דממת הצהרים ששררה באחת משכונות הווילות של גוש דן הופרה, לא בפעם הראשונה. נביחות כלב הטרידו כמדי יום את מנוחתו של אחד הדיירים, אדם החולה בלבו, שמאז הצבת הכלב במקום נגזלה ממנו שנתו. הפתרון המתבקש לבעיה, לאחר שמוצו כל ניסיונות ההידברות עם השכן, הוא פנייה לבית המשפט. אך מיודענו, אף שאינו אדם שומר תורה ומצוות, החליט לפנות לבית הדין הרבני לענייני ממונות שבאזורו.
בדיון ההתחלתי שנערך, טען להגנתו בעל הכלב, אדם שומר תורה ומצוות, שברשותו בית פרטי גדול הסמוך לביתו של התובע, והוא זקוק לכלב לשם הגנה על ביתו. כנגדו טען התובע כי הצבת הכלב פוגעת בבריאותו וגוזלת ממנו ומבני משפחתו את שנתם. לאחר ששמע בית הדין את טענות הצדדים החליט 'לרדת לשטח' ולבדוק מקרוב את טענותיהם, ואז גילו שטענת התובע מוצדקת. הכלב הוצב בפתח ביתו של הנתבע, מול חלון חדר השינה של התובע, ובנביחותיו אכן הפריע לו ולמשפחתו.
כשנשאל בעל הכלב מדוע איננו מציב את הכלב בפתח החצר אלא בפתח הבית, השיב הנתבע כי הכלב בהליכתו הורס את כר הדשא. השאלה הבאה שנשאל על ידי בית הדין הייתה האם נשלח הכלב לאילוף, ומשנענה בית הדין בשלילה, פסק שעל הנתבע לשלוח את כלבו לאילוף, והשקט והשלווה שבו לשרור בשכונה.
מקרה התביעה הזה, משמש כמדד לשוני שבין בית הדין הרבני, לבית משפט אזרחי.
בית המשפט במקרה זה היה פוסק לטובת הנתבע, משום שפסיקתו של בית המשפט מבוססת על ראייה אובייקטיבית של כלל האוכלוסייה, ובעיה כזו איננה אמורה להפריע לאדם בריא. ההתחשבות המקסימלית שהיה נוקט בה בית המשפט הוא יעוץ לתובע, אם הכלב נובח לאחר אחת-עשרה בלילה, שיזעיק את המשטרה. לעומתו, בית הדין המקומי הממוקם קרוב למקרה יכול להגיע במקרים אלו לפתרונות המקובלים על שני הצדדים.
מקרה זה של הגשת תביעה בבית הדין הרבני לענייני ממונות על ידי אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות אינו מקרה בודד. תופעה זו הולכת ומתרחבת, והיא אחת מן המאפיינים של ההתפתחות במעמדם של בתי דין אלו.
"נעשה ונשמע"
אחד ממובילי תמורה זו, הוא הרב רצון ערוסי, רב העיר קריית אונו ואב"ד המקומי, בעל תואר דוקטור למשפטים ומומחה לענייני משפט עברי. נפגשנו בלשכתו, המשמשת גם כמקום כינוס בית הדין המקומי, מתחת לתמונותיהם של הרמב"ם, הרבנים הראשיים, סמל המדינה וראשיה.
הרב רצון ערוסי, כיצד נוצרה המהפכה?
"בראשית ימי העם היהודי, בזמן מתן תורה, טבע עם ישראל ביטוי, שהפך לדעתי למוטו של קיומו ? "נעשה ונשמע". כאשר רוצים לייצור יצירה חדשה, צריך להתחיל ב"נעשה" ? בעשייה. אם נתחיל ב"נשמע", נתכנן תוכניות זו על גבי זו, ננסה להכין את הקרקע, הדברים לעולם לא יצאו אל הפועל. רק כשמתחילים בעשייה הדברים מתפתחים ומשתכללים.
"כך גם בנושא המשפט העברי בארץ. ישנם שני סוגי פתרונות: פתרון בתחום התחיקתי, ופתרון בתחום העשייה בפועל. הפתרון התחיקתי כרגע איננו מעשי, להיפך. אם ננסה לקדם אותו הוא רק ייצור התנגדות. מערכת המשפט תחוש מאוימת מפני האלטרנטיבה שהולכת וצומחת למולה, ותילחם בכל תוקף בכל ניסיון כזה.
"לכן הפתרון שאותו אנו מקדמים היום הוא בצורה של דחיפה מלמטה למעלה. יש לנו מועצות דתיות, המספקות לציבור שירותים דתיים כמו מקוואות ובתי כנסת. בנוסף לשירותים אלו, צריך לדחוף הקמת שירות נוסף שהאדם הדתי זקוק לו: בית הדין לענייני ממונות. במסגרת זו נקים מוסדות ללימוד המשפט העברי, מוסדות להכשרת דיינים ובתי דין, שישמשו כל אדם המעוניין.
