בתקשורת. דווקא עכשיו, בגלל העולים מבני מנשה, קיבלנו פרסומת". אלא שהפעם האולפן אינו רק אולפן קליטה, אלא גם אולפן גיור. אפילו האירועים הביטחוניים אינם מפחידים את בני שבט מנשה. "חזרנו הביתה", הם אומרים, "כאן ממש ישב שבט מנשה, ולכן כאן אנחנו לא צריכים לפחד".
"הרב אביחיל עובד קשה כדי לסייע בקליטה", אומר מיכאל מנשה, שהוא כאמור מדריך הקבוצה. "קשה מאוד להשיג הסכמה של יישובים לקלוט אותנו, משום שלצערנו מתייחסים אלינו בצורה שונה, כי אנחנו שונים במנטליות. ואני רוצה לומר להם שאנחנו ציונים, רוצים לגור בארץ ישראל וחשוב לנו מאוד להיות קהילה ולא מפוזרים, כדי לשמור על ייחודינו ולהיות דתיים. אנחנו חלק מעם ישראל", הוא מדגיש.
הדרך הארוכה לארץ ישראל
שבט מנשה הגיע לפרס בשנת 457 לפני הספירה, וחי תחת שלטון המלכים הפרסיים הידועים במקורותינו כאחשוורוש. כ-80 שנה מאוחר יותר כבש אלכסנדר הגדול את פרס, אפגניסטן והודו, ושבט משנה פוזר לכיוון אפגניסטן. במקומות אלה הם הפכו לעובדי אלילים ורעו צאן. עם הופעת האסלאם שנים רבות לאחר מכן, הוכרחו בני השבט להתאסלם. אולם עקב השפה העברית הם כונו על ידי תושבי האזור 'דוברי שמית'. באותה תקופה עדיין היה ברשותם ספר תורה, שנשמר על ידי הכוהנים והזקנים לאורך שנות נדודיהם וסבלם. קודם לכן נדדו שבטי מנשה ואפרים מאפגניסטן מזרחה, שם הגיעו לאזור טיבט ולגבול סין, ומשם המשיכו למרכז סין. אולם הסינים התאכזרו אליהם קשות, הפכו אותם לעבדים ואילצו אותם להשתתף בהקמת חומת סין המפורסמת. הם הוכרחו להתבולל וגורשו משם, אולם הכוהנים שלהם המשיכו את המסורת. משם הם נדדו לתאילנד, סיאם, ומשם לאורך הנהר עד מיזורם, שם התיישבו במאה ה-18.
הם אף לחמו בבריטים, ובעקבות אותה מלחמה הוענקה להם אוטונומיה ששטחה כשטח מדינת ישראל. עם התבססותם הם ביקשו לחזור ליהדותם, אולם אז עטו עליהם המיסיונרים הנוצרים מאמריקה ואנגליה. בין שנים 1900-1854 הם ניסו לשכנע את המנשאים דרך התנ"ך, שעליו הסתמכו בני שבט המנשה, כי הדרך לקיים את מה שכתוב בו היא דרכם. אלפים מבני שבט מנשה התפתו והתנצרו. המיסיונרים שרפו את תשמישי הקדושה שעוד נותרו להם.
אולם לא כולם המירו את דתם: חלק מהם המשיך לשמור על המסורת של בני מנשה ולהתפלל לכיוון ירושלים ולגאולה השלמה, ולשמור על כללי הדת כפי שהיו זכורים להם מפי הזקנים. מדור לדור הם העבירו במחתרת את המורשת, שכללה מעט מאוד מנהגים שנשמרו באדיקות רבה. כך למשל שמירת השבת.
האדיקות הייתה כה רבה עד שבין בני מנשה שהתנצרו לבין אלה שהמשיכו לשמור מצוות התפתחה מלחמה של ממש. "מי שנתפס בשמירת שבת, היה מגורש מיד מהכפר", נזכר אחד מתלמידי האולפן, ליאור טומבינג, שבהודו קראו לו טנחנליאן. על המנהגים שייחדו את בני מנשה ששמרו על המסורת שמע מסבא שלו: "סבא שלי תמיד אמר לי שאנו מצאצאי מנשה", מספר ליאור. "שמרנו על שלושת הרגלים. לא ידענו את שמות החגים, אבל ידענו שיש חגים. בחג הנקרא חג האביב היינו עושים לחם מיוחד, לחם אורז. היינו טוחנים את האורז המיוחד לקמח ואותו היינו אופים, ואת הלחם הזה היינו אוכלים במשך יום אחד ולא שבעה ימים. כמו כן, נהגנו לשיר שירים בחגים. לכל שבט היה שיר משלו וריקוד משלו לחגים, לכן יש לנו הרבה סוגים של ריקודים ושל שירים. אני מקווה שחלק מהם ישירו בשבי שומרון".
