את המסמך הבא, מכתב שכתב הרב יוסף דב סולובייצ'יק זצ"ל לאמי מורתי ע"ה, אני מפרסם כאן לרגל יום השנה הרביעי לפטירתה, שחל בשבת האחרונה.

מכתבו זה של הרב סולובייצ'יק נכתב מספר שבועות לאחר מלחמת ששת הימים. לצערי לא נשמר בידי משפחתנו עותק ממכתבה של אמי ע"ה, שהדברים נכתבו כתשובה לו.

אמא ע"ה גודלה על ברכי תורתו והשפעתו החינוכית של אביה, הרב מרדכי רוזמן ז"ל, שברח עם משפחתו מגרמניה מפני הצורר הנאצי והתמנה לרב הקהילה האורתודוכסית במונטווידאו. לאחר קום המדינה עזב את רבנותו, עלה ארצה ועסק כאן בחינוך, בפעילות ציבורית ובהרבצת תורה. לימים היתה אמא תלמידה מובהקת של פרופ' נחמה ליבוביץ', מורה לתנ"ך למחשבת ישראל ולספרות, ומחנכת רבת השפעה שהעמידה תלמידים ותלמידות הרבה במוסדות חינוך שונים. באותן שנים לימדה אמא בין השאר גם את מאמרו המפורסם של הרב סולובייצ'יק זצ"ל 'קול דודי דופק'. על רקע זה היא פנתה אל הרב בשאלה מדוע אינו מסיק את המסקנה המתבקשת מתוך השקפתו על תקופתנו, ועולה לארץ ישראל.

כרקע לפנייה זו, שיש בה גם תמימות וגם תעוזה, אציין כי אמי ע"ה היתה במשך כל ימי חייה תובענית קודם כל כלפי עצמה. היא התגברה על ייסורי מחלה קשה בנעוריה ועל מגבלות גופניות שליוו אותה כל חייה, נשאה בעול החינוך וההוראה מתוך תחושת שליחות עמוקה, טיפחה משפחה ברוכת ילדים, ועוד העמיסה על עצמה שפע משימות של חסד ותרומה לכלל ולפרט. ומתוך שתבעה מעצמה היתה לפעמים מבקשת דין וחשבון גם מזולתה, ולא נשאה אפילו פניהם של גדולים.

תשובתו של הרב, המובאת להלן, יש בה תרומה להבנת השקפתו בשאלת העלייה לארץ של אחד מגדולי ההוגים ותלמידי החכמים בדור האחרון. מלבד זאת, ניכרת במכתב עדינות רוחו, ענוותנותו, מידת האמת שלו, וכן גם אהבתו הגדולה לרעייתו המנוחה.

אחד מגדולי תלמידי הרב סולובייצ'יק זצ"ל, שראה את המכתב לאחר פטירתה של אמי, כתב לאבי מורי יבל"א: "למרות שלא זכיתי להכיר אותה, הגיע לידי עותק של המכתב שמורי ורבי כתב לה בשנת תשכ"ז. עוד לא ראיתי מכתב כל כך חשוב וכל כך מרגש שיצא מתחת ידו של מורי ורבי זצ"ל. מגלגלין זכות על ידי זכאי, ואשתו מרים זכתה, וכנראה מתאימה הזכייה לזוכה!".

כבוד הגברת, מרים שילה, שתחי';

שלום וברכה!

אני מבקש סליחה על אשר לא נזדקקתי לאיגרתה בתכיפה ואחרתי עד כה. קשה היתה עלי, וגם עדיין קשה היא, הכתיבה. שקוע הנני באבלות על מות רעייתי החביבה, בבת עיני וחמדת נפשי, ז"ל. עולמי התמוטט וחרב. כאמור, גם עכשיו אני כותב בדמע ובדם לבי הקרוע והמורתח.

אני מודה לה על דבריה ואני מקבל את תוכחתה ברצון. אמנם חטאתי לארץ הקודש. הנני בין המפגרים. מובן, שהרבה גורמים בלתי תלויים בי עכבוני. בכל זאת איני מבקש אמתלא ואין אני מלמד סניגוריה על עצמי. אשמתי, והקולר תלוי בצווארי. אשתקד החלטנו, אני ורעיתי ז"ל, לבוא ארצה ולעשות שמה כששה חודשים, כדי לראות את הארץ ואת העם היושב בה. אולם רבות מחשבות בלב אדם. אירע מה שאירע, ורבות אנחותי ולבי דווי!

הרבה ממכריי ומידידיי היושבים בין בארץ ובין בגולה מאיצים בי שאבוא עכשיו. גם גברתי הדגישה במכתבה, כי שעת רצון וגם שעת משבר רוחני היא עתה. אולם רבותינו סיפרו לנו על כיפה של חשבונות שהיתה חוץ לירושלים, מפני שכל המחשב ומוצא חשבונו חסר מצטער, ובירושלים כתיב "משוש כל הארץ". הדברים קל וחומר לכיפה של אבלות קודרת שאני נמצא בתוכה, שצריכה להימצא חוץ לירושלים. איך אפשר לי עכשיו לעלות ירושלימה ואני איש קשה רוח ומר נפש? אין ההשראה חלה במצב של דיכאון, עצבות וצער.

