עיתונות כתובה
במהלך המשבר סביב התוכנית הכלכלית, חיפשה התקשורת הישראלית דרכים נוספות לסקר את השביתה הגדולה (שבינתיים, עם דגש על בינתיים, הסתיימה) מלבד השמעת עמדותיהם הלעוסות של פוליטיקאים ומובטלים. בגלי צה"ל מצאו רעיון מצוין ומקורי לטיפול בסוגייה. בתוכניתה 'עושים צוהריים', ראיינה יעל דן גרפולוגית, שניתחה על פי כתבי היד את תכונותיהם של שני הצדדים בעימות, בנימין נתניהו ועמיר פרץ. זאת במטרה לגלות אם השניים מסוגלים להגיע יחד להסכם.
האמת, הרעיון להביא גרפולוג כאייטם עיתונאי הוא כל כך פשוט ונפלא, שלא ברור מדוע לא משתמשים בו יותר. במקום עורכי 'עושים צוהריים', הייתי מציע לגרפולוגית פינה קבועה בתוכנית בשם 'עיתונות כתובה', ובה היו מנותחים כל אנשי הציבור בישראל.
שרון ואבו-מאזן נפגשים? הגרפולוגית תבדוק אם הם יכולים להגיע להבנות, או שכדאי לבטל את הפגישה. שרי אריסון מתחתנת? כתב ידו של החתן יישלח לבדיקה, כדי לוודא שהכסף לא בסכנה. בהמשך תנתח הגרפולוגית את כתב ידם ותכונותיהם של גורמי הביטחון (לבדוק אם הם מסוגלים להילחם בטרור), של אבי נימני (אם הוא מסוגל לזכות באליפות), של קולין פאואל (אם הוא מסוגל להבין את האנגלית של סילבן שלום) ושל אנשי מפלגת העבודה (אם הם מסוגלים למשהו). לסיום, תבדוק הגרפולוגית את כתב ידה של יעל דן עצמה, לבדוק אם המגישה מסוגלת להביא לנו יום אחד עיתונות נטולת גימיקים.
כרטיס הלוך ללא שוב
בדרך כלל, אני לא מהאנשים היוצרים קשר רגשי לחפצים דוממים. פריטים עם ערך סמלי, סנטימנטלי ? בהחלט. אבל חפצים כשלעצמם לא עושים לי כלום. ובכל זאת, כשהפקידה בבנק שלי גזרה לאחרונה את כרטיס האשראי שפג תוקפו, חשתי צביטה קטנה בלב.
אין בעולם חבר שעמו אני מבלה יותר מאשר עם כרטיס האשראי. אנו עושים קניות יחד, ממלאים דלק יחד, עומדים יחד בתור לכספומט, ומתעצבנים יחד כשמתברר שהשתמשתי בו מעבר לתקרת ההוצאות החודשית. כרטיס האשראי שלי מזמין אותי תמיד על חשבונו. אתו אני לא צריך להסתובב עם מזומנים, או להסתבך עם עודף בקופה. בכל מסעדה ובית קפה אני מוציא אותו מארנקי ומציג אותו בפני המלצר הקרוב אלי. הוא חבר טוב, כרטיס האשראי שלי, ואני גאה בו.
אני מביט בכרטיס האשראי החדש. הוא נראה יפה יותר מקודמו, אבל זה לא זה. יום אחד אולי עוד אתרגל אליו. אבל בינתיים אני מרגיש שאבד לי חלק ממני, וליתר דיוק חלק מכיסי האחורי. אני תוהה אם לא כדאי לי להפסיק להשתמש בכרטיסים מסוג זה. הרי ממילא הכרטיס הולך כעבור שנה לבית גריסתו, ואולי לא רצוי להתקשר אליו רגשית.
מניין חילוני
כמזכרת לשהותי המתמשכת לאחרונה עם אחיי החילונים, אני מצרף כאן מניין ציטוטים של צעירים וצעירות שאינם שומרי מצוות, ששמעתי בנסיבות שונות ובמקומות שונים במהלך השבוע שעבר:
"וואי, לא חשבתי שיגיעו לכאן כל כך הרבה דתיים".
"תגיד, יש לך כיפות בצבעים תואמים לכל זוג מכנסיים שאתה לובש?"
"עם כל הכבוד לצרכים של הדתיים, גם לנו יש צרכים".
"אתה בטוח שזה בסדר? חשבתי שלדתיים אסור לעשות את זה".
"אפשר לשאול אותך משהו? אתה מקיים מצוות מתוך בחירה או שאתה חייב?".
"למה כל הדתיים מסתובבים עם סנדלים? אתם נורא מצחיקים".
"תמיד היה לי משהו נגד הדתיים, חס וחלילה לא נגד הדת".
