עם דוד עמיחי (30), בנו של המשורר יהודה עמיחי ז"ל, נפגשתי בשעת בין-הערביים ליד ביתו בשכונת ימין משה בירושלים, סמוך לטחנת הרוח המפורסמת של מונטיפיורי המשקיפה על חומות העיר העתיקה. דוד, שזיפי זקן של ספירת העומר מכסים את פניו, כיפה סרוגה גדולה על ראשו, וציציותיו המהודרות מבצבצות משיפולי חולצתו, נראה כדתי מלידה.
אך דוד מספר שעד לפני כשנה היה חילוני, שאפילו מושגי היסוד ביהדות היו זרים לו. את המפגש שלו עם היהדות הוא חווה כאדם המגלה עולם חדש לפתע, אך במובן מסוים הוא תמיד היה שם.
סבא שלי היה רב
תאר לי את הסביבה שגדלת בה.
"גדלתי כמה שמכנים היום כחילוני. כך חונכתי וכך עברו עליי חיי, וגם הסביבה שעטפה אותי היתה כזאת".
לא היה לך כל זיקה ליהדות?
"ההורים שלי באו ממשפחה דתית שורשית, סבי מצד אבי, מאיר פפויפר (עמיחי זה עברות מפפויפר), שלא זכיתי להכירו, היה רב. אפילו הציעו לו להיות אחד מראשי תנועת המזרחי. גם סבי מצד אמי היה דתי מאד, והוא הוריש דווקא לי מכל הנכדים סט תלמוד בבלי ,משנה תורה לרמב"ם וסידור. לפני שחזרתי בתשובה לא ידעתי מה לעשות אתם, אז אחסנתי אותם במחסן, שם הם העלו אבק. היום הם נקיים מאבק ומונחים בכבוד בספרייה שלי. אבי סבי מצד אמי היה רב, ולימים התברר לי שהוא צאצא של ר' נתן נטע בן שלמה שפירא, בעל 'מגלה עמוקות' שהיה ראש ישיבת קראקוב".
אז מה גרם לאביך לעזוב את הדרך?
"רוח התקופה. השואה, ניצחון הסוציאליזם על הנאצים ימ"ש והחלום לכונן מדינה יהודית בארץ ישראל סחפו רבים וטובים, ביניהם אבי, להגשמת האידיאל הזה. הם ממש מסרו את נפשם על כך. אבי ז"ל נלחם בקרבות הקשים ביותר במלחמת השחרור, וגם כשהוא היה בהגנה הוא סייע רבות להברחת יהודים מארצות ערב דרך מדבר סיני.
"אבי מעולם לא היה אתאיסט. הוא האמין באלוקים, כך שהוא לא עזב את הדרך אלא המשיך אותה. הוא היה עושה קידוש בערבי שבתות, ואת חגי ישראל תמיד חגגנו, אבל לא מהפן הדתי שלהם אלא יותר מכבוד לאומי והתחברות לעם. כך שלמעשה לא חשבתי מעולם על התוכן הפנימי של הדברים, והתייחסתי לכך כטקסים חיצוניים. לדוגמא ביום כיפור, מאז הבר-מצווה תמיד צמתי, אבל התייחסתי לזה כאתגר סתמי, כמו אדם שהאתגר שלו הוא לרוץ מרתון והוא עומד בכך.
"אבי חיבר את שיריו תוך יניקה אמיתית מהתרבות והמורשת היהודית ולא בניגוד אליה. אני נזכר שכשהוא היה חולה מאד הוא התעקש ללכת לכנס של משוררים דתיים למרות שביטל הזמנות רבות אחרות. הוא הדגיש ואמר שהם יוצרים יצירה אמיתית. דבר נוסף שמעיד רבות על זיקתו העמוקה של אבי ליהדות הוא שלפני מותו, כשהיה ממש על ערש דווי, בחר לברך את ילדיו בברכתו של יעקב אבינו, 'ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה'".
אבא היה נטוע בארץ ישראל
אז מהי נקודת המפנה שגרמה לך לחזור בתשובה?
"פטירת אבי ז"ל גרמה לי, מטבע הדברים, למשבר. אבא נפטר לפני כשלוש שנים, אחרי שסבל ממחלה קשה וממושכת. אני הייתי מאד קשור אליו, הוא היה אב מאוד חם ואוהב.
