הבית הגדול והבודד של יעל ומשה זר מתנוסס על גבעה גבוהה סמוך לקרני שומרון ומקרין למתבוננים בו תחושה של יציבות וביטחון. מי שעולה אל ראש הגבעה זוכה בהכנסת אורחים חמה, הכוללת הסברים על רהיטי הבית והתמונות בו, שכל אחת מספרת סיפור. רבים מן החפצים הוכנו בידיהם של בעלי הבית וילדיהם, כמו למשל הפסיפס שנקבע ברצפת הכניסה ומקבלת את פני הבאים.
יעל יוצאת לקראתנו בצעדים נמרצים ועיניה טובות ומאירות. דבריה מלווים בתנועות ידיים מלאות חיים, כמו בגדיה הצבעוניים, מעשי ידיה.
מנחלים להתנחלות
דרכם המשותפת של משה ויעל החלה לאחר שמשה נפצע באורח קשה במלחמת קדש, פציעה שבעקבותיה נאלץ לעזוב את הצבא ולשוב לבארות יצחק, הקיבוץ אליו היה מיועד גרעין הנח"ל שלו. בקיבוץ פגש ביעל, אותה הכיר עוד מימי התיכון, והשניים נישאו. לאחר לידת בנם השני החליטו לעזוב את הקיבוץ לטובת אבן שמואל. לאחר מספר שנים עברו למושב נחלים, סמוך לפתח תקווה. שם, מספרת יעל, חשבו שהגיעו אל המנוחה ואל הנחלה:
"זו הייתה סביבה טובה עם מוסדות חינוך טובים, והיה לנו בית יפהפה. בריכת שחייה גדולה, חצר עם עצים, ממש יער. אבל אחרי שפרצה מלחמת ששת הימים כבר לא היה אפשר לשבת בשקט. הילדים היו אז די צעירים, אבל אנחנו חשבנו שלחכות עד שהם יגדלו בשביל להתיישב ביהודה ושומרון זה הרבה זמן, אז החלטנו לקחת את עצמנו וללכת. נטשנו את הכל. אף אחד מהחברים שלנו לא האמין שבאמת נזוז".
משפחת זר על שמונת ילדיה עברה להתגורר בקרוואן בקרני שומרון. בבית היו מים זורמים, וחשמל קיבלו מהשכנים. יעל אינה מגדירה את המעבר מבית גדול ונוח לקרוואן כקשה. בהגדרה הזו היא משתמשת לגבי המעבר אל ראש הגבעה.
איך נפלה ההחלטה לבוא ולגור כאן?
"זה בדיוק הרעיון של הגבעות. לצאת החוצה במקום להתקבץ בתוך יישוב צפוף שנבנה על אדמות מדינה. משה תמיד אמר 'עוד יבואו אלינו בטענות, שאנחנו מקבלים הכל מהמדינה ומנצלים את אדמותיה'. הוא ראה שיש בשומרון המון שטחים פרטיים של ערבים שאפשר לקנות, והתחיל להתעניין אם הם מוכנים למכור. הוא למד את הנושא לעומק, ובאמת ערבים התחילו להגיע אליו. האדמות היו טרשיות והניבו מעט מאוד, וכשהערבים החלו להתפרנס מעבודה בישראל הייתה להם רווחה. הם כבר לא היו צריכים את האדמות ומכרו אותן בשמחה".
לשבת על קרקע בטוחה
סביב משה החלו להתקבץ קבוצות של יהודים שאספו כסף כדי לרכוש אדמות. משה התעניין עבורם בקרקעות, בעיקר סביב יישובים קיימים. הוא היה נפגש עם בעלי הקרקעות הערביים ורוכש את האדמות מהם.
אבל לא כולם הסכימו עם משה. "היו כאלה שאמרו 'מה פתאום לשלם? ארץ ישראל שייכת לעם ישראל', והוא אמר: 'זאת הדרך הכי טובה, לקנות מהם ולשלם להם, ואז נשב על קרקע בטוחה'. את היישוב עמנואל, למשל, החלו לבנות על קרקע שנרכשה בצורה זו, אבל כבר בהסכמי וואי העבירו לערבים אדמות של נחל תאנים ששייכות ליהודים, והפכו אותן לשטח B. בקו ההפרדה שמתווים עכשיו, עומדות להישאר מחוץ לתחום אדמות של אלפי יהודים שנקנו בכסף מלא. משה נאבק בבתי משפט שתמורת הקרקעות האלו יקבלו הבעלים קרקע אחרת ולא כסף".
יעל ומשה זר לא חשבו שביתם יישאר בודד על הגבעה. את ראש הגבעה הם רכשו משני יהודים, שמכרו לפני כן את מורדותיה למשפחות אחרות: "חשבנו שתוך 4-3 שנים הגבעה תהיה מיושבת", אומרת יעל. אך היא לא מתחרטת: "אני חוששת שאם לא היינו כאן מי יודע מה היה קורה פה".
איך הסתדרת בלי שכנות?
"קשה, קשה מאוד. התארגנתי ככה שיש מזווה ולא צריך לרוץ בשביל כל דבר, ואת ארבעת הילדים שנותרו בבית, הסעתי ללימודים. שנה אחר כך כבר היו להם הסעות".
ומה עם חברה לילדים?
"הם היו הולכים הרבה ברגל. הם ירדו יום יום ליישוב, מהלך של 10 דקות, ובשבתות החבר'ה היו באים להשלים מניין ולאכול אתנו סעודת ליל שבת. בתום הסעודה הילדים היו יורדים אתם ליישוב, ישנים אצלם, ובבוקר קמים ועולים אתם לפה".