"אתה לא מתגלח עד שבועות, נכון?".
"אתה דתי באמת? כמו... (שם של חרדי)?".
"יודע מה, אני חושבת שאדליק היום נרות יחד אתכם".
מלה אחת רעה
לצוות תוכנית הכדורסל 'אחד על אחד' (רשת ב') שהעביר השבוע את משחק הפלייאוף בין מכבי ת"א לגבעת-שמואל. בערך שבע-עשרה פעם כינה השדר קמי ברץ את השחקן אבי קזרנובסקי בשם "ארז", ואף אחד ממשתתפי התוכנית הידעניים שבאולפן לא השכיל לתקן אותו.
מלה אחת טובה
לעמרם מצנע, שרק בזכות פרישתו, עם כל מה שקורה מאז במפלגת העבודה, אפשר לשמוע חדשות ועוד ליהנות מזה.
יודע את מקומי
ערב אחד, בעת שזפזפתי להנאתי מול המכשיר המשוקץ, גיליתי באחד הערוצים הזרים שעשועון ידע נוצץ ועתיר קהל. בתוכנית, שהוגשה על ידי גברת אחת שהיתה פעם ברונטית, התחרו זו בזו שתי קבוצות: שלושה גברים נגד שלוש נשים.
עקב מגבלות שפה, נבצר ממני להבין ולו מלה אחת שנאמרה בתוכנית. ובכל זאת, התוצאה הייתה צמודה והמתח רב (המנחה נראתה מתוחה במיוחד, בעיקר בעפעפיים), ולכן המשכתי לצפות בהתמודדות הטלוויזיונית. אחרי שניות אחדות, באופן טבעי, התחלתי לעודד בלבי את אחיי מקבוצת הבנים, וכעבור מספר דקות התחלתי למחוא להם כפיים בקול רם. העידוד הקולני שלי התברר מיד כטעות טקטית קשה.
"מה אתה רואה?", התעניינה זוגתי, שנכנסה באותו רגע לחדר. היא הביטה במסך הקטן, בדיוק ברגע שבו זכתה קבוצת הנשים בעוד עשרים נקודות, ובלי שום היסוס החלה להשמיע קריאות שמחה. היא התיישבה על הספה, במרחק בטוח ממני, ושנינו המשכנו לצפות בשעשועון.
"תראה איזו בחורה אינטליגנטית זאת", התלהבה הרעייה מאחת המתחרות, שבאמת נראתה ידענית לעומת האחרים. "עזבי, היא קיבלה שאלות קלות", עקצתי בקלילות, מתעלם מכך לא היה לי מושג מהן השאלות.
אחרי שתי דקות, החל אחד הבנים להפציץ תשובות בלי הבחנה. "הוא ענק, פשוט ענק", התמוגגתי בהפגנתיות באוזני אשתי. "חוכמה גדולה", אמרה בשקט, "ברור לך שכל השאלות האחרונות הן מתחום הספורט".
וכך נמשכו בלהט שתי ההתמודדויות, זו שעל המסך וזו שבביתי. בעוד אני מנסה להגן על האינטרסים של המין הגברי, התחלתי לתהות ביני לבין עצמי מדוע בעצם אני עושה זאת. הרי אני לא באמת אוהב גברים. הם מאצ'ואיסטים מדי, מחוספסים מדי, שעירים מדי. אז מדוע בכל תחרות אני עומד אוטומטית לצד הזכרים?
לאט לאט חדרה ההכרה לתוכי: אם שלושת הנשים שבתוכנית ינצחו, זה אומר שכל הנשים ניצחו, וזה אומר שהנשים משכילות מהגברים, וזה אומר שהמין הגברי טיפש, וזה אומר שאני טיפש. במילים אחרות: הבנים חייבים לנצח בשעשועון, כדי שאני לא אצא טיפש.
המסקנה האחרונה נראתה לי תמוהה. אבל לא היה לי זמן רב לעכל אותה, משום שבאותו רגע הסתיים השעשועון בנצחונם הדחוק של הבנים. "יש!", צרחתי במלוא אוני, הורדתי את נעליי מעל רגליי והתחלתי לרקוד את ריקוד הניצחון באמצע הסלון. אין ספק - המין הגברי הוכיח את עליונותו, אני הוכחתי את עליונותי. אני החכם מכולם, המשכיל מכולם. אני הגבר.
"אפשר לשאול אותך משהו?", שאלה זוגתי.
"תשאלי מה שאת רוצה", עניתי בשחצנות, "אנחנו יודעים הכול. ראית בעצמך, לא? אנחנו, הגברים, המין האינטליגנטי בעולם!".
"רציתי לשאול", המשיכה האשה, "אם בכוונה שתי הגרביים שלך הן בצבעים שונים".