גדולי הדור מתלהבים
"הרעיון נולד לפני מספר שנים, ובמסגרת ביצועו נפגשתי עם הרבנים הראשיים דאז, הרב מרדכי אליהו והרב אברהם שפירא. כשהצעתי לרב אליהו את התכנית, מיד בירך עליה. הרב אברהם שפירא בהתחלה חשש שמא הדיינים שיתמנו לא יהיו מתאימים, וממילא דיניהם לא יהיו דין אמת, ויצא שכרנו בהפסדנו. אך לאחר הקמתם של בתי הדין הראשונים, הרב שפירא הוא מהדוחפים הגדולים לכך. הוא קורא להחזיר עטרה ליושנה ולהושיב בתי דינים בכל עיר בימים שני וחמישי כתקנת חז"ל".
למה שאדם שרוצה לתבוע לדין יגיש תביעה בבית הדין ולא בבתי המשפט? מהם היתרונות שיש לבית הדין הרבני על מערכת המשפט האזרחית?
"אל בית הדין מובאים מקרים שונים: סכסוכי מקרקעין, מריבות בין שכנים, סכסוכי חברות ועוד. אנחנו פועלים בצורה שונה מבתי המשפט; הרכב בית הדין הוא של שלושה דיינים. אחד מהם לפי ההלכה צריך להיות מומחה בהלכות חושן משפט. שאר הדיינים, גם אם אינם בקיאים בכל ההלכות הללו, כשרים. העדיפות הראשונית היא שכל ההרכב יהיה בקיא, אך במקרים מסוימים, כמו סכסוכי מקרקעין, נושיב לצד הדיין מהנדס ומשפטן יראי שמים. להרכב כזה יש כלים להתמודד עם המציאות! בדיונים בענייני חברות אנו מסתייעים ברואי חשבון יראי שמים, וכך גם אנו וגם בעלי הדין חשים שהצדק יוצא לאור.
"חידוש נוסף בבית הדין הוא בעניין הסברת פסק הדין. לפי ההלכה אין חיוב להוציא פסק דין מנומק, אך אנו מחייבים רישום פרוטוקול מסודר של כל מהלך הדיון ומתן פסק דין מנומק, כדי שהצדדים יוכלו לראות את התפתחות הדיון עד למתן הפסק. לכך פסק יש הסבר עובדתי, המדבר אל הציבור החילוני שבא לדון בבתי הדין, והסבר תורני. אנו מכירים בכך שהצדק צריך להיראות על ידי מתן פסק דין מאושש, ובדרך זו נבנה אמון במערכת בתי הדין.
"היום קיימים בתי דין בקריית אונו, ברמת גן, באלון שבות, בקריית ארבע, במטה בנימין ובמקומות נוספים. בירושלים בלבד, במסגרת המועצה הדתית, ישנם חמישה הרכבים של בתי דין לענייני ממונות. צריך לדחוף הקמת עוד ועוד בתי דין כאלו בכל מקום".
הכרעה על פי הרוב
אחד מבתי הדין הללו, שקם לפני כעשר שנים, הוא בית הדין באלון שבות. בית דין זה עוסק כבתי דין נוספים בסכסוכי חברות, בסכסוכים בין עובדים ובמריבות בין שכנים.
הרב גדעון פרל, אב בית הדין באלון שבות, האם קיים שוני בין פסיקות בית הדין, לבין אלו הניתנים על ידי בית המשפט?
"כדי לענות על השאלה אביא דוגמאות למספר מקרים שנידונו בבית הדין: באחד הימים הגיש אדם המתגורר באחד היישובים תביעה נגד שכנו. התביעה הוגשה לאחר ששכנו החליט להרחיב מרפסת לכיוון חדר השינה של ביתו. התביעה התבססה על המושג ההלכתי 'היזק ראיה', כלומר כאשר ראייתו של אדם לתוך רשותו של חברו מפריעה ומזיקה לו, יכול הנפגע לדרוש לחסום את אפשרות הראייה. לאחר ששמע בית הדין את טענות הצדדים הכריע לטובת התובע, ופסק שעל הנתבע להניח מחיצה בכיוון חדר השינה של שכנו, כדי שראייתו לא תפריע למהלך חייו.
"מיותר לציין שבבית משפט ממלכתי לתביעה זו אין כל בסיס, משום שעל פי החוק הפרעה לזולת על ידי בנייה היא רק במקרה שהמבנה קרוב לבית התובע במרחק הפחות מארבעה מטרים. התחשבות המקסימלית שהיה בית המשפט נוקט בה, היא יעוץ לתובע להציב וילונות או תריסים שימנעו את הראייה ממרפסת הנתבע, על אף שפתרון זה לא יהיה מעשי מפני שיגרום להחשכת החדר גם בשעות היום.
"תביעה נוספת הוגשה לבית הדין על ידי מספר הורים הגרים באחד היישובים, שילדיהם מתחנכים בגן המקומי. ביישוב ישנם שני גנים, שבכל אחד מהם למדו 40 ילדים, כתקן המקסימלי של משרד החינוך. אך לפני פתיחת שנת הלימודים החליט ועד היישוב, עקב הצפיפות היחסית, לפתוח גן שלישי ולחלק את הילדים בין שלושת הגנים הללו. עקב פתיחת הגן הוגדל באופן משמעותי שכר הלימוד שנדרש מההורים. לפני בית הדין הובאה תביעת ההורים, שלא הסכימו לשלם יותר והסתפקו בתקן של משרד החינוך.