"השיר המרכזי ששרו אצלנו", נזכר ליאור, "הוא שיר של יציאת מצרים וקריעת ים סוף. לא כל אחד יכול היה לשיר את זה, זה היה שיר של כבוד שלא כל אחד רשאי היה לשיר אותו. מי ששר את השיר הזה ללא הרשאה היה משלם קנס. את השיר הזה היו שרים תחת פיקוחו של הכהן".
ספר התנ"ך הגיע לכפרי בני מנשה רק ב-1800. אלא שהספר הגיע אליהם על ידי הנוצרים ששכנעו אותם להתנצר. ליאור נולד למשפחה ששמרה על המסורת חרף התנגדות השבט, שהיה ברובו נוצרי. סבו סיפר לו כיצד המיסיונרים שכנעו אותם להתנצר: "הם הציעו להם הכל, כסף פרנסה, חינוך לילדים".
מיכאל מספר: "בהיותי ילד, עוד הייתה נטושה מלחמה בין הנוצרים לבין שומרי המסורת. אנחנו שמרנו על השבת. היינו נחשבים לכת מוזרה, כל הכפר היה צחק עלינו. שומרי שבת גורשו על ידי ראש הכפר שבהודו קראו לו צ'יף, והייתה לו סמכות לקבוע את כל סדרי החיים בכפר. במקומות נידחים כאלה הממשלה המרכזית של הודו לא הייתה מתערבת. כל אדמת הכפר הייתה בחזקתו. אם הצ'יף היה מחליט לגרש את המשפחה בשל היותה שומרת שבת, לא היה מה עם מי לדבר".
גדעון יהודה, אחד מתלמידי האולפן בשבי שומרון, יכול היה בקלות להיות צ'יף. אבא שלו היה צ'יף בעל כוח ועוצמה. אבל גדעון יושב עתה לפני, מחברתו פתוחה לפניו והוא לומד. אביו, דוד, שהיה כאמור הצ'יף של הכפר, החל להתעניין במצוות כשנפטר אביו, שתמיד סיפר לו שהוא בן מנשה. הוא החל לבדוק את שורשי המשפחה: "אבא שלי הגיע למסקנה שהוא כלל לא נוצרי", הוא מספר. "מרגע שגילו שאבא מתחיל לגלות עניין בשמירת שבת ובמנהגי הכת הזאת, הוא איבד את כוחו". בשלב מסוים הצטרף למשפחה של הצ'יף המודח טי דניאל, שגורש אף הוא מכפרו בשל עוון שמירת השבת. הוא נקלט במשפחה והיה לאחד הילדים בה.
יום אחד אמר דוד יהודה לטי דניאל: "ההיסטוריה שלנו מספרת שאנו באים מאיזו מערה. אני רוצה לדעת על איזו מערה מדברים, היכן היינו קודם לכן, אולי תלך לחקור". הוא מכר את אחד משדותיו כדי לממן את המסע לגילוי שורשים של טי דניאל. טי נסע לקצה השני של הודו, ובבומבי גילה את קהילת בני ישראל, קהילת יהודים שחיה בהודו, עמם הוא יצר קשר. הוא הביא מהם ספר תורה קטן וחזר לכפר. משם התחילה למעשה הדרך אל היהדות המקורית.
עכשיו כבר היה ספר תורה כתוב בשפה שאיש לא ידע לקרוא. הם התקשרו עם קהילת בני ישראל וביקשו מהם ספר ללימוד עברית, ומאז החל הקשר עם קהילת בני ישראל. מבני הקהילה הם למדו כל דבר: עברית, תורה, שמירת מצוות. מבחינת שמירת מצוות הם הפכו כמעט ליהודים לכל דבר. הבעיה הייתה להפוך אותם ליהודים רשמיים ולהעביר אותם גיור לחומרה.
שבע שנים הם חיו כך, ואז הגיע לבומבי ראש תנועת עמישב, הרב אליהו אביחיל. הרב אביחיל שמע מחוקר אוסטרלי שביקר בהודו שיש עם שלם הטוען שהוא משבט בני מנשה. הוא שמע את סיפורם והחליט להכין אותם לקראת עלייה ארצה, וכך הפכו הבודדים שבחרו לשמור על המסורת ולא להתנצר, לקהילה של ממש. הוא הביא להם ספרים, סידורים וחומשים, ויחד הם למדו עברית והכינו את עצמם לעלייה לארץ ישראל.