"אני שירתי בצבא בגבעתי, ועשיתי את כל המאמצים כדי להתקבל אליה. עשיתי זאת מפני שהחטיבה פועלת במקומות שאבי השתתף בהם בקרבות במלחמת השחרור. כשהייתי יוצא ל'רגילה', אני זוכר שהחבר'ה מהמחלקה לחצו עליי לצאת אתם לנופש, אבל אני העדפתי לצאת עם אבי לטיול רגלי בארץ. הם לא הבינו אותי, אפילו צחקו עליי.
"אבי האמין שהאהבה לארץ נקנית דרך הרגליים ושצריך לחוש אותה, ולכן לא הייתה נקודה בארץ שהוא לא הכיר, אני זוכר שכל פעם הייתי מתפעל מחדש מהבקיאות העצומה שלו בשבילי הארץ. הפטירה שלו, הייתה לי קשה מאד, היא גרמה לי להרבה שאלות ותהיות קיומיות, ולמעשה זעזעה את מערכת הערכים שהייתי נטוע בהם.
"בזמן השבעה באו כל בוקר תלמידים מבית ספר דתי להשלים מניין, כדי שאוכל לומר קדיש. כשאמרתי את הקדיש הרגשתי סוג מסוים של התחברות לתפילה העתיקה הזאת, כאילו שידעתי שיש באיזשהו מקום תשובות לשאלות שצצו במוחי, שיש תכלית וסיבה לכל".
כלומר החזרה בתשובה שלך התחילה משם?
"אפשר לומר שהזרע נזרע אז, אבל אני לא ידעתי על כך. התחלתי להתעניין יותר ביהדות, אבל השגרה גרמה לי לטשטש ולהתעלם מכך. אני זוכר את עצמי באותה תקופה שהייתי הולך לאוניברסיטה כרגיל. למדתי ממש באינטנסיביות. כל מה שהייתי עושה זה ללכת מהבית לאוניברסיטה, ומהאוניברסיטה לבית. הרגשתי שאני ממש כמו רובוט, כאילו החיים חולפים על פני ואני עומד מהצד, מה שבמבט לאחור הדגיש את הריקנות שהרגשתי".
מה למדת באותה תקופה?
"במסגרת התואר בתקשורת (שאותו מסיים דוד בהצטיינות), למדתי באותה תקופה קורסים שעסקו בעיקר בפילוסופיה המערבית. מהפילוסופיה היוונית ועד ממש ימינו אלו, הפוסט-מודרניזם והתנועה האנטי-גלובליסטית".
ואיך התייחסת לתורות של הפילוסופים הללו?
"אי-אפשר להתעלם מההשפעה של האנשים הללו על ההיסטוריה האנושית, אך כערך בפני עצמו, נראה לי שכל זה בדיוק כמו האופנה המשתנה מדי עונה. כלומר, אין איזה אמת מוסרית יציבה, אלא מה שחשוב זה מה שכרגע במודה. היום מודרניזם, מחר זה יהיה כבר פוסט-מודרניזם. אני אישית תמיד הרגשתי לא מחובר לתיאוריות הללו. הן אולי מפרנסות את האקדמאים במגדל השן של האוניברסיטה, אך את העולם הם לא תיקנו ולא יתקנו".
דתי, כמו שאני
אז מה האיץ את התהליך של התשובה?
"במילואים אני משרת בחטיבת חי"ר. בגדוד שלנו, כמו בכל גדוד קרבי, יש חבר'ה דתיים, מה שמכנים בצבא ביינישים. אמנם גם בסדיר היתה אצלנו מחלקה של בני ישיבות, אבל לא היינו מגובשים אתם, וגם אז הם נראו לי ממש חייזרים. אבל במילואים האלה כנראה הייתי מוכן לקבל את הדברים. התחברתי אתם, השלמתי להם מניין כשהם היו צריכים להתפלל, קראנו בפורים את המגילה. ככה, בתקופה שלמעלה מעשרים יום הכרנו אחד את השני. ראיתי שאפשר להיות גם דתי וגם ציוני, והשילוב הזה היה חשוב לי מאוד".
ואיך זה המשיך?
"כשהשתחררתי מהמילואים היו איתי עדיין חברים בקשר, מאזור ירושלים. הם הזמינו אותי אליהם לשיעורי תורה. אז נפגשתי לראשונה עם לימוד התורה, וזה היה פשוט מדהים. הרגשתי כמו אדם שאיבד מישהו יקר ומצא אותו אחרי הרבה זמן. מיד היה 'קליק' כזה. ההיקף העצום והעומק האדיר של התורה פשוט הקסימו אותי.