במהלך המשבר סביב התוכנית הכלכלית, חיפשה התקשורת הישראלית דרכים נוספות לסקר את השביתה הגדולה (שבינתיים, עם דגש על בינתיים, הסתיימה) מלבד השמעת עמדותיהם הלעוסות של פוליטיקאים ומובטלים. בגלי צה"ל מצאו רעיון מצוין ומקורי לטיפול בסוגייה. בתוכניתה 'עושים צוהריים', ראיינה יעל דן גרפולוגית, שניתחה על פי כתבי היד את תכונותיהם של שני הצדדים בעימות, בנימין נתניהו ועמיר פרץ. זאת במטרה לגלות אם השניים מסוגלים להגיע יחד להסכם.
האמת, הרעיון להביא גרפולוג כאייטם עיתונאי הוא כל כך פשוט ונפלא, שלא ברור מדוע לא משתמשים בו יותר. במקום עורכי 'עושים צוהריים', הייתי מציע לגרפולוגית פינה קבועה בתוכנית בשם 'עיתונות כתובה', ובה היו מנותחים כל אנשי הציבור בישראל.
שרון ואבו-מאזן נפגשים? הגרפולוגית תבדוק אם הם יכולים להגיע להבנות, או שכדאי לבטל את הפגישה. שרי אריסון מתחתנת? כתב ידו של החתן יישלח לבדיקה, כדי לוודא שהכסף לא בסכנה. בהמשך תנתח הגרפולוגית את כתב ידם ותכונותיהם של גורמי הביטחון (לבדוק אם הם מסוגלים להילחם בטרור), של אבי נימני (אם הוא מסוגל לזכות באליפות), של קולין פאואל (אם הוא מסוגל להבין את האנגלית של סילבן שלום) ושל אנשי מפלגת העבודה (אם הם מסוגלים למשהו). לסיום, תבדוק הגרפולוגית את כתב ידה של יעל דן עצמה, לבדוק אם המגישה מסוגלת להביא לנו יום אחד עיתונות נטולת גימיקים.
כרטיס הלוך ללא שוב
בדרך כלל, אני לא מהאנשים היוצרים קשר רגשי לחפצים דוממים. פריטים עם ערך סמלי, סנטימנטלי ? בהחלט. אבל חפצים כשלעצמם לא עושים לי כלום. ובכל זאת, כשהפקידה בבנק שלי גזרה לאחרונה את כרטיס האשראי שפג תוקפו, חשתי צביטה קטנה בלב.
אין בעולם חבר שעמו אני מבלה יותר מאשר עם כרטיס האשראי. אנו עושים קניות יחד, ממלאים דלק יחד, עומדים יחד בתור לכספומט, ומתעצבנים יחד כשמתברר שהשתמשתי בו מעבר לתקרת ההוצאות החודשית. כרטיס האשראי שלי מזמין אותי תמיד על חשבונו. אתו אני לא צריך להסתובב עם מזומנים, או להסתבך עם עודף בקופה. בכל מסעדה ובית קפה אני מוציא אותו מארנקי ומציג אותו בפני המלצר הקרוב אלי. הוא חבר טוב, כרטיס האשראי שלי, ואני גאה בו.
אני מביט בכרטיס האשראי החדש. הוא נראה יפה יותר מקודמו, אבל זה לא זה. יום אחד אולי עוד אתרגל אליו. אבל בינתיים אני מרגיש שאבד לי חלק ממני, וליתר דיוק חלק מכיסי האחורי. אני תוהה אם לא כדאי לי להפסיק להשתמש בכרטיסים מסוג זה. הרי ממילא הכרטיס הולך כעבור שנה לבית גריסתו, ואולי לא רצוי להתקשר אליו רגשית.
מניין חילוני
כמזכרת לשהותי המתמשכת לאחרונה עם אחיי החילונים, אני מצרף כאן מניין ציטוטים של צעירים וצעירות שאינם שומרי מצוות, ששמעתי בנסיבות שונות ובמקומות שונים במהלך השבוע שעבר:
"וואי, לא חשבתי שיגיעו לכאן כל כך הרבה דתיים".
"תגיד, יש לך כיפות בצבעים תואמים לכל זוג מכנסיים שאתה לובש?"
"עם כל הכבוד לצרכים של הדתיים, גם לנו יש צרכים".
"אתה בטוח שזה בסדר? חשבתי שלדתיים אסור לעשות את זה".
"אפשר לשאול אותך משהו? אתה מקיים מצוות מתוך בחירה או שאתה חייב?".
"למה כל הדתיים מסתובבים עם סנדלים? אתם נורא מצחיקים".
"תמיד היה לי משהו נגד הדתיים, חס וחלילה לא נגד הדת".
