לקרוא בין השורות
חסידים מספרים כי פעם אחת תמה ר' לוי יצחק מברדיטשוב על הפסוק בישעיה (נא, ד): "כי תורה מאתי תצא", באיזו תורה הכתוב מדבר? הרי אנו מאמינים באמונה שלימה שהתורה שקיבל משה מסיני לא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו. מיניה וביה השיב ר' לוי יצחק, כי אמנם אין התורה ניתנת לשינוי ואין לנו רשות לגעת באותיותיה, אבל לא האותיות השחורות בלבד אלא גם החללים הם אותיות התורה, אלא שאין אנו יכולים לקרוא אותם. לעתיד לבוא יגלה השם גם את הסתרים הלבנים של התורה.
בבסיס דבריו של ר' לוי יצחק עומדים דברי חז"ל כי התורה שאותה קיבלנו בהר סיני עורה של אש לבנה וכתובה באש שחורה. שתי אשים לפנינו: אש לבנה ואש שחורה, ושתיהן מרכיבות יחדיו את התורה שניתנה לנו מסיני. משמעות הדברים היא שיש תוכן גם לקלף החלק וגם לאות הכתובה.
רגילים אנו בדרך כלל להתייחס רק לאות הכתובה. זו מגדירה לנו את כיוון מחשבותינו ומעבירה לנו מסר ברור של מטרת הכותב. אולם שוכחים אנו כי אילו היה כל הקלף משוח בצבע שחור, לא היינו יכולים כלל לקלוט מה שנאמר בו. החללים הלבנים הם היוצרים את האפשרות להבין את אשר נאמר באמצעות האותיות השחורות.
גישה זו משנה במעט את נקודת ההסתכלות שלנו על הקלף הלבן. בטרם תחילת הכתיבה יש לנו קלף חלק ולבן. קלף זה מכיל בעצם את הכל: כל הרעיונות שעוד לא נאמרו, כל המשפטים שעוד אצורים בקולמוס, כל המחשבות המתרקמות בלב כל חושב, כמו האמירה העממית האומרת כי הנייר סובל הכל. הקלף החלק מסוגל הוא בעצם הווייתו לשאת כל דבר שייכתב עליו. הקלף החלק מסמל את התכנים הרוחניים בטרם רדתם אל הכתב. כעת הם עדיין מופשטים, ומשום כך אין רישומם ניכר. חופשיים הם ומשום כך אין להם אפשרות להיכנס בגבול של אותיות. הקלף החלק מביע את חופש הרעיון בטרם רדתו אל גבולות המילים.
למרות היופי והקסם שיש ברעיונות אלו של חופש המחשבה המובעים קלף החלק, הרי שאם יישאר הקלף חלק, לא נוכל להבין את המחשבות שהוא אוצר בקרבו. יש צורך בנקודות התייחסות על גבי הקלף שיכוונו את הקורא למה שרוצה הכותב להביע. כך הולך הקלף החלק ומתמלא באותיות, שכל אחת מהן היא נקודת התייחסות על גבי הקלף, האמורה להוביל את הקורא אל הרעיונות העומדים מאחורי האות הכתובה. מהלך זה ממקד אותנו יותר.
טוב לנו עם האות הכתובה, משום שהיא מדריכה אותנו להתייחס לדברים העמוקים ביותר. אך יחד עם זאת צופנת האות הכתובה סכנה בחובה, והיא ההתמכרות לאות הכתובה. העולם רגילים לומר "כתוב בעיתון". וכי מה אם כתוב בעיתון, כלום בכך נגמרת המחשבה? האות הכתובה מסוגלת להוביל את הקורא לכיוון החשיבה המדויק אליו היא חותרת, אולם עלולה היא לשלול ממנו את החשיבה העצמית ואת ההבנה של מה שעומד מאחורי האותיות.
הדרך אל הרעיונות הגדולים עלולה להיחסם בצמצומה של האות השחורה. כאן זקוקים אנו לחללים הלבנים של הקלף. הללו יזכירו לנו כי מאחורי כל אות כתובה עומד החלל הלבן של הרעיון המופשט, זה שקודם הכתיבה. מתוך האותיות יעלו ויתנשאו הרעיונות המופשטים, העומדים מעל למסגרות.
חסידים היו נוהגים לומר כי זוהי משמעות ההלכה הנזכרת ברמב"ם, כי יש לסיים את כתיבת התורה דווקא באמצע שורה בסוף הטור האחרון. סיומה של התורה הוא סיומה של האות הכתובה. כאן בא המקום לתורה שבעל פה, לרעיונות העומדים מאחורי המילים, ורעיונות אלו הם שידריכו את חכמי ישראל שבכל הדורות בבואם לתקן תקנות ולגזור גזרות מכוחה של תורה שבכתב.