"התחלתי לבוא לשיעורים יותר ויותר בנושאים מגוונים, ולראשונה בחיי לא למדתי מתוך הכרח אלא מתוך רצון חופשי אמיתי. התחלתי ללמוד את התנ"ך בצורה עצמאית, ותוך זמן קצר סיימתי אותו. השלמתי, ואני עדיין משלים, ידע יהודי בסיסי. בתי הספר שלמדתי בהם, שמתיימרים להיות פלורוליסטים, לא נתנו לי אפילו סיכוי להתחיל ללמוד בכיוון הזה".
ומאז הכל היה בסימן עליה?
"בכלל לא. היו עוד עליות ומורדות, אבל בסה"כ הייתי בדרך הנכונה. נקודת ציון חשובה היתה ביום הכיפורים השנה. הלכתי לתפילות בכותל וממש כל היום הייתי שם. ההרגשה באחת התפילות במשך היום הייתה פשוט של איזו הכרה גבוהה, שיש אמת בעולם ושיש בורא לעולם, שתורת משה אמת. ואז גמלה בלבי ההחלטה שנגמרו משחקים, או שאני מקיים את התורה כולה או שאחיה את שארית חיי בצביעות.
"מאז יום כיפור ההוא התחלתי לשמור שבת בקביעות, מה שהיה לי קשה מאד בגלל העישון. התחלתי ללכת כל שבת לכותל, להתפלל וללמוד בקביעות".
איך התייחסת לזרמים השונים ביהדות?
"כשהייתי חילוני כל הדתיים נראו לי אותו דבר. מבחינתי, כיפה סרוגה היה בדיוק כמו חסיד או ליטאי. לא היה לי שמץ של מושג בהבדלים בין השיטות. לדעתי, לתקשורת יש אשמה לא מבוטלת באיך שהציבור תופש את הדתיים. היא ממסגרת את כולם כמקשה אחת. עכשיו שאני כבר מבין יותר, אני לומד לקחת מכל זרם את התרומה שלו ליהדות, את הצד המאיר שבו".
לאיזה רב אתה מרגיש הכי מחובר?
"לרב קוק. כי הוא מדגיש את הצד הכללי ההרמוני שקיים ביהדות, והוא גם מתייחס למציאות העכשווית של תקומת המדינה וגאולת ישראל ולא מתעלם ממנה, מה שמאד מדבר אליי. אני גם לומד בקביעות את ספריו של ר' אהרון ראטה 'שומר אמונים' ו'טהרת הקודש', מה שמחזק אותי מאוד מבחינה רוחנית ולמעשה עוזר לי להתמודד עם המציאות היום-יומית".
איך מתייחסים אליך המשפחה והחברים?
"החברים שלי באוניברסיטה היו ממש עם פנים נפולים. אם הייתי בא עם חליפה כתומה של הארי קרישנה ועושה קרחת הם בוודאי היו מקבלים אותי בזרועות פתוחות, אבל בגלל שאני מייצג משהו אמיתי שדורש גם מהם, אז הם בעמדת התגוננות. מה שאני חושב זה פשוט שתת-המודע שלהם זועק. היו לי גם ויכוחים עם מרצים ופרופסורים, אבל מהר מאד הם הבינו שאי אפשר להזיז אותי מדרכי.
"במשפחה בהתחלה ניסו לשנות אותי, אך כשראו שהחלטתי נחרצת קיבלו אותי איך שאני, ללא תנאים. אני חושב שמה שהרגיע אותם זה שלא שברתי את המסגרות הקודמות ואת העולם הקודם והמשכתי ללמוד באוניברסיטה. על החברים הקרובים יותר אני דווקא משפיע. אני מביא אותם לשיעורים ולתפילות בכותל, והם אמנם עדיין לא חזרו בתשובה, אבל אני חושב שזווית ההסתכלות שלהם על היהדות השתנתה".
האמת תנצח
האם הדעות הפוליטיות שלך השתנו בעקבות החזרה בתשובה?