הראשונים שעלו היו שני צעירים: שמעון גין, היום נשוי ותושב קריית ארבע, וגדעון מנשה, אף הוא נשוי וגר בגוש קטיף. הם הגיעו למכון מאיר, ואחרי כמה שנים חזרו להודו על מנת ללמד את שאר בני קהילתם ולהכינם לעלייה. שמעון היה למעשה המנשאי הראשון שחזר ליהדותו באופן מלא. הוא הביא את הקבוצה הראשונה של בני מנשה, שעלתה בשנת 1993 והתיישבה בנווה דקלים. הם היו צעירים וצעירות לא נשואים שהתיישבו במקום. בעקבותיהם הגיעה הקבוצה השנייה ב-1994, ובה רווקים ומשפחות, חלקם התיישבו בקרית ארבע וחלקם במקומות אחרים. מאז מגיעות כמעט מדי שנה קבוצות נוספות ארצה.
ברכת הרבי לבני מנשה
אלי יונה הוא צלם ישראלי בעל תשובה שחזר ליהדותו דרך תנועת חב"ד, שהה בחצר הרבי מלובביץ' קרוב ל-12 שנה ותיעד את החיים בחצר. כיום הוא גר בנס ציונה ומצלם לעיתונות. יום אחד הוא ביקר בגוש קטיף שם פגש את שליח חב"ד הרב יגאל קירשנזפט וראה את עולי שבט מנשה. יונה שאל אותו מי אלה, ומכאן החל הקשר שלו עם בני שבט מנשה.
הוא לקח מהם את הכתובות בהודו והחליט לנסוע לשם, לא בטרם נכנס אל הרבי מלובביץ'. "שאלתי את הרבי", הוא מספר, "והוא השיב בחיוב ובברכה". אחרי עיכובים רבים יצאו לדרר אלי יונה, הרב אביחיל ויהונתן סגל, חוקר תולדות השבטים האבודים שהצטרף אליהם, באסרו חג פסח. "באנו ביום שישי, ולא יכולנו להגיע אל מקום השבט. שבתנו בכלכולתא בקהילת בני ישראל, וביום ראשון הם טסו אל מניפור. שם קיבלו אותנו בערך כפי שמקבלים את פני משיח צדקנו, בשירה וריקודים. הייתה התרוממות רוח, כמעט ולא ישנו", מספר אלי יונה.
הוא ניצל כל רגע: "מרוב התרוממות רוח שכחתי ללכת לישון", הוא נזכר. לא כל השבט יושב במניפור. חלקו יושב במיזורם, מדינה נוספת שבינה לבין מניפור היחסים רעועים מאוד, ובכלל הגעתם של ישראלים למיזורם מסוכנת, לכן עד אז הרב אביחיל לא הגיע למיזורם. שם הם ראיינו את בני השבט ואת המועמדים לעלייה לארץ ישראל. שמונה ימים הם היו שם: ארבעה ימים במניפור וארבעה נוספים במיזורם, ובסופו של דבר חזרו מלאי חוויות לארץ ישראל.
אלי יונה גילה מנהגים רבים שמקורם ביהדות שעליהם סיפרו לו בני שבט המנשה. חלק מהמנהגים האלה פורסם בספרו של הרב אליהו אביחיל על שבטי ישראל. כשיונה שומע ממני על תלונתו של מיכאל מנשה על כך שלא בכל מקום מקבלים אותם הוא מתפלא: "כל יישוב שאליו פניתי קיבל אותם בחום רב ועשה הכל למען קליטתם, זה לא נכון שלא מקבלים אותם". גם בני השבט המתגוררים בקריית ארבע טוענים כי מקבלים אותם בכל מקום בסבר פנים יפות.
מיכאל הוא בן שבט מנשה, ואם תגידו לו שהוא יהודי הוא ייעלב. נכון, הוא בן דת משה, שומר את כל המצוות מדאורייתא ודרבנן, צמוד לשולחן ערוך ונושאי כליו ומחויב גם לפוסקים ולהוראות הרבנות הראשית לישראל. אבל יהודי? מה פתאום! יהודי הוא בן שבט יהודה, אבל הוא, אם כל הכבוד, בכלל בא משבט מנשה, הוא מנשאי.
חזרה לנחלת אבות
בני שבט מנשה גלו בסוף בית ראשון מארץ ישראל להודו הרחוקה, ועברו תלאות רבות עד שחזרו לארץ ישראל בעזרת אגודת 'עמישב' והרב אליהו אביחיל העומד בראשה. הגל הראשון נקלט בנווה דקלים, גל נוסף נקלט בקריית ארבע והגל האחרון הגיע לשבי שומרון. שם, בשבי שומרון, כך טוענת אגודת עמישב, הם נקלטו בצורה הטובה ביותר. "אתה יודע למה?", שואל אותי מיכאל, שהגיע בגלים הראשונים ועכשיו עבר לגור בשבי שומרון כדי להיות צמוד לעולים החדשים ולהדריך אותם, "כי חזרנו למקום שממנו גלינו. באזור הזה של השומרון ישב בעבר שבט מנשה".