משפחת זר כמעט ולא נסעה מן הבית לשבתות, בעיקר בגלל מסמכי רכישת הקרקעות שחששה להשאיר ללא השגחה. כך שימשה הקומה התחתונה בשבתות בבית כבית כנסת, המאובזר בספר תורה ובארון קודש ששופץ על ידי משה, ובבימה שנבנתה על ידו משאריות על עצים. יעל מספרת שכל שבת הייתה פרויקט בפני עצמו. אל הבית היו מגיעים בין 30 ל-40 איש, אותם היה צריך לארח ולעתים אף להלין. גם היום נמצאת על המרפסת ערימת מזרונים גדולה שמגיעה עד התקרה, הממתינה לאורחים או לילדים, לנכדים ולנינה הקטנה, שמספרם מגיע היום לכ-70. כמה פעמים בשנה עולה כל החבריא אל הבית. מי שמפספס את המחזה יכול לפגוש את המשפחה על קירות הבית השונים, מופיעים בקולאז'ים המשלבים הווה ועבר, ימית וקיבוץ, אלה שחיים ואלו שאינם עוד.
לא סומכים על ערבים
בתוקף עבודתו קיים משה זר קשרים הדוקים עם ערביי השומרון. הוא היה נפגש עמם בחופשיות ונכנס לכפריהם ולבתיהם: "לא היה אז פחד. כשמשה ישב בכלא בעקבות פעילותו במחתרת היהודית (הוא שימש כנהג של הקבוצה שפגעה בראש עיריית שכם בלי שידע מה בדעתה לעשות) הערבים באו לבקר אותי. הם היו מביאים לי ירקות ופירות, ואפילו ביקרו את משה בכלא".
הם לא כעסו שהוא סייע לפגוע בערבים?
"מה פתאום, אלו אנשים שמוכנים לרצוח את בני עמם בשביל כסף! אלו ערבים שמוכרים אדמות ליהודים!"
והיום יש לכם עוד קשרים עם ערבים?
"אנחנו מדברים אתם, אבל לא מרשים להם לבוא לכאן".
יש ערבים שאת יכולה לבטוח בהם?
"לא. אין אמון בערבים. השמאלנים יגידו שהם חושבים אחרת, אבל אני מכירה אותם טוב. היינו אתם בקשרים שנים רבות, וחוסר היושר הוא דבר מובנה אצלם. לערבי אין בעיה לעשות נקמת דם אפילו באחותו. הרי כתוב "על חרבך תחיה".
יעל ומשה חוו על בשרם מספר פעמים את הפסוק שציטטה יעל. תקופה קצרה לפני שבנו את הבית על הגבעה ניסה ערבי, מכר של משה, לרצוח אותו. הוא ביקש ממשה לשוחח אתו בארבע עיניים והשניים עלו ברכב אל הגבעה. באחד הפיתולים יצא הערבי מתוך הרכב, שלף אקדח והתחיל לירות על משה. משה נפצע וידו נשברה, אולם התוקף לא הסתפק בכך והמשיך לירות. משה יצא מן הרכב והחל לרוץ בשטח הפתוח, רגלו נתקלה באבן והוא נכשל ונפל. הערבי הוציא גרזן והתחיל להכות את צווארו של משה, שאיבד את ההכרה להרף עין. הערבי, שהיה בטוח שמשה מת, ניגב את הגרזן והלך לביתו. לאחר מספר רגעים התאושש משה, הזדחל אל הרכב ודרדר איכשהו אל תחנת הדלק שנמצאת מתחת לגבעה. משה לחץ על הצופר, ובאמצעות הרעש הזעיק את יושבי התחנה. הם הזעיקו עבורו אמבולנס ונסעו לקראת רכב ההצלה כדי לא לאבד זמן יקר. בנו של האדם שפינה את משה החזיק את ראשו של הפצוע, שלא יישמט. למרות מצבו הקשה, הצליח משה לרשום על פתק את שמו של הערבי שפגע בו, דבר שהביא לתפיסתו המהירה.
לאחר ניסיון הרצח והפציעה הקשה לא ביקשה יעל מבעלה שיפסיק לגאול את אדמות השומרון. "הוא פשוט למד להיזהר", היא אומרת ושוב צוחקת. צחוקה של יעל הוא טבעי ומשוחרר. צחוק של אישה שמכירה את הסכנה ואת השכול אך עקשנית משניהם.
להוליד הרבה יהודים חדשים
בשלהי מלחמת העולם השנייה חששו תושבי ישראל מהפצצה של פלוגות הצבא הגרמני ששהו במצרים. בעודה יושבת במקלט, שמעה יעל זר בת ה-10 על הטבח שעשו הגרמנים ביהודי אירופה. בלבה של יעל הקטנה גמלה אז ההחלטה: היא תוליד הרבה יהודים חדשים. יעל מעידה על עצמה שהרגשה זו ליוותה אותה כשהקימה את משפחתה, והיא חשה אותה עד היום. יעל ילדה שמונה ילדים, שאת גידולם היא מתארת כ"כיף" וממליצה בחום לכל אחת לגדל לפחות מספר זהה של ילדים. בנותיה וכלותיה נוהגות באופן דומה, והקימו ומקימות משפחות ברוכות ילדים. יעל לא עבדה מחוץ לבית בשנים שבהן גידלה את ילדיה, וגם בעניין הזה ממשיכות רוב הנשים במשפחה לעשות כמותה.
אולם את ההצלחה החינוכית האמיתית רואה יעל בכך שכל ילדיה גרים ברחבי יהודה ושומרון: "הילדים שלי יושבים: שלושה בחברון עצמה, שניים בגבעות, בהר ברכה, באיתמר ובעורף: מצפה יריחו. אנשים שואלים אותי איך אני ישנה בלילות, אז אני ישנה מצוין. ברוך ה' הצלחתי לחנך את הילדים שלי כמו שצריך. זו לא משאת נפשו של כל אדם?"
בהספד שנשאה יעל על קבר בנה, גלעד, היא אמרה שהחינוך בבית היה ללא מילים, וגם עכשיו היא אומרת: "עשינו את מה שחשבנו שצריך לעשות. לא דיברנו. זה הגיוני, לא?" היא צוחקת.