"לצערי בבחירות 92' הצבעתי רבין, ונפלתי כמו רבים בחלום המזויף של ה'שלום'. היום אני מבין מתוך לימוד תורה שהדבר נבע מכך שהחיבור שלנו לארץ ישראל הוא לא רק חומרי אלא עמוק הרבה יותר. כי אם הכל זה מטריאליזם, אז באמת מספיק שיישאר שינקין, ועל שאר שטחי המדינה אפשר לוותר.
"אמנם כבר בפיגועי האוטובוסים ב-93' הכרתי בטעות שעשיתי, אך היום אני מבין גם למה טעיתי. לצערי ישנם עוד כאלה שנאחזים בקש ובתירוצים אומללים ומשמיצים את ישראל בכל הזדמנות כדי לקבל עוד נקודות אצל שונאי ישראל האנטישמים.
"אבי לעומתם היה גאה תמיד בישראליותו, ובכל מקום שהרצה בעולם הוא ייצג את ישראל בכבוד. זכורה לי אנקדוטה, שאבי הופיע פעם בכנס בינלאומי רב-משתתפים באמריקה. באמצע ההרצאה התפרץ פלשתיני ושאל את אבי מדוע אין לו שיר אחד העוסק בסבל של העם הפלשתיני? אבי השיב לו מיד ללא היסוס, שמרוב שהוא היה עסוק בקריאת השירים הפלשתינים על הסבל הישראלי לא היה לו זמן להתפנות לכתיבה. אבי סיפר שכל האולם צחק, ואותו פלשתיני בלם את פיו.
בזמן תהליך קמפ דייויד, כשאבי היה חולה, אני זוכר שראינו בטלוויזיה יחד את משחק הדחיפות ההדדיות בין ברק לערפאת ימ"ש. הוא אמר אז לכל מי שהיה מסביבו שמהתהליך הזה לא ייצא כלום, ושבסופו של דבר תהיה אלימות נוראה כמו שלא ידענו קודם".
שאלה לסיום, האם אתה אופטימי?
"בוודאי שאני אופטימי, לעולם הזה יש תכלית והוא מוכרח להגיע אליה. ואני מאמין שלאט לאט כל עם ישראל יחזור בתשובה לעצמיות שלו ולאמת הפנימית שלו, ומכיוון שכשיש אמת היא תנצח בסופו של דבר. מה שאנשים צריכים לעשות זה פשוט לקחת פסק זמן ממרוץ החיים, לקחת חופש ולחשוב בינם לבין עצמם מהי באמת התכלית של העולם. אני מצאתי אותה ומוצא אותה כל יום מחדש".
אך דוד מספר שעד לפני כשנה היה חילוני, שאפילו מושגי היסוד ביהדות היו זרים לו. את המפגש שלו עם היהדות הוא חווה כאדם המגלה עולם חדש לפתע, אך במובן מסוים הוא תמיד היה שם.
סבא שלי היה רב
תאר לי את הסביבה שגדלת בה.
"גדלתי כמה שמכנים היום כחילוני. כך חונכתי וכך עברו עליי חיי, וגם הסביבה שעטפה אותי היתה כזאת".
לא היה לך כל זיקה ליהדות?
"ההורים שלי באו ממשפחה דתית שורשית, סבי מצד אבי, מאיר פפויפר (עמיחי זה עברות מפפויפר), שלא זכיתי להכירו, היה רב. אפילו הציעו לו להיות אחד מראשי תנועת המזרחי. גם סבי מצד אמי היה דתי מאד, והוא הוריש דווקא לי מכל הנכדים סט תלמוד בבלי ,משנה תורה לרמב"ם וסידור. לפני שחזרתי בתשובה לא ידעתי מה לעשות אתם, אז אחסנתי אותם במחסן, שם הם העלו אבק. היום הם נקיים מאבק ומונחים בכבוד בספרייה שלי. אבי סבי מצד אמי היה רב, ולימים התברר לי שהוא צאצא של ר' נתן נטע בן שלמה שפירא, בעל 'מגלה עמוקות' שהיה ראש ישיבת קראקוב".
אז מה גרם לאביך לעזוב את הדרך?
"רוח התקופה. השואה, ניצחון הסוציאליזם על הנאצים ימ"ש והחלום לכונן מדינה יהודית בארץ ישראל סחפו רבים וטובים, ביניהם אבי, להגשמת האידיאל הזה. הם ממש מסרו את נפשם על כך. אבי ז"ל נלחם בקרבות הקשים ביותר במלחמת השחרור, וגם כשהוא היה בהגנה הוא סייע רבות להברחת יהודים מארצות ערב דרך מדבר סיני.