"לאחר בירור שערך בית הדין בעניין זה, התברר שאכן הצדק עם ההורים התובעים. הכרעת בית הדין התבססה על פסק הרמ"א, שוועד יישוב רשאי להכריע במספר נושאים שבעבורם הוסמך, אך בנושאים השנויים במחלוקת חייב הוועד להתייעץ עם כל הנוגעים בדבר לפני החלטתו. הוועד נאלץ להביא את הנושא להצבעה בפני כל ההורים, וההכרעה התבצעה על פי החלטת הרוב. בבית משפט לא היה יכול להינתן פסק כזה, מפני שהיה נצמד לתקן משרד החינוך בנושא, ופסיקתו לא הייתה מוכרעת לפי החלטת הרוב".
יותר מהיר, יותר יעיל
מסופר על בן למשפחת עורכי דין מפורסמת, שאביו שלחו יום אחד לעבודה במקומו, כדי שילמד את רזי המקצוע. עם שובו מיום העבודה בישר בשמחה לאביו שהצליח סוף-סוף להביא לידי הכרעה את אחד התיקים הסבוכים, שכבר שנים רבות נדון בבתי המשפט. כששמע זאת אביו נזף בו ואמר: "שוטה שכמותך, עשרים שנה אנו מתפרנסים מתיק זה, וביום אחד אתה מחסל את מקור פרנסתנו!"
סיבות שונות גורמות לעומס הרב השורר בבתי המשפט, מהם בעלי דין קשים, בירוקרטיה מייאשת וסחבת מצד המערכת. התוצאה המתבקשת היא שהערכאות עמוסות עד לעייפה, ותיקים נסחבים במשך שנים. זאת מבלי לדבר על ההוצאות הכספיות האדירות של שכר עורכי הדין ואגרות שונות שגובה בית המשפט בעקבות התארכות הדיונים. מנתונים רשמיים שנמסרו מהנהלת בתי המשפט עולה שבשנה החולפת, הזמן הממוצע מפתיחת התיק ועד למתן פסק דין בבית המשפט המחוזי, היה קרוב לחמשה עשר חודשים! על השאלה מהם הסיבות לכך, השיבו מהנהלת בתי המשפט שלכל מחוז יש את הסיבות המיוחדות לו.
הרב יוסף וייצן, דיין בבית הדין האזורי מטה בנימין ורב הישוב פסגות, האם זהו המצב גם בבית הדין שלכם?
"התשובה היא חד משמעית לא. התהליך שעובר אדם בבית הדין, הוא שונה וקצר באופן משמעותי מהתהליך שעובר בבית המשפט. אדם שיש לו תביעה מגיש בקשה לדיון בבית הדין, ותוך שבוע-שבועיים לכל היותר נקבע הדיון. עם הגשת הבקשה מגיש התובע את עיקרי התביעה לבית הדין, ובית הדין שולח אותה לנתבע, על מנת שיוכל להתכונן. לעתים הדיון אפילו נדחה על פי בקשת הצדדים בשל מהירות התהליך, בגלל הצורך לעבור על חומר התביעה.
"לשליש מהמקרים ניתן פסק דין כבר לאחר הדיון הראשון, כלומר אדם שמגיש תביעה לבית הדין יכול לצאת בתוך כשבועיים עם פסק דין בידיו. שליש נוסף של המקרים נחתם לאחר כשלוש ישיבות, כלומר תוך חודשיים-שלושה, ורק שליש מהמקרים הם מקרים מתמשכים, כלומר, שלושה חודשים ומעלה. נדירים הם המקרים שמתארכים למעלה משנה. הסיבות להתארכות זמן הדיון במקרים מסוימים הם בעיקר מפני שיש מקרים מרובי פרטים, או כאלו הדורשים מומחים לנושא, או מפני בעלי דין שאינם ממהרים לסיים את דיוניהם. אנשים שחוו על בשרם מקרים של משפטים שנמשכו שנים בבתי המשפט האזרחיים, עומדים לעתים נפעמים מיעילות התהליך, ומהתחושה שאכן נעשה כאן דין אמת.
הדיין כמחנך
נקודה נוספת היא הדיון עצמו, שנערך בצורה דיסקרטית. ניתן לנהל את הדיון גם בישיבה ולא דווקא בעמידה, וכך לאנשים נעים להציג את טענותיהם, ולא חשים בלחץ הקיים בבתי המשפט האזרחיים.
ישנו הבדל נוסף, קיומי, בין בתי המשפט לבתי הדין, והוא דמותו של הדיין למול זו של השופט.
מעשה בבעל עסק מאזור ירושלים, שבאחד הימים הכניס לעסק כשותף את ידידו הטוב, כדי שיסייע בניהול העסק. לאחר זמן מה התגלעו חילוקי דעות בין הצדדים, שנמשכו בחשדות הדדים בנוגע לצורת ניהול הכספים, והגיעו לשיא במקרה של החלפת מנעול העסק על ידי אחד הצדדים, שהתפרש על ידי חברו כניסיון לסלקו מהעסק. מטבע הדברים הידידות ששררה בין המשפחות נפגעה, והתפתחה ביניהם מריבה קשה, שהגיעה לשיא בהגשת תביעה אצל הרב זלמן מלמד.
