אש בערב שבת
חסידים מספרים כי פעם שבת הרבי מקאליב בכפר סמוך, בביתו של אחד מחסידיו. בשעת קבלת השבת נשמע פתאום קול צעקה, אחד המשרתים פרץ אל החדר וקרא שהגורן בוערת. אמר בעל הבית לרוץ החוצה, אבל הרבי תפסו בידו. "הישאר כאן" אמר. "ואספר לך מעשה". נשאר החסיד. "הרבי ר' זושא", סיפר הצדיק, "היה משמש בימי נעוריו אצל המגיד ממזריטש במלאכת הסקת התנורים כמו שהיה נהוג בתלמידים צעירים. פעם אחת, כשקרא לפני קבלת שבת מזמורי תהילים בהתלהבות עצומה, הרגיזו פתאום קול צעקת המשרת בבית. מן התנור שהסיק עלו ניצוצות ופרצה דליקה בבית. "זושא" קראו בתרעומת, "בעירה!". "אכן", השיב ר' זושא, "כתוב ותשקע האש". באותו רגע שקעה האש. הרבי מקאליב השתתק. החסיד, שהרבי עדיין החזיק בידו, לא הרהיב עוז בנפשו לזוז ממקומו. עברה שעה קלה, והנה קול קורא בחוץ שהאש שקעה.
שני נושאים עיקריים עומדים בפנינו בבואנו לדון בסיפור שלנו. ראשית, כוחו של הסיפור. שלוש פעמים חזר אותו הסיפור על עצמו. הסיפור הראשון, שממנו שאב ר' זושא את המלים "ותשקע האש", הוא סיפור תבערה: "ויהי העם כמתאננים רע באזני ה' ושמע ה' ויחר אפו, ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה. ויצעק העם את משה ויתפלל משה אל ה' ותשקע האש. ויקרא שם המקום ההוא תבערה כי בערה בם אש ה'". הסיפור השני הוא סיפור של הרבי ר' זושא, והסיפור השלישי הוא סיפורו של הרבי מקאליב. כאן מתגלה לפנינו גודל מעמדו של הסיפור בתפיסה החסידית: יש ביכולתו של הסיפור בלבד לפעול. הסיפור משחזר את ההוויה שהיתה קיימת בעת התרחשות הסיפור. הוויה זו חוזרת ומופיעה במציאות העכשווית, ומתוך כך פועל הסיפור גם על המציאות העכשווית. חזרה על סיפור שקיעת האש יכולה היא לפעול את שקיעת האש בכל פעם שיוזכר הסיפור.
הנושא הנוסף שיש לדון בו הוא המשמעות הרעיונית של הסיפור. גם סיפורו של הרבי מקאליב וגם סיפורו של ר' זושא מתרחשים בערב שבת. שעה זו, שהקודש והחול נושקים בה זה לזה, הופכת להיות בסיפור לשעה מועדת להתפרצות בערה. בסיפורו של ר' זושא מתלווה לכך גם אמירת פרקי תהלים. יש משהו סמלי מאוד מיוחד באש: היא מסמלת את מערכת היחסים המופלאה בין רוח לבין חומר.
כשאנו מדברים על חיי האדם אנו רגילים לומר "נר ה' נשמת אדם". הנר מסמל את ההתקשרות שבין השלהבת לבין חומר הבערה ונראה שכך הם גם הדברים ביחס לחייו של האדם. הנשמה קשורה בגוף כשלהבת הקשורה בנר. במקרא אנו יכולים למצוא דוגמאות רבות לסימול הקשר בין הרוחני והגשמי באמצעות האש. כך למשל בירידת ה' על הר סיני: "והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד", וכך בדוגמאות נוספות.
הפקדת צעירים כר' זושא על הסקת התנורים בבית מדרשו של המגיד ממזריטש, יש לה משמעות סמלית. הסקת התנור היא בעצם התעוררות הפעילות הרוחנית של האדם. כשהאש בוערת, החום הרוחני גדל והעבודה החסידית, עבודת ה' בחמימות הנובעת מהגברת מימד האש הרוחני, נותנת את אותותיה. כשהאש הזו מוסקת על ידי ר' זושא, המלווה את עבודתו בפרקי תהילים, העוצמה הרוחנית הולכת וגוברת. התגברות האש מסוכנת היא להפרת האיזון העדין שבין העולם החומרי לבין העולם הרוחני. כאן באה זעקת המשרת "בעירה!".
בנקודה זו מזכירים ר' זושא והרבי מקאליב את הפסוק הנזכר בתבערה: "ותשקע האש". מה שהתרחש בתבערה ממחיש את כוחה ההרסני של האש: לעתים האש הגדולה מתגברת יותר ויותר, והסכנה שבחוסר האיזון הופכת להיות לסכנה מוחשית של הרס. כאן יש להתפלל על שקיעת האש, על חזרה אל המסגרת המאוזנת, שתאפשר את המשך החיים הרגילים, המקשרים את הרוחני בגשמי.