"אבי מעולם לא היה אתאיסט. הוא האמין באלוקים, כך שהוא לא עזב את הדרך אלא המשיך אותה. הוא היה עושה קידוש בערבי שבתות, ואת חגי ישראל תמיד חגגנו, אבל לא מהפן הדתי שלהם אלא יותר מכבוד לאומי והתחברות לעם. כך שלמעשה לא חשבתי מעולם על התוכן הפנימי של הדברים, והתייחסתי לכך כטקסים חיצוניים. לדוגמא ביום כיפור, מאז הבר-מצווה תמיד צמתי, אבל התייחסתי לזה כאתגר סתמי, כמו אדם שהאתגר שלו הוא לרוץ מרתון והוא עומד בכך.
"אבי חיבר את שיריו תוך יניקה אמיתית מהתרבות והמורשת היהודית ולא בניגוד אליה. אני נזכר שכשהוא היה חולה מאד הוא התעקש ללכת לכנס של משוררים דתיים למרות שביטל הזמנות רבות אחרות. הוא הדגיש ואמר שהם יוצרים יצירה אמיתית. דבר נוסף שמעיד רבות על זיקתו העמוקה של אבי ליהדות הוא שלפני מותו, כשהיה ממש על ערש דווי, בחר לברך את ילדיו בברכתו של יעקב אבינו, 'ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה'".
אבא היה נטוע בארץ ישראל
אז מהי נקודת המפנה שגרמה לך לחזור בתשובה?
"פטירת אבי ז"ל גרמה לי, מטבע הדברים, למשבר. אבא נפטר לפני כשלוש שנים, אחרי שסבל ממחלה קשה וממושכת. אני הייתי מאד קשור אליו, הוא היה אב מאוד חם ואוהב.
"אני שירתי בצבא בגבעתי, ועשיתי את כל המאמצים כדי להתקבל אליה. עשיתי זאת מפני שהחטיבה פועלת במקומות שאבי השתתף בהם בקרבות במלחמת השחרור. כשהייתי יוצא ל'רגילה', אני זוכר שהחבר'ה מהמחלקה לחצו עליי לצאת אתם לנופש, אבל אני העדפתי לצאת עם אבי לטיול רגלי בארץ. הם לא הבינו אותי, אפילו צחקו עליי.
"אבי האמין שהאהבה לארץ נקנית דרך הרגליים ושצריך לחוש אותה, ולכן לא הייתה נקודה בארץ שהוא לא הכיר, אני זוכר שכל פעם הייתי מתפעל מחדש מהבקיאות העצומה שלו בשבילי הארץ. הפטירה שלו, הייתה לי קשה מאד, היא גרמה לי להרבה שאלות ותהיות קיומיות, ולמעשה זעזעה את מערכת הערכים שהייתי נטוע בהם.
"בזמן השבעה באו כל בוקר תלמידים מבית ספר דתי להשלים מניין, כדי שאוכל לומר קדיש. כשאמרתי את הקדיש הרגשתי סוג מסוים של התחברות לתפילה העתיקה הזאת, כאילו שידעתי שיש באיזשהו מקום תשובות לשאלות שצצו במוחי, שיש תכלית וסיבה לכל".
כלומר החזרה בתשובה שלך התחילה משם?
"אפשר לומר שהזרע נזרע אז, אבל אני לא ידעתי על כך. התחלתי להתעניין יותר ביהדות, אבל השגרה גרמה לי לטשטש ולהתעלם מכך. אני זוכר את עצמי באותה תקופה שהייתי הולך לאוניברסיטה כרגיל. למדתי ממש באינטנסיביות. כל מה שהייתי עושה זה ללכת מהבית לאוניברסיטה, ומהאוניברסיטה לבית. הרגשתי שאני ממש כמו רובוט, כאילו החיים חולפים על פני ואני עומד מהצד, מה שבמבט לאחור הדגיש את הריקנות שהרגשתי".
מה למדת באותה תקופה?
"במסגרת התואר בתקשורת (שאותו מסיים דוד בהצטיינות), למדתי באותה תקופה קורסים שעסקו בעיקר בפילוסופיה המערבית. מהפילוסופיה היוונית ועד ממש ימינו אלו, הפוסט-מודרניזם והתנועה האנטי-גלובליסטית".