מרגע פתיחת הדיון הדגיש הרב משמעותו הפחותה של הכסף לעומת המשך הידידות ביניהם. לאחר פתיחה זו החלו הצדדים להעלות את טענותיהם, ולאט לאט התברר שלחשדות הכספיים לא היתה אחיזה במציאות, וגם בחילוקי הדעות ניתן היה להגיע להסכמה. תוך כדי השיחה התברר שהחלפת המנעול שעליה התבססה התביעה, התבצעה כדי למנוע את כניסת העובד הערבי שפוטר ונשאר אצלו מפתח של העסק, וכך שב השלום לשרור בין שני הידידים ומשפחותיהם.
מקרים כאלה נדירים בבתי המשפט. השופט לא רואה עצמו כמחנך אלא כחורץ דין בלבד, לעומת הדיין שאכפת לו מהנדונים. דוגמא לכך אפשר למצוא במקרים שבהם ניתנה עזרה כספית מגמ"חים ומהלוואות שונות לצד שהפסיד בדין ואין ביכולתו לעמוד בתשלומים לתובע.
הממסד מפחד
הגורם המרכזי לכך שכיום לא נפתחים בכל יישוב בתי דין הוא הקושי הכספי. המסגרת התקציבית של המועצות הדתיות השונות היא מוגבלת, ועלות בתי הדין, הכוללת הסתייעות במומחים, היא גבוהה. מובן שהאגרות הבסיסיות הנלקחות מבעלי הדין אינן מכסות סכום זה. הממשלה אינה מעניקה סיוע לבתי הדין הללו, בטענה שהשירות מיותר. בתי הדין לענייני אישות הם חובה, אך בית דין על פי המשפט העברי שמשמש כבורר ? מיותר.
אך מעבר לנימוק זה, המערכת הממשלתית מפחדת שמערכת בתי הדין הפוסקת על פי המשפט העברי תהווה אלטרנטיבה לבתי המשפט. הם חוששים לתמוך במערכת שמבחינה פוטנציאלית עשויה ביום מן הימים לשמש כמתחרה למערכת בית המשפט.
איסור ערכאות גויים ? גם בישראל
מאז ומתמיד נידונו סכסוכיו המשפטיים של העם היהודי בבתי דין הדנים על פי חוקי התורה. בתי הדין התנהלו במסגרת הקהילה היהודית המקומית. בודדים היו האנשים שהלכו להתדיין בערכאות של גויים, ואלו נענשו והוקעו. גם השלטונות הכירו בסמכויותיו של בית הדין, ולעתים אף סייעו באכיפה, ובכך שימר במידה מסוימת בית הדין את הריבונות היהודית הפנימית גם בגלות.
על חשיבותו של דין התורה יכולים אנו ללמוד מלשון השולחן ערוך, המכנה את ההולכים לדון בערכאות של גויים "הרי זה רשע וכאילו חרף וגידף והרים יד בתורת משה רבנו" (חושן משפט סימן כו)
עם ביסוסה של התנועה הציונית, כשחלומה על מדינה יהודית החל קורם עור וגידים, עלתה השאלה בדבר צביונו של ספר החוקים שילווה את מדינת היהודים. לרבים, אף שנמנו על הזרם החילוני שבציונות, ברור היה, שכשם שאין לעלות על הדעת אפשרות של מדינה יהודית ללא השפה העברית וללא הלוח העברי, כן אין לתאר מדינה יהודית ללא המשפט העברי.
ואכן כשהוקמה האוניברסיטה העברית בהר הצופים, נוסד בתוך הפקולטה למשפטים מכון לחקר המשפט העברי, כדי לגבש משפט יהודי למדינה העתידית. אך עם קום המדינה אימצה המדינה את ספרי החוקים הזרים, העותומאני והמנדטורי, והמשפט העברי נדחק לקרן זווית ולא קיבל אפילו תוקף של אלטרנטיבה לעתיד, לאחר פיתוחו וגיבושו.
הרב הרצוג זצ"ל, רבה הראשי של ארץ ישראל, היה מהלוחמים הגדולים להפיכתה של מערכת המשפט במדינה הצעירה לכזו המבוססת על חוקי התורה. אך בן גוריון התנגד לכך נחרצות, והכשיל כל ניסיון תחיקתי לכך. לאחר כישלונם של הניסיונות הללו, התבטא הרב הרצוג שיש בסירוב זה משום "נתינת גט כריתות לתורת ישראל". ההשלכה המרכזית מכך היא שלמדינת ישראל אין היום תשתית משפטית יהודית.
מעמדם המשפטי של בתי הדין הרבניים לענייני ממונות כיום הוא כבוררים על פי חוק הבוררות. מסיבה זו נדרשת הסכמתם של שני בעלי הדין שבית הדין ישמש כבורר ביניהם, כל אכיפת פסק דין זקוקה לאישור של בית משפט, וכן נצרך אישור של בית המשפט כדי לכפות על עדים להעיד.
הציבור הדתי לאומי, שהזדהה עם מוסדותיה הממלכתיים של מדינת ישראל, סבור אולי ש'דינא דמלכותא' תופס גם במקרה של מערכת המשפט, והזדהות עם מערכת המשפט היא חלק מהזדהות עם המדינה. חומרת האיסור של הזדקקות לערכאות הישראליות לא חדרה לתודעת הציבור הדתי הרחב, למרות שכל גדולי הפוסקים בדורות האחרונים ראו איסור בהידיינות במערכת המשפט בישראל.