אנו ממשיכים להסתובב בשבילי היישוב המטופח. חלק ניכר בגינון עשו בני מנשה, שהסתערו באהבה על גינות היישוב שקלט אותם ברצון רב. בשקט השורר במקום, אפשר לשמוע את קולות הציפורים, שבנדידתן עוברות בארץ ישראל ומקננות בה. מי אמר שאין תיירות בארץ? "אנחנו כמו הציפורים", אומר לפתע מיכאל, "נודדים כל הזמן. אבל כאן בארץ אנו שוב בבית". הטלפון הנייד מצלצל בכיס: "שלום שושנה", הוא אומר. הם משוחחים על השבת הקרובה שבה ישהו מחוץ ליישוב: "תכיני לי את הכל", הוא מבקש, "תשימי את הטלית, וגם את הנעליים", הכל בעברית שחה.
אתה מקפיד לדבר עם רעייתך בעברית?
מיכאל צוחק. "אשתי בכלל צברית", הוא אומר. על דבר כזה טרם שמעתי, אבל זו לא כל ההפתעה, "יש לי עוד מספר חברים שהתחתנו עם צבריות, אבל אני", הוא מציין בגאווה, "התחתנתי עם הבת של המורה שלי ליהדות".
הרב חיים אברמסון היה ר"מ בישיבת 'נחלת צבי' של הרב יעקב שמעון, שהכינה את בני מנשה לקראת גיורם. בני מנשה היו בישיבה, ובנות מנשה במוסד מיוחד לבנות. הרב אברמסון לימד את שתי הקבוצות. בתו, שושנה יונה ("אביה מקפיד שאקרא לה בשני שמותיה", מספר מיכאל) התחברה לבנות מנשה ובאה לבקרם בזמנה הפנוי. אלה הכירו לה את מיכאל, וכך קמה המשפחה החדשה. "לילדים שלי יהיה סבא אחד מבני מנשה וסבא שני ניצול שואה", הוא אומר. בני הזוג נישאו לפני שנה והם ממתינים עכשיו לביקור החסידה: "לא יודע אם זה בן או בת, לא הלכתי לבדוק. מה שהקב"ה נתן ברוך הבא".
מיכאל מוביל אותי אל האולפן שבמרכז היישוב. בתוך האולפן מתגלה לנגד עיני מראה בלתי שגרתי לחלוטין. בחדר אחד יושבות 12 משפחות, גברים נשים וטף. הם יושבים ליד שולחנות ומסכמים בשקדנות את השיעור שמעביר להם רב היישוב, הרב יהושע שמידט. השיעור בעברית קלה, והוא עוסק, איך לא, בפסח. החדר מלא ספרי קודש בעברית ובהודית, והתלמידים תולים ברב עיניים צמאות. לא כולם מבינים מה הוא אומר, אבל כולם מנסים להבין. כשאנו נכנסים נפסק השיעור, והמדריך מספר להם בשפתם על העיתון.
אהבה ממבט ראשון
בין בני מנשה ליישוב שבי שומרון נרקמו יחסים מצוינים, היישוב קלט אותם באהבה והם מחזירים לו אהבה שבעתיים. השידוך של בני מנשה עם שבי שומרון החל ביוזמתו של ראש עמותת 'עמישב' הרב אליהו אביחיל, ששמע שבשבי שומרון קיים אולפן. הוא הציע ליישוב לקלוט את העולים מבני מנשה. היישוב לא נענה מייד בחיוב, היו התלבטויות. הפעם מדובר היה באולפן גיור ולא באולפן קליטה שבו לומדים עברית. "לבסוף, בעידוד הרב אליהו, לקחנו על עצמנו את המשימה הלא פשוטה להכין את העולים ליהדותם", מספר רב היישוב, הרב יהושע שמידט, שגם עומד בראש ישיבת ברכת התורה ביישוב. כדי להצליח במשימה היה עליהם להביא למקום מדריך שידריכם בשפתם. הם נועצו לשם כך גם בראש ישיבת נחלת צבי הרב יעקב שמעון, שלו ניסיון קודם בהכנת בני מנשה וגם עם ראש מכון מאיר הרב דב ביגון, ושניהם הפנו אותם למיכאל מנשה.
"עבדתי עד אז כטכנאי מחשבים בבית ספר מעלה", מספר מיכאל, שלא חלם להיות מורה ליהדות. "קיבלתי טלפון משבי שומרון, ומאז אני כאן". תוך שבועיים היה צריך האולפן להיערך לקליטת המשפחות; האולפן שינס מותניים, היישוב עבד סביב לשעון, צוות האולפן עמל להכין את הדירות כדי לקלוט את המשפחות. הם באו לכאן כמעט בחוסר כל, היה צריך לארגן להם רהיטים מינימליים, כיתות לימוד, חומר בהודית, מורים, מדריכים ומה לא. כעבור שבועיים נחתו העולים בארץ. על כל המלאכה ניצחו מנהלת האולפן, רבקה בונדי, ואם הבית המסורה, איריס אדרי.