חסידים מספרים כי פעם שבת הרבי מקאליב בכפר סמוך, בביתו של אחד מחסידיו. בשעת קבלת השבת נשמע פתאום קול צעקה, אחד המשרתים פרץ אל החדר וקרא שהגורן בוערת. אמר בעל הבית לרוץ החוצה, אבל הרבי תפסו בידו. "הישאר כאן" אמר. "ואספר לך מעשה". נשאר החסיד. "הרבי ר' זושא", סיפר הצדיק, "היה משמש בימי נעוריו אצל המגיד ממזריטש במלאכת הסקת התנורים כמו שהיה נהוג בתלמידים צעירים. פעם אחת, כשקרא לפני קבלת שבת מזמורי תהילים בהתלהבות עצומה, הרגיזו פתאום קול צעקת המשרת בבית. מן התנור שהסיק עלו ניצוצות ופרצה דליקה בבית. "זושא" קראו בתרעומת, "בעירה!". "אכן", השיב ר' זושא, "כתוב ותשקע האש". באותו רגע שקעה האש. הרבי מקאליב השתתק. החסיד, שהרבי עדיין החזיק בידו, לא הרהיב עוז בנפשו לזוז ממקומו. עברה שעה קלה, והנה קול קורא בחוץ שהאש שקעה.
שני נושאים עיקריים עומדים בפנינו בבואנו לדון בסיפור שלנו. ראשית, כוחו של הסיפור. שלוש פעמים חזר אותו הסיפור על עצמו. הסיפור הראשון, שממנו שאב ר' זושא את המלים "ותשקע האש", הוא סיפור תבערה: "ויהי העם כמתאננים רע באזני ה' ושמע ה' ויחר אפו, ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה. ויצעק העם את משה ויתפלל משה אל ה' ותשקע האש. ויקרא שם המקום ההוא תבערה כי בערה בם אש ה'". הסיפור השני הוא סיפור של הרבי ר' זושא, והסיפור השלישי הוא סיפורו של הרבי מקאליב. כאן מתגלה לפנינו גודל מעמדו של הסיפור בתפיסה החסידית: יש ביכולתו של הסיפור בלבד לפעול. הסיפור משחזר את ההוויה שהיתה קיימת בעת התרחשות הסיפור. הוויה זו חוזרת ומופיעה במציאות העכשווית, ומתוך כך פועל הסיפור גם על המציאות העכשווית. חזרה על סיפור שקיעת האש יכולה היא לפעול את שקיעת האש בכל פעם שיוזכר הסיפור.
הנושא הנוסף שיש לדון בו הוא המשמעות הרעיונית של הסיפור. גם סיפורו של הרבי מקאליב וגם סיפורו של ר' זושא מתרחשים בערב שבת. שעה זו, שהקודש והחול נושקים בה זה לזה, הופכת להיות בסיפור לשעה מועדת להתפרצות בערה. בסיפורו של ר' זושא מתלווה לכך גם אמירת פרקי תהלים. יש משהו סמלי מאוד מיוחד באש: היא מסמלת את מערכת היחסים המופלאה בין רוח לבין חומר.
כשאנו מדברים על חיי האדם אנו רגילים לומר "נר ה' נשמת אדם". הנר מסמל את ההתקשרות שבין השלהבת לבין חומר הבערה ונראה שכך הם גם הדברים ביחס לחייו של האדם. הנשמה קשורה בגוף כשלהבת הקשורה בנר. במקרא אנו יכולים למצוא דוגמאות רבות לסימול הקשר בין הרוחני והגשמי באמצעות האש. כך למשל בירידת ה' על הר סיני: "והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד", וכך בדוגמאות נוספות.
הפקדת צעירים כר' זושא על הסקת התנורים בבית מדרשו של המגיד ממזריטש, יש לה משמעות סמלית. הסקת התנור היא בעצם התעוררות הפעילות הרוחנית של האדם. כשהאש בוערת, החום הרוחני גדל והעבודה החסידית, עבודת ה' בחמימות הנובעת מהגברת מימד האש הרוחני, נותנת את אותותיה. כשהאש הזו מוסקת על ידי ר' זושא, המלווה את עבודתו בפרקי תהילים, העוצמה הרוחנית הולכת וגוברת. התגברות האש מסוכנת היא להפרת האיזון העדין שבין העולם החומרי לבין העולם הרוחני. כאן באה זעקת המשרת "בעירה!".
בנקודה זו מזכירים ר' זושא והרבי מקאליב את הפסוק הנזכר בתבערה: "ותשקע האש". מה שהתרחש בתבערה ממחיש את כוחה ההרסני של האש: לעתים האש הגדולה מתגברת יותר ויותר, והסכנה שבחוסר האיזון הופכת להיות לסכנה מוחשית של הרס. כאן יש להתפלל על שקיעת האש, על חזרה אל המסגרת המאוזנת, שתאפשר את המשך החיים הרגילים, המקשרים את הרוחני בגשמי.