עם זאת, בשנים האחרונות ניכרת תמורה בתחום זה. תודעת חשיבות משפט עברי למדינה עולה, בתי דין נפתחים, ונושאים אקטואליים רבים נחקרים.
בדיון ההתחלתי שנערך, טען להגנתו בעל הכלב, אדם שומר תורה ומצוות, שברשותו בית פרטי גדול הסמוך לביתו של התובע, והוא זקוק לכלב לשם הגנה על ביתו. כנגדו טען התובע כי הצבת הכלב פוגעת בבריאותו וגוזלת ממנו ומבני משפחתו את שנתם. לאחר ששמע בית הדין את טענות הצדדים החליט 'לרדת לשטח' ולבדוק מקרוב את טענותיהם, ואז גילו שטענת התובע מוצדקת. הכלב הוצב בפתח ביתו של הנתבע, מול חלון חדר השינה של התובע, ובנביחותיו אכן הפריע לו ולמשפחתו.
כשנשאל בעל הכלב מדוע איננו מציב את הכלב בפתח החצר אלא בפתח הבית, השיב הנתבע כי הכלב בהליכתו הורס את כר הדשא. השאלה הבאה שנשאל על ידי בית הדין הייתה האם נשלח הכלב לאילוף, ומשנענה בית הדין בשלילה, פסק שעל הנתבע לשלוח את כלבו לאילוף, והשקט והשלווה שבו לשרור בשכונה.
מקרה התביעה הזה, משמש כמדד לשוני שבין בית הדין הרבני, לבית משפט אזרחי.
בית המשפט במקרה זה היה פוסק לטובת הנתבע, משום שפסיקתו של בית המשפט מבוססת על ראייה אובייקטיבית של כלל האוכלוסייה, ובעיה כזו איננה אמורה להפריע לאדם בריא. ההתחשבות המקסימלית שהיה נוקט בה בית המשפט הוא יעוץ לתובע, אם הכלב נובח לאחר אחת-עשרה בלילה, שיזעיק את המשטרה. לעומתו, בית הדין המקומי הממוקם קרוב למקרה יכול להגיע במקרים אלו לפתרונות המקובלים על שני הצדדים.
מקרה זה של הגשת תביעה בבית הדין הרבני לענייני ממונות על ידי אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות אינו מקרה בודד. תופעה זו הולכת ומתרחבת, והיא אחת מן המאפיינים של ההתפתחות במעמדם של בתי דין אלו.
"נעשה ונשמע"
אחד ממובילי תמורה זו, הוא הרב רצון ערוסי, רב העיר קריית אונו ואב"ד המקומי, בעל תואר דוקטור למשפטים ומומחה לענייני משפט עברי. נפגשנו בלשכתו, המשמשת גם כמקום כינוס בית הדין המקומי, מתחת לתמונותיהם של הרמב"ם, הרבנים הראשיים, סמל המדינה וראשיה.
הרב רצון ערוסי, כיצד נוצרה המהפכה?
"בראשית ימי העם היהודי, בזמן מתן תורה, טבע עם ישראל ביטוי, שהפך לדעתי למוטו של קיומו ? "נעשה ונשמע". כאשר רוצים לייצור יצירה חדשה, צריך להתחיל ב"נעשה" ? בעשייה. אם נתחיל ב"נשמע", נתכנן תוכניות זו על גבי זו, ננסה להכין את הקרקע, הדברים לעולם לא יצאו אל הפועל. רק כשמתחילים בעשייה הדברים מתפתחים ומשתכללים.
"כך גם בנושא המשפט העברי בארץ. ישנם שני סוגי פתרונות: פתרון בתחום התחיקתי, ופתרון בתחום העשייה בפועל. הפתרון התחיקתי כרגע איננו מעשי, להיפך. אם ננסה לקדם אותו הוא רק ייצור התנגדות. מערכת המשפט תחוש מאוימת מפני האלטרנטיבה שהולכת וצומחת למולה, ותילחם בכל תוקף בכל ניסיון כזה.
"לכן הפתרון שאותו אנו מקדמים היום הוא בצורה של דחיפה מלמטה למעלה. יש לנו מועצות דתיות, המספקות לציבור שירותים דתיים כמו מקוואות ובתי כנסת. בנוסף לשירותים אלו, צריך לדחוף הקמת שירות נוסף שהאדם הדתי זקוק לו: בית הדין לענייני ממונות. במסגרת זו נקים מוסדות ללימוד המשפט העברי, מוסדות להכשרת דיינים ובתי דין, שישמשו כל אדם המעוניין.
גדולי הדור מתלהבים
"הרעיון נולד לפני מספר שנים, ובמסגרת ביצועו נפגשתי עם הרבנים הראשיים דאז, הרב מרדכי אליהו והרב אברהם שפירא. כשהצעתי לרב אליהו את התכנית, מיד בירך עליה. הרב אברהם שפירא בהתחלה חשש שמא הדיינים שיתמנו לא יהיו מתאימים, וממילא דיניהם לא יהיו דין אמת, ויצא שכרנו בהפסדנו. אך לאחר הקמתם של בתי הדין הראשונים, הרב שפירא הוא מהדוחפים הגדולים לכך. הוא קורא להחזיר עטרה ליושנה ולהושיב בתי דינים בכל עיר בימים שני וחמישי כתקנת חז"ל".
