שמעון הנצחי
כשהארכיאולוגיים העתידיים יחפרו בשכבה שלנו הם יוכו תמהון. רובם יתקשו להאמין שהמועמד ליו"ר מפלגת העבודה בתחילת המאה ה-21, שמעון פרס, הוא אותו שמעון פרס שהצעיד את המדינה אל עברי פי פחת בסוף המאה ה-20. חלקם יעלו השערה שמדובר בשני עסקנים בעלי שם זהה, פרס הראשון ופרס השני. אחרים יגיעו למסקנה שהיו שלושה-ארבעה פרסים, ומישהו אפילו יטען ששמעון פרס לא היה אדם אלא תפקיד.
כמובן, יכול להיות שבסוף הוא לא ייבחר ליו"ר העבודה. מלחמות העולם במפלגת השלום שלו עלולות להכריע אפילו סלע אדירים כמותו. אבל עצם העובדה ששוב מדובר בו נכבדות היא פרדוכס היסטורי מדהים: על אף שמדינת ישראל משלמת יום יום את מחיר ההרפתקה המדינית שפרס המיט עליה בספטמבר 93', מחיר בטחוני וכלכלי כבד מנשוא, יש עדיין ביקוש מרשים לשירותיו. הבוחר הישראלי אמנם העניש אותו בשנת 96', אך משאר העולם הוא קיבל בינתיים חנינה. במקום לכלות את זמנו בוועדות חקירה, במתן תשובות לשאלות נוקבות, בייסורי מצפון, הוא עסוק במיון הכיבודים שמורעפים עליו.
הכישורים הרטוריים האובייקטיביים שלו וסגולותיו המרשימות האחרות מספקים הסבר חלקי בלבד לתופעה המרעישה הזאת. מסתבר שבשלב מסוים חדל פרס להיות פוליטיקאי או מדינאי והתחיל להיות גורו. המוני שמאלנים מיואשים נשבו בקסמי אופטימיותו הנמהרת. קולות הנפץ מסביב טרם העירו אותם מחלומותיו המתוקים. במעמקי בטנם אמנם מקנן חשד שמא הוא בכל זאת טעה, ולפעמים אפילו אפשר לשמוע אותם מתבדחים קלות על חשבונו, אבל הם חוששים שהכרזתו הרשמית כנביא שקר תכריח אותם להכיר בצדקת מתנגדיו המסורתיים בהתנחלויות, שנואות נפשם.
עד מתי? עד הסוף המר. לפני חמש שנים הוא התחייב לפרוש מהפוליטיקה ברגע שיהיה שלום, כך שתיאורטית הוא יכול להישאר שם לנצח. עדת חסידיו השוטים תנהג בו תמיד כבוד ויקר. לא משנה מה יקרה, לא חשוב גודל המרחק בין חזונותיו הנשגבים לבין המציאות העגומה, פרס יישאר בעיניהם מועמד ראוי לכל משרה, לכל מחמאה, גבוה מעל גבוה.
המתנחלים בלבבות
קבוצת צד"ר, ציונות דתית ריאלית, קוראת תיגר על דור ההורים של גוש אמונים ותובעת ממנו לסגת מיד מהשטחים. בשלב ראשון היא מלמדת את דור ההורים מה זה תקשורת. אבא לוינגר ואמא קצובר אף פעם לא הצליחו לסדר לעצמם כתבת ענק מפרגנת בעיתון של המדינה וסרט דוקומנטרי ארוך ומחמיא בערוץ הראשון. בלי להזיע, בלי להתכתש עם חיילים בסבסטיות נידחות, הצליחו צעירי צד"ר לפרוץ בן לילה לתודעת הציבור. הם רק חתמו על עצומה ב'הארץ' ומיד התנחלו בלבבות.
הלבבות של העיתונאים, זאת אומרת. עד עכשיו לא נרשמה נהירה משמעותית של שאר הציבור לשורות התנועה החדשה, ודאי לא של מתנחלים. מבין 120 החותמים על העצומה ב'הארץ' רק שלושה גרים בהתנחלויות, ממתינים בקוצר רוח לפינוי. הסצינה המרשימה ביותר בסרט הנ"ל, הנאמנה ביותר לפועלם העיקרי, היתה זו שבה הם התייצבו לפני מצלמת סטילס של עיתונאי, רחוצים ונקיים. מעולם לא היתה הציונות הדתית פוטוגנית כל-כך.
הכל דיבורים
"רוב מוחץ של המאזינים בחרו שוב בצד הנכון", טוענת פרסומת השחץ העצמית החדשה של קול ישראל. אל תאמינו. יכול להיות שקול-ישראל עודנו ערוץ מואזן למדי, בזכות הרגלי צריכה עתיקים, אך מאז המצאת הרדיו לא היה מצבו כה עגום. האטרקטיביות שלו דועכת, לוח שידוריו מעלה חלודה ומצב הרוח של עובדיו בגובה השטיח.