ואיך התייחסת לתורות של הפילוסופים הללו?
"אי-אפשר להתעלם מההשפעה של האנשים הללו על ההיסטוריה האנושית, אך כערך בפני עצמו, נראה לי שכל זה בדיוק כמו האופנה המשתנה מדי עונה. כלומר, אין איזה אמת מוסרית יציבה, אלא מה שחשוב זה מה שכרגע במודה. היום מודרניזם, מחר זה יהיה כבר פוסט-מודרניזם. אני אישית תמיד הרגשתי לא מחובר לתיאוריות הללו. הן אולי מפרנסות את האקדמאים במגדל השן של האוניברסיטה, אך את העולם הם לא תיקנו ולא יתקנו".
דתי, כמו שאני
אז מה האיץ את התהליך של התשובה?
"במילואים אני משרת בחטיבת חי"ר. בגדוד שלנו, כמו בכל גדוד קרבי, יש חבר'ה דתיים, מה שמכנים בצבא ביינישים. אמנם גם בסדיר היתה אצלנו מחלקה של בני ישיבות, אבל לא היינו מגובשים אתם, וגם אז הם נראו לי ממש חייזרים. אבל במילואים האלה כנראה הייתי מוכן לקבל את הדברים. התחברתי אתם, השלמתי להם מניין כשהם היו צריכים להתפלל, קראנו בפורים את המגילה. ככה, בתקופה שלמעלה מעשרים יום הכרנו אחד את השני. ראיתי שאפשר להיות גם דתי וגם ציוני, והשילוב הזה היה חשוב לי מאוד".
ואיך זה המשיך?
"כשהשתחררתי מהמילואים היו איתי עדיין חברים בקשר, מאזור ירושלים. הם הזמינו אותי אליהם לשיעורי תורה. אז נפגשתי לראשונה עם לימוד התורה, וזה היה פשוט מדהים. הרגשתי כמו אדם שאיבד מישהו יקר ומצא אותו אחרי הרבה זמן. מיד היה 'קליק' כזה. ההיקף העצום והעומק האדיר של התורה פשוט הקסימו אותי.
"התחלתי לבוא לשיעורים יותר ויותר בנושאים מגוונים, ולראשונה בחיי לא למדתי מתוך הכרח אלא מתוך רצון חופשי אמיתי. התחלתי ללמוד את התנ"ך בצורה עצמאית, ותוך זמן קצר סיימתי אותו. השלמתי, ואני עדיין משלים, ידע יהודי בסיסי. בתי הספר שלמדתי בהם, שמתיימרים להיות פלורוליסטים, לא נתנו לי אפילו סיכוי להתחיל ללמוד בכיוון הזה".
ומאז הכל היה בסימן עליה?
"בכלל לא. היו עוד עליות ומורדות, אבל בסה"כ הייתי בדרך הנכונה. נקודת ציון חשובה היתה ביום הכיפורים השנה. הלכתי לתפילות בכותל וממש כל היום הייתי שם. ההרגשה באחת התפילות במשך היום הייתה פשוט של איזו הכרה גבוהה, שיש אמת בעולם ושיש בורא לעולם, שתורת משה אמת. ואז גמלה בלבי ההחלטה שנגמרו משחקים, או שאני מקיים את התורה כולה או שאחיה את שארית חיי בצביעות.
"מאז יום כיפור ההוא התחלתי לשמור שבת בקביעות, מה שהיה לי קשה מאד בגלל העישון. התחלתי ללכת כל שבת לכותל, להתפלל וללמוד בקביעות".
איך התייחסת לזרמים השונים ביהדות?
"כשהייתי חילוני כל הדתיים נראו לי אותו דבר. מבחינתי, כיפה סרוגה היה בדיוק כמו חסיד או ליטאי. לא היה לי שמץ של מושג בהבדלים בין השיטות. לדעתי, לתקשורת יש אשמה לא מבוטלת באיך שהציבור תופש את הדתיים. היא ממסגרת את כולם כמקשה אחת. עכשיו שאני כבר מבין יותר, אני לומד לקחת מכל זרם את התרומה שלו ליהדות, את הצד המאיר שבו".
לאיזה רב אתה מרגיש הכי מחובר?