למה שאדם שרוצה לתבוע לדין יגיש תביעה בבית הדין ולא בבתי המשפט? מהם היתרונות שיש לבית הדין הרבני על מערכת המשפט האזרחית?
"אל בית הדין מובאים מקרים שונים: סכסוכי מקרקעין, מריבות בין שכנים, סכסוכי חברות ועוד. אנחנו פועלים בצורה שונה מבתי המשפט; הרכב בית הדין הוא של שלושה דיינים. אחד מהם לפי ההלכה צריך להיות מומחה בהלכות חושן משפט. שאר הדיינים, גם אם אינם בקיאים בכל ההלכות הללו, כשרים. העדיפות הראשונית היא שכל ההרכב יהיה בקיא, אך במקרים מסוימים, כמו סכסוכי מקרקעין, נושיב לצד הדיין מהנדס ומשפטן יראי שמים. להרכב כזה יש כלים להתמודד עם המציאות! בדיונים בענייני חברות אנו מסתייעים ברואי חשבון יראי שמים, וכך גם אנו וגם בעלי הדין חשים שהצדק יוצא לאור.
"חידוש נוסף בבית הדין הוא בעניין הסברת פסק הדין. לפי ההלכה אין חיוב להוציא פסק דין מנומק, אך אנו מחייבים רישום פרוטוקול מסודר של כל מהלך הדיון ומתן פסק דין מנומק, כדי שהצדדים יוכלו לראות את התפתחות הדיון עד למתן הפסק. לכך פסק יש הסבר עובדתי, המדבר אל הציבור החילוני שבא לדון בבתי הדין, והסבר תורני. אנו מכירים בכך שהצדק צריך להיראות על ידי מתן פסק דין מאושש, ובדרך זו נבנה אמון במערכת בתי הדין.
"היום קיימים בתי דין בקריית אונו, ברמת גן, באלון שבות, בקריית ארבע, במטה בנימין ובמקומות נוספים. בירושלים בלבד, במסגרת המועצה הדתית, ישנם חמישה הרכבים של בתי דין לענייני ממונות. צריך לדחוף הקמת עוד ועוד בתי דין כאלו בכל מקום".
הכרעה על פי הרוב
אחד מבתי הדין הללו, שקם לפני כעשר שנים, הוא בית הדין באלון שבות. בית דין זה עוסק כבתי דין נוספים בסכסוכי חברות, בסכסוכים בין עובדים ובמריבות בין שכנים.
הרב גדעון פרל, אב בית הדין באלון שבות, האם קיים שוני בין פסיקות בית הדין, לבין אלו הניתנים על ידי בית המשפט?
"כדי לענות על השאלה אביא דוגמאות למספר מקרים שנידונו בבית הדין: באחד הימים הגיש אדם המתגורר באחד היישובים תביעה נגד שכנו. התביעה הוגשה לאחר ששכנו החליט להרחיב מרפסת לכיוון חדר השינה של ביתו. התביעה התבססה על המושג ההלכתי 'היזק ראיה', כלומר כאשר ראייתו של אדם לתוך רשותו של חברו מפריעה ומזיקה לו, יכול הנפגע לדרוש לחסום את אפשרות הראייה. לאחר ששמע בית הדין את טענות הצדדים הכריע לטובת התובע, ופסק שעל הנתבע להניח מחיצה בכיוון חדר השינה של שכנו, כדי שראייתו לא תפריע למהלך חייו.
"מיותר לציין שבבית משפט ממלכתי לתביעה זו אין כל בסיס, משום שעל פי החוק הפרעה לזולת על ידי בנייה היא רק במקרה שהמבנה קרוב לבית התובע במרחק הפחות מארבעה מטרים. התחשבות המקסימלית שהיה בית המשפט נוקט בה, היא יעוץ לתובע להציב וילונות או תריסים שימנעו את הראייה ממרפסת הנתבע, על אף שפתרון זה לא יהיה מעשי מפני שיגרום להחשכת החדר גם בשעות היום.
"תביעה נוספת הוגשה לבית הדין על ידי מספר הורים הגרים באחד היישובים, שילדיהם מתחנכים בגן המקומי. ביישוב ישנם שני גנים, שבכל אחד מהם למדו 40 ילדים, כתקן המקסימלי של משרד החינוך. אך לפני פתיחת שנת הלימודים החליט ועד היישוב, עקב הצפיפות היחסית, לפתוח גן שלישי ולחלק את הילדים בין שלושת הגנים הללו. עקב פתיחת הגן הוגדל באופן משמעותי שכר הלימוד שנדרש מההורים. לפני בית הדין הובאה תביעת ההורים, שלא הסכימו לשלם יותר והסתפקו בתקן של משרד החינוך.
"לאחר בירור שערך בית הדין בעניין זה, התברר שאכן הצדק עם ההורים התובעים. הכרעת בית הדין התבססה על פסק הרמ"א, שוועד יישוב רשאי להכריע במספר נושאים שבעבורם הוסמך, אך בנושאים השנויים במחלוקת חייב הוועד להתייעץ עם כל הנוגעים בדבר לפני החלטתו. הוועד נאלץ להביא את הנושא להצבעה בפני כל ההורים, וההכרעה התבצעה על פי החלטת הרוב. בבית משפט לא היה יכול להינתן פסק כזה, מפני שהיה נצמד לתקן משרד החינוך בנושא, ופסיקתו לא הייתה מוכרעת לפי החלטת הרוב".