וכשההכנות הם כה מרובות, גם קבלת הפנים היא משהו מיוחד. כשהגיעו סוף סוף העולים, ארגן להם היישוב מסיבה ענקית במועדון המרכזי. זו הייתה מסיבת סיום לעבודות הקדחתניות וגם מסיבת התחלה למשפחות בישראל. אל החגיגה הצטרפו הרב אליהו אביחיל, משפחות בני מנשה מקריית ארבע ומנוה דקלים, וכמובן היישוב כולו.
אחרי שהתזמורת סיימה לנגן וכל האורחים התפזרו החלה העבודה האמיתית. הקולטים משבי שומרון לקחו את המשפחות יד ביד, והובילו כל אחד לדירה שלו. "בבוקר עשינו ביקורי בית, והתחילה העבודה הקשה באמת".
"לא היינו יכולים לעשות את העבודה הזאת לולא עמד מאחורינו הרב שלנו, ונתן את כל הגיבוי. לא רבים היישובים שיש להם רבנים כאלה", אומרת מנהלת האולפן, רבקה בונדי. ובאמת, במרכז הסיפור הזה נמצא הרב יהושע שמידט, שגם אחראי מטעם הרבנות הראשית על הכנת העולים לקראת גיורם. תלמידיו ואברכיו בישיבת 'ברכת התורה' ביישוב הם המאמצים של המשפחות, המלמדים של הילדים, והנושאים למעשה בעול הרוחני של חינוך העולים. "משפחות האברכים הם בערך בני אותו גיל של משפחות בני מנשה, כך שהחיבור היה מיידי", מספר הרב שמידט.
ברכה ושמחה ליישוב
ר' ינון דנה פקר, אחד מאברכי הישיבה, הוא גם אחד מהמאמצים. למשפחתו הסתפחה אלמנה ולה בן ובת. "בהתחלה לא היה קשר כל כך טוב", מודה ר' ינון. "הם לא דיברו עברית, דיברנו בעזרת הידיים, אבל בעיקר דיברנו בשפת האהבה ובסוף הסתדרנו". מאחר שהילדים איבדו את אביהם בתאונת דרכים, מצא עצמו ינון בתפקיד האבא. "מיד ראיתי שהילד מנסה לחקות אותי", אומר ינון. "הוא הוציא ציציות, כיפתו גדלה, והוא הלך אתי לבית הכנסת". וגם הנשים התחברו: "אשתי הייתה אצלם בבית מספר פעמים", הוא מספר. כך גם אצל אברכים אחרים ומשפחות שאינן קשורות לישיבה שאימצו חלק מהמשפחות.
הקשר בין העולים לישיבת ברכת התורה הוא כה מוצלח, עד שראש הישיבה ממליץ לכל הישיבות ביש"ע לפתוח אולפני גיור ולאמץ את העולים. "כל יום שעובר ולא נפתחים אולפנים כאלה הצמודים לעולם התורה, הוא פשוט אבדה לעם ישראל. כשהאולפן צמוד לישיבה, יש אפשרות למי שלומד בו להיות קשור לעולם תורה חי ותוסס. הם רואים את החיות שבתורה, טועמים טעמה של יהדות אמיתית ומתאהבים בה. הם נקשרים בקשר בל ינתק לעם ישראל. אם בעקבות הכתבה יתעוררו ישיבות נוספות לעניין זה, והיה זה שכרי", הוא אומר בהתלהבות.
מעבר לקשר עם הישיבה, העולים נלקחו לסיורי היכרות ביישוב וסביבתו, סיפרו להם על ההיסטוריה של עם ישראל, והם עברו סדרות חינוך מסיביות. כל מה שהפסידו במשך אלפי שנים, ניסו להכניס להם במספר חודשים. והצליחו.
רק שבוע הם היו ביישוב כשהחליטו לגמול ליישוב על אהבתו. יום אחד הופתעו תושבי היישוב לגלות את בני מנשה, מעדרים וכלי גינון בידם, מסתערים על הגינות הציבוריות של היישוב. הם ניכשו עשבים, ניקו, סידרו, שתלו ועדרו בכל פינה מוזנחת. בשטחים ריקים הם אף נטעו חסה הודית, ירקות ושתילים אחרים שהביאו מ'הבית'. תוך מספר שבועות הפך היישוב לשדה פורח, ותושבי היישוב אינם חדלים מלהביע את התפעלותם.