אנו יוצאים לראות את דרך גלעד. תחילתה של הדרך בצומת ג'ית, במקום בו נרצח גלעד זר, בנם של יעל ומשה, והיא מגיעה עד צומת יצהר. את הדרך הזו, כמו דרכים רבות אחרות בשומרון, פרץ גלעד, קצין הביטחון של המועצה האזורית שומרון. יעל מתארת את גלעד הקב"ט: "זה היה משרד ענק של איש אחד באוטו קטן. היו לו ארבעה פלאפונים, מכשיר קשר ומחשב נייד, והוא סידר הכל תוך כדי נסיעה. כשהצבא היה צריך משהו הוא לא פנה לדרגות הבכירות אלא לגלעד, שעשה הכל בזריזות וביעילות.
גם אם גנבו למישהו עדר, גלעד היה מרים טלפון ליימח שמו, ג'יבריל רג'וב, והעדר היה חוזר, ולעומת זה כשמישהו לקח להם משהו אז גלעד דאג שהדבר יוחזר. שנתיים עברו מאז שהוא נרצח. אנשי המועצה הקימו את מוקד גב ההר ואת התפקיד של גלעד חילקו בין שלושה אנשים, אבל הם לא מצליחים להוות לו תחליף. יודעת מה, הוא הבן שלי, ברוך ה' שאני יכולה להתגאות, אבל זאת האמת, פשוט האמת".
לא עבר לסוף התור
פעמיים ניסתה ידם של המחבלים להשיג את גלעד. בפעם הראשונה, מספר ימים לפני ליל הסדר תשס"א, הוא נפצע באורח קשה, אך בשבעים הימים שנותרו לו לחיות הוא הצליח להתאושש ואף לשוב לעבודה.
ספרי לי על היום שבו גלעד נפצע.
"היום בו הוא נפצע והיום בו הוא נרצח היו דומים מאוד. נסעתי עם משה צפונה, הוא הוריד אותי בקיבוץ עין הנצי"ב אצל אבי, והיה אמור לאסוף אותי אחר הצהריים. פתאום הוא התקשר אלי ואמר: 'אני עוד רגע חוזר, שמעתי ברדיו שגלעד נפצע'".
שמעתם על הפציעה ברדיו?
"תראי, אנשים שמעו שמישהו נפצע. כשמישהו נפצע למי מתקשרים? לגלעד. הפעם הוא לא ענה, אז הבינו שמדובר בו. נסענו בחזרה. אני נסעתי לאיתמר, לבית של גלעד, כדי להיות עם ילדיו. אשתו, הגר, ומשה נסעו לבית החולים".
גלעד פינה את עצמו למרות פציעתו הקשה, באופן שמזכיר את תושייתו של אביו. הוא הגיע למרפאה, הסיר את כל מכשירי הקשר וסידר אותם על השולחן, ולאחר מכן נשכב עליו ואמר: 'נפצעתי בחזה'.
כשגלעד שכב בבית החולים הוא אמר למבקריו כי הוא לא עבר ל"סוף התור", ופציעתו אינה מחסנת אותו מפני פגיעה חוזרת.
הדברים האלו לא זיעזעו אותך?
"שמעתי את זה רק מאוחר יותר, אבל בעצם אנחנו יודעים את זה. הנה, ברגעים אלו אנחנו נוסעים בכביש ואנחנו בסכנה. הרכב הזה אינו מוגן ירי והחלון פתוח, אנחנו לא יודעים מאיפה זה יבוא לנו".
לגלעד הציעו, אחרי הפציעה, שייסע ברכב מוגן, חמוש בקסדה ובשכפ"ץ. גלעד סירב וטען שהוא לא ימגן את עצמו כל עוד כל האזרחים שעל ביטחונם הוא מופקד אינם נוסעים כך.
את לא חושבת שצריך איזה שהוא מיגון?
"לא, אני בדעה שאנחנו צריכים להרתיע, ואת המיגון הערבים צריכים לשים, לא אנחנו".
ואם אנחנו לא עושים את מלאכת ההרתעה?
"תראי, לכל מיגון יש תשובה. עובדה שאחרי שמיגנו את הרכבים מאבנים התחילו לירות עלינו, ואחרי שמיגנו את הכבים מירי התחילו לירות בנו בקבוצות ולא בבודדים. מכוניות שלמות עלו באש".
לכל איש יש תפקיד
חשבת על כך שייתכן שאחד משמונת ילדייך יירצח?
"מה את חושבת, שאני לא מודעת לכך שיכול מחר לקרות משהו בחברון ומישהו יפגע בילדים? אלו לא דברים בשמים. אני לא מתעלמת או סהרורית. אני יודעת מה קורה, אבל אני יותר שקטה לדעת שהבן שלי בונה יישוב ועושה מעשים חשובים. היה לי הרבה יותר קשה להתמודד עם חוסר הידיעה באיזה דיסקוטק הוא נמצא ואילו סמים הוא מעשן, או להיות אמא לבנות בגיל העשרה שמי יודע איפה הן מסתובבות. אני יודעת שהבנות שלי במקום טוב ועושות דברים טובים.
תראי, כשהחלוצים עלו לארץ ישראל ויישבו מקומות עם קדחת אז אמרו להם 'אתם מפקירים את הילדים'. הם ענו 'לא נפקיר את ארץ ישראל, ונשלם את המחיר'. אנחנו לא הולכים בכוונה לטבוח את עצמנו ולהתאבד, אבל יש משימות שעושים אותן למרות שהן מסוכנות".
הדאגה המודעת הזאת לא מדירה שינה מעינייך?
"לא. ממש לא. אני מאמינה שהקדוש ברוך הוא מועיד לנו תפקידים. כשמשה שכב בטיפול נמרץ לאחר הפציעה, האחיות היו בטוחות שהוא הולך למות. אני אמרתי להן 'אל תדאגו, הוא לא ימות, הוא לא סיים את התפקיד שלו', וכך היה".