אין גברתי צריכה להצטדק על דבריה. גם אני יהודי פשוט. בלשון רבנן דיבנה (ברכות י"ז) הייתי אומר: אני מלמד, והרבה העמלים עם הציבור בשדה החינוך התורני מלמדים. אני מלאכתי בעיר ניו יורק הגדולה במוסד רב תלמידים, והם - מלאכתם בגבעת וושינגטון או במושב אחר במוסד מצומצם בכמותו. אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון את לבו לשמיים. מלאכת כולנו מוקדשת לטיפוח ערכי היהדות, מסורת אבות ותורת רבותינו, בעלי הקבלה וחכמה.

בכבוד רב
יוסף דב סולובייצ'יק
יום ג', צום הרביעי תשכ"ז

הקול האנטי-פמיניסטי המדוכא

בעמוד הסמוך לטור זה מתפרסמת תגובתו של הלל אפלבאום על דברים שכתבתי בשבוע שעבר בעניין מימונו של ארגון 'קולך' על ידי הקרן החדשה לישראל, וכן על מה שהוא רואה כהתקפות חוזרות ומטרידות על הפמיניזם הדתי מעל דפי 'בשבע'. אפלבאום טוען כי עלי קודם כל להבהיר את עמדתי העקרונית בעניין ארגון 'קולך', שכן אם האג'נדה של הארגון לא נראית לי - אין טעם לעיסוק בשאלת המימון.

בדרך כלל אינני נוטה לפינג-פונג של מאמרים ומאמרים-שכנגד. מעטים הקוראים שמצליחים לעקוב אחר שלשלת הטיעונים והתגובות, הנמרחת לאורך שבועות. אני חורג מדרכי במקרה הזה מכיוון שמדובר אכן בנושא חשוב ועקרוני התופש מקום מרכזי בסדר היום של הציבור הדתי-לאומי, ומכיוון שיש לי עניין להבהיר את מדיניות המערכת לגבי פרסום מאמרים בנושא.

א. האם אני מסכים עם עמדות 'קולך', שואל אפלבאום, או מוכן לפחות לשמוע אותן? מוכן לשמוע - בוודאי. אני פתוח לשמוע הרבה דברים. מסכים? מטבע הדברים, עם חלק ממה שאני שומע אני מסכים, על חלק אחר אני חולק, ויש דברים שנראים בעיניי בעייתיים עד כדי חריגה מגבולות תפיסת העולם האורתודוכסית. הערפל מתגבר כאשר פעמים רבות קשה לדעת אם דעה מסוימת שנשמעת מפי פעילה מרכזית או אפילו מפי יו"ר הארגון מבטאת קו רשמי או מייצגת את הדוברת בלבד. אני למשל לא מתרשם שתכלית קיומו של 'קולך' הוא עידוד לימוד תורה לנשים והגנה מפני הטרדות מיניות - מטרות שלהן יש שותפים רבים. לדעתי מטרת הארגון העיקרית היא להביא לביטול מוחלט או כמעט מוחלט של ההבדלים בין גברים ונשים בעולמה של היהדות.

ב. בכל מקרה, הביקורת על מקורות המימון עומדת בפני עצמה, ואינה תלויה בשאלת ההסכמה או אי ההסכמה עם מטרות הארגון. אני שולל לחלוטין את פעילותו הפוליטית החתרנית של יוסי ביילין, ויחד עם זאת אני טוען שגם לשיטתו השמאלנית - עליו להתנזר מהמימון של האיחוד האירופי שמתדלק את פעילותו לאורך השנים, משום שמדובר בגוף שיש לו עמדה בסיסית אנטי-ישראלית. בדומה לכך, אני סבור שארגון אורתודוכסי המנהל מאבקים פנים-אורתודוכסיים לא צריך להיות ממומן ע"י גוף חילוני ששם לו למטרה לערער לחלוטין את ההגמוניה האורתודוכסית על חיי הדת בישראל.

ג. אל לך, הלל אפלבאום מכובדי, לחשוש שמא דעות 'קולך' לא יקבלו חשיפה מספקת אצלנו. הדבר האחרון שחסר ל'קולך' זו חשיפה תקשורתית. מדובר בארגון מתוקשר ומיוחצ"ן לעילא ולעילא. הקו הפמיניסטי שלו משתלב מצוין בבון-טון התקשורתי החילוני, ומחיאות הכפיים מובטחות לו מראש גם ברוב עיתוני המגזר. כמה מפעילותיו המרכזיות הן עיתונאיות מקושרות בבראנז'ה, שיכולות כמעט בכל רגע נתון להעלות על נס את פעילות הארגון או לבקש מהקולגות שלהן לעשות זאת. בדרך כלל מסוגל 'קולך' גם לגרום לכל עיתונאי לאמץ את נקודת המבט הרצויה לו בהצגת הנושא.