לעולים החדשים שקלט היישוב שבי שומרון יש סדר יום עמוס: בחלקו הם עובדים ובחלקו הם לומדים עברית כמו כל עולה חדש, אבל בעיקר יהדות. בסופו של התהליך הם יעמדו בפני בית דין מוסמך, יוטבלו ויתחתנו מחדש, כדת משה וישראל. רק לפני חודש התקיימו ביישוב שש חתונות בלילה אחד. "אחרי שהם טובלים הם אינם יכולים לחיות רגע אחד ללא חתונה כדת משה וישראל, ולכן אנו טובלים אותם ומשיאים אותם באותו יום", מסביר הרב שמידט.
היישוב ערך הכנות לחתונה כאילו מדובר בבניו שלו שהגיעו לפרקם ולא כאילו מדובר בנישואין מחדש של עולים שהתגיירו. חודשים ארוכים קודם לכן למדו החתנים עם מדריך והכלות עם מדריך כלות, כאילו מדובר בזוגות צעירים. לחתונה גויסה תזמורת גדולה, והבחורים רקדו ממש כאילו מדובר באחד מאברכי הישיבה. ההמולה וההתרגשות ביישוב הייתה גדולה.
"חלק מעם ישראל"
"13 שנים קיים האולפן הזה", מספרת המנהלת שלו רבקה בונדי, "עברו דרכו עולים חדשים מכל הארצות והפזורות. התושבים בשבי שומרון קלטו את העולים ההם, חיזקו אותם וסייעו להם בחודשים הראשונים לעלייתם ארצה, אבל אף פעם לא קיבלה הפעילות השוטפת הנהדרת הזאת קול בתקשורת. דווקא עכשיו, בגלל העולים מבני מנשה, קיבלנו פרסומת". אלא שהפעם האולפן אינו רק אולפן קליטה, אלא גם אולפן גיור. אפילו האירועים הביטחוניים אינם מפחידים את בני שבט מנשה. "חזרנו הביתה", הם אומרים, "כאן ממש ישב שבט מנשה, ולכן כאן אנחנו לא צריכים לפחד".
"הרב אביחיל עובד קשה כדי לסייע בקליטה", אומר מיכאל מנשה, שהוא כאמור מדריך הקבוצה. "קשה מאוד להשיג הסכמה של יישובים לקלוט אותנו, משום שלצערנו מתייחסים אלינו בצורה שונה, כי אנחנו שונים במנטליות. ואני רוצה לומר להם שאנחנו ציונים, רוצים לגור בארץ ישראל וחשוב לנו מאוד להיות קהילה ולא מפוזרים, כדי לשמור על ייחודינו ולהיות דתיים. אנחנו חלק מעם ישראל", הוא מדגיש.
הדרך הארוכה לארץ ישראל
שבט מנשה הגיע לפרס בשנת 457 לפני הספירה, וחי תחת שלטון המלכים הפרסיים הידועים במקורותינו כאחשוורוש. כ-80 שנה מאוחר יותר כבש אלכסנדר הגדול את פרס, אפגניסטן והודו, ושבט משנה פוזר לכיוון אפגניסטן. במקומות אלה הם הפכו לעובדי אלילים ורעו צאן. עם הופעת האסלאם שנים רבות לאחר מכן, הוכרחו בני השבט להתאסלם. אולם עקב השפה העברית הם כונו על ידי תושבי האזור 'דוברי שמית'. באותה תקופה עדיין היה ברשותם ספר תורה, שנשמר על ידי הכוהנים והזקנים לאורך שנות נדודיהם וסבלם. קודם לכן נדדו שבטי מנשה ואפרים מאפגניסטן מזרחה, שם הגיעו לאזור טיבט ולגבול סין, ומשם המשיכו למרכז סין. אולם הסינים התאכזרו אליהם קשות, הפכו אותם לעבדים ואילצו אותם להשתתף בהקמת חומת סין המפורסמת. הם הוכרחו להתבולל וגורשו משם, אולם הכוהנים שלהם המשיכו את המסורת. משם הם נדדו לתאילנד, סיאם, ומשם לאורך הנהר עד מיזורם, שם התיישבו במאה ה-18.
הם אף לחמו בבריטים, ובעקבות אותה מלחמה הוענקה להם אוטונומיה ששטחה כשטח מדינת ישראל. עם התבססותם הם ביקשו לחזור ליהדותם, אולם אז עטו עליהם המיסיונרים הנוצרים מאמריקה ואנגליה. בין שנים 1900-1854 הם ניסו לשכנע את המנשאים דרך התנ"ך, שעליו הסתמכו בני שבט המנשה, כי הדרך לקיים את מה שכתוב בו היא דרכם. אלפים מבני שבט מנשה התפתו והתנצרו. המיסיונרים שרפו את תשמישי הקדושה שעוד נותרו להם.