אבל גם לגלעד היה תפקיד.
"אנחנו לא יודעים". יעל מפסיקה לדבר. הגענו לדרך גלעד. "פה בדיוק זה קרה", היא אומרת. אנחנו יורדים מן הרכב והולכים לאנדרטה.
בז' בסיוון תשס"א, יום למחרת חג השבועות, נסע גלעד זר, בן 40 מאיתמר, בכור משמונה ואב לשמונה, לפגישת עבודה. כשהגיע לצומת ג'ית ירו עליו מחבלים מן הכפר הסמוך. לאחר שרכבו נעצר, הם ירדו מן הגבעה וירו עליו מטווח קרוב, כדי לוודא הריגה. הפעם גלעד נהרג.
יעל מגיעה לאנדרטה וצועדת במקום: "כל פעם שאני דורכת כאן, אני מרגישה שאני נוקמת בהם. הרי מה הם רצו? שלא נעבור כאן יותר. אבל אנחנו נמשיך לחיות כאן, ובסוף נתיש אותם".
להביט לכאב בעיניים
איך נודע לך שגלעד נרצח?
"נסענו לעין הנצי"ב במוצאי חג השבועות, כי משה היה אמור להיות שוב בצפון למחרת. בבוקר נשארתי עם אבא שלי, ואחרי שעה פתאום משה מתקשר אלי בוכה ואומר: 'יעל, הם ירו בגלעד'. שאלתי: 'מה קרה, הוא נפצע'? הוא אמר: 'לא, יותר גרוע, הוא נהרג'. זהו. אחר-כך הוא בא לקחת אותי".
על מה חושבים אחרי שמודיעים לך כזו בשורה?
"מה שעובר לך בראש זה שידעת שזה יכול לקרות, שזה בעצם היה צפוי. הרי כבר בפעם הראשונה שהוא נפצע קיווית שיהיה טוב, אבל לא ידעת בוודאות שכך יהיה.
"הכאב לא בא מיד. יש מין מסך כזה שמשתק אותך ולא נותן לך ליפול, ואז את ישר חושבת שצריך לעשות כל מיני דברים, והעשייה הזאת עוזרת. האמת היא שהעשייה היא שמחזיקה אותנו עד היום. אני רואה אנשים שלא עושים שום דבר, שעסוקים בללכת לקבר ולשים עליו פרחים וסוגדים לו. הם מוציאים אלבום, ועוד אחד. אם אתה לא עושה דברים משמעותיים, חבל על הזמן שלך".
בעצה אחת החליטה משפחת זר לערוך לגלעד לוויה גדולה. הם התחילו אותה בירושלים כדי לאפשר לציבור גדול למחות על הרציחות. "אנשים אומרים 'במותו ציווה לנו את החיים' ועוד כל מיני סיסמאות כאלה. אנחנו הרגשנו שזה באמת". מסע הלוויה עבר באיתמר והגיע עד בית העלמין בקרני שומרון. לאחר שנפצע ולפני שנרצח הספיק גלעד לבקש מהגר שאם יקרה לו משהו, יטמנו אותו שם.
השבעה נערכה בבית משפחת זר. אחת התמונות המפורסמות מן האבל הזה היא ביקור הניחומים של ראש הממשלה אריאל שרון בבית המשפחה. הקשר העמוק בין שרון ובני הזוג זר החל בעקבות ביקוריו של שרון בבית שעל הגבעה. הוא היה מביא עמו אורחים נוספים, ופעם אפילו הביא עמו את ראש עיריית ניו יורק, אד קוץ'.
ביקור הניחומים של שרון לא התנהל בהדרת כבוד ובהרכנת ראש. אחיו של גלעד דרשו מראש הממשלה שייאבק במרצחים הערביים ויפסיק את הקטל הנורא. שרון לא שעה לבקשתם. עשרה חודשים עברו ועשרות רבות של יהודים נוספים נרצחו, עד שהחל מבצע חומת מגן. יעל מבהירה שדבריהם של האחים לא תוכננו מראש, ושלא חוסר המעש של שרון הוא שהביא לסיום מערכת היחסים הידידותית בין שרון והמשפחה אלא הליכתו המשותפת עם בנימין נתניהו להסכמי וואי. מאז, אומרת יעל, הוא לא מעז להגיע לביתם.
גשר מעל החלל
איך האחים הגיבו על הרצח?
"היה להם נורא קשה. נגד כל האחים בחברון נפתחו תיקים על התפרעויות בשוק של חברון בעקבות הרצח. אבל התשובה האמיתית שלנו היא במעשי התיישבות".
ואיך משה רואה את הדברים?
"הוא גם חושב כך. משה אמר שהוא ידאג לזה שעל דרך גלעד יהיו שישה יישובים, לזכר כל אות בשם 'גלעד זר'. הוא נלחם על זה, וזה מה שמניע אותו ונותן את הכוח להמשיך".
בעוד כשבועיים יימלאו שנתיים להירצחו של גלעד. ביום השנה יסתיים כתיבתו של ספר תורה לזכרו וטסי הכסף שיעטפו אותו עוטרו בידיה של הגר.
בחודשים שחלפו בנותיו התאומות של גלעד הספיקו לקבל עליהן עול מצוות ולמשפחת זר המורחבת נוספו ארבעה תינוקות הנושאים את שמו של הדוד שלא יזכו להכיר. אחד מהם נולד בדיוק ביום השנה להירצחו.
לפני שאנו יורדים מן הגבעה מבקשת יעל להעביר מסר למשפחות שכולות אחרות: "כשמישהו מת, נשאר חלל. אם אנשים רוצים ליפול לתוך הבור זה לא קשה, אבל מה שצריך לעשות זה לבנות גשר על החלל לעבור מעליו ולהיזהר לא ליפול. החלל נמצא, אבל צריך לדעת להמשיך הלאה".
אמרת שנתיש בסוף את המחבלים. איך זה יקרה?