המוצר האיכותי היחיד שהרדיו הממשלתי מציע היום לציבור הוא מהדורות החדשות. עם ישראל עדיין מעדיף את הקריינים הרהוטים שם ואת העריכה המקצועית על המהדורות המקבילות של נערי גל"צ. אבל ברגע שמסתיימות החדשות אין יותר למאזינים מה לחפש שם. משמונה בבוקר ואילך יורדת עלטת שממון על רשת ב'. המגישים והמגישות כבדים, כבויים וצפויים. גם חדוות היצירה של הכתבים והטכנאים כבר לא מה שהיתה פעם. השבוע הם העבירו בטלפון, ולא באמצעות קו שידור, את ההצבעה הדרמטית בוועדת הכנסת על נעמי בלומנטל.
"אני בעצמי לא מקשיב לנו", לוחש לי עובד ידוע ברשת ב'. עובד אחר מספר על יחסי עבודה עכורים ועל קיצוץ דרמטי בשעות נוספות, המרכיב העיקרי עד לא מזמן בשכר עובדי רשות השידור. בקרוב מאוד צפוי קיצוץ נוסף, עקב החלטת הממשלה להפחית את אגרת הרדיו, ומנכ"ל הרשות, יוסף בראל, כבר מאיים לסגור רשתות.
שיסגור. המחסור החמור בתדרים בארץ, שבשמו מונעים השלטונות פתיחת תחנות ארציות פרטיות, הוא תוצאת השתלטות מתמדת של קול ישראל על שמי ישראל. בעוד המדינה נלחמת בחירוף נפש בערוץ 7 ובערוצי ש"ס, בטענה שאין מספיק תדרים, הקימו מנהלי קול ישראל בחצי יובל השנים האחרונות שלל ערוצים: רשת ג', קול הדרך לעסקים, קול המוסיקה, רדיו רק"ע, רשת מורשת ועשרות תחנות רדיו מקומיות. אם בראל יממש את איומו, 500 עובדים שם יהפכו למובטלים אך מאות אלפי אזרחים יזכו סוף סוף בסיכוי לשמוע רדיו כלבבם.
לידיעת המטיילים
טומי לפיד ואברהם פורז ישמחו בטח לדעת שפנינת החמד נאות קדומים פתוחה עכשיו גם בשבתות. מנהלי האתר, שנועד לשמר ולשחזר ערכי טבע תנ"כיים, החליטו לכבוד האביב שהשבת היא כבר לא פרח מוגן. "צריך להתפרנס", מתנצלת הקופאית.
כשהארכיאולוגיים העתידיים יחפרו בשכבה שלנו הם יוכו תמהון. רובם יתקשו להאמין שהמועמד ליו"ר מפלגת העבודה בתחילת המאה ה-21, שמעון פרס, הוא אותו שמעון פרס שהצעיד את המדינה אל עברי פי פחת בסוף המאה ה-20. חלקם יעלו השערה שמדובר בשני עסקנים בעלי שם זהה, פרס הראשון ופרס השני. אחרים יגיעו למסקנה שהיו שלושה-ארבעה פרסים, ומישהו אפילו יטען ששמעון פרס לא היה אדם אלא תפקיד.
כמובן, יכול להיות שבסוף הוא לא ייבחר ליו"ר העבודה. מלחמות העולם במפלגת השלום שלו עלולות להכריע אפילו סלע אדירים כמותו. אבל עצם העובדה ששוב מדובר בו נכבדות היא פרדוכס היסטורי מדהים: על אף שמדינת ישראל משלמת יום יום את מחיר ההרפתקה המדינית שפרס המיט עליה בספטמבר 93', מחיר בטחוני וכלכלי כבד מנשוא, יש עדיין ביקוש מרשים לשירותיו. הבוחר הישראלי אמנם העניש אותו בשנת 96', אך משאר העולם הוא קיבל בינתיים חנינה. במקום לכלות את זמנו בוועדות חקירה, במתן תשובות לשאלות נוקבות, בייסורי מצפון, הוא עסוק במיון הכיבודים שמורעפים עליו.
הכישורים הרטוריים האובייקטיביים שלו וסגולותיו המרשימות האחרות מספקים הסבר חלקי בלבד לתופעה המרעישה הזאת. מסתבר שבשלב מסוים חדל פרס להיות פוליטיקאי או מדינאי והתחיל להיות גורו. המוני שמאלנים מיואשים נשבו בקסמי אופטימיותו הנמהרת. קולות הנפץ מסביב טרם העירו אותם מחלומותיו המתוקים. במעמקי בטנם אמנם מקנן חשד שמא הוא בכל זאת טעה, ולפעמים אפילו אפשר לשמוע אותם מתבדחים קלות על חשבונו, אבל הם חוששים שהכרזתו הרשמית כנביא שקר תכריח אותם להכיר בצדקת מתנגדיו המסורתיים בהתנחלויות, שנואות נפשם.