אולם לא כולם המירו את דתם: חלק מהם המשיך לשמור על המסורת של בני מנשה ולהתפלל לכיוון ירושלים ולגאולה השלמה, ולשמור על כללי הדת כפי שהיו זכורים להם מפי הזקנים. מדור לדור הם העבירו במחתרת את המורשת, שכללה מעט מאוד מנהגים שנשמרו באדיקות רבה. כך למשל שמירת השבת.
האדיקות הייתה כה רבה עד שבין בני מנשה שהתנצרו לבין אלה שהמשיכו לשמור מצוות התפתחה מלחמה של ממש. "מי שנתפס בשמירת שבת, היה מגורש מיד מהכפר", נזכר אחד מתלמידי האולפן, ליאור טומבינג, שבהודו קראו לו טנחנליאן. על המנהגים שייחדו את בני מנשה ששמרו על המסורת שמע מסבא שלו: "סבא שלי תמיד אמר לי שאנו מצאצאי מנשה", מספר ליאור. "שמרנו על שלושת הרגלים. לא ידענו את שמות החגים, אבל ידענו שיש חגים. בחג הנקרא חג האביב היינו עושים לחם מיוחד, לחם אורז. היינו טוחנים את האורז המיוחד לקמח ואותו היינו אופים, ואת הלחם הזה היינו אוכלים במשך יום אחד ולא שבעה ימים. כמו כן, נהגנו לשיר שירים בחגים. לכל שבט היה שיר משלו וריקוד משלו לחגים, לכן יש לנו הרבה סוגים של ריקודים ושל שירים. אני מקווה שחלק מהם ישירו בשבי שומרון".
"השיר המרכזי ששרו אצלנו", נזכר ליאור, "הוא שיר של יציאת מצרים וקריעת ים סוף. לא כל אחד יכול היה לשיר את זה, זה היה שיר של כבוד שלא כל אחד רשאי היה לשיר אותו. מי ששר את השיר הזה ללא הרשאה היה משלם קנס. את השיר הזה היו שרים תחת פיקוחו של הכהן".
ספר התנ"ך הגיע לכפרי בני מנשה רק ב-1800. אלא שהספר הגיע אליהם על ידי הנוצרים ששכנעו אותם להתנצר. ליאור נולד למשפחה ששמרה על המסורת חרף התנגדות השבט, שהיה ברובו נוצרי. סבו סיפר לו כיצד המיסיונרים שכנעו אותם להתנצר: "הם הציעו להם הכל, כסף פרנסה, חינוך לילדים".
מיכאל מספר: "בהיותי ילד, עוד הייתה נטושה מלחמה בין הנוצרים לבין שומרי המסורת. אנחנו שמרנו על השבת. היינו נחשבים לכת מוזרה, כל הכפר היה צחק עלינו. שומרי שבת גורשו על ידי ראש הכפר שבהודו קראו לו צ'יף, והייתה לו סמכות לקבוע את כל סדרי החיים בכפר. במקומות נידחים כאלה הממשלה המרכזית של הודו לא הייתה מתערבת. כל אדמת הכפר הייתה בחזקתו. אם הצ'יף היה מחליט לגרש את המשפחה בשל היותה שומרת שבת, לא היה מה עם מי לדבר".
גדעון יהודה, אחד מתלמידי האולפן בשבי שומרון, יכול היה בקלות להיות צ'יף. אבא שלו היה צ'יף בעל כוח ועוצמה. אבל גדעון יושב עתה לפני, מחברתו פתוחה לפניו והוא לומד. אביו, דוד, שהיה כאמור הצ'יף של הכפר, החל להתעניין במצוות כשנפטר אביו, שתמיד סיפר לו שהוא בן מנשה. הוא החל לבדוק את שורשי המשפחה: "אבא שלי הגיע למסקנה שהוא כלל לא נוצרי", הוא מספר. "מרגע שגילו שאבא מתחיל לגלות עניין בשמירת שבת ובמנהגי הכת הזאת, הוא איבד את כוחו". בשלב מסוים הצטרף למשפחה של הצ'יף המודח טי דניאל, שגורש אף הוא מכפרו בשל עוון שמירת השבת. הוא נקלט במשפחה והיה לאחד הילדים בה.
יום אחד אמר דוד יהודה לטי דניאל: "ההיסטוריה שלנו מספרת שאנו באים מאיזו מערה. אני רוצה לדעת על איזו מערה מדברים, היכן היינו קודם לכן, אולי תלך לחקור". הוא מכר את אחד משדותיו כדי לממן את המסע לגילוי שורשים של טי דניאל. טי נסע לקצה השני של הודו, ובבומבי גילה את קהילת בני ישראל, קהילת יהודים שחיה בהודו, עמם הוא יצר קשר. הוא הביא מהם ספר תורה קטן וחזר לכפר. משם התחילה למעשה הדרך אל היהדות המקורית.