"נמשיך לעשות את שלנו, לא נלך מכאן והם יישברו".
איך את רואה את הפיתרון למצב?
"לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה. יכול היות שזה ייקח עוד דור, עוד שני דורות, לא יודעת".
ofralax@walla.co.iL
יעל יוצאת לקראתנו בצעדים נמרצים ועיניה טובות ומאירות. דבריה מלווים בתנועות ידיים מלאות חיים, כמו בגדיה הצבעוניים, מעשי ידיה.
מנחלים להתנחלות
דרכם המשותפת של משה ויעל החלה לאחר שמשה נפצע באורח קשה במלחמת קדש, פציעה שבעקבותיה נאלץ לעזוב את הצבא ולשוב לבארות יצחק, הקיבוץ אליו היה מיועד גרעין הנח"ל שלו. בקיבוץ פגש ביעל, אותה הכיר עוד מימי התיכון, והשניים נישאו. לאחר לידת בנם השני החליטו לעזוב את הקיבוץ לטובת אבן שמואל. לאחר מספר שנים עברו למושב נחלים, סמוך לפתח תקווה. שם, מספרת יעל, חשבו שהגיעו אל המנוחה ואל הנחלה:
"זו הייתה סביבה טובה עם מוסדות חינוך טובים, והיה לנו בית יפהפה. בריכת שחייה גדולה, חצר עם עצים, ממש יער. אבל אחרי שפרצה מלחמת ששת הימים כבר לא היה אפשר לשבת בשקט. הילדים היו אז די צעירים, אבל אנחנו חשבנו שלחכות עד שהם יגדלו בשביל להתיישב ביהודה ושומרון זה הרבה זמן, אז החלטנו לקחת את עצמנו וללכת. נטשנו את הכל. אף אחד מהחברים שלנו לא האמין שבאמת נזוז".
משפחת זר על שמונת ילדיה עברה להתגורר בקרוואן בקרני שומרון. בבית היו מים זורמים, וחשמל קיבלו מהשכנים. יעל אינה מגדירה את המעבר מבית גדול ונוח לקרוואן כקשה. בהגדרה הזו היא משתמשת לגבי המעבר אל ראש הגבעה.
איך נפלה ההחלטה לבוא ולגור כאן?
"זה בדיוק הרעיון של הגבעות. לצאת החוצה במקום להתקבץ בתוך יישוב צפוף שנבנה על אדמות מדינה. משה תמיד אמר 'עוד יבואו אלינו בטענות, שאנחנו מקבלים הכל מהמדינה ומנצלים את אדמותיה'. הוא ראה שיש בשומרון המון שטחים פרטיים של ערבים שאפשר לקנות, והתחיל להתעניין אם הם מוכנים למכור. הוא למד את הנושא לעומק, ובאמת ערבים התחילו להגיע אליו. האדמות היו טרשיות והניבו מעט מאוד, וכשהערבים החלו להתפרנס מעבודה בישראל הייתה להם רווחה. הם כבר לא היו צריכים את האדמות ומכרו אותן בשמחה".
לשבת על קרקע בטוחה
סביב משה החלו להתקבץ קבוצות של יהודים שאספו כסף כדי לרכוש אדמות. משה התעניין עבורם בקרקעות, בעיקר סביב יישובים קיימים. הוא היה נפגש עם בעלי הקרקעות הערביים ורוכש את האדמות מהם.
אבל לא כולם הסכימו עם משה. "היו כאלה שאמרו 'מה פתאום לשלם? ארץ ישראל שייכת לעם ישראל', והוא אמר: 'זאת הדרך הכי טובה, לקנות מהם ולשלם להם, ואז נשב על קרקע בטוחה'. את היישוב עמנואל, למשל, החלו לבנות על קרקע שנרכשה בצורה זו, אבל כבר בהסכמי וואי העבירו לערבים אדמות של נחל תאנים ששייכות ליהודים, והפכו אותן לשטח B. בקו ההפרדה שמתווים עכשיו, עומדות להישאר מחוץ לתחום אדמות של אלפי יהודים שנקנו בכסף מלא. משה נאבק בבתי משפט שתמורת הקרקעות האלו יקבלו הבעלים קרקע אחרת ולא כסף".
יעל ומשה זר לא חשבו שביתם יישאר בודד על הגבעה. את ראש הגבעה הם רכשו משני יהודים, שמכרו לפני כן את מורדותיה למשפחות אחרות: "חשבנו שתוך 4-3 שנים הגבעה תהיה מיושבת", אומרת יעל. אך היא לא מתחרטת: "אני חוששת שאם לא היינו כאן מי יודע מה היה קורה פה".
איך הסתדרת בלי שכנות?
"קשה, קשה מאוד. התארגנתי ככה שיש מזווה ולא צריך לרוץ בשביל כל דבר, ואת ארבעת הילדים שנותרו בבית, הסעתי ללימודים. שנה אחר כך כבר היו להם הסעות".
ומה עם חברה לילדים?
"הם היו הולכים הרבה ברגל. הם ירדו יום יום ליישוב, מהלך של 10 דקות, ובשבתות החבר'ה היו באים להשלים מניין ולאכול אתנו סעודת ליל שבת. בתום הסעודה הילדים היו יורדים אתם ליישוב, ישנים אצלם, ובבוקר קמים ועולים אתם לפה".
משפחת זר כמעט ולא נסעה מן הבית לשבתות, בעיקר בגלל מסמכי רכישת הקרקעות שחששה להשאיר ללא השגחה. כך שימשה הקומה התחתונה בשבתות בבית כבית כנסת, המאובזר בספר תורה ובארון קודש ששופץ על ידי משה, ובבימה שנבנתה על ידו משאריות על עצים. יעל מספרת שכל שבת הייתה פרויקט בפני עצמו. אל הבית היו מגיעים בין 30 ל-40 איש, אותם היה צריך לארח ולעתים אף להלין. גם היום נמצאת על המרפסת ערימת מזרונים גדולה שמגיעה עד התקרה, הממתינה לאורחים או לילדים, לנכדים ולנינה הקטנה, שמספרם מגיע היום לכ-70. כמה פעמים בשנה עולה כל החבריא אל הבית. מי שמפספס את המחזה יכול לפגוש את המשפחה על קירות הבית השונים, מופיעים בקולאז'ים המשלבים הווה ועבר, ימית וקיבוץ, אלה שחיים ואלו שאינם עוד.