יותר מהיר, יותר יעיל
מסופר על בן למשפחת עורכי דין מפורסמת, שאביו שלחו יום אחד לעבודה במקומו, כדי שילמד את רזי המקצוע. עם שובו מיום העבודה בישר בשמחה לאביו שהצליח סוף-סוף להביא לידי הכרעה את אחד התיקים הסבוכים, שכבר שנים רבות נדון בבתי המשפט. כששמע זאת אביו נזף בו ואמר: "שוטה שכמותך, עשרים שנה אנו מתפרנסים מתיק זה, וביום אחד אתה מחסל את מקור פרנסתנו!"
סיבות שונות גורמות לעומס הרב השורר בבתי המשפט, מהם בעלי דין קשים, בירוקרטיה מייאשת וסחבת מצד המערכת. התוצאה המתבקשת היא שהערכאות עמוסות עד לעייפה, ותיקים נסחבים במשך שנים. זאת מבלי לדבר על ההוצאות הכספיות האדירות של שכר עורכי הדין ואגרות שונות שגובה בית המשפט בעקבות התארכות הדיונים. מנתונים רשמיים שנמסרו מהנהלת בתי המשפט עולה שבשנה החולפת, הזמן הממוצע מפתיחת התיק ועד למתן פסק דין בבית המשפט המחוזי, היה קרוב לחמשה עשר חודשים! על השאלה מהם הסיבות לכך, השיבו מהנהלת בתי המשפט שלכל מחוז יש את הסיבות המיוחדות לו.
הרב יוסף וייצן, דיין בבית הדין האזורי מטה בנימין ורב הישוב פסגות, האם זהו המצב גם בבית הדין שלכם?
"התשובה היא חד משמעית לא. התהליך שעובר אדם בבית הדין, הוא שונה וקצר באופן משמעותי מהתהליך שעובר בבית המשפט. אדם שיש לו תביעה מגיש בקשה לדיון בבית הדין, ותוך שבוע-שבועיים לכל היותר נקבע הדיון. עם הגשת הבקשה מגיש התובע את עיקרי התביעה לבית הדין, ובית הדין שולח אותה לנתבע, על מנת שיוכל להתכונן. לעתים הדיון אפילו נדחה על פי בקשת הצדדים בשל מהירות התהליך, בגלל הצורך לעבור על חומר התביעה.
"לשליש מהמקרים ניתן פסק דין כבר לאחר הדיון הראשון, כלומר אדם שמגיש תביעה לבית הדין יכול לצאת בתוך כשבועיים עם פסק דין בידיו. שליש נוסף של המקרים נחתם לאחר כשלוש ישיבות, כלומר תוך חודשיים-שלושה, ורק שליש מהמקרים הם מקרים מתמשכים, כלומר, שלושה חודשים ומעלה. נדירים הם המקרים שמתארכים למעלה משנה. הסיבות להתארכות זמן הדיון במקרים מסוימים הם בעיקר מפני שיש מקרים מרובי פרטים, או כאלו הדורשים מומחים לנושא, או מפני בעלי דין שאינם ממהרים לסיים את דיוניהם. אנשים שחוו על בשרם מקרים של משפטים שנמשכו שנים בבתי המשפט האזרחיים, עומדים לעתים נפעמים מיעילות התהליך, ומהתחושה שאכן נעשה כאן דין אמת.
הדיין כמחנך
נקודה נוספת היא הדיון עצמו, שנערך בצורה דיסקרטית. ניתן לנהל את הדיון גם בישיבה ולא דווקא בעמידה, וכך לאנשים נעים להציג את טענותיהם, ולא חשים בלחץ הקיים בבתי המשפט האזרחיים.
ישנו הבדל נוסף, קיומי, בין בתי המשפט לבתי הדין, והוא דמותו של הדיין למול זו של השופט.
מעשה בבעל עסק מאזור ירושלים, שבאחד הימים הכניס לעסק כשותף את ידידו הטוב, כדי שיסייע בניהול העסק. לאחר זמן מה התגלעו חילוקי דעות בין הצדדים, שנמשכו בחשדות הדדים בנוגע לצורת ניהול הכספים, והגיעו לשיא במקרה של החלפת מנעול העסק על ידי אחד הצדדים, שהתפרש על ידי חברו כניסיון לסלקו מהעסק. מטבע הדברים הידידות ששררה בין המשפחות נפגעה, והתפתחה ביניהם מריבה קשה, שהגיעה לשיא בהגשת תביעה אצל הרב זלמן מלמד.
מרגע פתיחת הדיון הדגיש הרב משמעותו הפחותה של הכסף לעומת המשך הידידות ביניהם. לאחר פתיחה זו החלו הצדדים להעלות את טענותיהם, ולאט לאט התברר שלחשדות הכספיים לא היתה אחיזה במציאות, וגם בחילוקי הדעות ניתן היה להגיע להסכמה. תוך כדי השיחה התברר שהחלפת המנעול שעליה התבססה התביעה, התבצעה כדי למנוע את כניסת העובד הערבי שפוטר ונשאר אצלו מפתח של העסק, וכך שב השלום לשרור בין שני הידידים ומשפחותיהם.