עכשיו כבר היה ספר תורה כתוב בשפה שאיש לא ידע לקרוא. הם התקשרו עם קהילת בני ישראל וביקשו מהם ספר ללימוד עברית, ומאז החל הקשר עם קהילת בני ישראל. מבני הקהילה הם למדו כל דבר: עברית, תורה, שמירת מצוות. מבחינת שמירת מצוות הם הפכו כמעט ליהודים לכל דבר. הבעיה הייתה להפוך אותם ליהודים רשמיים ולהעביר אותם גיור לחומרה.
שבע שנים הם חיו כך, ואז הגיע לבומבי ראש תנועת עמישב, הרב אליהו אביחיל. הרב אביחיל שמע מחוקר אוסטרלי שביקר בהודו שיש עם שלם הטוען שהוא משבט בני מנשה. הוא שמע את סיפורם והחליט להכין אותם לקראת עלייה ארצה, וכך הפכו הבודדים שבחרו לשמור על המסורת ולא להתנצר, לקהילה של ממש. הוא הביא להם ספרים, סידורים וחומשים, ויחד הם למדו עברית והכינו את עצמם לעלייה לארץ ישראל.
הראשונים שעלו היו שני צעירים: שמעון גין, היום נשוי ותושב קריית ארבע, וגדעון מנשה, אף הוא נשוי וגר בגוש קטיף. הם הגיעו למכון מאיר, ואחרי כמה שנים חזרו להודו על מנת ללמד את שאר בני קהילתם ולהכינם לעלייה. שמעון היה למעשה המנשאי הראשון שחזר ליהדותו באופן מלא. הוא הביא את הקבוצה הראשונה של בני מנשה, שעלתה בשנת 1993 והתיישבה בנווה דקלים. הם היו צעירים וצעירות לא נשואים שהתיישבו במקום. בעקבותיהם הגיעה הקבוצה השנייה ב-1994, ובה רווקים ומשפחות, חלקם התיישבו בקרית ארבע וחלקם במקומות אחרים. מאז מגיעות כמעט מדי שנה קבוצות נוספות ארצה.
ברכת הרבי לבני מנשה
אלי יונה הוא צלם ישראלי בעל תשובה שחזר ליהדותו דרך תנועת חב"ד, שהה בחצר הרבי מלובביץ' קרוב ל-12 שנה ותיעד את החיים בחצר. כיום הוא גר בנס ציונה ומצלם לעיתונות. יום אחד הוא ביקר בגוש קטיף שם פגש את שליח חב"ד הרב יגאל קירשנזפט וראה את עולי שבט מנשה. יונה שאל אותו מי אלה, ומכאן החל הקשר שלו עם בני שבט מנשה.
הוא לקח מהם את הכתובות בהודו והחליט לנסוע לשם, לא בטרם נכנס אל הרבי מלובביץ'. "שאלתי את הרבי", הוא מספר, "והוא השיב בחיוב ובברכה". אחרי עיכובים רבים יצאו לדרר אלי יונה, הרב אביחיל ויהונתן סגל, חוקר תולדות השבטים האבודים שהצטרף אליהם, באסרו חג פסח. "באנו ביום שישי, ולא יכולנו להגיע אל מקום השבט. שבתנו בכלכולתא בקהילת בני ישראל, וביום ראשון הם טסו אל מניפור. שם קיבלו אותנו בערך כפי שמקבלים את פני משיח צדקנו, בשירה וריקודים. הייתה התרוממות רוח, כמעט ולא ישנו", מספר אלי יונה.
הוא ניצל כל רגע: "מרוב התרוממות רוח שכחתי ללכת לישון", הוא נזכר. לא כל השבט יושב במניפור. חלקו יושב במיזורם, מדינה נוספת שבינה לבין מניפור היחסים רעועים מאוד, ובכלל הגעתם של ישראלים למיזורם מסוכנת, לכן עד אז הרב אביחיל לא הגיע למיזורם. שם הם ראיינו את בני השבט ואת המועמדים לעלייה לארץ ישראל. שמונה ימים הם היו שם: ארבעה ימים במניפור וארבעה נוספים במיזורם, ובסופו של דבר חזרו מלאי חוויות לארץ ישראל.
אלי יונה גילה מנהגים רבים שמקורם ביהדות שעליהם סיפרו לו בני שבט המנשה. חלק מהמנהגים האלה פורסם בספרו של הרב אליהו אביחיל על שבטי ישראל. כשיונה שומע ממני על תלונתו של מיכאל מנשה על כך שלא בכל מקום מקבלים אותם הוא מתפלא: "כל יישוב שאליו פניתי קיבל אותם בחום רב ועשה הכל למען קליטתם, זה לא נכון שלא מקבלים אותם". גם בני השבט המתגוררים בקריית ארבע טוענים כי מקבלים אותם בכל מקום בסבר פנים יפות.