לא סומכים על ערבים
בתוקף עבודתו קיים משה זר קשרים הדוקים עם ערביי השומרון. הוא היה נפגש עמם בחופשיות ונכנס לכפריהם ולבתיהם: "לא היה אז פחד. כשמשה ישב בכלא בעקבות פעילותו במחתרת היהודית (הוא שימש כנהג של הקבוצה שפגעה בראש עיריית שכם בלי שידע מה בדעתה לעשות) הערבים באו לבקר אותי. הם היו מביאים לי ירקות ופירות, ואפילו ביקרו את משה בכלא".
הם לא כעסו שהוא סייע לפגוע בערבים?
"מה פתאום, אלו אנשים שמוכנים לרצוח את בני עמם בשביל כסף! אלו ערבים שמוכרים אדמות ליהודים!"
והיום יש לכם עוד קשרים עם ערבים?
"אנחנו מדברים אתם, אבל לא מרשים להם לבוא לכאן".
יש ערבים שאת יכולה לבטוח בהם?
"לא. אין אמון בערבים. השמאלנים יגידו שהם חושבים אחרת, אבל אני מכירה אותם טוב. היינו אתם בקשרים שנים רבות, וחוסר היושר הוא דבר מובנה אצלם. לערבי אין בעיה לעשות נקמת דם אפילו באחותו. הרי כתוב "על חרבך תחיה".
יעל ומשה חוו על בשרם מספר פעמים את הפסוק שציטטה יעל. תקופה קצרה לפני שבנו את הבית על הגבעה ניסה ערבי, מכר של משה, לרצוח אותו. הוא ביקש ממשה לשוחח אתו בארבע עיניים והשניים עלו ברכב אל הגבעה. באחד הפיתולים יצא הערבי מתוך הרכב, שלף אקדח והתחיל לירות על משה. משה נפצע וידו נשברה, אולם התוקף לא הסתפק בכך והמשיך לירות. משה יצא מן הרכב והחל לרוץ בשטח הפתוח, רגלו נתקלה באבן והוא נכשל ונפל. הערבי הוציא גרזן והתחיל להכות את צווארו של משה, שאיבד את ההכרה להרף עין. הערבי, שהיה בטוח שמשה מת, ניגב את הגרזן והלך לביתו. לאחר מספר רגעים התאושש משה, הזדחל אל הרכב ודרדר איכשהו אל תחנת הדלק שנמצאת מתחת לגבעה. משה לחץ על הצופר, ובאמצעות הרעש הזעיק את יושבי התחנה. הם הזעיקו עבורו אמבולנס ונסעו לקראת רכב ההצלה כדי לא לאבד זמן יקר. בנו של האדם שפינה את משה החזיק את ראשו של הפצוע, שלא יישמט. למרות מצבו הקשה, הצליח משה לרשום על פתק את שמו של הערבי שפגע בו, דבר שהביא לתפיסתו המהירה.
לאחר ניסיון הרצח והפציעה הקשה לא ביקשה יעל מבעלה שיפסיק לגאול את אדמות השומרון. "הוא פשוט למד להיזהר", היא אומרת ושוב צוחקת. צחוקה של יעל הוא טבעי ומשוחרר. צחוק של אישה שמכירה את הסכנה ואת השכול אך עקשנית משניהם.
להוליד הרבה יהודים חדשים
בשלהי מלחמת העולם השנייה חששו תושבי ישראל מהפצצה של פלוגות הצבא הגרמני ששהו במצרים. בעודה יושבת במקלט, שמעה יעל זר בת ה-10 על הטבח שעשו הגרמנים ביהודי אירופה. בלבה של יעל הקטנה גמלה אז ההחלטה: היא תוליד הרבה יהודים חדשים. יעל מעידה על עצמה שהרגשה זו ליוותה אותה כשהקימה את משפחתה, והיא חשה אותה עד היום. יעל ילדה שמונה ילדים, שאת גידולם היא מתארת כ"כיף" וממליצה בחום לכל אחת לגדל לפחות מספר זהה של ילדים. בנותיה וכלותיה נוהגות באופן דומה, והקימו ומקימות משפחות ברוכות ילדים. יעל לא עבדה מחוץ לבית בשנים שבהן גידלה את ילדיה, וגם בעניין הזה ממשיכות רוב הנשים במשפחה לעשות כמותה.
אולם את ההצלחה החינוכית האמיתית רואה יעל בכך שכל ילדיה גרים ברחבי יהודה ושומרון: "הילדים שלי יושבים: שלושה בחברון עצמה, שניים בגבעות, בהר ברכה, באיתמר ובעורף: מצפה יריחו. אנשים שואלים אותי איך אני ישנה בלילות, אז אני ישנה מצוין. ברוך ה' הצלחתי לחנך את הילדים שלי כמו שצריך. זו לא משאת נפשו של כל אדם?"
בהספד שנשאה יעל על קבר בנה, גלעד, היא אמרה שהחינוך בבית היה ללא מילים, וגם עכשיו היא אומרת: "עשינו את מה שחשבנו שצריך לעשות. לא דיברנו. זה הגיוני, לא?" היא צוחקת.