"לרב קוק. כי הוא מדגיש את הצד הכללי ההרמוני שקיים ביהדות, והוא גם מתייחס למציאות העכשווית של תקומת המדינה וגאולת ישראל ולא מתעלם ממנה, מה שמאד מדבר אליי. אני גם לומד בקביעות את ספריו של ר' אהרון ראטה 'שומר אמונים' ו'טהרת הקודש', מה שמחזק אותי מאוד מבחינה רוחנית ולמעשה עוזר לי להתמודד עם המציאות היום-יומית".
איך מתייחסים אליך המשפחה והחברים?
"החברים שלי באוניברסיטה היו ממש עם פנים נפולים. אם הייתי בא עם חליפה כתומה של הארי קרישנה ועושה קרחת הם בוודאי היו מקבלים אותי בזרועות פתוחות, אבל בגלל שאני מייצג משהו אמיתי שדורש גם מהם, אז הם בעמדת התגוננות. מה שאני חושב זה פשוט שתת-המודע שלהם זועק. היו לי גם ויכוחים עם מרצים ופרופסורים, אבל מהר מאד הם הבינו שאי אפשר להזיז אותי מדרכי.
"במשפחה בהתחלה ניסו לשנות אותי, אך כשראו שהחלטתי נחרצת קיבלו אותי איך שאני, ללא תנאים. אני חושב שמה שהרגיע אותם זה שלא שברתי את המסגרות הקודמות ואת העולם הקודם והמשכתי ללמוד באוניברסיטה. על החברים הקרובים יותר אני דווקא משפיע. אני מביא אותם לשיעורים ולתפילות בכותל, והם אמנם עדיין לא חזרו בתשובה, אבל אני חושב שזווית ההסתכלות שלהם על היהדות השתנתה".
האמת תנצח
האם הדעות הפוליטיות שלך השתנו בעקבות החזרה בתשובה?
"לצערי בבחירות 92' הצבעתי רבין, ונפלתי כמו רבים בחלום המזויף של ה'שלום'. היום אני מבין מתוך לימוד תורה שהדבר נבע מכך שהחיבור שלנו לארץ ישראל הוא לא רק חומרי אלא עמוק הרבה יותר. כי אם הכל זה מטריאליזם, אז באמת מספיק שיישאר שינקין, ועל שאר שטחי המדינה אפשר לוותר.
"אמנם כבר בפיגועי האוטובוסים ב-93' הכרתי בטעות שעשיתי, אך היום אני מבין גם למה טעיתי. לצערי ישנם עוד כאלה שנאחזים בקש ובתירוצים אומללים ומשמיצים את ישראל בכל הזדמנות כדי לקבל עוד נקודות אצל שונאי ישראל האנטישמים.
"אבי לעומתם היה גאה תמיד בישראליותו, ובכל מקום שהרצה בעולם הוא ייצג את ישראל בכבוד. זכורה לי אנקדוטה, שאבי הופיע פעם בכנס בינלאומי רב-משתתפים באמריקה. באמצע ההרצאה התפרץ פלשתיני ושאל את אבי מדוע אין לו שיר אחד העוסק בסבל של העם הפלשתיני? אבי השיב לו מיד ללא היסוס, שמרוב שהוא היה עסוק בקריאת השירים הפלשתינים על הסבל הישראלי לא היה לו זמן להתפנות לכתיבה. אבי סיפר שכל האולם צחק, ואותו פלשתיני בלם את פיו.
בזמן תהליך קמפ דייויד, כשאבי היה חולה, אני זוכר שראינו בטלוויזיה יחד את משחק הדחיפות ההדדיות בין ברק לערפאת ימ"ש. הוא אמר אז לכל מי שהיה מסביבו שמהתהליך הזה לא ייצא כלום, ושבסופו של דבר תהיה אלימות נוראה כמו שלא ידענו קודם".
שאלה לסיום, האם אתה אופטימי?
"בוודאי שאני אופטימי, לעולם הזה יש תכלית והוא מוכרח להגיע אליה. ואני מאמין שלאט לאט כל עם ישראל יחזור בתשובה לעצמיות שלו ולאמת הפנימית שלו, ומכיוון שכשיש אמת היא תנצח בסופו של דבר. מה שאנשים צריכים לעשות זה פשוט לקחת פסק זמן ממרוץ החיים, לקחת חופש ולחשוב בינם לבין עצמם מהי באמת התכלית של העולם. אני מצאתי אותה ומוצא אותה כל יום מחדש".