ד. בכלל, השיח התקשורתי אינו אחד התחומים שבהם העניין הנשי מצוי בעמדת האנדרדוג. העמדה הפמיניסטית הפכה כבר מזמן לקול המרכזי בדיון הציבורי, כולל זה של המגזר הדתי. סתם דוגמה קטנה: לפני כשנה ביטאה מישהי עמדה אנטי-פמיניסטית בעיתון 'הצופה'. היא נענתה בהתקפה בוטה במיוחד מצד דוברת בולטת של 'קולך'. הדוברת התוקפת התנצלה מאוחר יותר, אבל עוד לפני כן מיהרה אחת מחברותיה, גם היא דוברת בולטת של הארגון, להקדיש מאמר נרחב להצדקת ההתקפה של חברתה. לצערי, בזמן האחרון אני נתקל יותר מדי פעמים באנשים שפשוט מפחדים לבטא את דעתם הביקורתית על הארגונים הפמיניסטיים, פן יבולע להם. אנחנו כאן בעיתון בהחלט מתכוונים לאפשר לקולות המושתקים האלה להישמע (כולל בגיליון הזה, עמ' 19) לצד דעות כמו של יעל לוין-כ"ץ ושלך.

ה. ביקשת ממני להביע כבוד והערכה לפעילותו של 'קולך' בפרשת בר אילן. אם פרשה זו מוכרת לך בעיקר מהתקשורת, מסופקני אם ידוע לך שדרך פעולתו של הארגון בפרשה זו, בעיקר בשלב שלפני הקמת ועדת הבדיקה בראשות הרב שרלו, לוותה הן במחלוקת פנימית בתוך הארגון והן בביקורת חיצונית מצד אישי ציבור הגונים ובעלי משקל - חלקם פעילים ותיקים לקידום מעמד האישה במגזר הדתי. אני כמובן מכבד ומשבח את הרצון של 'קולך' להגן על סטודנטיות מפני הטרדה מינית, אך אינני משוכנע שכל דרכי המאבק למען מטרה חשובה זו היו ראויות לשבח. אצטט בעניין זה התבטאות של סגן יו"ר אמונה, יהודית שילת, שכתבה כי גם כאשר רודפים צדק צריך לעשות זאת בדרך צודקת - "צדק (ב)צדק תרדוף". (אגב, בכתבה בעיתון 'מעריב' על הפרשה נכתב כי הוועדה בראשות הרב שרלו קבעה שארגון 'קולך' פעל ללא דופי, אבל בשיחת טלפון שקיימתי איתו השבוע אמר לי הרב שרלו שהוועדה לא אמרה דבר על דרך פעילותו של ארגון 'קולך'. עוד המחשה להתגייסות התקשורתית לשירות הארגון).

ו. זאת ועוד: גם אם פעילות 'קולך' בפרשה היא ללא רבב, אינני אוהב את דרכו לקחת לעצמו את כל הקרדיט על דברים שלאחרים יש בהם חלק לא מבוטל, לעיתים מכריע. האם ארגון קולך המציא, למשל, את חשיבות לימוד תורה לנשים? בחוגים התורניים הלא-פמיניסטיים יש נשים מלומדות שעוסקות בתורה לשמה לא פחות משיש כאלו בחוגים הפמיניסטיים. אמי ע"ה למדה ולימדה תנ"ך כל חייה, דאגה לזכויות הנשים ולהתפתחותן הרוחנית, ועם זאת היתה אומרת על עצמה שהיא לא פמיניסטית. גם נחמה ליבוביץ', התלמידה-חכמה הגדולה של דורנו, לא בדיוק היתה פמיניסטית לוחמת. בכל הפרסומים על מהפכת הלמדנות הנשית של דורנו שוכחים לציין שרוב המדרשות לבנות ורוב תלמידותיהן כלל אינן שייכות לזרם הפמיניסטי. גם בפרשת בר-אילן, הקרדיט הראשון על הטיפול בנושא מגיע לתלמיד חכם צעיר וחשוב, שהיה הראשון לטפל בפרשה ולפנות להנהלת האוניברסיטה כבר לפני כחמש שנים. גם הבירור הסופי ע"י הוועדה נשען במידה רבה על פעילותו הדומיננטית. הוא לא פמיניסט, הוא פשוט דואג לבנות ישראל. אבל אם נבליט את חלקו זה הרי ישבש את גיבוש התזה שלפיה הרבנים רוצים לטשטש ולהסתיר, ורק הפמיניסטיות עומדות בפרץ. זה גם עלול להפריך את המסקנה שדוברות של 'קולך' רוצות שנסיק מהפרשה: שצריך להרחיק את הבנות מהשפעתם החינוכית המסוכנת של הרבנים.