אנו יוצאים לראות את דרך גלעד. תחילתה של הדרך בצומת ג'ית, במקום בו נרצח גלעד זר, בנם של יעל ומשה, והיא מגיעה עד צומת יצהר. את הדרך הזו, כמו דרכים רבות אחרות בשומרון, פרץ גלעד, קצין הביטחון של המועצה האזורית שומרון. יעל מתארת את גלעד הקב"ט: "זה היה משרד ענק של איש אחד באוטו קטן. היו לו ארבעה פלאפונים, מכשיר קשר ומחשב נייד, והוא סידר הכל תוך כדי נסיעה. כשהצבא היה צריך משהו הוא לא פנה לדרגות הבכירות אלא לגלעד, שעשה הכל בזריזות וביעילות.
גם אם גנבו למישהו עדר, גלעד היה מרים טלפון ליימח שמו, ג'יבריל רג'וב, והעדר היה חוזר, ולעומת זה כשמישהו לקח להם משהו אז גלעד דאג שהדבר יוחזר. שנתיים עברו מאז שהוא נרצח. אנשי המועצה הקימו את מוקד גב ההר ואת התפקיד של גלעד חילקו בין שלושה אנשים, אבל הם לא מצליחים להוות לו תחליף. יודעת מה, הוא הבן שלי, ברוך ה' שאני יכולה להתגאות, אבל זאת האמת, פשוט האמת".
לא עבר לסוף התור
פעמיים ניסתה ידם של המחבלים להשיג את גלעד. בפעם הראשונה, מספר ימים לפני ליל הסדר תשס"א, הוא נפצע באורח קשה, אך בשבעים הימים שנותרו לו לחיות הוא הצליח להתאושש ואף לשוב לעבודה.
ספרי לי על היום שבו גלעד נפצע.
"היום בו הוא נפצע והיום בו הוא נרצח היו דומים מאוד. נסעתי עם משה צפונה, הוא הוריד אותי בקיבוץ עין הנצי"ב אצל אבי, והיה אמור לאסוף אותי אחר הצהריים. פתאום הוא התקשר אלי ואמר: 'אני עוד רגע חוזר, שמעתי ברדיו שגלעד נפצע'".
שמעתם על הפציעה ברדיו?
"תראי, אנשים שמעו שמישהו נפצע. כשמישהו נפצע למי מתקשרים? לגלעד. הפעם הוא לא ענה, אז הבינו שמדובר בו. נסענו בחזרה. אני נסעתי לאיתמר, לבית של גלעד, כדי להיות עם ילדיו. אשתו, הגר, ומשה נסעו לבית החולים".
גלעד פינה את עצמו למרות פציעתו הקשה, באופן שמזכיר את תושייתו של אביו. הוא הגיע למרפאה, הסיר את כל מכשירי הקשר וסידר אותם על השולחן, ולאחר מכן נשכב עליו ואמר: 'נפצעתי בחזה'.
כשגלעד שכב בבית החולים הוא אמר למבקריו כי הוא לא עבר ל"סוף התור", ופציעתו אינה מחסנת אותו מפני פגיעה חוזרת.
הדברים האלו לא זיעזעו אותך?
"שמעתי את זה רק מאוחר יותר, אבל בעצם אנחנו יודעים את זה. הנה, ברגעים אלו אנחנו נוסעים בכביש ואנחנו בסכנה. הרכב הזה אינו מוגן ירי והחלון פתוח, אנחנו לא יודעים מאיפה זה יבוא לנו".
לגלעד הציעו, אחרי הפציעה, שייסע ברכב מוגן, חמוש בקסדה ובשכפ"ץ. גלעד סירב וטען שהוא לא ימגן את עצמו כל עוד כל האזרחים שעל ביטחונם הוא מופקד אינם נוסעים כך.
את לא חושבת שצריך איזה שהוא מיגון?
"לא, אני בדעה שאנחנו צריכים להרתיע, ואת המיגון הערבים צריכים לשים, לא אנחנו".
ואם אנחנו לא עושים את מלאכת ההרתעה?
"תראי, לכל מיגון יש תשובה. עובדה שאחרי שמיגנו את הרכבים מאבנים התחילו לירות עלינו, ואחרי שמיגנו את הכבים מירי התחילו לירות בנו בקבוצות ולא בבודדים. מכוניות שלמות עלו באש".
לכל איש יש תפקיד
חשבת על כך שייתכן שאחד משמונת ילדייך יירצח?
"מה את חושבת, שאני לא מודעת לכך שיכול מחר לקרות משהו בחברון ומישהו יפגע בילדים? אלו לא דברים בשמים. אני לא מתעלמת או סהרורית. אני יודעת מה קורה, אבל אני יותר שקטה לדעת שהבן שלי בונה יישוב ועושה מעשים חשובים. היה לי הרבה יותר קשה להתמודד עם חוסר הידיעה באיזה דיסקוטק הוא נמצא ואילו סמים הוא מעשן, או להיות אמא לבנות בגיל העשרה שמי יודע איפה הן מסתובבות. אני יודעת שהבנות שלי במקום טוב ועושות דברים טובים.
תראי, כשהחלוצים עלו לארץ ישראל ויישבו מקומות עם קדחת אז אמרו להם 'אתם מפקירים את הילדים'. הם ענו 'לא נפקיר את ארץ ישראל, ונשלם את המחיר'. אנחנו לא הולכים בכוונה לטבוח את עצמנו ולהתאבד, אבל יש משימות שעושים אותן למרות שהן מסוכנות".
הדאגה המודעת הזאת לא מדירה שינה מעינייך?
"לא. ממש לא. אני מאמינה שהקדוש ברוך הוא מועיד לנו תפקידים. כשמשה שכב בטיפול נמרץ לאחר הפציעה, האחיות היו בטוחות שהוא הולך למות. אני אמרתי להן 'אל תדאגו, הוא לא ימות, הוא לא סיים את התפקיד שלו', וכך היה".
אבל גם לגלעד היה תפקיד.
"אנחנו לא יודעים". יעל מפסיקה לדבר. הגענו לדרך גלעד. "פה בדיוק זה קרה", היא אומרת. אנחנו יורדים מן הרכב והולכים לאנדרטה.