חסידים מספרים כי פעם אחת תמה ר' לוי יצחק מברדיטשוב על הפסוק בישעיה (נא, ד): "כי תורה מאתי תצא", באיזו תורה הכתוב מדבר? הרי אנו מאמינים באמונה שלימה שהתורה שקיבל משה מסיני לא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו. מיניה וביה השיב ר' לוי יצחק, כי אמנם אין התורה ניתנת לשינוי ואין לנו רשות לגעת באותיותיה, אבל לא האותיות השחורות בלבד אלא גם החללים הם אותיות התורה, אלא שאין אנו יכולים לקרוא אותם. לעתיד לבוא יגלה השם גם את הסתרים הלבנים של התורה.
בבסיס דבריו של ר' לוי יצחק עומדים דברי חז"ל כי התורה שאותה קיבלנו בהר סיני עורה של אש לבנה וכתובה באש שחורה. שתי אשים לפנינו: אש לבנה ואש שחורה, ושתיהן מרכיבות יחדיו את התורה שניתנה לנו מסיני. משמעות הדברים היא שיש תוכן גם לקלף החלק וגם לאות הכתובה.
רגילים אנו בדרך כלל להתייחס רק לאות הכתובה. זו מגדירה לנו את כיוון מחשבותינו ומעבירה לנו מסר ברור של מטרת הכותב. אולם שוכחים אנו כי אילו היה כל הקלף משוח בצבע שחור, לא היינו יכולים כלל לקלוט מה שנאמר בו. החללים הלבנים הם היוצרים את האפשרות להבין את אשר נאמר באמצעות האותיות השחורות.
גישה זו משנה במעט את נקודת ההסתכלות שלנו על הקלף הלבן. בטרם תחילת הכתיבה יש לנו קלף חלק ולבן. קלף זה מכיל בעצם את הכל: כל הרעיונות שעוד לא נאמרו, כל המשפטים שעוד אצורים בקולמוס, כל המחשבות המתרקמות בלב כל חושב, כמו האמירה העממית האומרת כי הנייר סובל הכל. הקלף החלק מסוגל הוא בעצם הווייתו לשאת כל דבר שייכתב עליו. הקלף החלק מסמל את התכנים הרוחניים בטרם רדתם אל הכתב. כעת הם עדיין מופשטים, ומשום כך אין רישומם ניכר. חופשיים הם ומשום כך אין להם אפשרות להיכנס בגבול של אותיות. הקלף החלק מביע את חופש הרעיון בטרם רדתו אל גבולות המילים.
למרות היופי והקסם שיש ברעיונות אלו של חופש המחשבה המובעים קלף החלק, הרי שאם יישאר הקלף חלק, לא נוכל להבין את המחשבות שהוא אוצר בקרבו. יש צורך בנקודות התייחסות על גבי הקלף שיכוונו את הקורא למה שרוצה הכותב להביע. כך הולך הקלף החלק ומתמלא באותיות, שכל אחת מהן היא נקודת התייחסות על גבי הקלף, האמורה להוביל את הקורא אל הרעיונות העומדים מאחורי האות הכתובה. מהלך זה ממקד אותנו יותר.
טוב לנו עם האות הכתובה, משום שהיא מדריכה אותנו להתייחס לדברים העמוקים ביותר. אך יחד עם זאת צופנת האות הכתובה סכנה בחובה, והיא ההתמכרות לאות הכתובה. העולם רגילים לומר "כתוב בעיתון". וכי מה אם כתוב בעיתון, כלום בכך נגמרת המחשבה? האות הכתובה מסוגלת להוביל את הקורא לכיוון החשיבה המדויק אליו היא חותרת, אולם עלולה היא לשלול ממנו את החשיבה העצמית ואת ההבנה של מה שעומד מאחורי האותיות.
הדרך אל הרעיונות הגדולים עלולה להיחסם בצמצומה של האות השחורה. כאן זקוקים אנו לחללים הלבנים של הקלף. הללו יזכירו לנו כי מאחורי כל אות כתובה עומד החלל הלבן של הרעיון המופשט, זה שקודם הכתיבה. מתוך האותיות יעלו ויתנשאו הרעיונות המופשטים, העומדים מעל למסגרות.
חסידים היו נוהגים לומר כי זוהי משמעות ההלכה הנזכרת ברמב"ם, כי יש לסיים את כתיבת התורה דווקא באמצע שורה בסוף הטור האחרון. סיומה של התורה הוא סיומה של האות הכתובה. כאן בא המקום לתורה שבעל פה, לרעיונות העומדים מאחורי המילים, ורעיונות אלו הם שידריכו את חכמי ישראל שבכל הדורות בבואם לתקן תקנות ולגזור גזרות מכוחה של תורה שבכתב.