עד מתי? עד הסוף המר. לפני חמש שנים הוא התחייב לפרוש מהפוליטיקה ברגע שיהיה שלום, כך שתיאורטית הוא יכול להישאר שם לנצח. עדת חסידיו השוטים תנהג בו תמיד כבוד ויקר. לא משנה מה יקרה, לא חשוב גודל המרחק בין חזונותיו הנשגבים לבין המציאות העגומה, פרס יישאר בעיניהם מועמד ראוי לכל משרה, לכל מחמאה, גבוה מעל גבוה.
המתנחלים בלבבות
קבוצת צד"ר, ציונות דתית ריאלית, קוראת תיגר על דור ההורים של גוש אמונים ותובעת ממנו לסגת מיד מהשטחים. בשלב ראשון היא מלמדת את דור ההורים מה זה תקשורת. אבא לוינגר ואמא קצובר אף פעם לא הצליחו לסדר לעצמם כתבת ענק מפרגנת בעיתון של המדינה וסרט דוקומנטרי ארוך ומחמיא בערוץ הראשון. בלי להזיע, בלי להתכתש עם חיילים בסבסטיות נידחות, הצליחו צעירי צד"ר לפרוץ בן לילה לתודעת הציבור. הם רק חתמו על עצומה ב'הארץ' ומיד התנחלו בלבבות.
הלבבות של העיתונאים, זאת אומרת. עד עכשיו לא נרשמה נהירה משמעותית של שאר הציבור לשורות התנועה החדשה, ודאי לא של מתנחלים. מבין 120 החותמים על העצומה ב'הארץ' רק שלושה גרים בהתנחלויות, ממתינים בקוצר רוח לפינוי. הסצינה המרשימה ביותר בסרט הנ"ל, הנאמנה ביותר לפועלם העיקרי, היתה זו שבה הם התייצבו לפני מצלמת סטילס של עיתונאי, רחוצים ונקיים. מעולם לא היתה הציונות הדתית פוטוגנית כל-כך.
הכל דיבורים
"רוב מוחץ של המאזינים בחרו שוב בצד הנכון", טוענת פרסומת השחץ העצמית החדשה של קול ישראל. אל תאמינו. יכול להיות שקול-ישראל עודנו ערוץ מואזן למדי, בזכות הרגלי צריכה עתיקים, אך מאז המצאת הרדיו לא היה מצבו כה עגום. האטרקטיביות שלו דועכת, לוח שידוריו מעלה חלודה ומצב הרוח של עובדיו בגובה השטיח.
המוצר האיכותי היחיד שהרדיו הממשלתי מציע היום לציבור הוא מהדורות החדשות. עם ישראל עדיין מעדיף את הקריינים הרהוטים שם ואת העריכה המקצועית על המהדורות המקבילות של נערי גל"צ. אבל ברגע שמסתיימות החדשות אין יותר למאזינים מה לחפש שם. משמונה בבוקר ואילך יורדת עלטת שממון על רשת ב'. המגישים והמגישות כבדים, כבויים וצפויים. גם חדוות היצירה של הכתבים והטכנאים כבר לא מה שהיתה פעם. השבוע הם העבירו בטלפון, ולא באמצעות קו שידור, את ההצבעה הדרמטית בוועדת הכנסת על נעמי בלומנטל.
"אני בעצמי לא מקשיב לנו", לוחש לי עובד ידוע ברשת ב'. עובד אחר מספר על יחסי עבודה עכורים ועל קיצוץ דרמטי בשעות נוספות, המרכיב העיקרי עד לא מזמן בשכר עובדי רשות השידור. בקרוב מאוד צפוי קיצוץ נוסף, עקב החלטת הממשלה להפחית את אגרת הרדיו, ומנכ"ל הרשות, יוסף בראל, כבר מאיים לסגור רשתות.
שיסגור. המחסור החמור בתדרים בארץ, שבשמו מונעים השלטונות פתיחת תחנות ארציות פרטיות, הוא תוצאת השתלטות מתמדת של קול ישראל על שמי ישראל. בעוד המדינה נלחמת בחירוף נפש בערוץ 7 ובערוצי ש"ס, בטענה שאין מספיק תדרים, הקימו מנהלי קול ישראל בחצי יובל השנים האחרונות שלל ערוצים: רשת ג', קול הדרך לעסקים, קול המוסיקה, רדיו רק"ע, רשת מורשת ועשרות תחנות רדיו מקומיות. אם בראל יממש את איומו, 500 עובדים שם יהפכו למובטלים אך מאות אלפי אזרחים יזכו סוף סוף בסיכוי לשמוע רדיו כלבבם.
לידיעת המטיילים
טומי לפיד ואברהם פורז ישמחו בטח לדעת שפנינת החמד נאות קדומים פתוחה עכשיו גם בשבתות. מנהלי האתר, שנועד לשמר ולשחזר ערכי טבע תנ"כיים, החליטו לכבוד האביב שהשבת היא כבר לא פרח מוגן. "צריך להתפרנס", מתנצלת הקופאית.