בז' בסיוון תשס"א, יום למחרת חג השבועות, נסע גלעד זר, בן 40 מאיתמר, בכור משמונה ואב לשמונה, לפגישת עבודה. כשהגיע לצומת ג'ית ירו עליו מחבלים מן הכפר הסמוך. לאחר שרכבו נעצר, הם ירדו מן הגבעה וירו עליו מטווח קרוב, כדי לוודא הריגה. הפעם גלעד נהרג.
יעל מגיעה לאנדרטה וצועדת במקום: "כל פעם שאני דורכת כאן, אני מרגישה שאני נוקמת בהם. הרי מה הם רצו? שלא נעבור כאן יותר. אבל אנחנו נמשיך לחיות כאן, ובסוף נתיש אותם".
להביט לכאב בעיניים
איך נודע לך שגלעד נרצח?
"נסענו לעין הנצי"ב במוצאי חג השבועות, כי משה היה אמור להיות שוב בצפון למחרת. בבוקר נשארתי עם אבא שלי, ואחרי שעה פתאום משה מתקשר אלי בוכה ואומר: 'יעל, הם ירו בגלעד'. שאלתי: 'מה קרה, הוא נפצע'? הוא אמר: 'לא, יותר גרוע, הוא נהרג'. זהו. אחר-כך הוא בא לקחת אותי".
על מה חושבים אחרי שמודיעים לך כזו בשורה?
"מה שעובר לך בראש זה שידעת שזה יכול לקרות, שזה בעצם היה צפוי. הרי כבר בפעם הראשונה שהוא נפצע קיווית שיהיה טוב, אבל לא ידעת בוודאות שכך יהיה.
"הכאב לא בא מיד. יש מין מסך כזה שמשתק אותך ולא נותן לך ליפול, ואז את ישר חושבת שצריך לעשות כל מיני דברים, והעשייה הזאת עוזרת. האמת היא שהעשייה היא שמחזיקה אותנו עד היום. אני רואה אנשים שלא עושים שום דבר, שעסוקים בללכת לקבר ולשים עליו פרחים וסוגדים לו. הם מוציאים אלבום, ועוד אחד. אם אתה לא עושה דברים משמעותיים, חבל על הזמן שלך".
בעצה אחת החליטה משפחת זר לערוך לגלעד לוויה גדולה. הם התחילו אותה בירושלים כדי לאפשר לציבור גדול למחות על הרציחות. "אנשים אומרים 'במותו ציווה לנו את החיים' ועוד כל מיני סיסמאות כאלה. אנחנו הרגשנו שזה באמת". מסע הלוויה עבר באיתמר והגיע עד בית העלמין בקרני שומרון. לאחר שנפצע ולפני שנרצח הספיק גלעד לבקש מהגר שאם יקרה לו משהו, יטמנו אותו שם.
השבעה נערכה בבית משפחת זר. אחת התמונות המפורסמות מן האבל הזה היא ביקור הניחומים של ראש הממשלה אריאל שרון בבית המשפחה. הקשר העמוק בין שרון ובני הזוג זר החל בעקבות ביקוריו של שרון בבית שעל הגבעה. הוא היה מביא עמו אורחים נוספים, ופעם אפילו הביא עמו את ראש עיריית ניו יורק, אד קוץ'.
ביקור הניחומים של שרון לא התנהל בהדרת כבוד ובהרכנת ראש. אחיו של גלעד דרשו מראש הממשלה שייאבק במרצחים הערביים ויפסיק את הקטל הנורא. שרון לא שעה לבקשתם. עשרה חודשים עברו ועשרות רבות של יהודים נוספים נרצחו, עד שהחל מבצע חומת מגן. יעל מבהירה שדבריהם של האחים לא תוכננו מראש, ושלא חוסר המעש של שרון הוא שהביא לסיום מערכת היחסים הידידותית בין שרון והמשפחה אלא הליכתו המשותפת עם בנימין נתניהו להסכמי וואי. מאז, אומרת יעל, הוא לא מעז להגיע לביתם.
גשר מעל החלל
איך האחים הגיבו על הרצח?
"היה להם נורא קשה. נגד כל האחים בחברון נפתחו תיקים על התפרעויות בשוק של חברון בעקבות הרצח. אבל התשובה האמיתית שלנו היא במעשי התיישבות".
ואיך משה רואה את הדברים?
"הוא גם חושב כך. משה אמר שהוא ידאג לזה שעל דרך גלעד יהיו שישה יישובים, לזכר כל אות בשם 'גלעד זר'. הוא נלחם על זה, וזה מה שמניע אותו ונותן את הכוח להמשיך".
בעוד כשבועיים יימלאו שנתיים להירצחו של גלעד. ביום השנה יסתיים כתיבתו של ספר תורה לזכרו וטסי הכסף שיעטפו אותו עוטרו בידיה של הגר.
בחודשים שחלפו בנותיו התאומות של גלעד הספיקו לקבל עליהן עול מצוות ולמשפחת זר המורחבת נוספו ארבעה תינוקות הנושאים את שמו של הדוד שלא יזכו להכיר. אחד מהם נולד בדיוק ביום השנה להירצחו.
לפני שאנו יורדים מן הגבעה מבקשת יעל להעביר מסר למשפחות שכולות אחרות: "כשמישהו מת, נשאר חלל. אם אנשים רוצים ליפול לתוך הבור זה לא קשה, אבל מה שצריך לעשות זה לבנות גשר על החלל לעבור מעליו ולהיזהר לא ליפול. החלל נמצא, אבל צריך לדעת להמשיך הלאה".
אמרת שנתיש בסוף את המחבלים. איך זה יקרה?
"נמשיך לעשות את שלנו, לא נלך מכאן והם יישברו".
איך את רואה את הפיתרון למצב?
"לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה. יכול היות שזה ייקח עוד דור, עוד שני דורות, לא יודעת".
ofralax@walla.co.iL