מקרים כאלה נדירים בבתי המשפט. השופט לא רואה עצמו כמחנך אלא כחורץ דין בלבד, לעומת הדיין שאכפת לו מהנדונים. דוגמא לכך אפשר למצוא במקרים שבהם ניתנה עזרה כספית מגמ"חים ומהלוואות שונות לצד שהפסיד בדין ואין ביכולתו לעמוד בתשלומים לתובע.
הממסד מפחד
הגורם המרכזי לכך שכיום לא נפתחים בכל יישוב בתי דין הוא הקושי הכספי. המסגרת התקציבית של המועצות הדתיות השונות היא מוגבלת, ועלות בתי הדין, הכוללת הסתייעות במומחים, היא גבוהה. מובן שהאגרות הבסיסיות הנלקחות מבעלי הדין אינן מכסות סכום זה. הממשלה אינה מעניקה סיוע לבתי הדין הללו, בטענה שהשירות מיותר. בתי הדין לענייני אישות הם חובה, אך בית דין על פי המשפט העברי שמשמש כבורר ? מיותר.
אך מעבר לנימוק זה, המערכת הממשלתית מפחדת שמערכת בתי הדין הפוסקת על פי המשפט העברי תהווה אלטרנטיבה לבתי המשפט. הם חוששים לתמוך במערכת שמבחינה פוטנציאלית עשויה ביום מן הימים לשמש כמתחרה למערכת בית המשפט.
איסור ערכאות גויים ? גם בישראל
מאז ומתמיד נידונו סכסוכיו המשפטיים של העם היהודי בבתי דין הדנים על פי חוקי התורה. בתי הדין התנהלו במסגרת הקהילה היהודית המקומית. בודדים היו האנשים שהלכו להתדיין בערכאות של גויים, ואלו נענשו והוקעו. גם השלטונות הכירו בסמכויותיו של בית הדין, ולעתים אף סייעו באכיפה, ובכך שימר במידה מסוימת בית הדין את הריבונות היהודית הפנימית גם בגלות.
על חשיבותו של דין התורה יכולים אנו ללמוד מלשון השולחן ערוך, המכנה את ההולכים לדון בערכאות של גויים "הרי זה רשע וכאילו חרף וגידף והרים יד בתורת משה רבנו" (חושן משפט סימן כו)
עם ביסוסה של התנועה הציונית, כשחלומה על מדינה יהודית החל קורם עור וגידים, עלתה השאלה בדבר צביונו של ספר החוקים שילווה את מדינת היהודים. לרבים, אף שנמנו על הזרם החילוני שבציונות, ברור היה, שכשם שאין לעלות על הדעת אפשרות של מדינה יהודית ללא השפה העברית וללא הלוח העברי, כן אין לתאר מדינה יהודית ללא המשפט העברי.
ואכן כשהוקמה האוניברסיטה העברית בהר הצופים, נוסד בתוך הפקולטה למשפטים מכון לחקר המשפט העברי, כדי לגבש משפט יהודי למדינה העתידית. אך עם קום המדינה אימצה המדינה את ספרי החוקים הזרים, העותומאני והמנדטורי, והמשפט העברי נדחק לקרן זווית ולא קיבל אפילו תוקף של אלטרנטיבה לעתיד, לאחר פיתוחו וגיבושו.
הרב הרצוג זצ"ל, רבה הראשי של ארץ ישראל, היה מהלוחמים הגדולים להפיכתה של מערכת המשפט במדינה הצעירה לכזו המבוססת על חוקי התורה. אך בן גוריון התנגד לכך נחרצות, והכשיל כל ניסיון תחיקתי לכך. לאחר כישלונם של הניסיונות הללו, התבטא הרב הרצוג שיש בסירוב זה משום "נתינת גט כריתות לתורת ישראל". ההשלכה המרכזית מכך היא שלמדינת ישראל אין היום תשתית משפטית יהודית.
מעמדם המשפטי של בתי הדין הרבניים לענייני ממונות כיום הוא כבוררים על פי חוק הבוררות. מסיבה זו נדרשת הסכמתם של שני בעלי הדין שבית הדין ישמש כבורר ביניהם, כל אכיפת פסק דין זקוקה לאישור של בית משפט, וכן נצרך אישור של בית המשפט כדי לכפות על עדים להעיד.
הציבור הדתי לאומי, שהזדהה עם מוסדותיה הממלכתיים של מדינת ישראל, סבור אולי ש'דינא דמלכותא' תופס גם במקרה של מערכת המשפט, והזדהות עם מערכת המשפט היא חלק מהזדהות עם המדינה. חומרת האיסור של הזדקקות לערכאות הישראליות לא חדרה לתודעת הציבור הדתי הרחב, למרות שכל גדולי הפוסקים בדורות האחרונים ראו איסור בהידיינות במערכת המשפט בישראל.
עם זאת, בשנים האחרונות ניכרת תמורה בתחום זה. תודעת חשיבות משפט עברי למדינה עולה, בתי דין נפתחים, ונושאים אקטואליים רבים נחקרים.