"אתה לא מתגלח עד שבועות, נכון?".
"אתה דתי באמת? כמו... (שם של חרדי)?".
"יודע מה, אני חושבת שאדליק היום נרות יחד אתכם".
מלה אחת רעה
לצוות תוכנית הכדורסל 'אחד על אחד' (רשת ב') שהעביר השבוע את משחק הפלייאוף בין מכבי ת"א לגבעת-שמואל. בערך שבע-עשרה פעם כינה השדר קמי ברץ את השחקן אבי קזרנובסקי בשם "ארז", ואף אחד ממשתתפי התוכנית הידעניים שבאולפן לא השכיל לתקן אותו.
מלה אחת טובה
לעמרם מצנע, שרק בזכות פרישתו, עם כל מה שקורה מאז במפלגת העבודה, אפשר לשמוע חדשות ועוד ליהנות מזה.
יודע את מקומי
ערב אחד, בעת שזפזפתי להנאתי מול המכשיר המשוקץ, גיליתי באחד הערוצים הזרים שעשועון ידע נוצץ ועתיר קהל. בתוכנית, שהוגשה על ידי גברת אחת שהיתה פעם ברונטית, התחרו זו בזו שתי קבוצות: שלושה גברים נגד שלוש נשים.
עקב מגבלות שפה, נבצר ממני להבין ולו מלה אחת שנאמרה בתוכנית. ובכל זאת, התוצאה הייתה צמודה והמתח רב (המנחה נראתה מתוחה במיוחד, בעיקר בעפעפיים), ולכן המשכתי לצפות בהתמודדות הטלוויזיונית. אחרי שניות אחדות, באופן טבעי, התחלתי לעודד בלבי את אחיי מקבוצת הבנים, וכעבור מספר דקות התחלתי למחוא להם כפיים בקול רם. העידוד הקולני שלי התברר מיד כטעות טקטית קשה.
"מה אתה רואה?", התעניינה זוגתי, שנכנסה באותו רגע לחדר. היא הביטה במסך הקטן, בדיוק ברגע שבו זכתה קבוצת הנשים בעוד עשרים נקודות, ובלי שום היסוס החלה להשמיע קריאות שמחה. היא התיישבה על הספה, במרחק בטוח ממני, ושנינו המשכנו לצפות בשעשועון.
"תראה איזו בחורה אינטליגנטית זאת", התלהבה הרעייה מאחת המתחרות, שבאמת נראתה ידענית לעומת האחרים. "עזבי, היא קיבלה שאלות קלות", עקצתי בקלילות, מתעלם מכך לא היה לי מושג מהן השאלות.
אחרי שתי דקות, החל אחד הבנים להפציץ תשובות בלי הבחנה. "הוא ענק, פשוט ענק", התמוגגתי בהפגנתיות באוזני אשתי. "חוכמה גדולה", אמרה בשקט, "ברור לך שכל השאלות האחרונות הן מתחום הספורט".
וכך נמשכו בלהט שתי ההתמודדויות, זו שעל המסך וזו שבביתי. בעוד אני מנסה להגן על האינטרסים של המין הגברי, התחלתי לתהות ביני לבין עצמי מדוע בעצם אני עושה זאת. הרי אני לא באמת אוהב גברים. הם מאצ'ואיסטים מדי, מחוספסים מדי, שעירים מדי. אז מדוע בכל תחרות אני עומד אוטומטית לצד הזכרים?
לאט לאט חדרה ההכרה לתוכי: אם שלושת הנשים שבתוכנית ינצחו, זה אומר שכל הנשים ניצחו, וזה אומר שהנשים משכילות מהגברים, וזה אומר שהמין הגברי טיפש, וזה אומר שאני טיפש. במילים אחרות: הבנים חייבים לנצח בשעשועון, כדי שאני לא אצא טיפש.
המסקנה האחרונה נראתה לי תמוהה. אבל לא היה לי זמן רב לעכל אותה, משום שבאותו רגע הסתיים השעשועון בנצחונם הדחוק של הבנים. "יש!", צרחתי במלוא אוני, הורדתי את נעליי מעל רגליי והתחלתי לרקוד את ריקוד הניצחון באמצע הסלון. אין ספק - המין הגברי הוכיח את עליונותו, אני הוכחתי את עליונותי. אני החכם מכולם, המשכיל מכולם. אני הגבר.
"אפשר לשאול אותך משהו?", שאלה זוגתי.
"תשאלי מה שאת רוצה", עניתי בשחצנות, "אנחנו יודעים הכול. ראית בעצמך, לא? אנחנו, הגברים, המין האינטליגנטי בעולם!".
"רציתי לשאול", המשיכה האשה, "אם בכוונה שתי הגרביים שלך הן בצבעים שונים".